Tag Archives: תעמולה

פעולות שמדינת ישראל יכולה לנקוט כדי לשפר את המצב הביטחוני – על ידי התמודדות עם הרשתות החברתיות של צעירים ערביים

קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

Picture-5בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

לובי, הון-שלטון ואפס מיסים לבעלי העוצמה

אינני יודע אם הסיפור הזה נכון. חברת הלובי המתוארת היא "פוליסי" שאכן בדקתי באתר ובין לקוחותיה נמצאות פרוקטור וגמבל וגוגל. העלתי אותו לבלוג, לצורך תיעוד, כדי שלא יעלם בין דפי הפייסבוק. את הטקסט המקורי העתקתי מן ההודעה שהעלתה אורלי בר-לב.
————————————————————

ביום שישי האחרון פרסם אלי ציפורי ב"גלובס" מאמר מעולה ומקיף על כוחן המונופוליסטי בישראל של שתי חברות: ג'ילט – זו מהגילוח, וגוגל – זו מגוגל.
[http://bit.ly/1guZXnd]

ציפורי סוקר את מצב שתי החברות בישראל:
1. ג'ילט מוחזקת בידי פרוקטר אנד גמבל, אחד מתאגידי הענק בעולם. גם בעולם היא מונופול כשהיא חולשת על 70% משוק הגילוח העולמי. אבל לא די לה בזה, ובישראל היא גובה מחירי עתק ביחס למחירי מוצרי הגילוח שלה במקומות אחרים בעולם. "כי אפשר", כותב ציפורי.
2. גוגל-ישראל: גורפת יותר ממחצית הכנסות שוק הפרסום באינטרנט בישראל (600 מיליון ש"ח).

אז כמה מס משלמות השלוחות הישראליות של פרוקטר אנד גמבל וגוגל?
אפס.
כן, אפס.

עכשיו תגידו, נו, מה חדש, אנחנו כבר מכירים את הסיפור הזה. חברות ענק כמו "טבע" משלמות אפס מס בישראל כי יש מי שדאג להן, יעני הון-שלטון.

אבל יש חלק בסיפור הזה על גי'לט וגוגל, שאינו מסוקר בתקשורת המרכזית. זהו החלק עוסק במקף שבין ההון לשלטון: הלוביסטים.

לפני חמישה חודשים הוציאה העמותה לדמוקרטיה מתקדמת דוח מיוחד: "חברות הלובינג, הריכוזיות והיעדר התחרותיות במשק בתחום הלובינג". כמעט אף אחד למעט העמותה הזו, ו- Shabi Gatenio העומד בראשה, לא מדבר על זה. הדוח הועבר לתקשורת ולכל חברי הכנסת, אך לא זכה כלל לסיקור תקשורתי למרות מחמאות רבות עליו מצד עיתונאים מאחורי הקלעים.

אז בואו נציץ שנייה בדוח.
לפי הנתונים בדוח, חברת הלובינג 'פוליסי בע"מ' בולטת במיוחד בענף הלובינג: "חלק מלקוחות החברה הם תאגידים וחברות ענק ששווי נכסיהם בעולם מוערך בפי עשרות מונים מתקציב מדינת ישראל כולה לשנת 2013 (309 מיליארד שקלים)".
"בנוסף לתאגידי הענק הללו", נכתב בדוח, "מייצגת חברת 'פוליסי בע"מ' גם את איגוד הבנקים, בנק הפועלים, התאחדות הקבלנים, פורום חברות הסלולר, התאחדות ענף הפרמצבטיקה, איגוד חברות הביטוח, לשכת התיאום של התעשיינים הארגונים הכלכליים, נשר מפעלי מלט, שיכון ובינוי ועוד שלל גופים שמאחוריהם עומדים אינטרסים כלכליים ונכסים כלכליים ששוויים מגיע למיליארדים רבים של שקלים".

כלומר, מדובר בחברת לובינג חזקה במיוחד, ולפי מומחים בתחום, זו כנראה החברה המשפיעה ביותר במדינת ישראל.

עכשיו נחשו את מי עוד מייצגת חברת "פוליסי"?
ניחשתם נכון.
את פרוקטר אנד גמבל, ההורים של ג'ילט, ההיא מהגילוח המונופוליסטי שלא משלמת מס בישראל.
ואת מי עוד?
שוב ניחשתם נכון.
את גוגל. זו מגוגל שגם לא משלמת מס בישראל.

אבל אולי השאלה הגדולה עוד יותר היא: האם ידעתם על זה?
התשובה הפשוטה לשאלה הזו היא: לא.

כי האמת היא שהרבה מעבר לדיון על חברת לובינג ספציפית אחת, יש בעיה כוללת בענף הלובינג כולו שאנחנו לא מודעים לה.

אף אחד כמעט לא מדבר על כך שלא רק שיש ריכוזיות במשק, כנראה שיש גם ריכוזיות בענף הלובינג בכלל. מה המשמעות של זה? גם לא מדברים על כך שחברת לובינג אחת לעיתים חולשת על ייצוג של ענף שלם במשק, מה שלכאורה עלול לפגוע בתחרות בענף. וגם לא מדברים על זה שבהיעדר רגולציה בתחום, אין שקיפות, ואין לנו מושג מי לוחץ על מי ואיפה ולמה.

וכך יוצא שבזמן שאנחנו מתפלצים מתשלומי המס האפסיים של החברות הגדולות, אנחנו לא מדברים על מי שמייצג את האינטרסים שלהן במסדרונות השלטון.

"הם לא רק רוחות רפאים בוועדות הכנסת מבלי שיש רישום של שמם, הם גם רוחות רפאים בתקשורת. איך דנים על האינטרסים של החברות הגדולות במשק, מבלי לדון באינטרסים של הגורמים המייצגים אותן?", אומר לי הערב שבי גטניו.

אז הנה לכם, פיסת מסך קטנה אחת נוספת, שהורמה מעל המקף שבין ההון לשלטון.

ידע = כוח.

דוח העמותה לדמוקרטיה מתקדמת: http://bit.ly/1gv5tpL

מה גורם להתחממות ביהודה ושומרון?

ניסיון הרצח של הנעם גליק בת ה-9 מפסגות, מצטרף לשורה ארוכה של פעילויות חבלניות עוינות הולכות ומתגברות ביו"ש כלפי אזרחים וכלפי צה"ל. באף אחת מהכתבות שקראתי לא מצאתי הסבר מספק לסיבה להתגברות הפיגועים. המשותף לכל ההתקפות שהן לכאורה ספורדיות. לא מחבלים מאומנים, אלא פלסטינים שהחליטו מסיבה כל שהיא לצאת ולפגוע בצה"ל או בישראלים. החשד המיידי אמור ליפול על החמאס שמתנגד לשיחות על הסכמי-הרגיעה שהרשות וישראל מקיימות. למיטב זכרוני, כמעט בכל פעם שבהן מתקיימות שיחות רציניות החמאס ולפעמים גם חלק מארגוני הפת"ח, מעודדים פיגועים. ההתרחשות הזאת תואמת את  תורת משחקי המלחמה שמראה שכאשר קיצונים מזהים תהליכים של נורמליזציה בין הקבוצות, הם פועלים כדי לייצר מצב אלים יותר שגורם לאוכלוסיות רחבות להימנע מהנורמליזציה, ולשמר את מצב הלוחמה. המצב של התגברות הטרור מתאים לכאורה לדפוס שבו החמאס מקצין את הארועים כדי למנוע נורמליזציה.

אלא שאינני בטוח שמדובר כאן דווקא בחמאס. ביום שישי האחרון, כאשר רכבתי על אופניי בין בית-אריה לפדואל, שמעתי צעקות מהמואזין של כפר עלבון או רנטיס שנשמעו בהחלט "ג'יאהד". המואזין לא אמר זאת פעם אחת, אלא חזר על המילה כמה פעמים, בכעס ובזעם, כאילו הוא קורא למאמיניו עכשיו לקום ולפרוע ביהודים. קשה לי להאמין שמואזין יכול לקרוא בקולי קולות לג'יאהד מבלי שהרשות, שנחשבת בין הפלסטינים כיודעת-כל, תדע על כך ותמנע את ההסתה. גם אצלנו בכפר השכן: קדום, יש מסורת של כמה שנים של מאבק לשחרור אדמות. מאבק שמנוהל באחריות הרשות. זאת כחלק מניסיון של הרשות לשמור את המאבק העממי על אש קטנה, אך מספיק חזקה כדי לעלות למודעות הישראלית.
העובדה המחשידה בכל הסיפורים היא שבאף אחת מהכתבות, צה"ל והשב"כ שמן הסתם יודעים את סיבת הארועים לא מספקים הסברים מניחים את הדעת. כאילו מישהו מלמעלה מבקש מצה"ל ומהשב"כ לא לדווח על סיבת ההתחממות. את ההסברים, מספקים דווקא הפת"ח עצמו (שדובריו מתורגמים באדיבות האתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"). כך באתר הפייסבוק של הפת"ח ניתן שיר הלל לזה שכיוון אקדח על ילדה בת 9 וירה. או שבמהלך השיחות ממשיך הפת"ח לקדש טרור.

אם גורמים בפת"ח משבחים את הטרור, ומצד שני אבו-מאזן דן עם נציגי ישראל על הסכמי שלום, כיצד הדבר מסתדר? לדעתי התשובה היא פשוטה, והיא מסתדרת עם תורת המשילות. כפי שכתבתי בתחילת השיחות, אבו-מאזן אינו מעוניין בשלום או בהסכמי-קבע. הוא מפחד מהם. הוא יודע שהוא יאבד משילות אם יפרוץ לו פתאום שלום. לפלסטינים אין יכולת משילות, והמאבק עם ישראל מסייע לפלגים הפלסטינים לשמור על אחדות. ההסכמים, אם יחתמו,  יובילו להתפתחות "אביב פלסטיני". זאת הסיבה שהרשות ממשיכה לקדם הסתה נגד ישראל. הסתה שהולכת ומניבה פירות עבור הפת"ח. ובחסותה נורות מטווח קצר ילדות בנות 9.

מה דעתכם?

מקדים את זמנו 🙂

בחלק זה, אני בודק, האם הארועים התגלגלו כפי שחזיתי בזמן כתיבת הפוסט על ההסכמים (30 ליולי 2013)

בוגי מאשים את הרשות – 25 לדצמבר 2013

נתניהו מאשים את הרשות בגל הטרור – 3 לינואר 2014

שטייניץ מעלה בכנסת את דו"ח ההסטה של הרשות – 5 לינואר 2014.

גורם פלסטיני מודיע שההסכם יביא לפיצוץ (כפי שחזיתי) – 26 לינואר 2014

 

 

הפסקת האש טובה ליהודים? תלוי מהי האג'נדה הפוליטית של העתון שאתם קוראים

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

 

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

מדוע רומני ניצח את אובמה בדיבייט הראשון?

עוד רגע אני יוצא לרכיבה, אך לפני כן, הייתי חייב להעיר על תהליכי לוגיקה ושיכנוע שרואים בעימות בין אובמה לרומני.

אחד הדברים הבולטים מבחינת לוגיקה-רטוריקה בויכוח של רומני ואובמה הוא שאפשר לראות שרומני מדבר אל האזרח, מתוך אמפתיה והבנה לעולמו של הבוחר, ולאחר מכן הוא מוליך בבטחה אל פתרון עוצמתי שמחזקת את האזרח (עסקים קטנים). אובמה מדבר על מספרים, ותופעות כלליות, בלי להתחבר לצופים. רומני לאורך הדרך משדר טון של עוצמה מתוך התחברות לקהל, בעוד אובמה "מהרהר", ונשמע יחסית מנותק לפעמים הוא נשמע מבקר, אך בהחלט לא מחובר.

כאשר מדברים אל קהל, יש להתחבר אל הקהל, לדבר בשפתו, ולשגר לקהל שהוא יכול להיות חזק. זה מה שאיפשר לרומני לנצח, וגרם לאובמה להפסיד.


(יש בעיה בקול, לכן אנא התחילו ב2:40)

מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? או שליטה ממלכתית בתודעה הלאומית

תארו לעצמכם פוליטיקאי ישראלי, המשבח רוצחי המונים. תארו לעצמכם פוליטיקאי המשבח את ברוך גולדשטיין (הגבר). תארו לעצמכם אותו מעודד שיהיו עוד מאות ואלפי ברוך גולדשטיינים. מה אתם חושבים שהיה קורה בתקשורת הישראלית? נכון, צעקות חמס ודרישה מהמשטרה לעצור את האיש בגין הסטה לאלימות. מפלגתו היתה מוצאת מחוץ לחוק (ואכן מפלגה כזאת כבר הוצאה). ואני חושב שאכן בצדק היה הדבר הזה נעשה. דמוקרטיה אינה נבנת על הסטה לאלימות, אלא על בניית יכולת לגשר ולהתדיין ולקבוע על פי בחירת הרוב את המהלך המדיני. כך צריך להיות, וכך ראוי שיהיה.

אלא שבישראל יש פוליטיקאי כזה שמעודד את הברוך גולדשטינים הבאים. הוא קורא מעל גבי בימה פומבית ומשבח אותם, ואף כלי תקשורתי מרכזי לא מדווח על כך. שום חקירת משטרה לא נפתחת כלפיו. נדה, זירו, אפס תגובה של מוסדות החוק או התקשורת הציבורית הרחבה.

לפוליטקאי הזה קוראים אחמד טיבי, אלא שבמקום לעודד את ברוך גולדשטיין מחברון, הוא מעודד את הערבים ליצור פיגועי התאבדות ופעולות רצח של ישראלים. ושום דבר לא קורה, ושם מעשה לא נעשה. אנא הסתכלו על הסרטון הזה, ובואו ננסה להבין מדוע לא נעשה דבר. התיאוריה שאציע, כך אני מקווה תפתיע אתכם.

יש לי תיאוריה שתנסה להסביר את התופעה המוזרה הזאת של העדר התגובה בציבוריות הישראלית ובמערכות החוק. על פי התיאוריה, הסיבה היא לכך שהתקשורת שומרת על פרופיל נמוך כלפי הסטה לאלימות מהצד הערבי-ישראלי היא שרוב הציבור הערבי-ישראלי עובר תהליך של ישראליזציה. אם מסתכלים ברחובות רעננה וכפר-סבא ניתן לראות שערבים הולכים ומשתלבים בחברה הישראלית. הרוב, כמו בכל מקום, הוא מתון ולא מתלהם. אם יתנו במה לטיבי, הדבר עלול לגרום להתפתחות תגובות קיצוניות בקרב הציבור הערבי-שיראל ולכן ליצירת תהליך של דה-ישראליזציה ופרוק הנורמליזציה. אנו אומנם נטפל במסיט אחד, אך נקבל אלפי קיצונים חדשים. באופן כללי, הפתרון מבקש ליצור נורמליזציה על ידי המנעות מהגבה לקיצונים. לא להגיב להם. רק לנטר מקרוב שהם אינם מבצעים פיגועי טרור, ומעבר לכך דממה.

לא לגמרי בטוח שזה הפתרון הטוב ביותר. יתכן כי בינתיים, בשקט בשקט, דיבורים מהסוג של טיבי ואחרים מועדדים מילטרזציה של הציבור הערבי. לא ברור. אבל אולי עדיף באמת לשמור על שקט בעניין הזה. מה דעתכם?

העניין השני, הוא איך מדינת ישראל מצליחה להשיג שקט תקשורתי כזה? הרי בעיתונות של שוק חופשי, כל עיתונאי שהיה רואה כזאת הרצאה היה עושה מהסרטון צימס. אין כמו כמה עוכרי ישראל כדי לספק כותרות עיתונים ולמכור עוד קצת. איך קורה שסרטון כזה לא עולה לכותרות הראשיות? הסיבה כנראה נעוצה ברגולציה של המדינה על העיתונות. בצורה כל שהיא מצליחה המדינה לגרום לעיתונות לא לפרסם פרסומים מהסוג הזה. איך מצליחה המדינה לעשות זאת? כנראה באמצעות מה מה שנקרא וועדת העורכים. וועדת העורכים היא פגישה תקופתית של העורכים של כלי התקשורת המרכזיים בארץ, שבה יושבים נציגים של השב"כ וגורמי בטחון אחרים. מן הסתם גורמי הבטחון נותנים הערכות מצב על המצב הפוליטי-בטחוני בארץ, מייעצים ומסייעים כנראה לעורכים לקבל החלטות שיעלימו מידע שעלול לגרום להקצנה של הציבור היהודי והערבי בישראל. העורכים מצדם בניגוד לתתחושת חופש הביטוי שהם משדרים לציבור, הם אנשים רבי כוח במערכת העיתונאית. הם קובעים בסופו של דבר מה יפורסם, איך יפורסם ומי יפרסם. כל עיתונאי, כמו כל מי שעובד בכל ארגון אחר, יודע שכדי להישאר במערכת וכדי להתקדם, עליו לפעול על פי רצונו של האנשים החזקים במערכת. מערכת העיתונות לא שונה בכך מכל מערכת אחרת.

עדות לכך שמערכת הרגולציה בנושא הערבי-ישראלי עובדת בישראל, היא סדרה של ארועי תקיפות של ערבים-ישראלים, כלפי יהודים שבדרך כזאת או אחרת צוינו כסתם אלימות, למרות שבכולם היו מאפיינים לאומניים. ההתקפה בשבוע שעבר בגן סאקר, רציחתו של סעדו, שלושה מיקרי אלימות ביום העצמאות בירושליים, וארועים אלימים שמתרחשים לאחרונה. את ההשקטה משיגים על ידי כך שהמשטרה מדווחת שהאורע אינו על רקע לאומני (למרות שכמעט תמיד היא מוסרת בהתחלה שהארוע הוא על רקע לאומני), והדיון בעיתונות מתמסמס, כיוון שבתקשורת המרכזית דואגים לצייר אותו כלא-לאומני.

כך נראה שמבקשת המדינה למנוע הסלמה של היחס הערבי-יהודי.

האם לדעתכם גישה זאת נכונה?האם ראוי ללכת אני בדרך אחרת (כמו למשל לדבר באמת על הבעיות ולא לעלים אותן)?

פרובוקציה או הדרה

זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

* טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

—-
Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

שלום חברים

להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

"היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

ממך כיהודי אל יהודי".

לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

"הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

ובכן, מה קרה כאן?

תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

ועוד מספר כלי תיקשורת.

מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

"השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

"הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

שיח קיצונים

שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.

הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.

הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).

השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה

בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.

לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".

הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.

והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.

הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.

הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.

השאלה האם המציאות אינה קיצונית?

אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.

המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.

הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.

איך משנים את המציאות לטובה?

קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.

מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).

הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.

הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.

הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.

ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה)  🙂

לפעמים צריך להיזהר

לעבאס זאכי, חבר בוועד המרכזי של הפתח יש משהו שהוא רוצה להגיד לאחיו הערבים, אך לא בטוח שהוא רוצה שהישראלים ישמעו.

לפעמים כדאי להקשיב לפליטות הפה הפרוידיאנות, ולהבין שכאשר אנו מנסים לפתור בעיות עם הפלסטינים, לפליסטינים, אם הם יוכלו, יש תוכניות שונות משלנו.

זכי אינו דק רקק. הוא זוכה לתמיכה רחבה בקרב ההנהגה הפלסטינית. בויקיפדיה נאמר עליו:

בחודש יוני 2011 פרסם השבועון "כל אל-ערב" היוצא לאור בנצרת "חשיפה", על פיה זכי הוא המועמד המוביל לרשת את יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לאחר שזה יפרוש מתפקידו. העיתון הסתמך בדיווחו על מקור עלום שם המוגדר "מהימן ובכיר", ודיווח כי זכי זוכה לתמיכה אף בקרב חברי הוועד המרכזי של ארגון הפתח. זכי עצמו הגיב לדברים בביטול, וציין כי הוא מקווה שאבו מאזן ימשיך בתפקידו.

לכן לדעתי, כל פתרון שימצא, צריך להבטיח שהפלסטינים לא יוכלו לממש את מאוויהם הכמוסים, למדינה מהירדן ועד הים.