מבט פילוסופי

לקוראי הבלוג שלום,

מחר מתקיימת עצרת למען ילדי העובדים הזרים. בניגוד לפרסומים בתקשורת, נראה שעניין האזרחות של ילדיי העובדים הזרים לא הוסדר. מארגני העצרת מבקשים מאד להגיע, כדי שניתן יהיה להראות לחברי הכנסת כי יש תמיכה גדולה באיזורח ילדי העובדים הזרים.

העצרת תתקיים ביום שלישי 25 למאי, בשעה 19:30 ברחבת מוזיאון תל-אביב.

עד כאן תרומתי הקטנה למען אנשים שאכפת להם, ופועלים למען אידאילים הנראים חשובים מאד בעינהם.

מדוע אני אומר בעיניהם, ולא בעיני?

הרי גם אני הייתי צריך לתמוך בכך. היחס לגֵר, הוא אחד מנדבכי המוסר החשובים ביותר בעיניי בחברה מתוקנת. היחס ההוגן לאדם שבא להשתתף במשק הישראלי, ותורם את תרומתו ומקבלו את שכרו, הוא אחד היסודות החשובים ביותר, להבנתי, בתורת ישראל, ובכל תורה מוסרית כל שהיא. כאן נבחנים אדם וחברה במבחנם העליון. היחס לאנשים שאין להם זכויות פוליטיות וכוח פוליטי להשפיע, דורש מאתנו לאמץ את כל שרירינו המוסריים כדי לשמור את זכויותהם ומשפטם.  כפי שנכתב בתורה:

וכי יגור אתך גר, בארצכם לא תונו, אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם, בארץ מצרים. אני, ה' אלהיכם. (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ד)

וממשיך:

לא תעשו עוול, במשפט, במדה, במשקל ובמשורה.  מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם:  אני ה' אלהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

היחס לגר, הוא המבחן העליון שבו אנו נמדדים כאנשים וחברה.  והנה על פי כך, הייתי צריך להגיד "ערכיכם, ערכי, ואלוהיכם אלוהי"…

אלא שלא בכך נגמר העניין.

יודע אני כי מקור כל פרשת העובדים הזרים הוא בשחיתות ובסיאוב ובכסף גדול שמעבירים קבלנים לאנשי משרד הפנים. וכבר כתבתי, שמי שמרוויח אלו הקבלנים ואנשי משרד הפנים, ומי שמפסיד אלו העובדים הזרים ואנחנו, החברה הישראלית.

ובוודאי, יהיה עלי לתמוך, כאיש התנועה לדמוקרטיה ישירה, בפעילות המתארגנת מלמטה וחותרת לשינוי. ועד כמה שידוע לי, החבר'ה שמארגנים את ההפגנות, והרעש התקשורתי, הם אנשים כאלו. אנשים שפועלים בתבונה, למען שינוי חברתי.

אם כך, מדוע אינני שלם עם דרכם?

כי יש כאן הנחת פלאסטר. יש כאן טיפול בסימפטום, במקום בבעיה עצמה. הבעיה היא בעיה שלנו כחברה שמרשה לשחיתות להשתולל באין מפריע כמעט. במקום להורות על הבעיותיות הגדולה שיוצר המנגנון המדיני שלנו והכוח הרב שהוא נותן לאנשים מעטים. כוח שברור כי סופו להשחית, אנו פונים להצלת הנפגעים. בכך אנו מטייחים את הבעיה עצמה.

במקום לשאול את עצמנו, כיצד אנו דואגים לזר, בצורה הוגנת, אנו מעניקים לו זכויות אזרח. בכך אנו מכסים ומטייחים את הבעיה.

להבנתי, עובדים זרים, צריכים לבוא לתקופה קצובה, וללכת לאחר סיום התקופה. באותו הזמן עליהם לקבל תנאים סוציאלים, ותנאי תעסוקה הוגנים. עלינו להגן עליהם מפני כל התעמרות, ולתבוע באופן קשה כל מי שיעז לפגוע בזכויותהם. עלינו למצוא דרכים לעקוף את ההיטל הגבוה המושת עליהם, כאשר הם מבקשים לבוא לעבוד בישראל. אבל לאחר שמסתיימת תקופת עבודתם, עליהם ללכת מכאן. אלא אם כן, הם עושים מה שעשתה רות המואביה: "אלוהיך אלוהיי".

בני ישראל היו גרים במצרים. הם לא היו אזרחים. הם באו לתקופה, ולאחר תקופה היו צריכים ללכת. אלא שהם ראו שטוב במצרים והחליטו להישאר. הם היו במקום לא להם. ומכך באו כל הצרות והשיעבוד.

זה נחמד שאנו רוצים לקבל כאן כל אדם באשר הוא אדם. אבל זאת מדינת היהודים ותושביה הקבועים (קרי, ערבים, דרוזים, בדואים צ'רקסים). לכל עם יש זכות לקבוע את ציוויונו. לקבוע את אופיו. אין זה נכון בעיניי ליצור מדינות קוסמופליטיות. אין זה נכון בעיניי שיכריחו אותי לקבל לכאן אדם שאינו שייך לכאן מבחינה תרבותית. אם ארצה מדינה קוסמופליטית, אלך לחפש אחת כזאת. האמריקאים נאבקים בפלישה המקסיקנית, כי הם רוצים לשמור על תרבותם וערכיהם. גם אנו רוצים לשמור על ערכינו. ערכים שיש בהם צדק, משפט וחסד.  ערכים שבהם אני מגן על העובד הזר, כל עוד הוא עובד זר.

מספיק שעלי ללמוד לחיות עם ערביי ישראל, ועם הצ'רקסי והבדואי. אינני צריך ללמוד לחיות עכשיו עם הסנגלי, והתיאלנדי. הארגונים הללו בעצם כופים עלי, לתחושתי את ערכיהם הקוסמופלוטיים. ערכים שלהם אינני שותף. אלו ערכים ניהליסטיים. ערכים שבהם אדם ועם מאבדים את הזהות שלהם, ואת משנתם המוסרית.

מומלץ ורצוי לעדכן זהות אישית וערכית. אך השינוי הזה צריך להגיע מתוך הדברות, ומתוך חקירה. לא מתוך מסמסוס הזהות העצמית והחברתית.

ואולי אני טועה. אולי מישהו יכול להסביר לי היכן?

בדרך ליצירתה של היהדות, היוו חילוקי הדעות בין הכהנים לנביאים תשתית לאיגוד ועריכת התנ"ך והתורה. בחלק הקודם הראינו כי לנביאים הכותבים היה חזון שונה משל הכהנים. בעוד חזון הכהנים עוסק בעיקר בעבודת המקדש, בחגים, בשבתות ובתפילות, ראו הנביאים את עיקר העבודה בעשיית צדק וחסד.

הנביאים הכותבים, הם ככל הנראה מיעוט בתוך נביאי ישראל באותה תקופה. צפניה וירימהו אינם שותפים לחגיגה שנערכת סביב מהפכת יאשיהו וגילוי ספר התורה. ירמיהו אינו מזכיר את המהפכה, למרות שחי באותה תקופה ואף מעבר לה. צפניה, שגם הוא התנבא באותה תקופה, אומר שהנביאים הם פוחזים ("נביאיה, פוחזים", צפניה, ג', ד')

הנביאים הכותבים והכהנים, הם קוים מקבילים, שנראה, שלעולם לא יפגשו. הראשונים בזים לאחרונים. לא בטוח עד כמה ניתן היה לסמוך על הנביאים הכותבים שישתפו פעולה עם הכהנים. לכן יש לשער שהיתה זאת קבוצה אחרת שיצרה את שיתוף הפעולה.

כדי לנסות להבין מי אותה קבוצה, ומה הרעיונות שעמדו מאחור יש לנסות לתחם את זמן פעולותיה.

במהפכת יאושיהו שנערכת כמה עשרות שנים בודדות לפני הגלות, עיקר ההתיחסות לתורה היא בעניין חגי העליה לרגל והאמונה באל אחד. אין התייחסות לתורת הנביאים העוסקת בצדק. העדות הבאה המתייחסת לספר התורה, נמצאת אצל עזרה ונחמיה, שפועלים כמה עשות שנים לאחר שיבת ציון. שני המנהיגים הללו דאגו להנחיל התורה לעם. בספר עזרא, אנו שומעים על תורת משה, אך בעיקר בהקשר של חגי כהנים:

ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את-מזבח אלהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על-מכונתיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות. ויעלו עליו עלות ל-ה', עלות לבקר ולערב.  ויעשו את חג הסכות, ככתוב. ועלת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי-כן עלת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי ה', המקדשים. ולכל מתנדב נדבה, ל-ה'.  מיום אחד, לחדש השביעי, החלו, להעלות עלות ל-ה'.  והיכל ה', לא יסד. (עזרא, ג', ב' – ו')

וכך גם בהמשך השנה, דווח כי ישראל קימו את הפסח, שהינו חג כהני:

ויעשו בני הגולה, את הפסח בארבעה-עשר, לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים, כאחד כלם טהורים. וישחטו הפסח לכל בני הגולה, ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני-ישראל, השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ, אלהם לדרש, ל-ה' אלהי ישראל. ויעשו חג-מצות שבעת ימים, בשמחה. (שם, ו', י"ט – כ"ב)

עדות מסויימת לכך שלעזרא היה ספר התורה המוכר לנו, ניתן סביב עניין הנשים הנוכריות:

ועתה מה נאמר אלהינו, אחרי זאת:  כי עזבנו, מצותיך.  אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות.  בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלמם וטובתם, עד עולם למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם, עד-עולם.  (שם, ט, י' – י"ב).

שיש בכך דימיון מסויים לדברים ז' א' – ג' :

כי יביאך, ה' אלהיך, אל הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך, לפניך והכיתם.  החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם.  ולא תתחתן, בם.  בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

גם בנחמיה, עיקר התיקון הוא תיקון הקשור לכהנים, אך גם שם ניכר שחוקי הנביאים ידועים לנחמיה:

ולא שמרנו את המצות, ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית, את משה עבדך. (נחמיה, א', ז')

העדות המשמעותית יותר על קיומם של ארבעת החומשים הראשונים, ניתן למצוא בנחמיה פרק ט'. בפרק הזה יש חזרה על כל סיפור יציאת מצרים מכאן אפשר להסיק שאומנם עזרא ונחמיה עסקו בעיקר בתיקונים הקשורים לתורת הכהנים, אך עמדו לפניהם חמשת חומשי תורה. כלומר, אם הקריאה שהצגתי נכונה, אז התורה המוגמרת נכתבה בין תקופת יאישיהו לתקופת שיבת ציון.

אז היכן חל החיבור בין הספרים? וכיצד נוצרה המהפכה שהביאה ליצירת היהדות? על כך בפוסט הבא.

מי עוד כתב את התורה?

לפני שנה כתבתי פוסט על מקור חג הפסח, על פי ספר מלכים, עזרה ונחמיה וספר דברי הימים. אז טענתי, שבדומה לממצאים של חוקרי המקרא, התורה נכתבה בסוף ימי בית ראשון, ובתחילת בית שני. הראתי שאותם כותבים שתוארו בספרים אלו, נמנים על כהני בית המקדש. וציינתי, כי למלאכת הרכבת התורה, חברו עוד שתי קבוצות.

את ההשערה שאני מציע כאן לא בניתי בזכות קריאת דבריהם של חוקרי המקרא. זאת למרות ששמעתי על ממצאיהם. מקור ההשערה שלי הוא בקריאה אישית מרובה מאד בתנ"ך, בניסיון ליישב סתירות בין קטעי התנ"ך השונים, ובהבנה בפוליטיקה. אין זה מאמר אקדמי, אלא יותר תיאור המסקנות שאליהן הגעתי. לשם יצירת מאמר ראוי מבחינה מחקרית יש צורך ביריעה רחבה יותר. אני מקווה כי בעתיד, אוכל לפרוש כזאת יריעה.

למרות שאני אישית מאמין בקב"ה, וחושב כי התורה לא יכלה להיות תורה משפיעה כל כך, מבלי שהקב"ה היה מעורב בה, אני עדיין מרגיש שאת הספר כתבו בני אדם. ואם נבין כיצד נכתב הספר הזה, שמהווה את התשתית המכוננת של עם ישראל, נדע טוב יותר לאן דרכנו מועדות. אתם כמובן מוזמנים לבקר את טענותיי, להראות היכן אינני מבסס את עצמי כראוי, ולסתור את ההשערה שלי בעדויות ממקורות אחרים.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה לנסות ולחשוף בפניכם את אחת הקבוצות הנוספות. קבוצה שעיצבה את העם היהודי, ואת המחשבה המודרנית, אולי אף יותר מאשר הפילוסופים היוונים.

אחת השאלות שאנו צריכים לשאול, בעניין זה, הוא מדוע אין להסתפק רק בקבוצה אחת כתבה את התורה. האם התורה אינה כתובה מקשה אחת? חוקרי המקרא כבר זיהו ארבע קבוצות כותבות שונות. אני רואה שתי אידאות נפרדות. שתי אידאות שיש בינהן התנגשות. ואת ההתנהגשות הזאת, אנסה להציג בפוסט הנוכחי.

הרמז הראשון לקבוצה נוספת, בעלת האידאה השונה, ניתן למצוא, להערכתי, בדמויות שאישרו את משנה התורה. להזכירנו, חלקיהו הכהן מוצא בבית המקדש ספר תורה, שלא היה ידוע עליו לפני כן. כאשר יאשיהו, מלך יהודה, שומע על ספר התורה שנמצא, הוא מבקש משלוחיו לדרוש מאלוהים מידע על הספר:

ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה, ויקרע, את בגדיו.  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן-שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן-הספר, ואת עשיה עבד-המלך, לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם, ובעד כל יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה. (מלכים ב', כ"ב, י"א – י"ג)

החבורה הולכת אל חולדה הנביאה, אשתו של נכדו של חרחס שומר הבגדים (שר בממשלו של יאושיהו?). וחולדה מאשרת את הספר, בסגנון נביאי קלאסי (כלומר, בסגנון עצבני וחורבני. ללמדך, שנביאי ישראל, נטו לנבואות זעם):

ותאמר אליהם, כה-אמר ה' אלהי ישראל.  אמרו לאיש, אשר שלח אתכם אלי.   כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל-דברי הספר, אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני, ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני, בכל מעשה ידיהם. ונצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. (שם, שם, ט"ו – י"ז).

מכאן אולי נוכל ללמוד שכדי לקבל אישור לספר, נזקקו המלך והכהן הגדול, לאישור נביאה. מה זה אומר? האם לנביאים היה יד בכתיבת ספר התורה שנמצא? מדוע לא יכלו להסתפק באישור של המלך ושל הכהנים?

המשך הפרק יכול להסביר זאת. באותו הזמן, היו כהני ה', קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות של כהנים שסיפקו את תאוות הפולחן של העם. בהמשך הפרק מצויין שבמהפכה של יאשיהו סולקו הרבה מאד אמונות שהיו מקובלות על אנשי יהודה. בינהם היו: הבעל והאשרה, והבמות, שמש, ירח, מזלות, המולך, סוסים ומרכבות לשמש, עשתורת, כמוש, מילכם, האשרים, ואמונת קברים (שם, כ"ג,  ד' – כ'). וכל הכהנים הללו בעלי השפעה זהה, ואין מי שיכריע לכאן ולכאן. ולכן כנראה נזקקו כהני ירושלים לעזרת הנביאים, כדי ליצור קואלציית הסכמה רחבה יותר.

ואכן אנו רואים בהמשך, שחולדה אינה הנביאה היחידה המאשרת. מי שמאשרים ונותנים לגיטימציה לספר התורה הם הנביאים, כהני ה' וזיקני העם:

וישלח, המלך, ויאספו אליו, כל זקני יהודה וירושלים.   ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל העם, למקטון ועד גדול. ויקרא באוזניהם, את כל דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  (שם, כ"ג, א' – ב')

אבל לא תמיד ראו הנביאים והכהנים זה את תורתו של זה באהדה.

אולי הדוגמה הבולטת לכך, היא אמרתו של ישעיהו, שהתנבא כ 120 שנים לפני מהפכת יאשיהו.

שמעו דבר ה', קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.   כי תבואו, ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא, לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה.   חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח. נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם גם כי תרבו תפילה, אינני שומע.  ידיכם, דמים מלאו.   רחצו, היזכו הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי.  חדלו, הרע.  למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ. שפטו יתום, ריבו אלמנה. (ישעיהו, א', י' – י"ז)

בפסוקים של ישעיהו, יש התקפה קשה על המנהגים המונהגים בידי כהני בית המקדש. ישעיהו מבטל את עבודת הקורבנות, את חגי ישראל, קידוש החודש, ואת השבת. ואפילו את התפילות. והוא ממשיך ומציין, כי עיקר עבודת השם, היא דעת לעשות משפט. משפט שיחזיר את הצדק, ויגן על החלשים. הוא דורש מעם ישראל, ללמוד לעשות משפט.

אצל חלק גדול מהנביאים, עשיית משפט צדק, היא העיקר. לצד הצדק, הם מוסיפים גם את החסד, אך כדבר מישני לצדק.

כך הוא הדבר אצל עמוס, נביא הכתב הראשון, שניבא כ- 10 עד 30 שנים לפני ישעיהו וכנראה השפיע על ישעיהו:

שנאתי מאסתי, חגיכם. ולא אריח, בעצרותיכם.  כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה. ושלם מריאיכם, לא אביט. הסר מעליי, המון שיריך. וזמרת נבליך, לא אשמע. ייגל כמים, משפט. וצדקה, כנחל איתן. (עמוס, ה', כ"א – כ"ד)

הנביאים מדברים רבות על "צדקה", אך מהתבוננות בהרבה מאד קטעים, אני מוצא כי ההקשר אינו הצדקה של ימינו, אלא צדק. גם כאן עמוס אומר כי הקב"ה אינו מעוניין בחגים, בקורבנות ובתפילות. הוא מעוניין במשפט וצדק.

וכך גם אצל הושע, שהתנבא בתקופה של עמוס וישיעהו, אלא שעמוס גם מתחיל להוסיף את החסד:

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את ה', עד-יבוא, ויורה צדק לכם.  חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך, ברב גיבורייך. (הושע, י', י"ב- י"ג)

גם הושע אומר שעיקר עבודת השם, היא צדק, חסד ומלחמה ברשעות ובשקר.

מיכה, שהיה הצעיר מבין ארבעת הנביאים הכותבים הראשונים, גם הוא דיבר על מלחמה בעוול (ראו פרקים ב, וג'). בפרק ו', שיש לי תחושה שהוא אינו שייך לחלקים הראשוניים, כיוון שיש לו שונות סיגנונית, מופיע המשפט הזה שמדבר על משפט וחסד:

הגיד לך אדם, מה טוב. ומה ה'  דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם אלוהיך. (מיכה, ו', ח')

גישה שניתן לראות אחר כך היטב אצל ירמיהו.

כשמונים עד מאה שנים לאחר מכן, כאשר צפניה וירימהו מתנבאים, אנו שוב רואים את עניין הצדק והמשפט כרכיב חשוב בתורת הנביאים הללו.

צפניה שמתנבא בתקופה יאשיהו, אינו מתרשם ממהפכת יאושיהו, והיא אינה משאירה עליו רושם. נהפוך הוא. הוא רואה בשופטים, ובכהנים ובנביאים (האחרים), אליטה מושחתת.

גם הוא מציין את המאבק בשחיתות, כתועבת השם, ואת הצדק כעיקר פועלו:

לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר. ב-ה' לא בטחה, אל אלוהיה לא קרבה. שריה בקרבה, אריות שואגים. שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר.   נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות. כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה. בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא יודע עוול, בושת. (צפניה, ג', א' – ה')

וירימיהו שמתנבא בימי יאשיהו ואל תוך גלות בבל מסכם את כל הדברים הללו אל המשפט החזק הבא:

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו.  כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירימיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

כלומר, עיקר עבודת השם, אינה בית המקדש, או תפילות, או כל דבר אחר שאנו חושבים עליו היום כיהדות. עיקר עבודת השם, על פי הנביאים הללו, היא חיפוש הצדק, עשיית משפט צדק, והתנהגות בחסד. ואילו יהיה עלינו לחפש מיהו יהודי, הרי היה עלינו לומר, איש רודף צדק. שנאמר "צדק צדק, תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך". (דברים ט"ז, כ')

בפוסטים הבאים (שיעודכנו בע"ה, במהלך חול המועד) ננסה להבין איך הלכו והתחברו הנביאים והכהנים.

או בעצם, מדוע ילדי העובדים הזרים הם אתגר ציוני ממדרגה ראשונה.

הארגון למען ילדי העובדים הזרים הוציא את הסרטון הבא:

אני חושב שהסרטון מציג רק את קצה הבעיה.

אם נבין את הבעיה, נראה שמי שמסכן את הציונות אינם אותם ילדים, אלא מערכת גדולה שפועלת במדינת ישראל, וחותרת תחת עקרונות היהדות והציונות. מערכת שעושקת עובדים, פוגעת במרקם התרבותי-חברתי של מדינת ישראל, ויוצרת חוסר כבוד כלפי המדינה. לדעתי יש צורך לפעול על פי ערכי החסד של היהדות, ולמנוע את גרוש אותם ילדים. הילדים הללו אינם האיום האמיתי על הדמוגרפיה היהודית או על ערכי היהדות. האיום האמיתי נמצא בתוכנו. במערכת שיוצרת את הבעיה. כשנבין כיצד פועלת המערכת, נבין כיצד עלינו לפעול.

כדי שנבין מדוע המערכת היא שמהווה איום על ערכי היהדות חשוב להבין קודם מה הם עיקרי היהדות. על פי הנביאים מהות היהדות, אינה בבנית בית המקדש, או  ג' תפילות ביום, או שמירת השבת. (ראו ישעיהו, א', י' – י"ז) . עיקר היהדות, ומילוי רצון השם, נמצא בעשיית צדק, משפט וחסד. כמעט כל הנביאים חזרו על כך. בורא העולם, מעוניין בשלושת אלו: צדק, משפט וחסד. כל השאר נספחים לעיקר.

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור  בגבורתו; אל יתהלל עשיר בעושרו.  כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירמיהו ט', כ"ב – כ"ג)

ומה הקשר בין יהדות לציונות? נו טוב…

כדי להבין כיצד פועלת המערכת ומדוע המערכת גורמת למדינת ישראל להיות אנטי-יהודית, ואנטי-ציונית, יש לקרוא את סיכום הדוחות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. כל האמור להלן מבוסס על שני מחקרים שערך גלעד נתן, מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עמודים 44 -60, שמופיעים במסמכים שאספו הארגונים למען ילדי העובדים הזרים.

זה מתחיל כך:

(אם אתם מבינים יותר טוב איך פועלת המערכת, אנא שפרו את המידע בדף הזה, באקו-ויקי)

על פי החלטת הממשלה יש לכ-40 חברות קבלן  אישור להביא עובדים (בדוחות החברות נקראות "תאגידים"). לכל חברה כזאת ישנה מכסת  עובדים אותה היא יכולה לייבא. על פי החוק, אסור לחברות קבלן הללו לגבות מהעובדים דמי תיווך העולים על כ- 3000 ש"ח. בפועל, המתווכים בארצות המוצא, והחברה מקבלים כ – 5,000$ – 20,000$ מכל עובד, עבור הזכות לעבוד בישראל. פי 6 עד פי 27 מהמותר! גם כשהעובד מגיע לארץ הוא אינו מקבל שכר על פי החוק. שכר עובד לשעה, על פי הדוחות הללו, נע סביב 13.5 ש"ח לשעה. הרבה פחות משכר המינימום המותר. גם סכומים שחברות הקבלן אמורות להפריש לטובת העובד ולשלם לעובד בסוף שהייתו, אינם משולמים. כך נוצר מצב, שכל עובד זר, הוא מכרה זהב עבור קבלן  העסקה. כנראה שלחלק לא מבוטל מהכנסת העובד מגיעה לידי חברת הקבלן, וכך גם הסכום האגדי שהוא משלם עבור הזכות לעבוד בארץ. רק מהתשלום על הזכות, זוכות חברות הקבלן ללמעלה מרבע מיליארד דולר בשנה!

כתוצאה מדמי התיווך, חברות הקבלן מפיקות רווח אופטימלי כאשר עובדים מעוסקים פרק זמן קצר ככל האפשר, ומוחזרים לארצם. כך הן גם מרוויחות יותר דמי תיווך. מדיניות זאת יוצרת את מדיניות "הדלת המסתובבת", והיא בעצם מנצלת את העובדים בצורה לא הוגנת .

העובדים נפגעים ממדיניות זאת. בתי משפחותיהם ממושכנים כדי להבטיח שיוכלו לשלם את דמי התיווך הענקיים. ולכן יש לעובדים אינטרס להגדיל ככל  הניתן את השהות בארץ ולהתנתק מהקבלן. ומכאן נוצרים למעשה "העובדים הזרים הבלתי חוקיים". חברות הקבלן מנסות לכן לקשור את העובד אליהן, באמצעות החזקת חלק מכספו, או החרמת הדרכון. אך העובדים, מוצאים לא פעם דרכים להערים על חברות הקבלן.

דוחות המחקר של גלעד נתן, מראים כי הסיבה העיקרית ליצירת עובדים זרים בלתי חוקיים, היא דמי התיווך המופרזים שלוקחים המתווכים וחברות הקבלן המיבאות את העובדים.

הרשויות עצמן, כושלות בפיקוח יעיל על הקבלנים ועל המעסיקים. למרות שהמדינה יכולה לקחת מכל אחד מהקבלנים את רשיונו בכל רגע, מעולם לא בוטל רישיון יבוא עובדים, זאת על אף שברור כי החברות גובות דמי תיווך אסורים.

יתכן שחוסר הפיקוח נוצר מאי הקצאת כוח אדם מספיק, אבל יכול להיות גם שהסיבה לכך היא שחיתות. כיוון שהעסק מגלגל סכומי כסף גדולים, ומערכת הפיקוח היא קטנה, ניתן בקלות יחסית לשחד את המערכת (כמו במקרה הזה). אדם שהכרתי  שניסה לשכור פעם עובד זר, טען בפני כי המערכת מאד מושחתת. כך שמנגנון ממשלתי לא מפוקח ולא מבוקר מספיק, עלול להוות בעצמו בסיס להתפתחות שחיתות, ולהכשלת מדיניות הממשלה.

המנגנון הזה יוצר שיתוף פעולה מעניין בין הקבלנים לממשלה. כדי למקסם את רווחי חברות הקבלן, יש צורך במכסות, יש צורך בגירוש, ויש צורך בהגדלת כמות האשרות. החיבור הזה בין הון לשלטון עלול ליצור את אחת התופעות האכזריות בפולטיקה הישראלית, ובסופו של דבר ליצור חברות נצלניות, שבהן העובדים הזרים מנוצלים, מבלי שתהיה להם אפשרות להשתכרות הוגנת.

כך שלמעשה, ילדי העובדים הזרים, הוא רק קצה קצהו של מנגנון נצלני לא מרוסן. מנגנון לא אנושי, לא יהודי ובטח ובטח לא ציוני.

מה אפשר לעשות כדי לפתור את הבעיה? אני מציע שיש לבחון קודם את המנגנון שיוצר את התופעה הבעייתית הזאת. לאחר שנבין את המערכת מספיק טוב, נוכל לחפש אלטרנטיבות אפשריות לשיטה. הקיימת. כף נפעל בצורה קונסטרוקטיבית.  אני מקווה כי בתקופה הקרובה יוכלו הוגעים בדבר, וכל מי שיש להם עניין בדבר, לבחון סוגיה זאת באמצעות אקלי. אם הפתרון יהיה סביר וטוב, אולי תתגבש סביבו קואלציה רחבה מספיק, שתוכל ליצור שדולה ליישום הפתרון.

ואז נוכל לשנות את המערכת, כך ששוב תעמוד מדינת ישראל בעקרונות הציונים-יהודיים של צדק, משפט וחסד, ובא לציון גואל

באחד הימים האחרונים, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאחד מחברי הפורומים הדמוקרטיים, שבהם אני שותף. המכתב מנוסח כך:

"חשוב לזכור להחליף אדם בשמירה ,בזמן . לא תמיד האדם יכול להתעכב, אפילו
את הכמה דקות הבודדות.
ישנם תושבים מקסימים, שמגיעים בזמן , אז ישר כח להם!!!"

חשבו, על אותו אדם, היורד משמירה. הוא אמור לסיים את השמירה בשלוש לפנות בוקר. המחליף שלו מאחר. האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.

לעומת זאת, כותב השורות, עשה עם עצמו עבודה. הוא לא נתן לכעס ולמרמור לגבור עליו. הוא פונה אל כלל הקהילה. הוא הסביר בלשון הבהרה ובקשה את אשר הוא מבקש שיקרה. והוא מחזק את הציבור שמקפיד להגיע בזמן.

באופן טיבעי, יש לבני אדם את הנטיה להמשך לרע. את הרייטניג גבוה מקבלות הטלה-נובלות, שעוסקות ברשע וברכילות, וחדשות היום יום שלנו מלאות ברצח, אונס גניבה, שחיתות וכיוב. זה לא קורה סתם. זה קורה כי יש לנו, הקוראים/צופים משיכה פימית וטבעית לראות את הרע. וכאשר דבקים ברע, שמחת החיים נעלמת, היחס בין אדם לחברו מתערער, וההון החברתי המקשר נחלש.

אנשי העידן-החדש מכירים בבעיה הזאת, ואומרים דבר מה בנוסח הבא: "אל תשא מחשבות שליליות. תחשוב טוב, יהיה טוב".

בתורה זה נאמר כך" לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).

בגלל הנטיה הזאת לרע, אנו מתקשים לעשות שינוי בחיינו. אלא שכאשר אנו חברים בפורום דמוקרטי, הדוגל בתרבות הדיון ובהתרחקות מלשון הרע, אין האדם יכול בקלות להתבטא בלשון מרה, ולפנות אל הרע. גם אני כחבר בפורום, למדתי שאנשי הפורום אינם נהנים לשמוע קיטורים. הם מצפים מדוברי הפורום להיות חיובים, ולהביע את בקשותיהם בצורה חיובית. יש משהו בפורום קהילתי דמוקרטי, שיוצר תקשורת אחרת. אנשי הפורם מקפידים על "הוכח תוכח את עמיתך" (שם, שם, שם), ודורשים שיח חיובי. מכתבים אישים לאחר התבטאות מרה, עוזרים להבין שהדרך להניע דברים היא בדרך החיוב.  אנשי הפורום הספציפי הזה, חוללו אצלי שינוי גדול בדרך בה אני מתבטא (ואני עדיין עובר שינוי).  הם עזרו לי לראות את העולם בצורה יותר חיובית (כמו גם אנשי פורומים נוספים, הדוגלים בערכים של תרבות הדיון והמנעות מלשון הרע).

אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.

אני חושב כי תהלכים מוסריים, שחלים בתוך קהילות דמוקרטיות, יש בידן כדי לבנות חברה טובה יותר חברה שבה מתקיים הכלל "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (שם, שם, י"ח). חברה שבה ההון החברתי הולך וגדל. חברה שבה אנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים אותנו. ומשפיעים מטוב השם.

אני מוצא כי בדמוקרטיה קהילתית, יש כוח משנה לטובה, בחסדי הקהילה ובחסדי השם.

שבת שלום,

טל

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

להמשך קריאה

בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.

אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'.  אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.

בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).

הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.

חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.

עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.

מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.

את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.

עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?

אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.

מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.

באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.

לביקורתכם אמתין

הפוסט נכתב בעקבות דיון בין אייל ניב לביני. אייל כתב שהשמרנים מנסים לדכא את השונה. אני טענתי כי אין לשמרנים כמעט כוח לדכא את השונה. אבל השונה צריך לדעת איך לאתגר את השמרנים, כדי שיצליח להפוך חלק מקובל בחברה. בפוסט הזה אני מנסה להסביר מה המנגנון שבו כדאי לאתגר את השמרנים, כדי להצליח להתקבל לחברה.

בחברה ליברלית דמוקרטית, הזכות של האחר והשונה להביע את עצמו היא זכות בסיסית שתפקידה לאפשר לבעלי דעות רבות לחיות בשלום אחד עם השני. גם להומו-לסבים, כמו לכל אחר/שונה, יש את הזכות הזאת. בשנים האחרונות, החלה התנגשות הולכת וגוברת בין חרדים לקהילה. ככל שהקהילה החצינה את עצמה, ותבעה את מקומה בתוך המינסטרים, כך עלו וגאו רגשות השנאה וההתססה בציבור החרדי.

חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בתהליך שמאשפר את קבלת השונה. תהליך המתאפיין בכמה שלבים: בתחילה מצליח השונה להגיע להכרת המינסטרים. בגלל מאפיניה של תקשורת ההמונים של העידן השלישי, הדרך המקובלת ביותר לחדור לתודה הציבורית היא עלי ידי יצירת פרובוקציות ומשיכת תשומת לב. לאחר שהציבור הרחב "מגלה" את השונה הוא מזועזע. אבל בתהליך מתמשך של חשיפה ודיון, הולך השונה ומתקבל לתוך הקהילה. כך היה במקרה של עדות המזרח, שבתחילה ההגמוניה האשכנזית, ראתם בהם "אחרים". תהליך דומה ליווה את החדרת הרעיון של מדינה פלסטינית לפלסטיניים (אלא שכאן הפרובוקציות היו הטרור). תהליך פחות אלים אך דומה קרה בארה"ב עם השחורים, ואולי תהליך דומה קורה כיום באוסטרליה עם האבוריג'ינים.

אך לא תמיד התהליך הזה עובד על פי התוכנית. אם לא נוצר דו-שיח בין השונה למינסטרים, יכול להיווצר סיכסוך דמים. המקרה של הקרקטורה נורובגית של מוחמד מדגים תהליך כזה. הנורווגים גילו שקריקטורה שהייתה לגיטמית בעינהם, עלולה להביא גל של מלחמות וטרור. כדי לעצור את הטרור, הם השעו את עורך העיתון, והתנצלו בפני האיסלם. הם וויתרו על חופש הביטוי, והעדיפו את השלום. לפעמים יש נקודה בה חופש הביטוי עלול להביא לנזק גדול יותר מהתועלת. הנורווגים היו כנראה מספיק חכמים להבין זאת.

הסיבה לדעתי, לכך שבמקרה הזה היה הדבר עלול להביא למלחמות, היא שלא נוצרה מערכת הידברות יעילה. לא נוצר מעגל שיחות, שיאפשר לברר האם יש קשר בין דת האיסלם לטרור ולרצח. מעגל כזה חינוי לתמיכה בשינוי התודעה של הציבור. הציבור המוסלמי ניזון ממקרות מידע סגורים ובמידה רבה מגמתיים. ולכן כל ניסיון להראות שיש קשר בין האיסלאם לטרור, מוצג מיד כאיום על האיסלאם. במקום דיון, נוצרו חומות שהלכו וגבהו. המערב ראה באיסלם איום הולך וגובר, והאיסלאם ראה במערב כופר המבקש להחריב את אמונת האיסלאם. תהליך כזה רק יכול להוביל למלחמה, ולא לשלום.

נראה כי בארץ קורה דבר דומה. החומות בין הקהילה לחרדים, רק הלכו ותפסו גובה. השנאה ההדדית, הכעס וחוסר ההבנה הלכו והתעצמו. אנשים בקהילה חושבים, שלרצח (או "פיגוע") גרמו מסיתים חרדים.

התהליך הזה, אם ימשיך, רק עלול להחמיר, וליצור פירוד הולך וגדל בחברה הישראלית. אם רוצים לשנות את מסלול ההתנגשות, יש צורך להבין את המכניזם שמאפשר את החיבור והקבלה.

כדי להתקבל למינסרים, יש צורך ב"איתגור" הקונצנזוס, אך מצד שני יש צורך לנהל דיון לאורך כל הדרך. כך הולכות ומשתנות התפיסות של השמרנים, והם הולכים ומקבלים את השונה ביתר קלות.

הבעיה שיש לנו כאן, היא שכמעט בלתי ניתן ליצור דיון פורה בין הקהילה לבין החרדים או הציבור הדתי. בגלל פערי תרבות עצומים, מעדיפות שתי החברות לשנוא אחת את השניה, ולא לחפש דרך להידבר.

אני חושב, שאנו כצופים מהצד, שהשלום, והחברה הישראלית חשובים לנו, אסור לנו להניח לשתי החברות הללו לגרור אותנו למחול השדים של שניאה ואיבה. עלינו לפתח שפה שתאפשר לכל הקהילות לדבר אחת עם השניה.

עלינו לחדור לעולם של האחר, ולנסות להבין אותו.

מקור הכעס וההסטה של העדה החרדית כנגד הקהילה ההומו-לסבית, נובע מהאיסור המפורש בתורה למשכב זכר. העונש שמובטח בתורה על הסכמה של החברה הישראלית למשכב זכר, ולעוד עברות על איסוריים מיניים, היא הגליה מארץ ישראל. החרדי, וגם הדתי-לאומי, רואה במשכב זכר, סכנה עצומה לו ולמשפחתו, אם הוא יכיר ויסכים עם משכב זכר (ראו ויקרא, כ' כ"ב).

בעבר היו שניסו להראות שהאיסור בתורה איננו תקף לימינו, וכי כל מטרתו הוא להפריד בינינו לבין הגויים ולמנוע אונס והיררכיה מסרסת. אבל הבעיה, היא שהחרדים והדתיים לאומיים, מתבססים בעיקר על תורה שבעל-פה, בעוד כותב המאמר התבסס על התורה והמדע. מי שירצה להוריד את החומות יצטרך לעשות אחד משני דברים. או למצוא בתוך ים התלמוד, דרך להכשיר את הקהילה, או להראות לחרדים ולדתיים-לאומיים, שיש בעיה בהסתמכות על תורה שבעל-פה. משימה שהיא גדולה מידי עבור רובנו. כיום קל יותר למצוא אנשים דתיים-ליברליים שינסו להכשיר את הקהילה, מאשר לערער את בסיס התורה שבע"פ.

—

אני אינני יכול כרגע לערער על תורה שבעל פה, וכן אינני מומחה בתלמוד. אבל נראה לי שהפרשנות שניתנה לאיסור בספר ויקרא שגויה. בפוסט הבא, בלי הבטחות, אנסה להציג פרשנות שונה לאיסור משכב זכר.

אינני יודע מי רצח את הנערים אתמול במועדון ההומו-לסביות. אינני יודע האם הוא הוסת, קיבל החלטה עצמאית, או שמא מדובר בחולה רוח.

נראה על פי העדויות, שהרוצח ידע היטב במי הוא הולך לפגוע, והוא עשה זאת בצורה מחושבת. היכולת שלו להעלם, מעידה כנראה על תכנון טוב.

אבל עדיין מוקדם לקבוע, האם הרוצח, הוא יוצא העדה החרדית, או חוזר בתשובה שלקח את החוק האלוהי לידיו, או מישהו אחר עם כוונות שאינן נהירות לנו. אני אחכה ליותר מידע לפני שאכריע.

בינתיים מפריע לי מאד, הדרך שבה החברה שלנו מתנהגת. מפריע לי משפט השדה שעורכים בעדה החרדית. זה מזכיר לי ימים אפלים, ולא חברה נאורה וליברלית, שמתייחסת לעצמה ברצינות.

אין ספק שהעדה החרדית, וחברי ש"ס הסיתו לאלימות. אבל מכאן ועד להאשמה בַרצח, המרחק גדול. חבר טוב מהקהילה ההומו לסבית, אמר לי שכבר שנים שופכים את דמם. הפיגוע לא הפתיע אותם.

אני מבין את הצורך של הציבור להתלהם כנגד ההסתה החרדית. אבל אינני חושב שמשפטי שדה ולינצ'ים ציבוריים, יסעיו לנו לבנות חברה ליברלית ומתוקנת. במקום זה אני מציע שננסה להבין כיצד מתמודדים עם חברה לא דמוקרטית, החיה בחברה דמוקרטית (החרדים). איך חברה ליברלית מתמודדת טוב יותר עם הסתה של ציבור לא דמוקרטי לאלימות, ואיך החברה החילונית, מפסיקה את ההסתה נגד החברה החרדית (מי שיבחן את ההסתה החילונית, יראה לא פעם דימיון לקריקטורות מתקופה מאד חשוכה).

במקום לבצע לינצ', במקום להתלהם ולהרוס עוד קצת את החברה שלנו, הגיע הזמן ולברר דברים מהיסוד. ומוטב שעה אחת קודם.

יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.

יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.

אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.

מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.

המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.

לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).

כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.

אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.

הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.

אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.

כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.

בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.

מיום של עצב, ליום של שמחה…