הסכסוך הערבי-ישראלי, ולאחר מכן הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא בן כמעט 90 שנים. זהו סיכסוך שגבה קורבנות רבים, ומהווה בסיס למאבקי כוח אזוריים. זהו סיכסוך מורכב מאד, בו מעורבים רכיבי כוח רבים. מאבקים בין-לאומיים, מתרכזים לנקודה הקטנה שנקראת הסיכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני. בריה"מ וארה"ב נאבקו בינהן על השליטה במזה"ת, והסיכסוך היווה עבורן עילה לחזק את הדמונינטיות שלהן באזור. אירן, משתמשת בסיכסוך, כדי להגדיל את ההגמוניה  באזור, ולהאדיר את שמה, בפני הציבור הערבי, שרוכש שנאה למדינת ישראל.

גם ללא התערבות כוחות בינ"ל, הסיכסוך עצמו מורכב מאד. יש כאן קונפליקט בין שתי אוכלוסיות שמדברות בשפות תרבותיות שונות. יש כאן תרבות יהודית-מערבית, אל מול תרבות חמולתית-ערבית. שתיהן מתקשות להבין אחת את השניה, ולכן הן מתקשות ליצור אמון. שתי התרבויות הן תרבויות שחוו טראומות ומגיבות בקיצוניות. יהדות אירופה, חייה באווירת רדיפה בת 2000 שנים. יהדות ארצות האילסאם, מושפעת מאווירת האי-דמוקרטיה של העולם הערבי. מולם הפלסטינים חיים בתחושת נישול וקיפוח, והיתה להם נטיה להגיב באלימות ובטרור.

גם החברה הישראלית עצמה, מפולגת, ומכילה תפיסות עולם מנוגדות, המתנגשות אחת בשניה, המציעות פתרונות שונים והופכיים. ההתפלגות הזאת נראת כמשתקת את יכולת התגובה והפעילות של הצד הישראלי. דתיים-לאומיים וימין מדיני מצד אחד, ושמאל ושמאל אוניברסלי מהצד השני. כל פלג נאבק בפלגים האחרים, ומקשה על קבלת החלטות מוסכמת. דינמיקה של איבה פנימית, מקשה על הגעה לקונצנזוס, לגבי דרך הפתרון.

כל אלו הופכים את הסיכסוך למורכב מאד וקשה לפתרון. כדי לנסות להבין, כיצד יכול אולי להימצא פתרון לסיכסוך עתיק וקשה זה, יש להבין קודם את הדינמיקה של סיכסוך ומלחמות. מבלי הבנת הדינמיקה, אנו נאלץ להשתמש בעיקר בניפנופיי ידיים ובתחושות בטן לא מבוססות לגבי הפתרון האפשרי. אם אנו מעוניינים לפתור את הסיכסוך, יהיה עלינו להבין את חוקי הסיכסוכים והמלחמה.

במאמרים הבאים, אני מבקש לבחון כללים שונים בסיכסוכים, שלדעתי יעזרו לנו להבין את חוקי הסיכסוכים. כרגיל, הכללים שאני מציע, הם פרי מבט עצמאי שלי על חברה מלחמות וסיכסוכים. אני מתבסס במידה מסויימת על הוגים קודמים בנושאים אלו (בעיקר מיקיאוולי, סן טסו, לידל-הארט וקלאוזוביץ'). בתובנות שנרכשו במלחמות (הניסיון של צ'רצ'יל והניסיון של היטלר, ההיסטוריה האנגלית והבריטית של 800 השנים האחרונת, מלחמת מאה השנים ומלחמות אחרות) וכן חלקים מתורת השלטון שאני מפתח ברקע (כבסיס להבנת השלטון למיניו).

כרגיל, זאת משנה הגותית עצמאית, שמזמינה ביקורת והסתכלות רחבת פרספקטיבה. היא אינה מתבססת על כול ההוגים הקיימים בתחום, ובוודאי שאני מפספס הרבה מהידע הקיים. כיוון שאני עוסק בתחומים רבים, אינני יכול להתחרות בידע הקיים אצל מומחים בתחום. אך מצד שני, כיוון שאני עוסק במגוון רחב מאד של נושאים, התפתחה אצלי פרספקטיבה יחודית, שאולי יכולה לשפוך אור חדש על הבנת הסיכסוך. ההבנה שלי תמיד תהיה מוגבלת ביחס לכל הידע הקיים, ומבלי ההשתתפות של כולנו בדיון, כך היא גם תשאר.  לכן, אני מזמין אותכם קוראיי הביקורתיים, להציע ביקורת ותובנות ברוח תרבות הדיון, וכן לציין משנות הגותיות שונות למקור הסיכסוכים והמלחמות.

אינני יודע אילו פרקים יכתבו. זה תלוי בנסיבות, ובדינמיקה שתווצרי בינינו.

שיהיה לנו מסע מעניין,

טל

אתה מתעלם לחלוטין משאלת הזכויות.
מהעובדה שגם בסיטואציה של מלחמה, ובטח בסיטואציה שהיא לא מלחמתית, הוצאה להורג בלי משפט – של אדם שלא מאיים עליך – היא לא לגיטימית.

זכויות:

באופן עקרוני, עד כמה שאני זוכר, הסכמי ז'נווה אמרו כי יש לפגוע רק בחיילים במדים, ועל הצבאות להיות מסומנים. אלא שבפועל, כדי להכריע במלחמה, חנקה בריטיניה את גרמניה במלה"ע-1, וגרמה למותם של שלושת ריבעי מיליון גרמנים מרעב. במלחמת העולם השניה, בעלות הברית (בעיקר  בריטניה וארה"ב), הפציצו מתקני תעשיה, ערים, כבישים, רכבות. צ'רצ'יל ורוזוולט האמינו כי אם יפציצו ערים אזרחיות, הם יכריעו את המלחמה מהר יותר. במקרה של גרמניה, אני חושב שהממצאים הראו שטעו. במקרה של יפן, הם צדקו. כך שאנו רואים שגם אלו שחתמו על האמנה לא קיימו אותה. הם לא קיימו אותה, לא בגלל שהיו א-דמוקרטים, אלא שהסכמי ז'נוואה אינם עומדים בפרקטיקה של המלחמה. הם נכתבו על ידי דיפלומטים, מאחורי מכתבות, שלא הבינו אילו מהלכים יש לקדם כדי לנצח מלחמה. מסתבר שהסכמים כאלו, נוצרים לאחר ניסיון מלחמות, ובין צדדים שהתנסו פעם אחר פעם במלחמה. כמובן שההסכמים מופרים, בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, ופני המלחמה משתנים. כמובן שבמלחמה, אין הגנה על זכויות אדם, כאשר יש צורך מלחמתי.

טרור/גרילה

מאז, כדי לנצח את מלחמות הטרור/גרילה, יש צורך להכניס למשוואה את הטלויזיה.

לפני שאני מתחיל בסיפור, אני מקדים ואומר כי השב"כ הוא ארגון שבד"כ מספק לתושבי ישראל הגנה מעולה. כולנו ישנים בלילה בשקט ולא מפחדים מפיגועים, תודות לשב"כ. אבל ההתנהלות של השב"כ בזמן האחרון, בכל הקשור להתנהגותו כלפי הדמוקרטיה הישראלית, מתחילה לפגוע בישראל במידה בלתי נסבלת. הפוסט הזה נכתב, כיוון שאני מניח שאם הוא לא יכתב, השב"כ עלול לסבך אותנו בצרות גדולות יותר, ולסבך את ישראל שוב ושוב. הפוסט נועד לפתוח עיניי ישנים, ולבקש מהם להחליף דיסק, כדי שישראל לא תהפוך למדינה מצורעת, אפילו עובר ידידותיה. הפוסט אינו מספר על מידע בלתי ידוע. הוא משתמש במידע הקיים ועושה תרגיל מחשבה קטן ופשוט. תרגיל שכל אחד מכם יכול לעשות, וחלק בטח כבר עשו.

אז איך השב"כ סיבך אותנו עוד פעם?

פעם ראשונה סיבך אותנו השב"כ  בפרשת נווה-קם בצורה מביכה ברמה בינ"ל. אבל איך הוא סיבך אותנו עוד פעם? אתם לא מבינים למה אני מתכוון? אז בוא נעשה ביחד חישוב פשוט, שילדים בכיתה ג' עם קצת לוגיקה בריאה מייד יעשו (ואני מניח שכבר רבים עשו):

על פי המידע שהסתובב באינטרנט לפני פרסום הצו, אורי בלאו ברח לבריטניה, כנראה כדי שלא יוכלו לדרוש ממנו להסגיר את ענת. עכשיו, משהוסר צו הפרסום, אנו מגלים כי ענת לא העבירה 1000 מסמכים, אלא 2000 מסמכים. אין ספק שהיא עבריינית מטורפת.

בואו נמשיך. לא רק שענת העבירה 2000 מסמכים. היא העבירה 2000 מסמכים בעלי מידע רגיש שמסכן חיילים. זאת כבר לא בגידה…. זה רצח ממש.

עכשיו לא רק שבלאו ברח עם המסמכמים שענת העבירה לו, הוא לקח איתו את 2000 המסמכים לבריטניה, ומסתובב איתם ללא הגנה. ועכשיו כל ארגון טרור ינסה לחסל אותו ולהשיג את המסמכים. בלאו מסכן את המדינה, וכדאי מאד שיסיגיר את עצמו לקונסוליה הקרובה.

מכאן ברור שהשב"כ חשף שני מטורפים, המסכנים את עצמם ואת המדינה. כפיים לשב"כ.

יופי. את העניין הזה מהירו לאכול, בלי ללעוס כלי התקשורת המרכזיים. הסיפור מתאים להם. הארץ כמובן מתגונן. ידיעות כהרגלו, אוהב דם. שני מטורפים המסכנים את המדינה, וזרועות המוסד והשב"כ בעקבותיהם. יופי של סיפור מתח.

והנה הדברים כפי שהם מצוטטים מהשב"כ:

בפרקליטות ובשב"כ אמרו כי המסמכים שעל פי החשד נמצאים בידי בלאו כוללים ככל הנראה תוכניות מבצעיות של צה"ל (לרבות כאלו שעדיין לא מומשו), פקודות מבצעיות של המטכ"ל, סיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים, סדרי כוחות של הצבא, ידיעות מודיעין רגישות, סיכומי תרגילים, מסמכים לגבי תורת לחימה ואמצעי לחימה, תפיסות הפעלה של הצבא, תוכניות מגננה של פיקוד המרכז ותוכניות להתמודדות עם התלקחות בשטחים.

ראש השב"כ, יובל דיסקין, הגדיר את המסמכים "סופר מסווגים", מסמכים שלדבריו כל ארגון מודיעין היה חולם לשים עליהם את ידו. "הגעת מסמכים אלו, ואף מקצתם, לידי האויב ולידי גורמי מודיעין זרים,

עלולה לגרום לנזק ביטחוני חמור וממושך ולסיכון בפועל של חיילי צה"ל ואזרחי ישראל", קבע ראש השב"כ בפסקנות. היה גם מי שרמז שבלאו עצמו מצוי בסכנה, כמי ששוהה כעת מחוץ לגבולות המדינה.

עכשיו ילדים, תנסו להבין מה לא בסדר בתמונה. עצרו רגע ותחשבו. נראה אם תמצאו את השגיאה…

טוב, בואו נסתכל שוב:

אם תשימו לב לכתבה עצמה אולי תשימו לב שהכתבת ניחנה בחשיבה עצמאית. נראה כאילו היא רומזת שהיא יודעת שהמידע בעייתי. היא מפרידה בין ידיעות שמספקים גופים אחרים, לבין הידיעות שמקורן בשב"כ. היא נותנת לחדי ההבחנה בינינו להבין שזה לא בהכרח המידע האמיתי.

כבר הבנתם?

דיסקין, השב"כ והפרקליטות (אלו שבישלו לנו את התאונה הקודמת) טוענים שבידי בלאו מסמכים שבהם מידע יקר ערך, המסכן את ישראל. המשמעות היא שבלאו עכשיו נחשב פצצה מתקתקת לעצמו ולמדינה.

מול המידע הזה, אנו יודעים כי עיתוני חו"ל והבלוגרים לא אמרו שהמסמכים נמצאים אצל בלאו בבריטניה. אף אחד לא אמר שהמסמכים מידע סודי כל כך מסוכן למדינה.

אז למה השב"כ אמר זאת?

תחשבו עוד פעם לפני שתמשיכו הלאה….

הנה שתי אפשרויות:

א. המידע של השב"כ נכון. אם כך מדוע, ריבונו של עולם, לספר לכולם? עכשיו כל אירגון ביון ערבי ופעילי איסלאם רדיקלי יחפשו את בלאו, וינסו לחשוף את המסמכים (פשוט כי עד עכשיו הם לא ידעו שהמסמכים נמצאים אצל בלאו… עד שהשב"כ סיפר להם), ובכך יסכנו את מדינת ישראל. הרי עד לפני שפירסמו את המסמך, כולנו חשבנו שהמסמכים רק מכילים מידע על עברות של יאיר נווה כנגד שלטון החוק בישראל.

כלומר: אם זאת האפשרות, הרי שהשב"כ סיכן את מדינת ישראל, כמו גדולי חכמי חלם. וירה לישראל כדור ישר בין העיניים.

ב. המידע אינו נכון, והמידע של הבלוגרים ועיתוני חו"ל נכון יותר. אז מה בעצם מבקש השב"כ לספר בסיפור השיקרי? אה… לגרום לבלאו להיכנס לפאניקה, ולחפש מחסה בשגרירות הנכונה. ולהוציא את השב"כ גיבור.

אהה. יופי. פתרון ב' אכן הוא הפתרון הטוב ביותר. השב"כ יוצא גיבור, ובלאו רועד מפחד, מגיע לידי השב"כ. ניצחנו! זהו שלא.

מה שהשב"כ שכח, הוא שאנו עברנו לפני עשר שנים מעידן 3 של התקשורת לעידן 4 של התקשורת. מה זה אומר עידן ארבע ומה זה אומר עידן שלוש. את ההסבר המלא תמצאו בקישורים הנ"ל. לצורך הסיפור שלנו אפשר להגיד שהעידן השלישי היה עידן תקשורת ההמונים הריכוזית. כלומר רדיו, טלויזיה ועיתונים גדולים ומרכזיים. כל אלו למעשה יצרו מצב שבו רק קבוצה קטנה מאד יכלה לשלוט במסר שהועבר לציבור הרחב. כלומר, השב"כ שקשור לכל כלי-התקשורת הללו שעובדים במדינה, יכול לשלוט בהם. להטיל צוי איסור פרסום, או סתם לרכוש את אמונם של בעלי התקשורת. בעידן השלישי, אין סיכוי שפרשת נווה-קם היתה נחשפת. כי גם אם כמה חברים היו יודעים על כך, הרי שלא היה להם דרך אפקטיבית לספר את הסיפור. וכיוון שגם בחו"ל כלי התקשורת נשלטים על ידי הממשלות, גם שם הסיפור לא היה יוצא (כי העולם המערבי נמצא בתיאום אינטרסים חיובי).

אלא שבעידן הרביעי, הדברים משתנים. בעידן הרביעי, כל ילד זב חותם יכול לפתוח עיתון. את העיתון שלו קוראים שני החברים שלו והוריו הגאים. וגם לחברים יש עיתון, וגם לחברים של החברים יש עיתון, וכן הלאה. הקשרים הללו בין הקבוצות הקטנות יוצרים תקשורת מבוזרת רחבת היקף ויעילה מאד בהעברת מסרים. התקשורת הזאת כ"כ מבוזרת שבלתי ניתן בפועל לשלוט עליה.

לדוגמא, בפרשה שלנו השב"כ, על ידי כך שהוא הפעיל לחץ על ענת, ביקש מכל הבלוגרים החביבים לסגור את הפוסט. עוד קצת הפחדה בחוק שלא קיים, ומרבית הבלוגרים סגרו את הבלוגים שלהם ואת פיהם. אבל מה לעשות שהמידע זורם, ומספיק שהוא יפול על כמה בלוגרים שהאידאלים שלהם אינם תואמים את האידאלים של פגיעה בדמוקרטיה לטובת הגנה על ענת, והופס… כדור השלג רץ, מבלי שאף אחד יוכל לעצור אותו. בומס…. ואז, המדינה והשב"כ יוצאים מפגרים ברמות עולמיות (סלחו לי על הביטוי הזה, אבל אין שום דרך אחרת לתאר את מה שקרה כאן).

וגם כאן, בפשלה השניה של מבצע "אכיפה כפולה" (שצריך היה להקרא "פשלה כפולה"), קרה אותו דבר. השב"כ לא הבין את המעבר לעידן הרביעי. הוא לא הבין שכל תורת התקשורת שלו צריכה להשתנות מן הקצה אל הקצה. הוא לא הבין, ומעשים שהוא היה רגיל לעשות בחשאי, הפכו פתאום פומביים ומצחיקים.

אני בטוח שאנשי השב"כ יודעים שהכלל הראשון, הוא להיטמע בשטח. לא לעשות רעש מיותר. והנה פעמיים הם עושים רעש מיותר מאד.

אז החבר'ה בשב"כ, שבוודאי קוראים את הבלוג הזה ועוד כמה בלוגים. אם תוכלו, אנא העבירו למפקדכם… לא לדיסקין. הוא בטח יפטר אותכם (הניסיון מראה שעל פי רוב, ראש ארגון שמפשל, יעשה המון כדי להשתיק ביקורת (אלא אם כן דיסקין הוא מפקד יחידי במינו)). הכוונה לזה שמעליו. ביבי. שהגיע הזמן להתקדם טיפונת בהבנת התקשורת.

אז לסיכום. באילו מהאפשרויות אתם בוחרים:

אפשרות א. השב"כ חושף מידע רגיש ומיותר (יש חומר סודי ששווה לכל אירגון לשים עליו את היד מייד). כלומר השב"כ חשף את ישראל לסכנה עצומה.

אפשרות ב. השב"כ עובד עלינו שוב בעיניים, אבל מסתבך ברגליים של עצמו, ומוציא אותנו טמבלים פעם שניה ברציפות, בגלל שהוא לא מבין בתקשורת.

ואולי אפשרות אחרת?

הערה: לכל קוראי הדמוקטים-סמכותנים-לאומיים. אני אוהב את מדינת ישראל ומעריך מאד את מערכת הבטחון. מערכת הבטחון היא שלימדה אותי שיש לעשות בדק בית הדרוש לחשיבה רעננה. יקרה לי הדמוקרטיה במדינת ישראל, מפז. יקר לי עם ישראל ובטחונו. ואני יודע שהסתרת דברים שלא לצורך רק גורמת לארגון לדעוך בתפקודו (לא יקרה כלום אם ידעו שהשב"כ פישל… זה בסדר, אם יש מספיק ענווה כולנו יכולים ללמוד).

אנו חיים בדמוקרטיה, ולפעמים ניעור ארגונים ישנים הוא הכרח לקיומנו. לא סתם שרדנו במזה"ת במשך 62 שנים. שרדנו כי הינו חדשניים. יצרתיים. נועזים. הצלחנו לעשות זאת, כי הינו דמוקרטים ותמיד בדקנו כל דבר, וערערנו וחשבנו.

אוהב אותכם,

טל

לא הרבה פעמים חדשות פוקס מבקרים את ישראל. חדשות פוקס נחשבים פרו-ישראליים בד"כ וכך גם ג'ודית מילר.
אבל הפעם באמת יצאנו דבילים (תודה ל"כוחו של עידן"):

איך זה קורה שאנו יוצאים פעם אחר פעם כל כך מטופשים ואף אכזריים בעולם?

רגע… חכו, לפני שתגידו שכולם אנטישימים. האם לא הגיע הזמן לבדוק בתוך עצמנו.

אין לי ספק שהשב"כ הוא משרותי בטחון הפנים הטובים בעולם. אולי הטוב ביותר בעולם. ללא אח ורע. העבודה המדהימה שעשה השב"כ מאז האינתיפדה השניה, היא עבודת המלחמה בטרור מהטובות שאני מכיר בהיסטוריה.

אלא שכדי לנצח במלחמות, אין זה מספיק לדעת לעצור מבוקשים, לפרק כיסי התנגדות, לקנות או לחסל פוליטית מנהיגי אוייב. כדי לנצח במלחמה בה אנו נמצאים, יש צורך להבין באסטרטגיה בינ"ל. להבין את הטכנולוגיות שבהן משתמשים יריבינו ולפתח טכנולוגיות טובות יותר. הטכנולוגיות שבהם משתמשים אויבינו אינן טכנולוגיות שמשתמשות בצ'יפים ובמכשירי ניטור ומעקב. הם לא משתמשים במחשבי-על המפצחים מסרים של האויב. בכל אלו, אני משוכנע שהשב"כ טוב בהרבה מהפלסטינים.

הפלסטינים משתמשים בטכנולוגיות תודעתיות ופוליטיות, כדי לשנות לאט לאט את דעת העולם כנגד ישראל ולבודד אותה. הם אלופים בשימוש בכל תכנולוגיה תודעתית, ולא משנה עד כמה היא חדשה. הם חרוצים והם לומדים, והם משקיעים בכך הרבה מאמצים וכספים. לאט לאט, לאורך השנים, הפלסטינים מצליחים להכניס אותנו לפינה. הם פועלים כדי להפוך אותנו לדרום-אפריקה שנייה. בדעת הקהל בעולם, אנו מתחילים בהחלט להחשב מדינה מצורעת. אומנם ממשלות העולם המערבי תומכות בנו. אבל הן תומכות בנו, בגלל שזה טוב למאזן הכוחות הבינ"ל.

אבל גם שם, אנו מתחילים לאבד אחיזה. ישראל הולכת ונתפסת כמקור חוסר היציבות במזה"ת (בנוסף על הטרור האיסלמי-רדיקלי, שאיראן מפיצה).

אינני יודע מדוע ישראל אינה מסוגלת להבין כיצד לשחק במלחמת התודעה. אולי כי זה בכלל לא נמצא אצלה בדיסקט. אולי כי אין לנו את הפרדיגמה הנכונה. אבל תוצר ההסברה הישראלי הוא כ"כ פטתי, שבא לבכות.

אולי זה כי בישראל חושבים שטכנולוגיה פיזית היא זאת שצריך לפתח, ושכחו שיש גם לפתח את מדעי הרוח. אולי פשוט הפכנו לטכנוקרטים מידיי. עבשים מידי.

אבל מה אני מבין? אני רק עוסק בפילוסופיה של הידיעה (המדע שמסביר איך אנו יודעים דברים, איך נוצרת תודעה, ואיך משנים תודעה). 

החשיפה של פרשת ענת קם -יאיר נווה, היא עדות להתערערות מערך הכוחות המסרותי שמווסת בין ה"אוליגרכיה הלא-כל כך נבחרת של מדינת ישראל", לבין הציבור בישראל.

תזכורת קצרה: על פי המידע המסתובב באינטרנט, ענת קם, שהיתה חיילת בפיקוד מרכז, העבירה לאורי בלאו, כתב הארץ  כאלף מכתבים, המסווגים סודי-ביותר. מתוך אלף המכתבים, הצליח הכתב אורי בלאו להשיג אישור מהצנזור לפרסם שני מכתבים. המכתבים מכילים פקודות שנתן יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז,  לחיסול ממוקד של מבוקשים שלא לצורך, בניגוד להוראות בג"צ בעניין. ככל הנראה, מערכת הבטחון פעלה כדי לאתר את מקור המידע של בלאו. בדצמבר 2009, ענת קם, שהייתה כבר עיתונאית בוואלה, נתפסה. אורי בלאו, הכתב, ברח לבריטניה, כדי לחמוק מעדות במשפטה של קם. כנראה שענת חשפה את המסמכים המעידים על עבירות על החוק של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, כדי להגן על מה שנראה בעיניה, הדמוקרטיה הישראלית.

כרגע נראה שמזה ארבעה חודשים ענת קם במעצר בית סודי, ואורי בלאו ברח מהארץ.

החל מאוקטובר הוציאה מדינת ישראל (כנראה לבקשת השב"כ) בבית משפט השלום צו איסור פרסום על הפרשה. צו האיסור הוצא ללא נוכחות העיתונות, בתהליך קלוקל שנראה כפוגע באושיות הדמוקרטיה (והעירו על כך חנוך מרמרי, ידיעות אחרונות, יצחק טסלר במעריב והעיתונאי יוסי מלמן, ודליה  דורנר מלינה על העיתונות ב"נכון להבוקר", והפרסום מהבוקר בידיעות, והפרסום של הפרופ' מרדכי קרמניצר).  אף עיתונאי לא הסכים לפרוץ את מעגל השתיקה, זאת למרות שחלק מהעיתונאים ידעו על כך במשך מספר חודשים. אבל הסוד לא נשמר זמן רב, מרגע שמספר בלוגרים לקחו על עצמם את היוזמה לפרסם את המידע. מרגע שזה קרה, הרשתות החברתיות התעוררו והתפוצצו במידע על הסיפור. והוא זכה לתפוצה רחבה מאד באינטרנט (חפשו בגוגל "ענת קם" ותראו כמה תוצאות תקבלו על הנושא). הבלוגוספירה רחשה, קבוצת פייסבוק קמה, והקהל התחיל לעבוד במשנה מרץ. מרגע לרגע העוצמה הציבורית הלכה ונבנתה. הכעס והסקרנות הפיצו את הידיעה מהר כל כך. לבסוף, היה עיתואני אחד שהבין שהציבור יגן עליו, החליט לחשוף את הפרשה. נתן זהבי פרסם את זה ב"זהבי עצבני". בחור עם ביציים אבל בינתיים נראה שרדיו 103, מחק את ההקלטה של ההודעה. ביקורות מצוינות נשמעו. מאז, גם בעולם אנו זוכים לביקורת קטלניות, גם מהטובים שבידידנו. והנה היום, יתכן כי השב"כ סיבך אותנו שוב.

היכולת הזאת של מידע בנושא מסויים, לפרוץ את ההגבלות הישנות, נובע מהתעצמות כוחו של הציבור, באמצעות האינטרנט. הכוח הזה הופיע במצרים, כאשר בלוגרים נלחמו במשטר , וארגנו הפגנות רחבות באמצעות רשתות חברתיות. המאבק של האופוזיציה באיראן, גם הוא נבנה על רשתות החברתיות. וכך גם קורה בארץ.  הציבור לומד להתחבר ולפעול ביחד בצורה יותר ויותר סינכרונית. והדבר הזה יוצר כוח שקשה לרסן אותו.

אני מעריך שבמקרה של ענת קם, הסיבה להתפשטות הסיפור נובעת מכך שהבלוגרים בארץ הם ברובם היפר-דמוקרטים. ערכי הדמוקרטיה וחופש הביטוי נמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם. פגיעה בעיתונאי, בסגנון משטר האיטולות, והעלמתו, מעצבנת הרבה מאד בלוגרים, ולכן הם מגיבים כמעט כמו אוטומט בנושא. הדבר יוצר גל ניפוץ תקשורתי המתפשט בראקציה מהירה מאד. ראיקציה שאי אפשר לעצור אותה.

אולי חלק מהניסיון של המימסד לעצור את גל השמועות, היה בקשה של ענת לעצור את הפירסום. אך נראה שכבר מאוחר מידי, ויותר מיד אנשים יודעים על כך. אם בהתחלה היו בלוגרים שקיבלו שיחה אישית מקרובי משפחה של ענת לעצור את הגל, והם נענו, הרי שהיו מספיק בלוגרים שהמשיכו את גל התודעה, והסיפור הלך ותפס תאוצה.

היכולת הזאת של הציבור לפעול בניגוד למארגי הכוח שנוצרו בין הון-תקשורת-כנסת-ממשלה-בטחון-משפט, הוא עדות להתפתחות דמוקרטית חשובה. הציבור מפתח יכולות עצמאיות של דמוקרטיה ישירה, בה הוא עצמו מנהל את המדינה שלו, ולא אבא ואמא שלא הוא בחר בהם.

הדרך ליצור יכולת ניהול כזאת, היא יצירת ערכים משותפים לציבורים רחבים. דרך הערכים הללו המשותפים לרבים, יכולה האינפורמציה לעבור בקלות ובמהירות. כמו בסיפור הנ"ל, שבו חופש הביטוי, היה הבסיס להתפשטות הסיפור. התפתחות הערכים המשותפים מעל גבי פורומים ודיונים ברחבי האינטרנט, הם אלו שיוצרים את הסדר בתוך מה שנראה ככאוס. רק מידע שיש בו חשיבות לרבים מאד, יעבור במהירות לכלל הציבור. שאר המידע, יבלא ויעלם בים האינטרנט.

אם ברצוננו ליצור חברה טובה במקום הזה, יהיה עלינו להמשיך ולפתח ערכים חיובים עבור הציבור הישראלי. עלינו להמשיך לעבוד באין סוף דיונים ברשתות החברתיות. בניגוד לעבר, אי אפשר כבר לכפות ערכים. הציבור עצמו הוא זה שיחליט מתוך דיון מתמשך, אילו ערכים חשובים בעיניו. הערכים הללו יהוו את הקרקע להתפתחות הדמוקרטיה בה אנו חפצים. בסוף הדמוקרטיה הישירה, בוא תבוא.

אנא קראו את הפוסט הזה, וענו על השאלון

לתוצואת השאלון ולנתוח של טל גלילי – לחצו כאן

אגב, הערת אזהרה:

הדרך של מערכת הבטחון במצרים, באיראן ואולי וחס ושלום גם בישראל לשתק את קול הציבור, היא לרדוף אחר הבלוגרים שהשתתפו בהסרת הרסן. המערכות הללו יודעות כי פגיעה במנהיגים, יכולה להשתיק את רוב הציבור. לכן אני מציע שאם יתברר שאפילו בלוגר אחד נפגע, או אוים על ידי מערכת המשפט-בטחון, יש להקים קול זעקה, ולא להירגע, עד שהמערכות הללו יבינו שהן חיות בחברה דמוקרטית, בה הציבור הוא הריבון.

הערה ב' – עד זמן כתיבת שורות אלו (יום שלישי, 8 לאפריל, 23:55) קראו את הפוסטים על קם-נווה, כ- 8200 איש, ואני יודע שהבלוג שלי אינו מהנקראים ביותר, ואינו בראש רשימת גוגל.  העיתונאים עצמם, לא עמדו בלחץ והתחילו לפרסם רמזים וקיטורים. אם כך, סביר להניח שהבלוגוספירה מתחילה להוכיח את עצמה ככלי תחליפי לעיתונות, במקרים בהם נראה שיש איום לכאורה על הדמוקרטיה.

דמוקרטיה טובה ובטוחה לכולנו

באהבת עם ישראל ושותפיו,

טל

פרשת ענת קם ואורי בלאו, שנמצאת כרגע תחת איפול הצנזורה הישראלית, יכולה להעיד על המורכבות של המערכת בה אנו נמצאים

על פי מקורות בארץ ובעולם, נראה כי ענת קם, בהיותה פקידה במשרדו של יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז, העבירה מסמכים המסווגים סודי ביותר לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. במסמכים אישר אלוף הפיקוד לפעול בניגוד להוראות בג"ץ, ולהפעיל חיסול ממוקד, כשאין הכרח בכך. ענת קם נמצאת במאסר בית סודי (עד שכמה בלוגרים חשפו את העניין). העיתונאי אורי בלאו ברח ללונדון, ומערכת הארץ נמצאת במשא ומתן עם השב"כ על תנאי חזרתו. עוד פרטים על הפרשה ניתן למצוא כאן.

כפי הנראה, ענת ביקשה לנער את המערכת הצבאית, שפועלת ביגוד להוראות בג"צ. הוא אומנם עברה על החוק הצבאי האוסר פירסום של מסמכים סודיים ביותר, והיא נתנה נשק בידי מבקרייה של ישראל. אך עיקר פועלה, אם אני מבין נכון את הפרשה, היא לדאוג לכך שמדינת ישראל, תהיה מדינת חוק. מדינה שבה בג"צ, והכנסת הם הריבונים, ולא המערכת הצבאית.

רבים מהבלוגרים שקראתי, מצדדים במעשיה של ענת. אני מבקש לבחון גם את האינטרסים של המדינה, לפני שאני נותנן את הערכתי בנושא.

מאז קום המדינה השב"כ, המוסד והמלמ"ב, שומרים על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. פרץ האלימות של ארועי אוקטובר 2000 והן ההתפרעויות המסוכנות של ערביי ישראל, נבלמו בעיקר בגלל פעילות השב"כ, ופעילות לא חוקית של המשטרה. אנו חיים כיום בבטחון גדול יחסית, בזכות המון חיסולים של בכירים מילטנטים בחמאס ובפת"ח.

אני מעריך כי הממשלה והאמריקאים מרככים את ההנהגה הפלסטינית, כדי להופכה לאט לאט לפרטנר שניתן להפקיד בידיו את האוטונמיה הפלסטינית. את ההערכה הזאת, אני מעריך על פי כמה ארועים שונים. הראשון הוא העדויות בשטח, מפלסטינים ומדיווחים בעיתונות של אנשי צבא, כי הרשות מושחתת מאד. מושחתת ברמות שלנו הישראלים קשה לתפוס. המשמעות היא שקל מאד לקנות את ראשי הממשל המושחת. ארוע נוסף המעיד על כך שהרשות עוברת התאמה לישראלים, הוא הארוע סביב המפעיל השני של הרשת הסלולרית הפלסטינית ודו"ח גולדסטון. באותה תקופה ישראל איימה על הרשות שאם היא תדרוש שדו"ח גולדסטון יעבור לאו"מ, אז היא תבטל את האפשרות להקמת רשת סלולרית חליפית. הרשות ביטלה את הדרישה, וזכתה לביקורת קשה מאד בעולם הערבי. סביר להניח שבין כל האינטרסים לביטול הבקשה להעביר את דו"ח גולדסטון, היו אינטרסים כלכלים אישיים של ראשי הרשות הפלסטינית.

כל אלו, הם תהליכים הקורים בניגוד לחוק, או לערכים דמוקרטיים כל שהם. אבל הם שומרים על חיינו, ויאפשרו בטווח הרחוק, כנראה, כינונו של שלום יציב יותר.

לעומת מערכת הבטחון והממשלה, בג"צ פועל על פי אמות מידה דמוקרטיות שאינן מתיישבות עם הצורך של מערכת הבטחון לפעול ביעילות לרסן את הפלסטינים ולהופכם לפרטנרים מתונים יותר. ולכן, אני מעריך שמערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות בג"צ. היא פועלת בשיתוף פעולה עם הכנסת והממשלה, שמעדיפות את עמדת מערכת הבטחון, על פני ערכי הדמוקרטיה הנאיביים.

כפועל יוצא מכך, חל כרסום מתמשך במעמדו של בג"צ. וגם בכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. המשכיות של מצב עניינים כזה, לאורך שנים, עלול להביא להתחזקות מערכות לא דמוקרטיות כמו הממשלה והצבא, ולהחלשות הדמוקרטיה. דבר שעלול להביא לאיום קיומי על מדינת ישראל לטווח הרחוק.

ענת קם, בהנחה שהמידע נכון, ראתה את הפגיעה בבג"צ, והחליטה לפעול מתוך אומץ אישי גדול מאד. היתה בפעילותה תרומה חשובה מאד לדמוקרטיה הישראלית. אך מבחינת הבטחונית, יתכן שהיא פגעה במאמצי הבטחון. היא נקלעה למאבק בין דמוקרטיה לבטחון, ויתכן כי תשלם על כך מחיר אישי כבד.

אני כאזרח ישראלי, נקרע תמיד בין השנים. אני מאמין כי עלינו למצוא פתרון שיתן גם בטחון, וגם ישמור על הדמוקרטיה. את הפתרון ניתן יהיה למצוא לדעתי, בהבנה כיצד דמוקרטיה צריכה להלחם בטרור, מבלי לאבד את דמותה הדמוקרטית. פתרון זה יצטרך להמצא בהקדם, כדי לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

לגבי ענת קם, אני חושב שיש להעניק לה פרס יקירת ישראל, ופרס על פעילות ציונית למופת. היא לא חשפה מידע שיסכן חיילים. היא חשפה מידע שמראה כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד לחוקי הדמוקרטיה. מבחינתנו היא עשתה מעשה מוסרי מאד, שעומד בכל פרמטר ציוני.

כמובן שלמען יראו ויראו, חשוב "להעניש" את ענת קם. אך יש להעניש אותה כמו שהענישו אנשים שהמערכת המשפטית-דמוקרטית חפצה ביקרם. היא תעשה להם נו-נו-נו פומבי, אך בפועל עזרה להם הלתקדם.

ואפשרות אחרת, טובה יותר, היא שפרשת ענת קם לא תיוודע לעולם בעיתונות הישראלית. ענת תינזף, אך תמשיך בפעילותה האזרחית הרגילה. הדבר יהיה עדיף לכולם. הדמוקרטיה תמשיך לתפקד, מערכת הבטחון תמשיך להגן, ואנו נדאג לכך שימצא בינתיים פתרון הולם למתח שבין בטחון לדמוקרטיה.

זאת כנראה האפשרות שגם ענת מעונינית בה. היא ביקשה מכל מי שכתב בבלוג שלו על הפרשה, למחוק את המידע.

להערכתי, אנו, הבלוגרים איננו צריכים להעלים את ההתכתבות. ממילא כוחונו, מחוץ לעיתונות הכתובה קטן מאד. כמות האנשים שקוראים בלוגים, הוא נמוך מאד ואין לנו השפעה ישירה על המידע הציבורי. אבל אנו צריכים לשמור עין פקוחה על הפרשה. לוודא כי הפתרון השקט הוא שיבחר. ואם ענת קם, תוקע בפומבי, להשתמש בכל הכלים שלנו, להראות שמערכת הבטחון אשמה, ולא ענת. כאשר העיתונות משתפת איתנו פעולה, יש לבלוגוספריה הפשעה גדולה מאד. כאשר יוסר צו הצנזורה, כוחינו יגדל. ונדאג שענת תזכה באות הוקרה גדול ובוהק.

שבת שלום,

טל

שאלון המברר את דעתכם בנושא הפרשה

אני מציע שתקחו לעצמכם 20 דקות לצפות בשרטון הזה ובהמשך שלו. זהו סרטון העוסק בחברה הניאו-נאצית ברוסיה. והייתי רוצה שננסה לענות על מספר שאלות.

מדוע יש כיום ניאו-נאצים ברוסיה?

מה מניע אותם?

כיצד ניתן לשנות זאת?

אנא צפו בסרטון, ונסו לענות על כך. אני מקווה כי בשבוע הבא, אוכל להציג תזה מעניינת בנושא זה, הקשורה לפרדיגמת התיאום.

תהנו,

טל

סרטון ההמשך

בעקבות הפוסט שכתבתי, ענה לי אבי. לצערי, אנו מהווים כבר שני דורות של ישראלים המתמודדים בדרכם הם עם הצורך להחזיק אוכלוסיה. אינני יודע מה הפתרון, וכיצד ניתן לפתור אותו. אני יודע שעל האדם, במצבים אלו, לחפש את הדרך המוסרית ביותר בה הוא יכול לפעול. מבחינת שנינו, המוסר כלל המשך קיומה של מדינת ישראל, מתן מקום לפוליטיקאים לבצע את מלאכתם, ושמירה על צלם אנוש שלנו ושל אותה אוכלוסיה. זה המכתב של אבי.

—-

קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.

במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.

בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.

באהבה, טל

——

גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי.  רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).

בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.

המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.

אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.

אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.

אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.

אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.

באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי  איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.

לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.

לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.

היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.

במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.

כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני  עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.

בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.

היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.

עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.

זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.

כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.

אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי  דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.

השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.

לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.

היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.

לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.

לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.

—

לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.

—

לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).

אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.

אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.

השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.

אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.

שלכם,

טל

נ.ב.

את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')

היום ראיתי זאת שוב. את אותם מראות שלא ראיתי כבר 22 שנים.

אז הייתי בן 16, וגרתי בכפר סבא. העיר השכנה לקלקיליה. הייתי עובר במזרח העיר, ורואה את "שוקי העבדים". כך נקראו אז האזורים שבהם התאספו הפלסטינים שחיכו שמישהו יתן להם פרנסה. גם אז, היו נימוקי השוק החופשי חזקים כמו היום. נאמר שאם אינם רוצים לעבוד, יכולים הם לעבוד בערי הפלסטינים. וטענו שאנו משפרים את רמת החיים שלהם. שהכסף שהם מקבלים הוא טוב יותר מאשר הכסף שיקבלו בירדן. כל הטיעונים הללו היו נכונים. אבל המראה הזה לא השתקף בעיני הפועלים. כשהסתכלתי בעיניהם, ידעתי שהם רואים זאת אחרת. הם רואים את ההתיחסות הניבזית של המעסיקים אליהם. את הצורך להאבק כמו כלבים מזים, על חתיכת בשר רקוב. כן, הם הביאו לחם הביתה בסוף היום, אבל עד אז הם עברו השפלות. העיניים שלהם סיפרו אז הכל. ואני,נער בן 16, ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. ידעתי, אך ליבי לא ניבא לי מה. כעבור חודשים בודדים, המבט הזה הפך לאניתיפדה אלימה. ואני ידעתי מה.

אני זוכר שכשראתי את המבט הזה בעינהם, ואת התעמרות וההשפלה שספגו ממעסיקיהם, ידעתי שהולך לקרות אסון. ידעתי שהמצב לא היה תקין. אבל לא היתה לי דרך להשפיע. לא ידעתי איך לתקן. כל הטענות שלנו היו נכונות, ובכל זאת בסוף הכל עמד על דבר אחד. על עלבון והשפלה. על תחושה שמעמדך אינו שונה ממעמד של כלב. לפחות כלב מלטפים מידי פעם.

לא. לא הייתי שמלאני יפה נפש. הייתי ימני, וגם היום אני לאומי, אוהב עמי. תושב התנחלות, מאוהב בארצו ישראל אשר מרכזה ביהודה ארץ היהודים, ובשומרון, מרכז חיי ישראל. אך ידעתי כי כאן יש גֵרים, ואסור לנו באיסור חמור לנהוג בהם כפי שנהגנו.

המראות הללו חזרו אלי היום. גם היום עברתי באותו מקום, ופלסטינים המשחרים לעבודה, המתינו בכניעות נרפסת לבוס הישראלי השחצן והמתנשא, שיזרוק להם כמה שקלים, בתמורה לעבודה קשה  (אני יודע שיש מעבידים הוגנים וישירים, אך מה לעשות גם מעבידים אגואיסטים ונצלנים לא חסר). אלא שהפעם המראה היה אחר. אלו היו הניצולים הבודדים מהשואה הכלכלית שהפלסטינים כפו על עצמם. אלו היו הנבחרים, שהצליחו לצאת מיו"ש, לגוש דן. הם ידעו שכשהם יחזרו הביתה, הם יהיו מלכים, ביחס לאחיהם העניים. עוני, שהשלטון הפלסטיני הביא עליהם בשאיפתו למלחמה, ובשחיתותו הנוראה.

אינני יודע האם העלבון ישוב ויצוף. ככל שיותר פלסטינים יצאו לשוק הגוש-דני, כך ירגישו העובדים את עצמם פחות בני מזל. וגם ההצע ההולך וגדל של עובדים, מן הסתם יוריד את התשלום שמשלמים המעסיקים. והתחרות על כל מקום עבודה תגדל. ויחד איתה, יגדל העלבון והעליבות אל מול המעסיקים הישראלים.

המראות דומים, אך נדמה לי שכיום אפשר יהיה למנוע זאת. הסיבה לכך שחלק מהמעסיקים משפילים את העובדים, היא שהפלסטינאים אינם מוגנים כמונו או כמו העובדים הזרים, בשכר מינימום ותנאים סוציאלים. הם מועסקים בשחור. אין להם הגנת ממשלה. ההצע הרב של הפועלים מאפשר להעסיקם גם  בשכר של 5 ש"ח לשעה. בהעדר חוזה מעוגן, כל יום זאת מלחמה חדש על הפרנסה.

להבנתי, אם אנו רוצים למנוע האינתיפדה הבאה, עלינו לעשות דבר פשוט. עלינו לדאוג שכל פועל שמגיע לגוש דן, יהיה חייב לקבל תנאי מינימום הגיוניים. שמעסיק צריך לקבל אישור כדי להעסיק פלסטיני.  כך יווצר חוזה בין הפלסטיני לישראלי, והלז יהיה חייב להעסיקו בשכר הוגן יותר וביחס טיפה יותר אנושי.

בהתנחלויות אגב, יש צורך בחוזה הדדי,  בגלל תקנות צה"ל. כך נוצר מצב של תלות הדדית ויחסים סימביוטים יותר. למיטב ידעתי המשכורות בהתנחלויות, הן די סבירות. אינני יודע כמה מרוויחים בגוש דן, אך אני משער שעובדי קבלן בתהנחלות מרוויחים יותר, והיחס אליהם קצת יותר הוגן.

איני יודע את המספרים. זאת רק התרשמות ממראה עיניים. העיניים של הפלסטינים בהתנחלויות, הם עניים של בני אדם. העיניים של הפלסטינים בגוש-דן, הם עיניים עצובות. והעיניים הן ראי הנפש.