מבט פילוסופי

לעבאס זאכי, חבר בוועד המרכזי של הפתח יש משהו שהוא רוצה להגיד לאחיו הערבים, אך לא בטוח שהוא רוצה שהישראלים ישמעו.

לפעמים כדאי להקשיב לפליטות הפה הפרוידיאנות, ולהבין שכאשר אנו מנסים לפתור בעיות עם הפלסטינים, לפליסטינים, אם הם יוכלו, יש תוכניות שונות משלנו.

זכי אינו דק רקק. הוא זוכה לתמיכה רחבה בקרב ההנהגה הפלסטינית. בויקיפדיה נאמר עליו:

בחודש יוני 2011 פרסם השבועון "כל אל-ערב" היוצא לאור בנצרת "חשיפה", על פיה זכי הוא המועמד המוביל לרשת את יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לאחר שזה יפרוש מתפקידו. העיתון הסתמך בדיווחו על מקור עלום שם המוגדר "מהימן ובכיר", ודיווח כי זכי זוכה לתמיכה אף בקרב חברי הוועד המרכזי של ארגון הפתח. זכי עצמו הגיב לדברים בביטול, וציין כי הוא מקווה שאבו מאזן ימשיך בתפקידו.

לכן לדעתי, כל פתרון שימצא, צריך להבטיח שהפלסטינים לא יוכלו לממש את מאוויהם הכמוסים, למדינה מהירדן ועד הים.

נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

מתוך ההתכתבויות שקשורות לגורמים ישראליים, נראה כי הפלסטינים אינם מוכנים עדיין לשלום. האם ההאצה של תהליכי שלום, לא תביא להתרסקות הרשות, ולעליית גל חדש של טרור איראני?

במסמכים שנחשפו בויקי-ליקס, עולה כי ראש המוסד לשעבר, דגן אינו מאמין ביכולת של הפת"ח לשרוד ללא תמיכה ישראלית. הוא אינו מאמין ביכולת של הפלסטינים להגיע לפתרון הסכסוך.  הפת"ח ממשיך ככל הנראה להיות ארגון מושחת, ללא בסיס אמיתי בציבור הפלסטיני.את הדברים הללו הוא אומר ב- 2007 לטאונסנד, היועצת לבטחון לאומי של בוש.

"Departing from official GOI (Govemant of Israel, T.Y) policy, Dagan expressed his personal opinion that after more than a decade of trying to reach a final status agreement with the Palestinians, "nothing will be achieved." Only Israeli military operations against Hamas in the West Bank prevent them from expanding control beyond Gaza, lamented Dagan, without which Fatah would fall within one month and Abbas would join his "mysteriously wealthy" son in Qatar. Offering what he believed to be a conservative estimate, Dagan said that USD 6 billion had been invested in the Palestinian Authority since 1994. "What did it accomplish, other than adding a few more people to the Fortune 500?" asked Dagan. Although he expressed his personal faith in Salam Fayyad, Dagan said that the Palestinian Prime Minister had no power base. Fatah as a party would have to completely reorganize itself in order to regain credibility, argued Dagan, but instead they have turned once again to the "old guard." The Mossad Chief suggested that a completely new approach was required, but did not provide Townsend any additional details.

עמדה זאת נאמרה על ידי דגן בפגישה אחרת גם לתת המזכיר ברנס:

Dagan said that Jordan has successfully faced down  threats from the Muslim Brotherhood and Hamas, and that Egypt is struggling with the question of who will replace President Mubarak. He said he sees no hope for the Palestinians, and that Israel looks at Syria and Lebanon, and sees only instability. Further afield, it looks at Turkey and sees Islamists gaining momentum there. The question, he asked, is how long Turkey's military — viewing itself as the defender of Turkey's secular identity — will remain quiet

שימו לב, שכבר ב-2007, המוסד העריך שטורקיה הופכת ליותר ויותר מוסלמית.

במכתב שפורסם בשגרירות תל-אביב, ב13 ליוני 2007, דיסקין טעון את אותה טענה, כי הפתח חלש מאד.

עמדתם של דגן ודיסקין מחוזקת בצורה קצת יותר דיפלומטית על ידי אהוד ברק ב-2009, שאומר על הפלסטיני כי הם חלשים מידי:

Barak made clear in these meetings that he feels the Palestinian Authority is weak and lacks self-confidence, and that Gen. Dayton's training helps bolster confidence.

לפני כן הוא ציין כי הפלסטינים צריכים להתחזק בכל הקשור לממשל וסדר:

the Palestinianauthority has much to accomplish in terms of law enforcement, a functioning judiciary, and regaining control of Gaza before a "balanced" Palestinian state can be created.

המסמכים הללו, מראים כי גם המוסד וגם ממשלת ישראל, מעריכים את הפלסטינים כחלשים מידי, מכדי לקיים שלום בר-קימא.

לאור העדויות הללו, אני חושב שניתן להגיד, שלחץ של ארגוני שמאל להביא שלום במהירות עלולים להביא לנפילת הרשות הפלסטינית לידי החמאס, ולעליתו של טרור איראני חדש ביהודה ושומרון.
לפני שאנו דוהרים לשלום-שאינו בר-קיימא, עם הפלסטינים, אני חושב שאנו צריכים לאפשר לסאלים פיאד, לייצב מדינה פלסטינית שומרת חוק ודמוקרטית, ובעיקר ברת-קיימא. כל ניסיון לדחוף את תהליך השלום מוקדם מידי, יביא לחוסר יציבות אזורית, להידרדרות לגל טרור נוסף, ולהתחזוקתה של איראן באזור.

הפתרון לדעתי, נעוץ בפיתוח איטי של הפלסטינים את עצמם, ויצירת גשרים כלכליים ואנושיים בין הפלסטינים והישראלים. או כמו שאומרים הערבים "אל-עג'לה מן א-שייטן" – המהירות מהשטן. תנו לפלסטינים לבנות את עצמם, ואל תדחפו אותם למה שהם אינם מסוגלים לבצע. אם אכן השלום חשוב לכם.

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

לעיתים נדירות יוצא לי לראות סרט שמזקק כל כך שנאת הזרים, שמובילה להתפתחות סיכסוכים אתניים. חלק גדול מהרכיבים שנמצאים בסרטון ציונו במאמר שדנתי בו על פי רוטשילד ולייק.

ראו את הסרט הבא, ונסו לזהות ממה מורכבת חרדה אתנית ושנאת זרים (זהירות, לא לחלשי לב)?

בסרט ניתן לראות את האלמנטים שמרכיבים חרדת זרים, ועליהם דיברו רוטשילד ולייק:

1. פחד מהכחדות הקבוצה
2. חשש להפוך למיעוט נשלט
3. תיאוריות קונספירציה (איך לכל הרוחות, נכנסנו אנחנו לתמונה?)

ישנו אלמנט שהם לא דיברו עליו, אך בולט כאן בסרט, והוא אידאל היופי התרבותי – לכל תרבות יש את אידאל היופי שלה. במקרה הזה ישנו היופי להבן הנשי, והזרים, האסיאתים, יהודים ומוסלמים, מחללים את נשות הגזע הלבן.

כותבי התסריט, השתדלו ליצור אווירה שתוביל לעימות. הם משחקים חזק מאד על היצרים של גברים להגן על נשים חלשות, ותינוקות חלשים. הם מקצינים את האיום. בנוסף הם קוראים ליחידים לקחת יוזמה. זאת בדיוק היוזמה שאמורה להצית את מעגל האימה. אותם בודדים שיבצעו פעולות טרור, או פרבוקציה, יגרמו לתגובות בצד השני, ויגדילו את המעגל. הם עלולים לסחוב את המערכת למעגל דמים. פשוט מדהים לראות, איך נוצר מעגל השנאה.

האם אתם מזהים עוד רכיבי שינאה?

האם זה דומה לרכיבי הפחד האתני שלנו, היהודים במדינת ישראל?

חשש מהשמדה? חשש מהתבוללות? קונספירציה שערביי-ישראל/השמאל מבקשים להכחיד אותנו?

האם יש הבדל בין החרדה לעיל, לחרדה שלנו? אם כן, מהו?

האם חרדה אתנית היא טבעית? האם היא מוצדקת?

סליחה על השאלות, אך היום יש לי יותר שאלות מתשובות.

שלכם, טל

בפוסט הקודם, הנחתי את כלי המשחק, על פי המאמרים של רוטשילד ולייק ופרון. עכשיו, הזמן לראות כיצד פועלת המכונה הנוראית הזאת, שנקראת מלחמה. אם נבין כיצד מתרחשת מלחמה, אולי נבין כיצד למנוע אותה.

מנהיגות ומנהיגים

בשלב הפתיחה של המהלכים החברתיים המובילים למלחמה, משחקים מנהיגים את התפקיד הראשי. מנהיגים או אנשים התאווים שליטה באחרים, הם הכוח המניע הראשון להתפתחות קונפליקטים. אנשים הרוצים לשלוט באחרים, קיימים מרמת המשפחה (בעל או אישה הרוצים לשלוט באחר), ברמת הקבוצה הקטנה (מלך הכיתה, או הדמות הדוימננתית בין חברים), ברמת הארגון (בוסים), ברמה העירונית, וברמת המדינה. אין מחסור באנשים התאווים לשליטה, אך היכולת שלהם להתפתח, נבלמת על ידי הגבלות שהחברה מציבה להם כאשר המערכת מאוזנת. תלמיד אינו יכול לשלוט על יד כוח בתלמיד אחר, אם מערכת החינוך מתפקדת כראוי. הבוס, אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם יש איזון בין העובדים (או המדינה) לבין הבוס. בחברות גדולות, התחרות על המקומות המובילים מאוזנת על ידי מערך כוחות, שמונע ממלחמת הכרישים להתפרץ. וכך גם הדבר בדמוקרטיה. על מנת להגיע לראשות עיר או מדינה, אדם השואף לשלטון על אחרים, צריך לעבור מסכת יסורים של בחירות ומרכזי מפלגה, כדי להגיע לפסגה.

להמשך קריאה

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

להמשך קריאה

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

אחד ההוגים המעניינים ואולי החשובים ביותר בכל הקשור למלחמה ומדיניות הוא ניקולו מיקיאוולי. מיקיאוולי מהווה שילוב נדיר ומרתק של פרקטיקן פוליטי ומלחמתי, ושל הוגה חריף שהעלה על הכתב את תובנותיו.

מיקיאוולי היה דיפלומט וגנרל, אשר הודר בימי חולדו ממרכזי הכוח והשפעה הפוליטיים. בצר לו הוא ניסה לחזור לחוג ההשפעה הפוליטית, באמצעות ספרים שכתב על מדיניות ומלחמה. שנים מספריו שקראתי הם "הנסיך", שעוסק במדיניות ובכיבושים, ו- The Art of War. למרות שמיקיאוולי כתב את ספריו לפני 490 שנה לערך, ספריו נחשבים גאוניים, והם נשארו בתפוצה רחבה מאז ועד ימינו.

מיקיאוולי זכה לשם רע, כיוון שהוא מתאר פוליטיקה אפלה. הוא מתאר אינטריגות ותככחים הנסתרים מעיני הציבור. יתכן ומבקריו של מיקאוולי ביקשו לצייר את הפוליטקה באור חיובי יותר. יתכן והם ביקשו לצייר עבור הציבור תמונה פסטורלית של פולטיקה של אידאות נטולות אינטרסים אישיים. אלא שחלקים גדולים בציבור למדו מאז להבין שהפוליטיקה איננה אידאליסטית כפי שביקשו לצייר זאת עוברם. אנו בשלים כיום להבין, כי הפוליטקה שמיקיאוולי צייר, דומה יותר לפוליטיקה שמתרחש בפועל, הרחק מעין הציבור.

חוקי הפוליטיקה של מיקיאוולי

בפרקים הראשונים של הספר הנסיך, מתאר מיקיאוולי את הדינמיקה והחוקים של כיבוש ארצות. חוקים אלו רלוונטים להבנת הסיכסוכים והפוליטיקה גם בימינו. באמצעות הבנת הדינמיקה הזאת, אבקש בפרקים הבאים, להסביר את הקונפליקטים המודרניים.

מיקאוולי מתאר שלוש סוגי נסיכויות (או ממלכות) שאיתן צריך מלך כובש להתמודד. ממלכה שבה יש שושלת מלוכה ותיקה. ממלכות חדשות. ורפובליקות חופשיות. בתוך הממלכות שבהן יש שושלת ותיקה, מיקיאוולי מפריד בין ממלכות שבהן יש שלטון פיאודלי (כמו באירופה) לבין שלטון ריכוזי, שבו יש פקידים הממונים על אזורים שונים (כמו באימפריה העות'ומנית).

מיקיאוולי טוען כי רפובליקות (סוג של דמוקרטיות) וממלכות שבהן יש שושלת ותיקה-פיאודלית, הן הקשות ביותר לכיבוש. בעוד שממלכות בהן יש שושלת ותיקה ואין בהן פיאודליזם הן קלות מאד לכיבוש והחזקה, מרגע שהופל השליט המרכזי. ממלכות חדשות או ממלכות שאינן רגילות לשלטון יציב, הן קשות יותר לשליטה וכיבוש, אך אם המלך הכובש ישתמש בכמה כלים פשוטים, הוא יוכל להחזיק בממלכה החדשה בקלות.

מיקאוולי רומז לנו מדוע הדברים הללו קורים, אך הוא אינו יורד לעומק הבנת המנגנון שמוביל לכל אחת מההתנהגויות השונות של הממלכות השונות.

כדי להבין את החוקים, יש להבין את חוקי המשחק של שלטון ושליטה. להבנתי, ישנם ארבעה כללים בסיסים שיכולים להסביר את ההתרחשויות השונות. הכלל הראשון הוא כלל השליטה על ידי מנהיג, והשני הוא כלל האינטרס האישי. הכלל השלישי הוא כלל השמרנות של הציבור, והרביעי הוא כלל התיאום בקבוצות אוליגרכיות.

כלל השליטה על ידי מנהיג והתקשורת המאבקית:

עד היום, לא פותחו שיטות יעילות לניהול קבוצות גדולות ללא מנהיגות. מנהיג, הוא אדם היודע לרכז קבוצה של בני אדם.  ככל שכוחו הפולטי של אדם גדול יותר, כך הוא יכול להניע יותר אנשים למעשה. אומנם ככל שהשלטון יותר שיוויוני, נוצר דיאלוג שיוויוני יותר  בין המנהיג לציבור מונהגיו, אך בסופו של דבר, ביכולות הקיימות כיום, מנהיג מסוגל להשפיע מאד על מונהגיו.

יש דרכים רבות להנהיג. אחת הפשוטות שבהן, היא לגייס את המערכת הלימבית. המערכת הלימבית, היא מערכת הקשורה לאינסטינקטיים מידיים, בינהם הפחד, התוקפנות והשנאה. מנהיגים רבים משתמשים במערכת הלימבית כדי להקהיל סביבם קבוצה גדולה יחסית. הם עושים זאת באמצעות תיאור העולם בצבעי שחור ולבן. באמצעות תיאור קבוצה אחרת כמאיימת על אנשי קבוצתו.כך הוא גורם לאשים להתקבץ סביבו וכך הוא יותר כוח פוליטי עז יותר. גם כיום, בפוליטיקה של המאה ה-21, אנו עדיין לצערנו כאלו תנועות ומנהיגים. זאת הסיבה שבמאה ה-20, שהיא מאת ההמונים, הינו עדים לפוליטיקה של שנאות ומאבקים. קל יותר כך לגייס קהל עצומים. זאת בניגוד לפוליטיקה המתבססת על דיון והסכמות, שנשענת על אזורים מפותחים יותר במוח, שאינם מידיים כל כך, כמו האזורים הלימביים.

לכן נראה את מרבית המנהיגויות פונות לסגנון הובלה הדורש שנאה ומאבק.

אינטרסים אישיים:

כנראה שעד שיגיעו מלאכים לבקר אותנו, יהיו חלק גדול ממנהיגינו אנשים אינטרסנטים. זה לא אומר שאין מנהיגים שהתעלו מעל לאינטרסים הפרטיים שלהם, אבל כמעט תמיד משחק האינטרס האישי, בין אם הוא מגולם בכבוד, ובין אם הוא מגולם בממון, האינטרס האישי משחק תפקיד חשוב במשחק הפוליטי.

חוק ההרגל הציבורי:

לציבור יש נטיה טיבעית לשמרנות. קשה מאד לשנות דעות והרגלים. בד"כ, כדי ליצור שינוי יש צורך בקבוצה אינטלקטואלית חזקה ורחבה ובלחצים חיצוניים ופנימיים מתונים, כדי שיווצר תהליך איטי של שינוי הרגלים בקהל. זאת הסיבה ששבגללה מציע מיקאוולי לנהוג בממלכות שיש להן חוקים קדומים בשלוש דרכים אפשרויות. האחת היא להחריב אותן כליל (כי קשה מאד לשנות את דעתן). השניה היא לשבת ולגור בהן והשלישית לתת להן להמשיך לנהוג על פי מנהגן, ולהשליט עליהן שלטון אוליגרכי (כנראה מקומי). ולכן מיקיאוולי מציין כי ממלכות שהתרגלו לחרות, יהיה קשה מאד לשלוט עליהן.

יש משהו בדינמיקה ובתרבות של הציבור שומנע ממנו לבצע מעבר מהיר ממצב למצב. זאת אחת הסיבות אולי, שבעירק, מתקשים האמריקאים להשליט דמוקרטיה, על ציבור שהיה רגיל לדיקטטורה במשך שנים.

כלל התיאום באוליגרכיות.

ישנו כלל, שלא אתייחס אליו בפוסט זה, אך הוא מלווה תמיד קבוצות פועלות. הכלל הזה נובע מפרדיגמת התיאום, והוא אומר כי קל יותר לתאם מהלכים בקבוצות קטנות. והוא אחת הסיבות לכך שבהעדר טכונולוגיה מתקדמות, קשה לתאם עמדות, ולפעול ביחד בקבוצות גדולות, ללא הימצאות אוליגרכיות-מתאמות (אוליגרכיה = שלטון מעטים).

בחינת החוקים לאור המקרים שמיקיאוולי מתאר

באמצעות החוקים הללו, ניתן להסביר את התופעות השונות שמיקיאוולי תיאר.

נתחיל במדינה שרגילה לשושלת עתיקה. במקרה כזה, גם אם הכובש החדש ינהג בצורה הוגנת כלפי נכבשיו, הם עדיין יהיו רגילים למלוכה הקודמת, ויראו רק בשושלת הקודמת ממשל לגיטמי. זאת למרות שאין הבדל מהותי בין אדם לאדם, ובין מלך למלך. בעייני הציבור השמרני, הנסיך החדש יהיה לא לגיטמי. ולכן מיקאוולי מציע לנסיך הכובש, שכדי לשלוט, עליו להתיישב במרכז הממלכה הכבושה. כך למעשה יכולה להיווצר מערכת קשרים איתנה ותועלתנית בין המנהיגים המקומיים לבינו. כך יאוזן במהירות כל מתח שיווצר וכל סיבה למחלוקת בין המנהיגים המקומיים . בצורה זאת המנהיגים המקומיים יתרגלו לשלטון החדש, ויקשרו למלך החדש. המנהיגים הללו, יוכלו בסופו של דבר לשנות את דעתו של העם ולהרגילו לנסיך החדש.

אם הנסיך הכובש לא ישב במקום החדש שכבש, ויפקיד את הממלכה החדשה בידי פקידים, הפקידים ידאגו לאינטרסים של עצמם. הם ינסו לחזק את שלטונם בכוח הזרוע, כדי לאכוף את רצונם, ויתעלמו מצרכי המנהיגים המקומיים. מרגע שהאינטרסים של המנהיגים המקומיים יפגעו, והם ירגישו שהודרו ממוקד הכוח (שאליו הם היו רגילים עד כה), הם יתחילו לארגן מרידות. הם ישתשמשו בשמרנות של הציבור, כדי לעודד את הציבור להתגייס למאבק. וכיוון שהם מנהיגים, הם יצליחו לארגן מספיק לוחמים כדי להדיח את המלך החדש, אם רק יחזור לזירה שאר-בשר לגיטמי של השושלת הוותיקה.

מארג הכוח הוא זה שגם יקבע את כוח הגנתה של מדינה בפני כיבוש. בממשל הפיאודלי, נוצר מאזן כוחות בין שכבות שונות של מנהיגים (אצילים) שמסוגלים לגייס צבא באופן עצמאי (עד המאה ה-17, מרבית הצבא התבססה על כוחות פרטיים שהחזיקה האצולה). האצילים שולטים בתושבים באופן ישיר, ומסוגלים להפעילם לצרכיהם. מארג הכוח שנוצר הוא עדין מאד ומאוזן על ידי המלך והאצולה הבכירה. האצילים זקוקים למאזן הכוח הזה כדי להמשיך לנצל את התושבים לצרכיהם, מבלי לעסוק במלחמות פנימיות. מרגע שכובש זר, מדיח את המלך, לאצילים יש אינטרס חזק להשיב את המלך על כנו, כיוון שהוא מקור האיזון שמאפשר את הכוח שלהם. מלך חדש, שאינו יושב במקום, ואינו מסייע לאצילים, למעשה מערער את מערכת היחסים ומהווה עבורם איום, והם יגיסו את כל הכוח העומד לרשותם לצורך הדחתו, והשבת שאר-בשר לגיטמי לשלטון.

לעומת זאת בממלכה ריכוזית שבה המלך ממנה פקידים (כמו בפרס ובאימפריה העות'מנית), הפקידים אין להם צבא משלהם, וכוחם תלוי לחלוטין במלך. אם המלך מודח, הם עצמם מודחים, ואין להם שום יכולת לגייס את ההמונים למלחמה למען המלך. כתוצאה מכך, ממשל ריכוזי, הוא חלש מאד וקל לכיבוש, מרגע שהמלך הוכרע. זאת הסיבה שאלכסנדר הגדול, רדף אחר מלך פרס, עד שהרגו.למעשה זאת ממלכה ללא בלמים ואיזונים, אין בה קבוצות מאזנות. וכך ניתן לראות שגם כדי שממלכה מונרכית תתקים לאורך זמן, עליה להכיל באופן פנימי, בלמים ואיזונים.

ממלכה חדשה, היא גם ממלכה שקשה להחזיק בה, כיוון שתרם נוצר מאזן בין המנהיגים המקומיים, וכל אחד שואף למנהיגות. המריבות הפנימיות יכולות להיות גדולות, ולא פעם השואפים להנהגה יפנו בקריאה לכוח חיצוני כדי שיסייע בידהם להשתלט ולהשיג את השלטון.

אגב, חוק המנהיגות גם מסביר מדוע מיקאוולי מציע לנסיך שמבקש להקים מושבה על שטח שכבש, לפגוע באוכלוסיה הענייה שאינה מונהגת על ידי מנהיג.

…והוא פוגע רק באלו שהוא נוטל מהם את השדות ואת הבתים כדי לתת אותם לתושבים חדשים; ואלו שהוא פוגע בהם, הם רק חלק זעיר של אותה מדינה. ומכיוון שהם נשארים פזורים ועניים, לעולם לא יוכלו להזיק לו, בעוד כל השאר נשארים מצד אחד ללא פגע – ולכן הם אמורים להירגע – ומצד אחר, הם פוחדים לשגות, שמא יקרה להם מה שקרה לאלו שנעשקו (פרק ג')

כמובן, שהחוק הזה משתנה במעט בימינו אלו. אם לעניים ולנפגעים יש בעלי ברית חזקים, יכולים בעלי הברית להציג את העוול, ולגרום לכך שציבור רחב מאד יתקומם ויתארגן נגד הכובש. כך היה בויאטנם, ובסיכסוך הישראלי-פלסטיני. בשני המקומות הללו ישנם מספיק בעלי ברית חזקים לנפגעים, כדי שהפגיעה בחלשים תצטיר כרשע. לעומת זאת, באפריקה מתרחשים טבח עם ורציחות המוניות, אך בהעדר עניין של בעלי ברית, אין העולם מודע לכך כמעט, והוא אינו פועל כמעט. אירגוני זכויות אדם, ואירגוני שמאל, לבדם, אינם מספיקים כנראה כדי ליצור כיסוי תקשורתי מספיק גדול. כנראה שכדי ליצור את הכיסוי התקשורתי הגדול, יש צורך בעוד בעלי אינטרסים חזקים.

במקרה של ויאטנם, היה זה השמאל האמריקאי, אך סביר להניח שגם מכונת התעמולה הסובייטית השתתפה במשחק מאחורי הקלעים. במקרה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, מדובר היה פעם במערך התעמולה הסובייטי, והן באינטרסים של אירופה במזה"ת ובעולם הערבי הרחב. לעומת האינטרסים האירופאים שהיו פרו-ערביים, מבחינת ארצות הברית, האינטרסים היו לטובת ישראל, ולכן עד לפני כמה שנים, הפלסטינים הוצגו כטרוריסטים והישראלים כאמיצים וטובים, בסרטים ההוליוודיים.

סיכום

אלו ארבעת החוקים המרכזיים שמשתתפים, להבנתי, במשחק הפוליטי של סיכסוכים ומלחמות. בפוסטים הבאים, אני מקווה להראות כיצד חוקים אלו, באים לידי ביטוי בקונפליקטים טריים. באמצעות הבנת החוקים הללו ופועלם, אני מקווה שגם נמצא דרכים אלטרנטיביות לישוב סיכסוכים.

אשמח להארות/הערות/ביקרות ופרדיגמות אלטרנטיביות.

שלכם,

טל

הסכסוך הערבי-ישראלי, ולאחר מכן הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא בן כמעט 90 שנים. זהו סיכסוך שגבה קורבנות רבים, ומהווה בסיס למאבקי כוח אזוריים. זהו סיכסוך מורכב מאד, בו מעורבים רכיבי כוח רבים. מאבקים בין-לאומיים, מתרכזים לנקודה הקטנה שנקראת הסיכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני. בריה"מ וארה"ב נאבקו בינהן על השליטה במזה"ת, והסיכסוך היווה עבורן עילה לחזק את הדמונינטיות שלהן באזור. אירן, משתמשת בסיכסוך, כדי להגדיל את ההגמוניה  באזור, ולהאדיר את שמה, בפני הציבור הערבי, שרוכש שנאה למדינת ישראל.

גם ללא התערבות כוחות בינ"ל, הסיכסוך עצמו מורכב מאד. יש כאן קונפליקט בין שתי אוכלוסיות שמדברות בשפות תרבותיות שונות. יש כאן תרבות יהודית-מערבית, אל מול תרבות חמולתית-ערבית. שתיהן מתקשות להבין אחת את השניה, ולכן הן מתקשות ליצור אמון. שתי התרבויות הן תרבויות שחוו טראומות ומגיבות בקיצוניות. יהדות אירופה, חייה באווירת רדיפה בת 2000 שנים. יהדות ארצות האילסאם, מושפעת מאווירת האי-דמוקרטיה של העולם הערבי. מולם הפלסטינים חיים בתחושת נישול וקיפוח, והיתה להם נטיה להגיב באלימות ובטרור.

גם החברה הישראלית עצמה, מפולגת, ומכילה תפיסות עולם מנוגדות, המתנגשות אחת בשניה, המציעות פתרונות שונים והופכיים. ההתפלגות הזאת נראת כמשתקת את יכולת התגובה והפעילות של הצד הישראלי. דתיים-לאומיים וימין מדיני מצד אחד, ושמאל ושמאל אוניברסלי מהצד השני. כל פלג נאבק בפלגים האחרים, ומקשה על קבלת החלטות מוסכמת. דינמיקה של איבה פנימית, מקשה על הגעה לקונצנזוס, לגבי דרך הפתרון.

כל אלו הופכים את הסיכסוך למורכב מאד וקשה לפתרון. כדי לנסות להבין, כיצד יכול אולי להימצא פתרון לסיכסוך עתיק וקשה זה, יש להבין קודם את הדינמיקה של סיכסוך ומלחמות. מבלי הבנת הדינמיקה, אנו נאלץ להשתמש בעיקר בניפנופיי ידיים ובתחושות בטן לא מבוססות לגבי הפתרון האפשרי. אם אנו מעוניינים לפתור את הסיכסוך, יהיה עלינו להבין את חוקי הסיכסוכים והמלחמה.

במאמרים הבאים, אני מבקש לבחון כללים שונים בסיכסוכים, שלדעתי יעזרו לנו להבין את חוקי הסיכסוכים. כרגיל, הכללים שאני מציע, הם פרי מבט עצמאי שלי על חברה מלחמות וסיכסוכים. אני מתבסס במידה מסויימת על הוגים קודמים בנושאים אלו (בעיקר מיקיאוולי, סן טסו, לידל-הארט וקלאוזוביץ'). בתובנות שנרכשו במלחמות (הניסיון של צ'רצ'יל והניסיון של היטלר, ההיסטוריה האנגלית והבריטית של 800 השנים האחרונת, מלחמת מאה השנים ומלחמות אחרות) וכן חלקים מתורת השלטון שאני מפתח ברקע (כבסיס להבנת השלטון למיניו).

כרגיל, זאת משנה הגותית עצמאית, שמזמינה ביקורת והסתכלות רחבת פרספקטיבה. היא אינה מתבססת על כול ההוגים הקיימים בתחום, ובוודאי שאני מפספס הרבה מהידע הקיים. כיוון שאני עוסק בתחומים רבים, אינני יכול להתחרות בידע הקיים אצל מומחים בתחום. אך מצד שני, כיוון שאני עוסק במגוון רחב מאד של נושאים, התפתחה אצלי פרספקטיבה יחודית, שאולי יכולה לשפוך אור חדש על הבנת הסיכסוך. ההבנה שלי תמיד תהיה מוגבלת ביחס לכל הידע הקיים, ומבלי ההשתתפות של כולנו בדיון, כך היא גם תשאר.  לכן, אני מזמין אותכם קוראיי הביקורתיים, להציע ביקורת ותובנות ברוח תרבות הדיון, וכן לציין משנות הגותיות שונות למקור הסיכסוכים והמלחמות.

אינני יודע אילו פרקים יכתבו. זה תלוי בנסיבות, ובדינמיקה שתווצרי בינינו.

שיהיה לנו מסע מעניין,

טל