בפוסט הקודם, הנחתי את כלי המשחק, על פי המאמרים של רוטשילד ולייק ופרון. עכשיו, הזמן לראות כיצד פועלת המכונה הנוראית הזאת, שנקראת מלחמה. אם נבין כיצד מתרחשת מלחמה, אולי נבין כיצד למנוע אותה.

מנהיגות

בשלב הפתיחה של המהלכים החברתיים המובילים למלחמה, משחקים מנהיגים את התפקיד הראשי. מנהיגים או אנשים התאווים שליטה באחרים, הם הכוח המניע הראשון להתפתחות קונפליקטים. אנשים הרוצים לשלוט באחרים, קיימים מרמת המשפחה (בעל או אישה הרוצים לשלוט באחר), ברמת הקבוצה הקטנה (מלך הכיתה, או הדמות הדוימננתית בין חברים), ברמת הארגון (בוסים), ברמה העירונית, וברמת המדינה. אין מחסור באנשים התאווים לשליטה, אך היכולת שלהם להתפתח, נבלמת על ידי הגבלות שהחברה מציבה להם כאשר המערכת מאוזנת. תלמיד אינו יכול לשלוט על יד כוח בתלמיד אחר, אם מערכת החינוך מתפקדת כראוי. הבוס, אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם יש איזון בין העובדים (או המדינה) לבין הבוס. בחברות גדולות, התחרות על המקומות המובילים מאוזנת על ידי מערך כוחות, שמונע ממלחמת הכרישים להתפרץ. וכך גם הדבר בדמוקרטיה. על מנת להגיע לראשות עיר או מדינה, אדם השואף לשלטון על אחרים, צריך לעבור מסכת יסורים של בחירות ומרכזי מפלגה, כדי להגיע לפסגה.

להמשך קריאה

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

להמשך קריאה

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

אחד ההוגים המעניינים ואולי החשובים ביותר בכל הקשור למלחמה ומדיניות הוא ניקולו מיקיאוולי. מיקיאוולי מהווה שילוב נדיר ומרתק של פרקטיקן פוליטי ומלחמתי, ושל הוגה חריף שהעלה על הכתב את תובנותיו.

מיקיאוולי היה דיפלומט וגנרל, אשר הודר בימי חולדו ממרכזי הכוח והשפעה הפוליטיים. בצר לו הוא ניסה לחזור לחוג ההשפעה הפוליטית, באמצעות ספרים שכתב על מדיניות ומלחמה. שנים מספריו שקראתי הם "הנסיך", שעוסק במדיניות ובכיבושים, ו- The Art of War. למרות שמיקיאוולי כתב את ספריו לפני 490 שנה לערך, ספריו נחשבים גאוניים, והם נשארו בתפוצה רחבה מאז ועד ימינו.

מיקיאוולי זכה לשם רע, כיוון שהוא מתאר פוליטיקה אפלה. הוא מתאר אינטריגות ותככחים הנסתרים מעיני הציבור. יתכן ומבקריו של מיקאוולי ביקשו לצייר את הפוליטקה באור חיובי יותר. יתכן והם ביקשו לצייר עבור הציבור תמונה פסטורלית של פולטיקה של אידאות נטולות אינטרסים אישיים. אלא שחלקים גדולים בציבור למדו מאז להבין שהפוליטיקה איננה אידאליסטית כפי שביקשו לצייר זאת עוברם. אנו בשלים כיום להבין, כי הפוליטקה שמיקיאוולי צייר, דומה יותר לפוליטיקה שמתרחש בפועל, הרחק מעין הציבור.

חוקי הפוליטיקה של מיקיאוולי

בפרקים הראשונים של הספר הנסיך, מתאר מיקיאוולי את הדינמיקה והחוקים של כיבוש ארצות. חוקים אלו רלוונטים להבנת הסיכסוכים והפוליטיקה גם בימינו. באמצעות הבנת הדינמיקה הזאת, אבקש בפרקים הבאים, להסביר את הקונפליקטים המודרניים.

מיקאוולי מתאר שלוש סוגי נסיכויות (או ממלכות) שאיתן צריך מלך כובש להתמודד. ממלכה שבה יש שושלת מלוכה ותיקה. ממלכות חדשות. ורפובליקות חופשיות. בתוך הממלכות שבהן יש שושלת ותיקה, מיקיאוולי מפריד בין ממלכות שבהן יש שלטון פיאודלי (כמו באירופה) לבין שלטון ריכוזי, שבו יש פקידים הממונים על אזורים שונים (כמו באימפריה העות'ומנית).

מיקיאוולי טוען כי רפובליקות (סוג של דמוקרטיות) וממלכות שבהן יש שושלת ותיקה-פיאודלית, הן הקשות ביותר לכיבוש. בעוד שממלכות בהן יש שושלת ותיקה ואין בהן פיאודליזם הן קלות מאד לכיבוש והחזקה, מרגע שהופל השליט המרכזי. ממלכות חדשות או ממלכות שאינן רגילות לשלטון יציב, הן קשות יותר לשליטה וכיבוש, אך אם המלך הכובש ישתמש בכמה כלים פשוטים, הוא יוכל להחזיק בממלכה החדשה בקלות.

מיקאוולי רומז לנו מדוע הדברים הללו קורים, אך הוא אינו יורד לעומק הבנת המנגנון שמוביל לכל אחת מההתנהגויות השונות של הממלכות השונות.

כדי להבין את החוקים, יש להבין את חוקי המשחק של שלטון ושליטה. להבנתי, ישנם ארבעה כללים בסיסים שיכולים להסביר את ההתרחשויות השונות. הכלל הראשון הוא כלל השליטה על ידי מנהיג, והשני הוא כלל האינטרס האישי. הכלל השלישי הוא כלל השמרנות של הציבור, והרביעי הוא כלל התיאום בקבוצות אוליגרכיות.

כלל השליטה על ידי מנהיג והתקשורת המאבקית:

עד היום, לא פותחו שיטות יעילות לניהול קבוצות גדולות ללא מנהיגות. מנהיג, הוא אדם היודע לרכז קבוצה של בני אדם.  ככל שכוחו הפולטי של אדם גדול יותר, כך הוא יכול להניע יותר אנשים למעשה. אומנם ככל שהשלטון יותר שיוויוני, נוצר דיאלוג שיוויוני יותר  בין המנהיג לציבור מונהגיו, אך בסופו של דבר, ביכולות הקיימות כיום, מנהיג מסוגל להשפיע מאד על מונהגיו.

יש דרכים רבות להנהיג. אחת הפשוטות שבהן, היא לגייס את המערכת הלימבית. המערכת הלימבית, היא מערכת הקשורה לאינסטינקטיים מידיים, בינהם הפחד, התוקפנות והשנאה. מנהיגים רבים משתמשים במערכת הלימבית כדי להקהיל סביבם קבוצה גדולה יחסית. הם עושים זאת באמצעות תיאור העולם בצבעי שחור ולבן. באמצעות תיאור קבוצה אחרת כמאיימת על אנשי קבוצתו.כך הוא גורם לאשים להתקבץ סביבו וכך הוא יותר כוח פוליטי עז יותר. גם כיום, בפוליטיקה של המאה ה-21, אנו עדיין לצערנו כאלו תנועות ומנהיגים. זאת הסיבה שבמאה ה-20, שהיא מאת ההמונים, הינו עדים לפוליטיקה של שנאות ומאבקים. קל יותר כך לגייס קהל עצומים. זאת בניגוד לפוליטיקה המתבססת על דיון והסכמות, שנשענת על אזורים מפותחים יותר במוח, שאינם מידיים כל כך, כמו האזורים הלימביים.

לכן נראה את מרבית המנהיגויות פונות לסגנון הובלה הדורש שנאה ומאבק.

אינטרסים אישיים:

כנראה שעד שיגיעו מלאכים לבקר אותנו, יהיו חלק גדול ממנהיגינו אנשים אינטרסנטים. זה לא אומר שאין מנהיגים שהתעלו מעל לאינטרסים הפרטיים שלהם, אבל כמעט תמיד משחק האינטרס האישי, בין אם הוא מגולם בכבוד, ובין אם הוא מגולם בממון, האינטרס האישי משחק תפקיד חשוב במשחק הפוליטי.

חוק ההרגל הציבורי:

לציבור יש נטיה טיבעית לשמרנות. קשה מאד לשנות דעות והרגלים. בד"כ, כדי ליצור שינוי יש צורך בקבוצה אינטלקטואלית חזקה ורחבה ובלחצים חיצוניים ופנימיים מתונים, כדי שיווצר תהליך איטי של שינוי הרגלים בקהל. זאת הסיבה ששבגללה מציע מיקאוולי לנהוג בממלכות שיש להן חוקים קדומים בשלוש דרכים אפשרויות. האחת היא להחריב אותן כליל (כי קשה מאד לשנות את דעתן). השניה היא לשבת ולגור בהן והשלישית לתת להן להמשיך לנהוג על פי מנהגן, ולהשליט עליהן שלטון אוליגרכי (כנראה מקומי). ולכן מיקיאוולי מציין כי ממלכות שהתרגלו לחרות, יהיה קשה מאד לשלוט עליהן.

יש משהו בדינמיקה ובתרבות של הציבור שומנע ממנו לבצע מעבר מהיר ממצב למצב. זאת אחת הסיבות אולי, שבעירק, מתקשים האמריקאים להשליט דמוקרטיה, על ציבור שהיה רגיל לדיקטטורה במשך שנים.

כלל התיאום באוליגרכיות.

ישנו כלל, שלא אתייחס אליו בפוסט זה, אך הוא מלווה תמיד קבוצות פועלות. הכלל הזה נובע מפרדיגמת התיאום, והוא אומר כי קל יותר לתאם מהלכים בקבוצות קטנות. והוא אחת הסיבות לכך שבהעדר טכונולוגיה מתקדמות, קשה לתאם עמדות, ולפעול ביחד בקבוצות גדולות, ללא הימצאות אוליגרכיות-מתאמות (אוליגרכיה = שלטון מעטים).

בחינת החוקים לאור המקרים שמיקיאוולי מתאר

באמצעות החוקים הללו, ניתן להסביר את התופעות השונות שמיקיאוולי תיאר.

נתחיל במדינה שרגילה לשושלת עתיקה. במקרה כזה, גם אם הכובש החדש ינהג בצורה הוגנת כלפי נכבשיו, הם עדיין יהיו רגילים למלוכה הקודמת, ויראו רק בשושלת הקודמת ממשל לגיטמי. זאת למרות שאין הבדל מהותי בין אדם לאדם, ובין מלך למלך. בעייני הציבור השמרני, הנסיך החדש יהיה לא לגיטמי. ולכן מיקאוולי מציע לנסיך הכובש, שכדי לשלוט, עליו להתיישב במרכז הממלכה הכבושה. כך למעשה יכולה להיווצר מערכת קשרים איתנה ותועלתנית בין המנהיגים המקומיים לבינו. כך יאוזן במהירות כל מתח שיווצר וכל סיבה למחלוקת בין המנהיגים המקומיים . בצורה זאת המנהיגים המקומיים יתרגלו לשלטון החדש, ויקשרו למלך החדש. המנהיגים הללו, יוכלו בסופו של דבר לשנות את דעתו של העם ולהרגילו לנסיך החדש.

אם הנסיך הכובש לא ישב במקום החדש שכבש, ויפקיד את הממלכה החדשה בידי פקידים, הפקידים ידאגו לאינטרסים של עצמם. הם ינסו לחזק את שלטונם בכוח הזרוע, כדי לאכוף את רצונם, ויתעלמו מצרכי המנהיגים המקומיים. מרגע שהאינטרסים של המנהיגים המקומיים יפגעו, והם ירגישו שהודרו ממוקד הכוח (שאליו הם היו רגילים עד כה), הם יתחילו לארגן מרידות. הם ישתשמשו בשמרנות של הציבור, כדי לעודד את הציבור להתגייס למאבק. וכיוון שהם מנהיגים, הם יצליחו לארגן מספיק לוחמים כדי להדיח את המלך החדש, אם רק יחזור לזירה שאר-בשר לגיטמי של השושלת הוותיקה.

מארג הכוח הוא זה שגם יקבע את כוח הגנתה של מדינה בפני כיבוש. בממשל הפיאודלי, נוצר מאזן כוחות בין שכבות שונות של מנהיגים (אצילים) שמסוגלים לגייס צבא באופן עצמאי (עד המאה ה-17, מרבית הצבא התבססה על כוחות פרטיים שהחזיקה האצולה). האצילים שולטים בתושבים באופן ישיר, ומסוגלים להפעילם לצרכיהם. מארג הכוח שנוצר הוא עדין מאד ומאוזן על ידי המלך והאצולה הבכירה. האצילים זקוקים למאזן הכוח הזה כדי להמשיך לנצל את התושבים לצרכיהם, מבלי לעסוק במלחמות פנימיות. מרגע שכובש זר, מדיח את המלך, לאצילים יש אינטרס חזק להשיב את המלך על כנו, כיוון שהוא מקור האיזון שמאפשר את הכוח שלהם. מלך חדש, שאינו יושב במקום, ואינו מסייע לאצילים, למעשה מערער את מערכת היחסים ומהווה עבורם איום, והם יגיסו את כל הכוח העומד לרשותם לצורך הדחתו, והשבת שאר-בשר לגיטמי לשלטון.

לעומת זאת בממלכה ריכוזית שבה המלך ממנה פקידים (כמו בפרס ובאימפריה העות'מנית), הפקידים אין להם צבא משלהם, וכוחם תלוי לחלוטין במלך. אם המלך מודח, הם עצמם מודחים, ואין להם שום יכולת לגייס את ההמונים למלחמה למען המלך. כתוצאה מכך, ממשל ריכוזי, הוא חלש מאד וקל לכיבוש, מרגע שהמלך הוכרע. זאת הסיבה שאלכסנדר הגדול, רדף אחר מלך פרס, עד שהרגו.למעשה זאת ממלכה ללא בלמים ואיזונים, אין בה קבוצות מאזנות. וכך ניתן לראות שגם כדי שממלכה מונרכית תתקים לאורך זמן, עליה להכיל באופן פנימי, בלמים ואיזונים.

ממלכה חדשה, היא גם ממלכה שקשה להחזיק בה, כיוון שתרם נוצר מאזן בין המנהיגים המקומיים, וכל אחד שואף למנהיגות. המריבות הפנימיות יכולות להיות גדולות, ולא פעם השואפים להנהגה יפנו בקריאה לכוח חיצוני כדי שיסייע בידהם להשתלט ולהשיג את השלטון.

אגב, חוק המנהיגות גם מסביר מדוע מיקאוולי מציע לנסיך שמבקש להקים מושבה על שטח שכבש, לפגוע באוכלוסיה הענייה שאינה מונהגת על ידי מנהיג.

…והוא פוגע רק באלו שהוא נוטל מהם את השדות ואת הבתים כדי לתת אותם לתושבים חדשים; ואלו שהוא פוגע בהם, הם רק חלק זעיר של אותה מדינה. ומכיוון שהם נשארים פזורים ועניים, לעולם לא יוכלו להזיק לו, בעוד כל השאר נשארים מצד אחד ללא פגע – ולכן הם אמורים להירגע – ומצד אחר, הם פוחדים לשגות, שמא יקרה להם מה שקרה לאלו שנעשקו (פרק ג')

כמובן, שהחוק הזה משתנה במעט בימינו אלו. אם לעניים ולנפגעים יש בעלי ברית חזקים, יכולים בעלי הברית להציג את העוול, ולגרום לכך שציבור רחב מאד יתקומם ויתארגן נגד הכובש. כך היה בויאטנם, ובסיכסוך הישראלי-פלסטיני. בשני המקומות הללו ישנם מספיק בעלי ברית חזקים לנפגעים, כדי שהפגיעה בחלשים תצטיר כרשע. לעומת זאת, באפריקה מתרחשים טבח עם ורציחות המוניות, אך בהעדר עניין של בעלי ברית, אין העולם מודע לכך כמעט, והוא אינו פועל כמעט. אירגוני זכויות אדם, ואירגוני שמאל, לבדם, אינם מספיקים כנראה כדי ליצור כיסוי תקשורתי מספיק גדול. כנראה שכדי ליצור את הכיסוי התקשורתי הגדול, יש צורך בעוד בעלי אינטרסים חזקים.

במקרה של ויאטנם, היה זה השמאל האמריקאי, אך סביר להניח שגם מכונת התעמולה הסובייטית השתתפה במשחק מאחורי הקלעים. במקרה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, מדובר היה פעם במערך התעמולה הסובייטי, והן באינטרסים של אירופה במזה"ת ובעולם הערבי הרחב. לעומת האינטרסים האירופאים שהיו פרו-ערביים, מבחינת ארצות הברית, האינטרסים היו לטובת ישראל, ולכן עד לפני כמה שנים, הפלסטינים הוצגו כטרוריסטים והישראלים כאמיצים וטובים, בסרטים ההוליוודיים.

סיכום

אלו ארבעת החוקים המרכזיים שמשתתפים, להבנתי, במשחק הפוליטי של סיכסוכים ומלחמות. בפוסטים הבאים, אני מקווה להראות כיצד חוקים אלו, באים לידי ביטוי בקונפליקטים טריים. באמצעות הבנת החוקים הללו ופועלם, אני מקווה שגם נמצא דרכים אלטרנטיביות לישוב סיכסוכים.

אשמח להארות/הערות/ביקרות ופרדיגמות אלטרנטיביות.

שלכם,

טל

הסכסוך הערבי-ישראלי, ולאחר מכן הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא בן כמעט 90 שנים. זהו סיכסוך שגבה קורבנות רבים, ומהווה בסיס למאבקי כוח אזוריים. זהו סיכסוך מורכב מאד, בו מעורבים רכיבי כוח רבים. מאבקים בין-לאומיים, מתרכזים לנקודה הקטנה שנקראת הסיכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני. בריה"מ וארה"ב נאבקו בינהן על השליטה במזה"ת, והסיכסוך היווה עבורן עילה לחזק את הדמונינטיות שלהן באזור. אירן, משתמשת בסיכסוך, כדי להגדיל את ההגמוניה  באזור, ולהאדיר את שמה, בפני הציבור הערבי, שרוכש שנאה למדינת ישראל.

גם ללא התערבות כוחות בינ"ל, הסיכסוך עצמו מורכב מאד. יש כאן קונפליקט בין שתי אוכלוסיות שמדברות בשפות תרבותיות שונות. יש כאן תרבות יהודית-מערבית, אל מול תרבות חמולתית-ערבית. שתיהן מתקשות להבין אחת את השניה, ולכן הן מתקשות ליצור אמון. שתי התרבויות הן תרבויות שחוו טראומות ומגיבות בקיצוניות. יהדות אירופה, חייה באווירת רדיפה בת 2000 שנים. יהדות ארצות האילסאם, מושפעת מאווירת האי-דמוקרטיה של העולם הערבי. מולם הפלסטינים חיים בתחושת נישול וקיפוח, והיתה להם נטיה להגיב באלימות ובטרור.

גם החברה הישראלית עצמה, מפולגת, ומכילה תפיסות עולם מנוגדות, המתנגשות אחת בשניה, המציעות פתרונות שונים והופכיים. ההתפלגות הזאת נראת כמשתקת את יכולת התגובה והפעילות של הצד הישראלי. דתיים-לאומיים וימין מדיני מצד אחד, ושמאל ושמאל אוניברסלי מהצד השני. כל פלג נאבק בפלגים האחרים, ומקשה על קבלת החלטות מוסכמת. דינמיקה של איבה פנימית, מקשה על הגעה לקונצנזוס, לגבי דרך הפתרון.

כל אלו הופכים את הסיכסוך למורכב מאד וקשה לפתרון. כדי לנסות להבין, כיצד יכול אולי להימצא פתרון לסיכסוך עתיק וקשה זה, יש להבין קודם את הדינמיקה של סיכסוך ומלחמות. מבלי הבנת הדינמיקה, אנו נאלץ להשתמש בעיקר בניפנופיי ידיים ובתחושות בטן לא מבוססות לגבי הפתרון האפשרי. אם אנו מעוניינים לפתור את הסיכסוך, יהיה עלינו להבין את חוקי הסיכסוכים והמלחמה.

במאמרים הבאים, אני מבקש לבחון כללים שונים בסיכסוכים, שלדעתי יעזרו לנו להבין את חוקי הסיכסוכים. כרגיל, הכללים שאני מציע, הם פרי מבט עצמאי שלי על חברה מלחמות וסיכסוכים. אני מתבסס במידה מסויימת על הוגים קודמים בנושאים אלו (בעיקר מיקיאוולי, סן טסו, לידל-הארט וקלאוזוביץ'). בתובנות שנרכשו במלחמות (הניסיון של צ'רצ'יל והניסיון של היטלר, ההיסטוריה האנגלית והבריטית של 800 השנים האחרונת, מלחמת מאה השנים ומלחמות אחרות) וכן חלקים מתורת השלטון שאני מפתח ברקע (כבסיס להבנת השלטון למיניו).

כרגיל, זאת משנה הגותית עצמאית, שמזמינה ביקורת והסתכלות רחבת פרספקטיבה. היא אינה מתבססת על כול ההוגים הקיימים בתחום, ובוודאי שאני מפספס הרבה מהידע הקיים. כיוון שאני עוסק בתחומים רבים, אינני יכול להתחרות בידע הקיים אצל מומחים בתחום. אך מצד שני, כיוון שאני עוסק במגוון רחב מאד של נושאים, התפתחה אצלי פרספקטיבה יחודית, שאולי יכולה לשפוך אור חדש על הבנת הסיכסוך. ההבנה שלי תמיד תהיה מוגבלת ביחס לכל הידע הקיים, ומבלי ההשתתפות של כולנו בדיון, כך היא גם תשאר.  לכן, אני מזמין אותכם קוראיי הביקורתיים, להציע ביקורת ותובנות ברוח תרבות הדיון, וכן לציין משנות הגותיות שונות למקור הסיכסוכים והמלחמות.

אינני יודע אילו פרקים יכתבו. זה תלוי בנסיבות, ובדינמיקה שתווצרי בינינו.

שיהיה לנו מסע מעניין,

טל

אתה מתעלם לחלוטין משאלת הזכויות.
מהעובדה שגם בסיטואציה של מלחמה, ובטח בסיטואציה שהיא לא מלחמתית, הוצאה להורג בלי משפט – של אדם שלא מאיים עליך – היא לא לגיטימית.

זכויות:

באופן עקרוני, עד כמה שאני זוכר, הסכמי ז'נווה אמרו כי יש לפגוע רק בחיילים במדים, ועל הצבאות להיות מסומנים. אלא שבפועל, כדי להכריע במלחמה, חנקה בריטיניה את גרמניה במלה"ע-1, וגרמה למותם של שלושת ריבעי מיליון גרמנים מרעב. במלחמת העולם השניה, בעלות הברית (בעיקר  בריטניה וארה"ב), הפציצו מתקני תעשיה, ערים, כבישים, רכבות. צ'רצ'יל ורוזוולט האמינו כי אם יפציצו ערים אזרחיות, הם יכריעו את המלחמה מהר יותר. במקרה של גרמניה, אני חושב שהממצאים הראו שטעו. במקרה של יפן, הם צדקו. כך שאנו רואים שגם אלו שחתמו על האמנה לא קיימו אותה. הם לא קיימו אותה, לא בגלל שהיו א-דמוקרטים, אלא שהסכמי ז'נוואה אינם עומדים בפרקטיקה של המלחמה. הם נכתבו על ידי דיפלומטים, מאחורי מכתבות, שלא הבינו אילו מהלכים יש לקדם כדי לנצח מלחמה. מסתבר שהסכמים כאלו, נוצרים לאחר ניסיון מלחמות, ובין צדדים שהתנסו פעם אחר פעם במלחמה. כמובן שההסכמים מופרים, בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, ופני המלחמה משתנים. כמובן שבמלחמה, אין הגנה על זכויות אדם, כאשר יש צורך מלחמתי.

טרור/גרילה

מאז, כדי לנצח את מלחמות הטרור/גרילה, יש צורך להכניס למשוואה את הטלויזיה.

לפני שאני מתחיל בסיפור, אני מקדים ואומר כי השב"כ הוא ארגון שבד"כ מספק לתושבי ישראל הגנה מעולה. כולנו ישנים בלילה בשקט ולא מפחדים מפיגועים, תודות לשב"כ. אבל ההתנהלות של השב"כ בזמן האחרון, בכל הקשור להתנהגותו כלפי הדמוקרטיה הישראלית, מתחילה לפגוע בישראל במידה בלתי נסבלת. הפוסט הזה נכתב, כיוון שאני מניח שאם הוא לא יכתב, השב"כ עלול לסבך אותנו בצרות גדולות יותר, ולסבך את ישראל שוב ושוב. הפוסט נועד לפתוח עיניי ישנים, ולבקש מהם להחליף דיסק, כדי שישראל לא תהפוך למדינה מצורעת, אפילו עובר ידידותיה. הפוסט אינו מספר על מידע בלתי ידוע. הוא משתמש במידע הקיים ועושה תרגיל מחשבה קטן ופשוט. תרגיל שכל אחד מכם יכול לעשות, וחלק בטח כבר עשו.

אז איך השב"כ סיבך אותנו עוד פעם?

פעם ראשונה סיבך אותנו השב"כ  בפרשת נווה-קם בצורה מביכה ברמה בינ"ל. אבל איך הוא סיבך אותנו עוד פעם? אתם לא מבינים למה אני מתכוון? אז בוא נעשה ביחד חישוב פשוט, שילדים בכיתה ג' עם קצת לוגיקה בריאה מייד יעשו (ואני מניח שכבר רבים עשו):

על פי המידע שהסתובב באינטרנט לפני פרסום הצו, אורי בלאו ברח לבריטניה, כנראה כדי שלא יוכלו לדרוש ממנו להסגיר את ענת. עכשיו, משהוסר צו הפרסום, אנו מגלים כי ענת לא העבירה 1000 מסמכים, אלא 2000 מסמכים. אין ספק שהיא עבריינית מטורפת.

בואו נמשיך. לא רק שענת העבירה 2000 מסמכים. היא העבירה 2000 מסמכים בעלי מידע רגיש שמסכן חיילים. זאת כבר לא בגידה…. זה רצח ממש.

עכשיו לא רק שבלאו ברח עם המסמכמים שענת העבירה לו, הוא לקח איתו את 2000 המסמכים לבריטניה, ומסתובב איתם ללא הגנה. ועכשיו כל ארגון טרור ינסה לחסל אותו ולהשיג את המסמכים. בלאו מסכן את המדינה, וכדאי מאד שיסיגיר את עצמו לקונסוליה הקרובה.

מכאן ברור שהשב"כ חשף שני מטורפים, המסכנים את עצמם ואת המדינה. כפיים לשב"כ.

יופי. את העניין הזה מהירו לאכול, בלי ללעוס כלי התקשורת המרכזיים. הסיפור מתאים להם. הארץ כמובן מתגונן. ידיעות כהרגלו, אוהב דם. שני מטורפים המסכנים את המדינה, וזרועות המוסד והשב"כ בעקבותיהם. יופי של סיפור מתח.

והנה הדברים כפי שהם מצוטטים מהשב"כ:

בפרקליטות ובשב"כ אמרו כי המסמכים שעל פי החשד נמצאים בידי בלאו כוללים ככל הנראה תוכניות מבצעיות של צה"ל (לרבות כאלו שעדיין לא מומשו), פקודות מבצעיות של המטכ"ל, סיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים, סדרי כוחות של הצבא, ידיעות מודיעין רגישות, סיכומי תרגילים, מסמכים לגבי תורת לחימה ואמצעי לחימה, תפיסות הפעלה של הצבא, תוכניות מגננה של פיקוד המרכז ותוכניות להתמודדות עם התלקחות בשטחים.

ראש השב"כ, יובל דיסקין, הגדיר את המסמכים "סופר מסווגים", מסמכים שלדבריו כל ארגון מודיעין היה חולם לשים עליהם את ידו. "הגעת מסמכים אלו, ואף מקצתם, לידי האויב ולידי גורמי מודיעין זרים,

עלולה לגרום לנזק ביטחוני חמור וממושך ולסיכון בפועל של חיילי צה"ל ואזרחי ישראל", קבע ראש השב"כ בפסקנות. היה גם מי שרמז שבלאו עצמו מצוי בסכנה, כמי ששוהה כעת מחוץ לגבולות המדינה.

עכשיו ילדים, תנסו להבין מה לא בסדר בתמונה. עצרו רגע ותחשבו. נראה אם תמצאו את השגיאה…

טוב, בואו נסתכל שוב:

אם תשימו לב לכתבה עצמה אולי תשימו לב שהכתבת ניחנה בחשיבה עצמאית. נראה כאילו היא רומזת שהיא יודעת שהמידע בעייתי. היא מפרידה בין ידיעות שמספקים גופים אחרים, לבין הידיעות שמקורן בשב"כ. היא נותנת לחדי ההבחנה בינינו להבין שזה לא בהכרח המידע האמיתי.

כבר הבנתם?

דיסקין, השב"כ והפרקליטות (אלו שבישלו לנו את התאונה הקודמת) טוענים שבידי בלאו מסמכים שבהם מידע יקר ערך, המסכן את ישראל. המשמעות היא שבלאו עכשיו נחשב פצצה מתקתקת לעצמו ולמדינה.

מול המידע הזה, אנו יודעים כי עיתוני חו"ל והבלוגרים לא אמרו שהמסמכים נמצאים אצל בלאו בבריטניה. אף אחד לא אמר שהמסמכים מידע סודי כל כך מסוכן למדינה.

אז למה השב"כ אמר זאת?

תחשבו עוד פעם לפני שתמשיכו הלאה….

הנה שתי אפשרויות:

א. המידע של השב"כ נכון. אם כך מדוע, ריבונו של עולם, לספר לכולם? עכשיו כל אירגון ביון ערבי ופעילי איסלאם רדיקלי יחפשו את בלאו, וינסו לחשוף את המסמכים (פשוט כי עד עכשיו הם לא ידעו שהמסמכים נמצאים אצל בלאו… עד שהשב"כ סיפר להם), ובכך יסכנו את מדינת ישראל. הרי עד לפני שפירסמו את המסמך, כולנו חשבנו שהמסמכים רק מכילים מידע על עברות של יאיר נווה כנגד שלטון החוק בישראל.

כלומר: אם זאת האפשרות, הרי שהשב"כ סיכן את מדינת ישראל, כמו גדולי חכמי חלם. וירה לישראל כדור ישר בין העיניים.

ב. המידע אינו נכון, והמידע של הבלוגרים ועיתוני חו"ל נכון יותר. אז מה בעצם מבקש השב"כ לספר בסיפור השיקרי? אה… לגרום לבלאו להיכנס לפאניקה, ולחפש מחסה בשגרירות הנכונה. ולהוציא את השב"כ גיבור.

אהה. יופי. פתרון ב' אכן הוא הפתרון הטוב ביותר. השב"כ יוצא גיבור, ובלאו רועד מפחד, מגיע לידי השב"כ. ניצחנו! זהו שלא.

מה שהשב"כ שכח, הוא שאנו עברנו לפני עשר שנים מעידן 3 של התקשורת לעידן 4 של התקשורת. מה זה אומר עידן ארבע ומה זה אומר עידן שלוש. את ההסבר המלא תמצאו בקישורים הנ"ל. לצורך הסיפור שלנו אפשר להגיד שהעידן השלישי היה עידן תקשורת ההמונים הריכוזית. כלומר רדיו, טלויזיה ועיתונים גדולים ומרכזיים. כל אלו למעשה יצרו מצב שבו רק קבוצה קטנה מאד יכלה לשלוט במסר שהועבר לציבור הרחב. כלומר, השב"כ שקשור לכל כלי-התקשורת הללו שעובדים במדינה, יכול לשלוט בהם. להטיל צוי איסור פרסום, או סתם לרכוש את אמונם של בעלי התקשורת. בעידן השלישי, אין סיכוי שפרשת נווה-קם היתה נחשפת. כי גם אם כמה חברים היו יודעים על כך, הרי שלא היה להם דרך אפקטיבית לספר את הסיפור. וכיוון שגם בחו"ל כלי התקשורת נשלטים על ידי הממשלות, גם שם הסיפור לא היה יוצא (כי העולם המערבי נמצא בתיאום אינטרסים חיובי).

אלא שבעידן הרביעי, הדברים משתנים. בעידן הרביעי, כל ילד זב חותם יכול לפתוח עיתון. את העיתון שלו קוראים שני החברים שלו והוריו הגאים. וגם לחברים יש עיתון, וגם לחברים של החברים יש עיתון, וכן הלאה. הקשרים הללו בין הקבוצות הקטנות יוצרים תקשורת מבוזרת רחבת היקף ויעילה מאד בהעברת מסרים. התקשורת הזאת כ"כ מבוזרת שבלתי ניתן בפועל לשלוט עליה.

לדוגמא, בפרשה שלנו השב"כ, על ידי כך שהוא הפעיל לחץ על ענת, ביקש מכל הבלוגרים החביבים לסגור את הפוסט. עוד קצת הפחדה בחוק שלא קיים, ומרבית הבלוגרים סגרו את הבלוגים שלהם ואת פיהם. אבל מה לעשות שהמידע זורם, ומספיק שהוא יפול על כמה בלוגרים שהאידאלים שלהם אינם תואמים את האידאלים של פגיעה בדמוקרטיה לטובת הגנה על ענת, והופס… כדור השלג רץ, מבלי שאף אחד יוכל לעצור אותו. בומס…. ואז, המדינה והשב"כ יוצאים מפגרים ברמות עולמיות (סלחו לי על הביטוי הזה, אבל אין שום דרך אחרת לתאר את מה שקרה כאן).

וגם כאן, בפשלה השניה של מבצע "אכיפה כפולה" (שצריך היה להקרא "פשלה כפולה"), קרה אותו דבר. השב"כ לא הבין את המעבר לעידן הרביעי. הוא לא הבין שכל תורת התקשורת שלו צריכה להשתנות מן הקצה אל הקצה. הוא לא הבין, ומעשים שהוא היה רגיל לעשות בחשאי, הפכו פתאום פומביים ומצחיקים.

אני בטוח שאנשי השב"כ יודעים שהכלל הראשון, הוא להיטמע בשטח. לא לעשות רעש מיותר. והנה פעמיים הם עושים רעש מיותר מאד.

אז החבר'ה בשב"כ, שבוודאי קוראים את הבלוג הזה ועוד כמה בלוגים. אם תוכלו, אנא העבירו למפקדכם… לא לדיסקין. הוא בטח יפטר אותכם (הניסיון מראה שעל פי רוב, ראש ארגון שמפשל, יעשה המון כדי להשתיק ביקורת (אלא אם כן דיסקין הוא מפקד יחידי במינו)). הכוונה לזה שמעליו. ביבי. שהגיע הזמן להתקדם טיפונת בהבנת התקשורת.

אז לסיכום. באילו מהאפשרויות אתם בוחרים:

אפשרות א. השב"כ חושף מידע רגיש ומיותר (יש חומר סודי ששווה לכל אירגון לשים עליו את היד מייד). כלומר השב"כ חשף את ישראל לסכנה עצומה.

אפשרות ב. השב"כ עובד עלינו שוב בעיניים, אבל מסתבך ברגליים של עצמו, ומוציא אותנו טמבלים פעם שניה ברציפות, בגלל שהוא לא מבין בתקשורת.

ואולי אפשרות אחרת?

הערה: לכל קוראי הדמוקטים-סמכותנים-לאומיים. אני אוהב את מדינת ישראל ומעריך מאד את מערכת הבטחון. מערכת הבטחון היא שלימדה אותי שיש לעשות בדק בית הדרוש לחשיבה רעננה. יקרה לי הדמוקרטיה במדינת ישראל, מפז. יקר לי עם ישראל ובטחונו. ואני יודע שהסתרת דברים שלא לצורך רק גורמת לארגון לדעוך בתפקודו (לא יקרה כלום אם ידעו שהשב"כ פישל… זה בסדר, אם יש מספיק ענווה כולנו יכולים ללמוד).

אנו חיים בדמוקרטיה, ולפעמים ניעור ארגונים ישנים הוא הכרח לקיומנו. לא סתם שרדנו במזה"ת במשך 62 שנים. שרדנו כי הינו חדשניים. יצרתיים. נועזים. הצלחנו לעשות זאת, כי הינו דמוקרטים ותמיד בדקנו כל דבר, וערערנו וחשבנו.

אוהב אותכם,

טל

לא הרבה פעמים חדשות פוקס מבקרים את ישראל. חדשות פוקס נחשבים פרו-ישראליים בד"כ וכך גם ג'ודית מילר.
אבל הפעם באמת יצאנו דבילים (תודה ל"כוחו של עידן"):

איך זה קורה שאנו יוצאים פעם אחר פעם כל כך מטופשים ואף אכזריים בעולם?

רגע… חכו, לפני שתגידו שכולם אנטישימים. האם לא הגיע הזמן לבדוק בתוך עצמנו.

אין לי ספק שהשב"כ הוא משרותי בטחון הפנים הטובים בעולם. אולי הטוב ביותר בעולם. ללא אח ורע. העבודה המדהימה שעשה השב"כ מאז האינתיפדה השניה, היא עבודת המלחמה בטרור מהטובות שאני מכיר בהיסטוריה.

אלא שכדי לנצח במלחמות, אין זה מספיק לדעת לעצור מבוקשים, לפרק כיסי התנגדות, לקנות או לחסל פוליטית מנהיגי אוייב. כדי לנצח במלחמה בה אנו נמצאים, יש צורך להבין באסטרטגיה בינ"ל. להבין את הטכנולוגיות שבהן משתמשים יריבינו ולפתח טכנולוגיות טובות יותר. הטכנולוגיות שבהם משתמשים אויבינו אינן טכנולוגיות שמשתמשות בצ'יפים ובמכשירי ניטור ומעקב. הם לא משתמשים במחשבי-על המפצחים מסרים של האויב. בכל אלו, אני משוכנע שהשב"כ טוב בהרבה מהפלסטינים.

הפלסטינים משתמשים בטכנולוגיות תודעתיות ופוליטיות, כדי לשנות לאט לאט את דעת העולם כנגד ישראל ולבודד אותה. הם אלופים בשימוש בכל תכנולוגיה תודעתית, ולא משנה עד כמה היא חדשה. הם חרוצים והם לומדים, והם משקיעים בכך הרבה מאמצים וכספים. לאט לאט, לאורך השנים, הפלסטינים מצליחים להכניס אותנו לפינה. הם פועלים כדי להפוך אותנו לדרום-אפריקה שנייה. בדעת הקהל בעולם, אנו מתחילים בהחלט להחשב מדינה מצורעת. אומנם ממשלות העולם המערבי תומכות בנו. אבל הן תומכות בנו, בגלל שזה טוב למאזן הכוחות הבינ"ל.

אבל גם שם, אנו מתחילים לאבד אחיזה. ישראל הולכת ונתפסת כמקור חוסר היציבות במזה"ת (בנוסף על הטרור האיסלמי-רדיקלי, שאיראן מפיצה).

אינני יודע מדוע ישראל אינה מסוגלת להבין כיצד לשחק במלחמת התודעה. אולי כי זה בכלל לא נמצא אצלה בדיסקט. אולי כי אין לנו את הפרדיגמה הנכונה. אבל תוצר ההסברה הישראלי הוא כ"כ פטתי, שבא לבכות.

אולי זה כי בישראל חושבים שטכנולוגיה פיזית היא זאת שצריך לפתח, ושכחו שיש גם לפתח את מדעי הרוח. אולי פשוט הפכנו לטכנוקרטים מידיי. עבשים מידי.

אבל מה אני מבין? אני רק עוסק בפילוסופיה של הידיעה (המדע שמסביר איך אנו יודעים דברים, איך נוצרת תודעה, ואיך משנים תודעה). 

החשיפה של פרשת ענת קם -יאיר נווה, היא עדות להתערערות מערך הכוחות המסרותי שמווסת בין ה"אוליגרכיה הלא-כל כך נבחרת של מדינת ישראל", לבין הציבור בישראל.

תזכורת קצרה: על פי המידע המסתובב באינטרנט, ענת קם, שהיתה חיילת בפיקוד מרכז, העבירה לאורי בלאו, כתב הארץ  כאלף מכתבים, המסווגים סודי-ביותר. מתוך אלף המכתבים, הצליח הכתב אורי בלאו להשיג אישור מהצנזור לפרסם שני מכתבים. המכתבים מכילים פקודות שנתן יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז,  לחיסול ממוקד של מבוקשים שלא לצורך, בניגוד להוראות בג"צ בעניין. ככל הנראה, מערכת הבטחון פעלה כדי לאתר את מקור המידע של בלאו. בדצמבר 2009, ענת קם, שהייתה כבר עיתונאית בוואלה, נתפסה. אורי בלאו, הכתב, ברח לבריטניה, כדי לחמוק מעדות במשפטה של קם. כנראה שענת חשפה את המסמכים המעידים על עבירות על החוק של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, כדי להגן על מה שנראה בעיניה, הדמוקרטיה הישראלית.

כרגע נראה שמזה ארבעה חודשים ענת קם במעצר בית סודי, ואורי בלאו ברח מהארץ.

החל מאוקטובר הוציאה מדינת ישראל (כנראה לבקשת השב"כ) בבית משפט השלום צו איסור פרסום על הפרשה. צו האיסור הוצא ללא נוכחות העיתונות, בתהליך קלוקל שנראה כפוגע באושיות הדמוקרטיה (והעירו על כך חנוך מרמרי, ידיעות אחרונות, יצחק טסלר במעריב והעיתונאי יוסי מלמן, ודליה  דורנר מלינה על העיתונות ב"נכון להבוקר", והפרסום מהבוקר בידיעות, והפרסום של הפרופ' מרדכי קרמניצר).  אף עיתונאי לא הסכים לפרוץ את מעגל השתיקה, זאת למרות שחלק מהעיתונאים ידעו על כך במשך מספר חודשים. אבל הסוד לא נשמר זמן רב, מרגע שמספר בלוגרים לקחו על עצמם את היוזמה לפרסם את המידע. מרגע שזה קרה, הרשתות החברתיות התעוררו והתפוצצו במידע על הסיפור. והוא זכה לתפוצה רחבה מאד באינטרנט (חפשו בגוגל "ענת קם" ותראו כמה תוצאות תקבלו על הנושא). הבלוגוספירה רחשה, קבוצת פייסבוק קמה, והקהל התחיל לעבוד במשנה מרץ. מרגע לרגע העוצמה הציבורית הלכה ונבנתה. הכעס והסקרנות הפיצו את הידיעה מהר כל כך. לבסוף, היה עיתואני אחד שהבין שהציבור יגן עליו, החליט לחשוף את הפרשה. נתן זהבי פרסם את זה ב"זהבי עצבני". בחור עם ביציים אבל בינתיים נראה שרדיו 103, מחק את ההקלטה של ההודעה. ביקורות מצוינות נשמעו. מאז, גם בעולם אנו זוכים לביקורת קטלניות, גם מהטובים שבידידנו. והנה היום, יתכן כי השב"כ סיבך אותנו שוב.

היכולת הזאת של מידע בנושא מסויים, לפרוץ את ההגבלות הישנות, נובע מהתעצמות כוחו של הציבור, באמצעות האינטרנט. הכוח הזה הופיע במצרים, כאשר בלוגרים נלחמו במשטר , וארגנו הפגנות רחבות באמצעות רשתות חברתיות. המאבק של האופוזיציה באיראן, גם הוא נבנה על רשתות החברתיות. וכך גם קורה בארץ.  הציבור לומד להתחבר ולפעול ביחד בצורה יותר ויותר סינכרונית. והדבר הזה יוצר כוח שקשה לרסן אותו.

אני מעריך שבמקרה של ענת קם, הסיבה להתפשטות הסיפור נובעת מכך שהבלוגרים בארץ הם ברובם היפר-דמוקרטים. ערכי הדמוקרטיה וחופש הביטוי נמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם. פגיעה בעיתונאי, בסגנון משטר האיטולות, והעלמתו, מעצבנת הרבה מאד בלוגרים, ולכן הם מגיבים כמעט כמו אוטומט בנושא. הדבר יוצר גל ניפוץ תקשורתי המתפשט בראקציה מהירה מאד. ראיקציה שאי אפשר לעצור אותה.

אולי חלק מהניסיון של המימסד לעצור את גל השמועות, היה בקשה של ענת לעצור את הפירסום. אך נראה שכבר מאוחר מידי, ויותר מיד אנשים יודעים על כך. אם בהתחלה היו בלוגרים שקיבלו שיחה אישית מקרובי משפחה של ענת לעצור את הגל, והם נענו, הרי שהיו מספיק בלוגרים שהמשיכו את גל התודעה, והסיפור הלך ותפס תאוצה.

היכולת הזאת של הציבור לפעול בניגוד למארגי הכוח שנוצרו בין הון-תקשורת-כנסת-ממשלה-בטחון-משפט, הוא עדות להתפתחות דמוקרטית חשובה. הציבור מפתח יכולות עצמאיות של דמוקרטיה ישירה, בה הוא עצמו מנהל את המדינה שלו, ולא אבא ואמא שלא הוא בחר בהם.

הדרך ליצור יכולת ניהול כזאת, היא יצירת ערכים משותפים לציבורים רחבים. דרך הערכים הללו המשותפים לרבים, יכולה האינפורמציה לעבור בקלות ובמהירות. כמו בסיפור הנ"ל, שבו חופש הביטוי, היה הבסיס להתפשטות הסיפור. התפתחות הערכים המשותפים מעל גבי פורומים ודיונים ברחבי האינטרנט, הם אלו שיוצרים את הסדר בתוך מה שנראה ככאוס. רק מידע שיש בו חשיבות לרבים מאד, יעבור במהירות לכלל הציבור. שאר המידע, יבלא ויעלם בים האינטרנט.

אם ברצוננו ליצור חברה טובה במקום הזה, יהיה עלינו להמשיך ולפתח ערכים חיובים עבור הציבור הישראלי. עלינו להמשיך לעבוד באין סוף דיונים ברשתות החברתיות. בניגוד לעבר, אי אפשר כבר לכפות ערכים. הציבור עצמו הוא זה שיחליט מתוך דיון מתמשך, אילו ערכים חשובים בעיניו. הערכים הללו יהוו את הקרקע להתפתחות הדמוקרטיה בה אנו חפצים. בסוף הדמוקרטיה הישירה, בוא תבוא.

אנא קראו את הפוסט הזה, וענו על השאלון

לתוצואת השאלון ולנתוח של טל גלילי – לחצו כאן

אגב, הערת אזהרה:

הדרך של מערכת הבטחון במצרים, באיראן ואולי וחס ושלום גם בישראל לשתק את קול הציבור, היא לרדוף אחר הבלוגרים שהשתתפו בהסרת הרסן. המערכות הללו יודעות כי פגיעה במנהיגים, יכולה להשתיק את רוב הציבור. לכן אני מציע שאם יתברר שאפילו בלוגר אחד נפגע, או אוים על ידי מערכת המשפט-בטחון, יש להקים קול זעקה, ולא להירגע, עד שהמערכות הללו יבינו שהן חיות בחברה דמוקרטית, בה הציבור הוא הריבון.

הערה ב' – עד זמן כתיבת שורות אלו (יום שלישי, 8 לאפריל, 23:55) קראו את הפוסטים על קם-נווה, כ- 8200 איש, ואני יודע שהבלוג שלי אינו מהנקראים ביותר, ואינו בראש רשימת גוגל.  העיתונאים עצמם, לא עמדו בלחץ והתחילו לפרסם רמזים וקיטורים. אם כך, סביר להניח שהבלוגוספירה מתחילה להוכיח את עצמה ככלי תחליפי לעיתונות, במקרים בהם נראה שיש איום לכאורה על הדמוקרטיה.

דמוקרטיה טובה ובטוחה לכולנו

באהבת עם ישראל ושותפיו,

טל

פרשת ענת קם ואורי בלאו, שנמצאת כרגע תחת איפול הצנזורה הישראלית, יכולה להעיד על המורכבות של המערכת בה אנו נמצאים

על פי מקורות בארץ ובעולם, נראה כי ענת קם, בהיותה פקידה במשרדו של יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז, העבירה מסמכים המסווגים סודי ביותר לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. במסמכים אישר אלוף הפיקוד לפעול בניגוד להוראות בג"ץ, ולהפעיל חיסול ממוקד, כשאין הכרח בכך. ענת קם נמצאת במאסר בית סודי (עד שכמה בלוגרים חשפו את העניין). העיתונאי אורי בלאו ברח ללונדון, ומערכת הארץ נמצאת במשא ומתן עם השב"כ על תנאי חזרתו. עוד פרטים על הפרשה ניתן למצוא כאן.

כפי הנראה, ענת ביקשה לנער את המערכת הצבאית, שפועלת ביגוד להוראות בג"צ. הוא אומנם עברה על החוק הצבאי האוסר פירסום של מסמכים סודיים ביותר, והיא נתנה נשק בידי מבקרייה של ישראל. אך עיקר פועלה, אם אני מבין נכון את הפרשה, היא לדאוג לכך שמדינת ישראל, תהיה מדינת חוק. מדינה שבה בג"צ, והכנסת הם הריבונים, ולא המערכת הצבאית.

רבים מהבלוגרים שקראתי, מצדדים במעשיה של ענת. אני מבקש לבחון גם את האינטרסים של המדינה, לפני שאני נותנן את הערכתי בנושא.

מאז קום המדינה השב"כ, המוסד והמלמ"ב, שומרים על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. פרץ האלימות של ארועי אוקטובר 2000 והן ההתפרעויות המסוכנות של ערביי ישראל, נבלמו בעיקר בגלל פעילות השב"כ, ופעילות לא חוקית של המשטרה. אנו חיים כיום בבטחון גדול יחסית, בזכות המון חיסולים של בכירים מילטנטים בחמאס ובפת"ח.

אני מעריך כי הממשלה והאמריקאים מרככים את ההנהגה הפלסטינית, כדי להופכה לאט לאט לפרטנר שניתן להפקיד בידיו את האוטונמיה הפלסטינית. את ההערכה הזאת, אני מעריך על פי כמה ארועים שונים. הראשון הוא העדויות בשטח, מפלסטינים ומדיווחים בעיתונות של אנשי צבא, כי הרשות מושחתת מאד. מושחתת ברמות שלנו הישראלים קשה לתפוס. המשמעות היא שקל מאד לקנות את ראשי הממשל המושחת. ארוע נוסף המעיד על כך שהרשות עוברת התאמה לישראלים, הוא הארוע סביב המפעיל השני של הרשת הסלולרית הפלסטינית ודו"ח גולדסטון. באותה תקופה ישראל איימה על הרשות שאם היא תדרוש שדו"ח גולדסטון יעבור לאו"מ, אז היא תבטל את האפשרות להקמת רשת סלולרית חליפית. הרשות ביטלה את הדרישה, וזכתה לביקורת קשה מאד בעולם הערבי. סביר להניח שבין כל האינטרסים לביטול הבקשה להעביר את דו"ח גולדסטון, היו אינטרסים כלכלים אישיים של ראשי הרשות הפלסטינית.

כל אלו, הם תהליכים הקורים בניגוד לחוק, או לערכים דמוקרטיים כל שהם. אבל הם שומרים על חיינו, ויאפשרו בטווח הרחוק, כנראה, כינונו של שלום יציב יותר.

לעומת מערכת הבטחון והממשלה, בג"צ פועל על פי אמות מידה דמוקרטיות שאינן מתיישבות עם הצורך של מערכת הבטחון לפעול ביעילות לרסן את הפלסטינים ולהופכם לפרטנרים מתונים יותר. ולכן, אני מעריך שמערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות בג"צ. היא פועלת בשיתוף פעולה עם הכנסת והממשלה, שמעדיפות את עמדת מערכת הבטחון, על פני ערכי הדמוקרטיה הנאיביים.

כפועל יוצא מכך, חל כרסום מתמשך במעמדו של בג"צ. וגם בכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. המשכיות של מצב עניינים כזה, לאורך שנים, עלול להביא להתחזקות מערכות לא דמוקרטיות כמו הממשלה והצבא, ולהחלשות הדמוקרטיה. דבר שעלול להביא לאיום קיומי על מדינת ישראל לטווח הרחוק.

ענת קם, בהנחה שהמידע נכון, ראתה את הפגיעה בבג"צ, והחליטה לפעול מתוך אומץ אישי גדול מאד. היתה בפעילותה תרומה חשובה מאד לדמוקרטיה הישראלית. אך מבחינת הבטחונית, יתכן שהיא פגעה במאמצי הבטחון. היא נקלעה למאבק בין דמוקרטיה לבטחון, ויתכן כי תשלם על כך מחיר אישי כבד.

אני כאזרח ישראלי, נקרע תמיד בין השנים. אני מאמין כי עלינו למצוא פתרון שיתן גם בטחון, וגם ישמור על הדמוקרטיה. את הפתרון ניתן יהיה למצוא לדעתי, בהבנה כיצד דמוקרטיה צריכה להלחם בטרור, מבלי לאבד את דמותה הדמוקרטית. פתרון זה יצטרך להמצא בהקדם, כדי לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

לגבי ענת קם, אני חושב שיש להעניק לה פרס יקירת ישראל, ופרס על פעילות ציונית למופת. היא לא חשפה מידע שיסכן חיילים. היא חשפה מידע שמראה כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד לחוקי הדמוקרטיה. מבחינתנו היא עשתה מעשה מוסרי מאד, שעומד בכל פרמטר ציוני.

כמובן שלמען יראו ויראו, חשוב "להעניש" את ענת קם. אך יש להעניש אותה כמו שהענישו אנשים שהמערכת המשפטית-דמוקרטית חפצה ביקרם. היא תעשה להם נו-נו-נו פומבי, אך בפועל עזרה להם הלתקדם.

ואפשרות אחרת, טובה יותר, היא שפרשת ענת קם לא תיוודע לעולם בעיתונות הישראלית. ענת תינזף, אך תמשיך בפעילותה האזרחית הרגילה. הדבר יהיה עדיף לכולם. הדמוקרטיה תמשיך לתפקד, מערכת הבטחון תמשיך להגן, ואנו נדאג לכך שימצא בינתיים פתרון הולם למתח שבין בטחון לדמוקרטיה.

זאת כנראה האפשרות שגם ענת מעונינית בה. היא ביקשה מכל מי שכתב בבלוג שלו על הפרשה, למחוק את המידע.

להערכתי, אנו, הבלוגרים איננו צריכים להעלים את ההתכתבות. ממילא כוחונו, מחוץ לעיתונות הכתובה קטן מאד. כמות האנשים שקוראים בלוגים, הוא נמוך מאד ואין לנו השפעה ישירה על המידע הציבורי. אבל אנו צריכים לשמור עין פקוחה על הפרשה. לוודא כי הפתרון השקט הוא שיבחר. ואם ענת קם, תוקע בפומבי, להשתמש בכל הכלים שלנו, להראות שמערכת הבטחון אשמה, ולא ענת. כאשר העיתונות משתפת איתנו פעולה, יש לבלוגוספריה הפשעה גדולה מאד. כאשר יוסר צו הצנזורה, כוחינו יגדל. ונדאג שענת תזכה באות הוקרה גדול ובוהק.

שבת שלום,

טל

שאלון המברר את דעתכם בנושא הפרשה