מבט פילוסופי

הערה לסיפור שהתפרסם במי-ווינט, בנוגע לסילוק נהג דרוזי, בעקבות תלונות תושבים.

לפני שאני מצטרף לתחושת הכלימה על מעשה שכזה, אני רוצה דווקא לשבח מאד את אנשי השכונה שבה אני תושב

כשהורה מאחת השכונות, פנה אלי עם הסיפור על "הנהגים הערבים", אני הייתי מזועזע מההתיחסות שלו, והבעתי את שאת הנפש שלי, אך הוספתי שאם ירצה, אפרסם בפורום, בגלל ערך חופש הביטוי. הוא שאל אותי האם נושא הנהגים הערבים/דרוזים יכה הדים בשכונה, ואני אמרתי לו, שלהערכתי לא.

בפועל, כאשר הועלה הנושא, כמעט כל אנשי השכונה ביטלו את הטענה או הגנו על הנהגים הדרוזים, והתיחסנו לבעיית הזמנים. אני גאה מאד באנשי השכונה שלי.

ועדיין, אני מצטרף לתחושת הבושה והכלימה, לכך שהיתה בינינו קהילה שלא בלמה התנהגות כזאת, שגרמה לסילוק נהג דרוזי (ומבחינתי גם נהג ערבי-אזרח-ישראל (גר)).

בתקווה שנלמד את הלקח, ונלמד לכבד ולאהוב את הגר, כפי שרוצה מאתנו הקב"ה. בלי אהבה הגר, לא יהיה לנו מקום בארץ הזאת.

—זעזוע נוסף—
אני גם מזועזע מהדרך בה עיתון במדינת ישראל מעז להכפיש ציבור שלם, בגלל קומץ. בכתבה נכתב "הורי התלמידים ביישוב קדומים החליטו לצאת למתקפה נגד חברת "אפיקים" האמונה על הסעות ילדיהם לבתי הספר."
לא מדובר בהורים, אלא בקומץ. קומץ שלא קיבל גיבוי, ובמידה רבה ננזף. גם היום, בדיון על הכתבה, הביעו הורים זעזוע מהתנהגות הקומץ.

(הפוסט נכתב בעשר דקות, עמכם הסליחה).

החל מ-22:00 אתמול, אל-ג'זירה והגרדיאן התחילו לדווח על המסמכים הפלסטינים.

היה מעניין לעקוב אחר הדיווחים בטוויטיר (שכמובן השיג את התקשורת הישנה). אנשי השמאל ודוברי אנגלית האישמו את ישראל שלא הסכימה להצעות המפליגות של הפלסטינים (ירושליים המזרחית היהודית, למעט הר-חומה, 100 אלף פליטים בלבד, העברת אוכלוסיה ערבית-ישראלית לפלסטין, והשארת גושי ההתנחלויות הגדולות).

אלא שמעקב אחר ההודעות של אל-ג'זירה והעוקבים של אל-ג'זירה, באמצעות מילת החיפוש #PalestinPapers, גילה תמונה אחרת לחלוטין. מסתבר שהקוראים הערבים היו מזועזעים מהפשרה שהציעה הרשות. הרשות נראת להם כובגדת. נציגי הרשות בטלויזיה באל-ג'זירה נראו מגומגמים ונבוכים. היו קולות לאינתיפדה נגד הרשות. בפירוש הציבור הערבי לא היה מוכן לפשרות שנחשפו במסמכים.

התחושה היתה שמחר בבוקר, הולכים לעשות באנשי הרשות לינצ'.

השמאל, ובכלל זה התקשורת הישראלית המרכזית, מרוכזים כל כך בחברה הישראלית, שהם מפספים את העניין שלמעשה הרשות לא יכולה לספק את השלום המובטח. הצעת פשרה כזאת, תגרום להחלשות הרשות, ולמהפכה נגדה. זאת הסיבה, להבנתי, שבסבב השיחות הנוכחיות, הרשות עשתה הכל כדי להעלות את השיחות על שרטון (כמו לדחות את ההסכמה לשיחות לרגע האחרון של ההקפאה).

חבר'ה, אולי תניחו כבר לפלסטינים לבסס את עצמם, ותנו להם לבנות לעצמם דמוקרטיה יציבה, בלי לשגע אותם בהסכמי שלום שהם לא יכולים לעמוד בהם. תנו לשלום להיות, תפסיקו לדבר עליו ולהכריח את הפלסטינים לחתום עליו. אם לא נדבר, לאט לאט תווצר המציאות שתאפשר את השלום.

פשוט צרו שיתופי פעולה. צרו הידברות בין העמים. יש היום פייסבוק, ומפגשים במקומות מתאימים. אפשר להגיע לשלום, מתוך חיבור ולא מתוך הסכמים החתומים בדיו שאין להם ערך ממשי במציאות.

הכותרת בידיעות אחרונות צעקה הבוקר "חרפת הרבנים". ההתנהלות של רבני הערים מרגיזה רבים בציבור השמאלני. מנגד, יכול להיות שיקומו אנשי ימין ודתיים-לאומיים שיצאו להגנה מיידית על הרבנים. נראה שדווקא רבני צוהר, מוציאים פסק הלכה הפוך לפסיקת רבני הערים. שום דיון רציני לא נעשה בנושא. כל צד יתבצר בדעותיו. הבלוגרים ההומניסטים יקטרו עד כמה האיום הגזעני מתעצם במדינה, הטוקבקיסטים יקללו את הסמולנים ואנו נכנס שוב לדיון של כוח ומאבק שעיקרו "כל דאלים גבר". השאלה הנשאלת היא, האם התופעה הזאת היא הכרח, או שניתן לשנותה?

להמשך קריאה

הנה דברים למחשבה שכתב אמיר בקבוצה הליברטנית:

I lived 20 years in Switzerland and I am also a Swiss citizen.
Switzerland is a free country and a rich country, as much as is possible in our world, and yes, Swiss citizen, at least those, and that's the majority, who went to the army, carry guns, (Just for Boris). Quite free, isn't it?

Having said that, I lived there quite happily, but as a Jew, was I free? Not really. I enjoyed a lot of personal freeedom, but the bottom line is that I was living in a society where I was culturally and religiously a tiny minority, and that matters. I have much more freedom now, here in israel, where I am living in MY Land, in MY State, and where I am part of the majority. It is the right of the majority in this country to keep the cultural and religious caracter of this country and we can only do that if we control our borders and the people who come in and become citizens.

Sovereignty matters.

האם ריבונות משנה? או שאפשר להיות אוניברסליים?

בעידן ה-web2.0, הרשת הופכת לכלי לשינוי. אחת הדוגמאות לכך, היא הקמפיין למניעת גירוש העובדים הזרים. אומנם מרבית הפעולות למען העובדים הזרים נעשות בתקשורת ההמונים, אך חלק מההתכתבות והתאיום נערכת מעל גבי האינטרנט. כך נוצרת רשת תומכת רחבה מספיק שיכולה לסייע בהנעת המהלך.

בזמן האחרון, המאבק נתן דגש חדש על האינטרנט. חברי הקבוצה שפועלים למען ילדי העובדים הזרים, הקימו אתר שבו אזרחים מבקשים ישירות מביבי להגן על הילדים:

http://bibidontdeport.com/

באתר חתומים נכון לכתיבת שורות אלו 545 חותמים. ככל שכמות החתימות תגדל, כך תהיה לבקשה כוח פוליטי גדול יותר עבור הממשלה. ההערכה שלי היא שכדי שהבקשה הציבורית תשפיע, היא צריכה לעבור את ה-20 אלף. אם הם יצרפו את 3900 התומכים שלהם בפייסבוק, אז יש סיכוי להגיע למספר ראשוני סביר.

אני אישית עדיין בהתלבטות לגבי ילדי העובדים הזרים, ואני מניח שעוד רבים אחרים מתלבטים. מדינת ישראל, נועדה להיות מדינת היהודים. מדינה שתשמור על הציוויון היהודי שלה. הוספת עובדים זרים, לא תתרום לשימור הציוויון. מצד שני, חלק מהציוויון היהודי, זאת החמלה, והצדק, והשיוויון לגר.

אבל אז נשאלת השאלה, האם מתוך רחמים, לא נטביע את עצמנו? נמצא את עצמנו עם מיליוניי תושבים אזרחים לא יהודים? נאבד את הזהות שלנו? נאבד את הזכות להגדרה עצמית? ויותר גרוע, האם לא נאבד שוב את המולדת של העם היהודי, ונאלץ לחיות בחסדי הגויים?

באופן כללי, אני חושב שאיזרוח עובדים זרים, אינה בחירה חכמה. אנו בהחלט צריכים לדאוג לכך שמי שבא לעבוד כאן יזכה בתנאים שווים או קרוב לשווים לעובד הישראלי. אני בהחלט בעד מלחמה שערה בשחיתות הסובבת את כל עניין העובדים הזרים. אך עובד זר, צריך לעזוב את הארץ בתום התקופה. אם הוא יולד כאן ילד, אז הילד חוזר איתו לארצו. אסור לתת פרס לכאלו שהתחמקו מהחוק והצליחו לגדל כאן ילדים במשך 10 ו-15 שנים.

אלא אם כן, וועדה שניתן לסמוך עליה (העדפה היא כמו בשוויץ, שוועדה של אזרחים, תבחן האם להשאיר כאן אדם), צריכה לראות שהאדם מזדהה עם ערכי מדינת ישראל, מוכן לתרום לחברה, אוהב את ישראל ומוכן לנסות ולהשתלב.

האזרחים הללו צריכים להיות משולבים בחברה הישראלית, ולא להיכנס לגטאות. איננו צריכים עוד צרות, מכיוונם של גטאות חדשות. מספיק לנו עם הגטאות שאנו מכניסים אליהם את הבדויים ואת הגטאות שיצרו החרדים. כרגע אנו כנראה במהלך של פתרון אתההשתלבות של ערביי ישראל בחברה. הוספת מאות אלפי עובדים זרים, תערער את היסודות הדמוקרטים שעליהם בנויה החברה.

לחברה היהודית, יש מספיק דילמות לפתור ברב-תרבותיות הנוכחית. אסור, להבנתי, שיפתח פתח לזרם רחב של זרים. עדיף שיוקומו וועדות מקומיות לקבלה על בסיס הכרות אישית של עובדים זרים, כך שעקרונות הקולגיליות, האחווה והחמלה, יבוטאו בצורה שלא תביע לערעור הדמוקרטיה הישראלית.

אני לא בחנתי את ילדי העובדים הזרים, ואינני יודע האם הם עומדים בקריטיריונים של השתלבות בחברה הישראלית. גם לא מונתה עדיין ועדה כזאת שאני יכול לסמוך עליה. לכן, מבחינתי אינני חותם על המכתב הזה.

לעיתים נדירות יוצא לי לראות סרט שמזקק כל כך שנאת הזרים, שמובילה להתפתחות סיכסוכים אתניים. חלק גדול מהרכיבים שנמצאים בסרטון ציונו במאמר שדנתי בו על פי רוטשילד ולייק.

ראו את הסרט הבא, ונסו לזהות ממה מורכבת חרדה אתנית ושנאת זרים (זהירות, לא לחלשי לב)?

בסרט ניתן לראות את האלמנטים שמרכיבים חרדת זרים, ועליהם דיברו רוטשילד ולייק:

1. פחד מהכחדות הקבוצה
2. חשש להפוך למיעוט נשלט
3. תיאוריות קונספירציה (איך לכל הרוחות, נכנסנו אנחנו לתמונה?)

ישנו אלמנט שהם לא דיברו עליו, אך בולט כאן בסרט, והוא אידאל היופי התרבותי – לכל תרבות יש את אידאל היופי שלה. במקרה הזה ישנו היופי להבן הנשי, והזרים, האסיאתים, יהודים ומוסלמים, מחללים את נשות הגזע הלבן.

כותבי התסריט, השתדלו ליצור אווירה שתוביל לעימות. הם משחקים חזק מאד על היצרים של גברים להגן על נשים חלשות, ותינוקות חלשים. הם מקצינים את האיום. בנוסף הם קוראים ליחידים לקחת יוזמה. זאת בדיוק היוזמה שאמורה להצית את מעגל האימה. אותם בודדים שיבצעו פעולות טרור, או פרבוקציה, יגרמו לתגובות בצד השני, ויגדילו את המעגל. הם עלולים לסחוב את המערכת למעגל דמים. פשוט מדהים לראות, איך נוצר מעגל השנאה.

האם אתם מזהים עוד רכיבי שינאה?

האם זה דומה לרכיבי הפחד האתני שלנו, היהודים במדינת ישראל?

חשש מהשמדה? חשש מהתבוללות? קונספירציה שערביי-ישראל/השמאל מבקשים להכחיד אותנו?

האם יש הבדל בין החרדה לעיל, לחרדה שלנו? אם כן, מהו?

האם חרדה אתנית היא טבעית? האם היא מוצדקת?

סליחה על השאלות, אך היום יש לי יותר שאלות מתשובות.

שלכם, טל

בפוסט הקודם, הנחתי את כלי המשחק, על פי המאמרים של רוטשילד ולייק ופרון. עכשיו, הזמן לראות כיצד פועלת המכונה הנוראית הזאת, שנקראת מלחמה. אם נבין כיצד מתרחשת מלחמה, אולי נבין כיצד למנוע אותה.

מנהיגות ומנהיגים

בשלב הפתיחה של המהלכים החברתיים המובילים למלחמה, משחקים מנהיגים את התפקיד הראשי. מנהיגים או אנשים התאווים שליטה באחרים, הם הכוח המניע הראשון להתפתחות קונפליקטים. אנשים הרוצים לשלוט באחרים, קיימים מרמת המשפחה (בעל או אישה הרוצים לשלוט באחר), ברמת הקבוצה הקטנה (מלך הכיתה, או הדמות הדוימננתית בין חברים), ברמת הארגון (בוסים), ברמה העירונית, וברמת המדינה. אין מחסור באנשים התאווים לשליטה, אך היכולת שלהם להתפתח, נבלמת על ידי הגבלות שהחברה מציבה להם כאשר המערכת מאוזנת. תלמיד אינו יכול לשלוט על יד כוח בתלמיד אחר, אם מערכת החינוך מתפקדת כראוי. הבוס, אינו יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם יש איזון בין העובדים (או המדינה) לבין הבוס. בחברות גדולות, התחרות על המקומות המובילים מאוזנת על ידי מערך כוחות, שמונע ממלחמת הכרישים להתפרץ. וכך גם הדבר בדמוקרטיה. על מנת להגיע לראשות עיר או מדינה, אדם השואף לשלטון על אחרים, צריך לעבור מסכת יסורים של בחירות ומרכזי מפלגה, כדי להגיע לפסגה.

להמשך קריאה

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

להמשך קריאה

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

כבר זמן רב אני שואל את עצמי מהי לאומיות. מה יוצר לאומיות? מה מרכיביה?

התשובות שקיבלתי בבית הספר, לא סיפקו את חוש הביקורת שלי. בבית הספר לימדו אותי כי לאום נוצר משפה משותפת, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת. אבל ההבחנה הזאת, אינה מתאימה לרבות מהלאומיות שאנו רואים היום. לדוגמא העם האמריקאי הוא עם לכל דבר, אך הוא מורכב מאוסף של אנשים שהגיעו כמעט מכל מקום בעולם, בעלי שפות שונות, היסטוריה שונה ותרבויות שונות. האמריקאי מוכן לצאת בעייתות משבר להלחם למען החרות האמריקאית, הוא נשבע לדגל האמריקאי, והוא מבחין את עצמו מעמים אחרים. הוא רואה עצמו שונה לחלוטין מהבריטים, ומהארופאיים.

אירופה עצמה מורכבת מערב רב של עמים ולאומים. הבריטים מורכבים מערב רב של עממים וכנראה גם תרבויות. בינהם צאצאי השבטים הקלטים. האוכלוסיה הילידה מכילה את האנגלו-סקסיים, הוולשים והאירים. שגם הם תערובות של קלטים, רומאיים, שבטים גרמניים – אנגלו-סקסיים וויקינגים.

אם הבריטים, יכולים להיות ערב רב כל כך של עמים ותרבויות ועדיין להרגיש "בריטים", כיצד יכול להיות שלאומיות  מורכבת מהיסטוריה משותפת? ותרבות משותפת? ניתן לאמר אולי שבחלוף השנים, התעצבה באיים הבריטים תרבות מושתפת ושפה משותפת. ויתכן שמאז עליית בריטיניה לגדולה, כלל שבטיה אכן מרגיש שיש להם מכנה משותף.

אולי אחד הדברים שגרם להאצת "התרבות המשותפת" הוא הדפוס. בספרה המתומצת והמעניין של מירי אליאב-פדלון "מהפכת הדפוס", מראה מירי, כיצד הדפוס גרם להאחדת שפה. בבריטיניה היו ניבים רבים, שלפעימים התקשו לתקשר בינהם. המצאת הדפוס הובילה להופעת ניב אחד שליט, שבו הודפסו הספרים, והוא זה שהשתלט על שאר הניבים. באנגליה היה זה האנגלית-האוקספורדית. ומרגע שהאלגלית האוקספורדית הפכה לשלטת בממלכה, יכלו אנשים מרחבי ההמלכה לדבר אחד עם השני, ולהרגיש שייכים לאותו השבט. ספרי ההיסטוריה, דאגו להאחדת ה"נרטיב" המשותף (הסיפור המשותף).

אלמנט אחר שגרם להופעת הלאומיות, על פי ארנסט גלנר, היא המהפכה התעשיתית. המהפכה התעשיתית, על פי גלנר, גרמה לכך שהממשלים יצטרכו להכשיר דורות חדשים של עובדים כללים, שנדרשו להשכלה רחבה יותר, מאשר העובדים החקלאיים. לי קצת קשה לקבל את התיאוריה של גלנר. מניסיוני ומניסויונם של כותבי מסכת אבות*, הרשות (קרי, הממשל) עושה מה שטוב לממשל, ולא מה שטוב בהכרח לנשלטים. יצירת עובדים משכילים, נראת לי סיבה זניחה יחסית ליצירת מערכת החינוך. במיוחד כשאנו רואים האצה בחינוך הממשלתי, דווקא לקראת ולאחר מלחמת העולם הראשונה, כ-120 שנים, לאחר הופעת המהפכה התעשיתית באירופה.

בסקירה ההיסטורית של ויקיפדיה להתפתחות החינוך הציבורי באירופה, מצוין בסוף המאמר הסיבה הבאה, שנראת הגיונית יותר "החינוך התפתח, בעיקר כי פוליטיקאים זיהו את הצורך בחינוך גבוה יותר, כדי לאפשר התנהגות פוליטית סדירה יותר". צריך לזכור שעד תחילת שנות ה-30, הרדיו ולאחר מכן לטלויזיה, לא היו קיימים. ולכן כלי הפצת הרעיונות היו העיתונים, והספרים. כדי לגבש אנשים סביב מפלגות פולטיות. היה צורך שהאנשים ידעו לקרוא בקלות עיתונים. וכדי לבנות שדרה אינטלקטואלית ובירוקרטית שתתמוך במפלגות היה צורך באנשים בעלי השכלה רחבה ומתקדמת. לכן סביר להניח שהחינוך, התפתח בעיקר כדי לשרת את השלטון.

אבל אולי הסיבה החשובה ביותר ליצירת הלאומיות, היא המלחמה. עד המאה ה-18, היה המלך מבסס את צבאו על האצולה, או על צבא שכירי חרב. כל שאר הנתינים היו עוסקים בדרך כלל בעבודת כפיים משחר ועד ערב. אבל לקראת ובמהלך המהפכה הצרפתית, כאשר העם הצרפתי החליט שהוא עם, ושהעם צריך לשלוט, נוצרה המוטיבציה של מיליונים להתגייס לצבא ולהגן על מדינת העם. המלחמות הנאפוליוניות, היו המלחמות הראשונות בהיסטוריה החדשה של אירופה, בה חל גיוס כללי על כל העם. התחושה של העם כבעל הבית, איפשרה לראשונה בהיסטוריה של אירופה המתחדשת לגייס צבא גדול מאד. עד אז צבא גדול נחשב צבא בן מאה עד מאתיים אלף חיילים. לקראת המלחמות הנאפוליוניות, גייסו הצרפתים צבא בן מליון וחצי חיילים! העוצמה הצבאית האדירה שהתחושות ההעממיות הללו יצרו, ביחד עם הגאונות הצבאית של נפוליון, איפשר לצבא צרפת להביס ולכבוש את כל אירופה המערבית, מספר פעמים.

לעוצמה הצבאית שיצרה הלאומיות החדשה, שבה העם הוא הריבון, היה כוח משיכה עצום עבור הציבור הרחב. כוח ה"לאום" היה גדולה בהרבה מהכוח לגייס למען המלך. הדבר הזה חייב את השלטון להתאים עצמו, לרצון הציבור להרגיש ריבון. זה אומנם לא קרה במהרה. לאחר אובדן הצבא הצרפתי במלחמות הכושלות במצריים וברוסיה, מלכי אירופה החזירו את הסדר הקודם למקומו. המלוכות חזרו לשלוט. מהפכת אביב העמים של 1848, נכשלה גם היא, אבל השינוי עצמו החל להתרחש לאחר מהפכת אביב העמים, ובעיקר במלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראושנה דרשה צבאות בני מליונים רבים. כל מדינה הייתה צריכה לגייס את מירב משאבי האנוש שיכלה להפיק מעצמה. כדי לעשות זאת, הבין כנראה השלטון כי יש להבטיח זכות בחירה לכלל האוכלוסיה. הלחץ הציבורי עשה את שלו. וכדי לנצח במלחמה, יהיה מעתה על הממשלים להבטיח בחירות לכלל הציבור. ואכן ניתן לראות כי שנת 1918, לאחר שוח המלחמה היתה שנה משמעותית מאד בהפיכת העם לריבון.

מיקרה בוחן מעניין, לקשר שבין דפוס, למלחמה וללאומיות, ניתן לראות בהתעוררות הלאומיות הערבית. על פי סיפרה של אליאב-פדלון, בעולם המוסלמי הוטל וואטו על שימוש במכונת הדפוס. יתכן מאד שכתוצאה מכך, נשאר העולם הערבי בפיגור ניכר מאחורי אירופה. הן בהתפתחות הטכנולוגיה, והן בהתפתחות הלאומיות. נדמה לי שברוך קמרלינג, בספרו "פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית", מציין שהלאומיות הערבית והפלסטינית, התפתחה דווקא על ידי המיעוט הנוצרי (אל תתפסו אותי במילה, כיוון שקראתי את הספר לפני חמש שנים, והוא אינו ברשותי). אליאב-פדלון מציינת כי לנוצרים הותר לעסוק בדפוס, ולכן הם יכלו להיות מקדמי הרעיונות החדשניים מאירופה. גם על פי קימרלינג, השימוש בדפוס הנוצרי, איפשר ללאום הערבי-פלסטיני להתעצב. הצורך לגייס את "הלאום הערבי" להילחם בציונים, איפשר את היווצרות של הלאום הפלסטיני על פי קימרלינג.

וכך אנו רואים כיצד דפוס-ומלחמה, מאפשרים את יצירת ה"לאום".

השימוש של גורמי שילטון לעצב "סיפור", ולחנך את הציבור על פי אותו סיפור, באמצעות הדפוס, וכלי התקשורת ההמוניים, הוא זה שכנראה יוצר את הלאום. ולכן, אם נחזור לשאלה לתמיהה הראשונה שלנו לגבי ההיסטוריה-שפה-תרבות, כמוכוננת הלאום, אני הייתי אומר שאכן אלו רכיבים חשובים ביצירת הלאום, אך הם לא נוצרים על ידי ההיסטוריה-השפה-והתרבות, אלא על ידי מערכת החינוך וכלי התקשורת ההמוניים שבשליטת המדינות, שיוצרים עבורינו את השפה-היסטוריה-תרבות.

דוגמא הפוכה לכך, ניתן לראות באליטות האינטלקטואליות, שאינן ניזונות רק מהמסרים הלאומיים המיוצרים על ידי גורמי השלטון, שמועברים באמצעי התקשורת של המדינות, אלא ניזונים מאמצעי מידע רחבים בהרבה. אליטות אלו פעמים רבות בהיסטוריה הקרובה "מוותרות על הלאומיות שלהם".

מעניין גם שלטלויזיה, לרדיו ולקלונוע, שהם המשכיו ההמכוננים של  הדפוס, יש אפקט של "אמריקניזציה" של העולם והפיכתו לכפר גלובלי "לאומי" אחד. כיום, יותר ויותר אנשים מדברים אנגלית. כמעט בכל מקום שתהיה בעולם, תוכל לראות אנשים מתלבשים בסגנון אמריקאי, מתנהגים אמריקאית. חושבים אמריקאית. אולי מול עינינו צומח "לאום" חדש, כלל עולמי.

המעניין הוא שיש אנשים שמקוננים על העלמות התרבויות המקומיות. אבל עליהם לזכור שכאשר הוקם "הלאום", נמחקו רבבות תת-תרבויות, דיאלקטים ומסורות כדי לייצר לאום אחד.

יחד עם זאת, אני אישית לא ממהר לוותר על הזהות האישית שלי כיהודי. אני חושב שיש לכל תרבות מתנה מיוחדת משלה לתת לעולם. ואני חושב שליהדות יש עדיין דברים רבים לתרום לעולם. אני מודע כיום לכך, ש"הלאום" שלי, הוא המצאה של ספר. או בעצם של ספר שנוצר אי שם לפני 2600 שנים ומאז העותק בדיוק רב לאורך הדורות. הספר הזה שהוא התורה, הנביאים והכתובים, יצר את העם שלי. ולספר הזה יש עדיין מה לתת. הסיפור שאני קורא בספר הזה הוא של חברת צדק, משפט וחסד**. חברה המחפשת את האמת, ואינה הולכת אחר שיקרי "הנרטיבים". אבל על זה נדבר, בע"ה, בפעם אחרת.

* הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצרך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. (מסכת אבות, ב, ג) – המשמעות: הזהרו מהשלטון, שאינם מסייעים לאדם אלא לצורך השלטון. הם נראים כאילו הם אוהבים את הציבור בשעה שהשלטון נהנה מכך, ואין מסייעם לאדם כאשר האדם צריך. – כלומר, מה שהשלטון עושה, הוא עושה למען עצמו.

** כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיה, ט', כ"ב- כ"ג)