הערה לסיפור שהתפרסם במי-ווינט, בנוגע לסילוק נהג דרוזי, בעקבות תלונות תושבים.

לפני שאני מצטרף לתחושת הכלימה על מעשה שכזה, אני רוצה דווקא לשבח מאד את אנשי השכונה שבה אני תושב

כשהורה מאחת השכונות, פנה אלי עם הסיפור על "הנהגים הערבים", אני הייתי מזועזע מההתיחסות שלו, והבעתי את שאת הנפש שלי, אך הוספתי שאם ירצה, אפרסם בפורום, בגלל ערך חופש הביטוי. הוא שאל אותי האם נושא הנהגים הערבים/דרוזים יכה הדים בשכונה, ואני אמרתי לו, שלהערכתי לא.

בפועל, כאשר הועלה הנושא, כמעט כל אנשי השכונה ביטלו את הטענה או הגנו על הנהגים הדרוזים, והתיחסנו לבעיית הזמנים. אני גאה מאד באנשי השכונה שלי.

ועדיין, אני מצטרף לתחושת הבושה והכלימה, לכך שהיתה בינינו קהילה שלא בלמה התנהגות כזאת, שגרמה לסילוק נהג דרוזי (ומבחינתי גם נהג ערבי-אזרח-ישראל (גר)).

בתקווה שנלמד את הלקח, ונלמד לכבד ולאהוב את הגר, כפי שרוצה מאתנו הקב"ה. בלי אהבה הגר, לא יהיה לנו מקום בארץ הזאת.

—זעזוע נוסף—
אני גם מזועזע מהדרך בה עיתון במדינת ישראל מעז להכפיש ציבור שלם, בגלל קומץ. בכתבה נכתב "הורי התלמידים ביישוב קדומים החליטו לצאת למתקפה נגד חברת "אפיקים" האמונה על הסעות ילדיהם לבתי הספר."
לא מדובר בהורים, אלא בקומץ. קומץ שלא קיבל גיבוי, ובמידה רבה ננזף. גם היום, בדיון על הכתבה, הביעו הורים זעזוע מהתנהגות הקומץ.

הנה דברים למחשבה שכתב אמיר בקבוצה הליברטנית:

I lived 20 years in Switzerland and I am also a Swiss citizen.
Switzerland is a free country and a rich country, as much as is possible in our world, and yes, Swiss citizen, at least those, and that's the majority, who went to the army, carry guns, (Just for Boris). Quite free, isn't it?

Having said that, I lived there quite happily, but as a Jew, was I free? Not really. I enjoyed a lot of personal freeedom, but the bottom line is that I was living in a society where I was culturally and religiously a tiny minority, and that matters. I have much more freedom now, here in israel, where I am living in MY Land, in MY State, and where I am part of the majority. It is the right of the majority in this country to keep the cultural and religious caracter of this country and we can only do that if we control our borders and the people who come in and become citizens.

Sovereignty matters.

האם ריבונות משנה? או שאפשר להיות אוניברסליים?

בעידן ה-web2.0, הרשת הופכת לכלי לשינוי. אחת הדוגמאות לכך, היא הקמפיין למניעת גירוש העובדים הזרים. אומנם מרבית הפעולות למען העובדים הזרים נעשות בתקשורת ההמונים, אך חלק מההתכתבות והתאיום נערכת מעל גבי האינטרנט. כך נוצרת רשת תומכת רחבה מספיק שיכולה לסייע בהנעת המהלך.

בזמן האחרון, המאבק נתן דגש חדש על האינטרנט. חברי הקבוצה שפועלים למען ילדי העובדים הזרים, הקימו אתר שבו אזרחים מבקשים ישירות מביבי להגן על הילדים:

http://bibidontdeport.com/

באתר חתומים נכון לכתיבת שורות אלו 545 חותמים. ככל שכמות החתימות תגדל, כך תהיה לבקשה כוח פוליטי גדול יותר עבור הממשלה. ההערכה שלי היא שכדי שהבקשה הציבורית תשפיע, היא צריכה לעבור את ה-20 אלף. אם הם יצרפו את 3900 התומכים שלהם בפייסבוק, אז יש סיכוי להגיע למספר ראשוני סביר.

אני אישית עדיין בהתלבטות לגבי ילדי העובדים הזרים, ואני מניח שעוד רבים אחרים מתלבטים. מדינת ישראל, נועדה להיות מדינת היהודים. מדינה שתשמור על הציוויון היהודי שלה. הוספת עובדים זרים, לא תתרום לשימור הציוויון. מצד שני, חלק מהציוויון היהודי, זאת החמלה, והצדק, והשיוויון לגר.

אבל אז נשאלת השאלה, האם מתוך רחמים, לא נטביע את עצמנו? נמצא את עצמנו עם מיליוניי תושבים אזרחים לא יהודים? נאבד את הזהות שלנו? נאבד את הזכות להגדרה עצמית? ויותר גרוע, האם לא נאבד שוב את המולדת של העם היהודי, ונאלץ לחיות בחסדי הגויים?

באופן כללי, אני חושב שאיזרוח עובדים זרים, אינה בחירה חכמה. אנו בהחלט צריכים לדאוג לכך שמי שבא לעבוד כאן יזכה בתנאים שווים או קרוב לשווים לעובד הישראלי. אני בהחלט בעד מלחמה שערה בשחיתות הסובבת את כל עניין העובדים הזרים. אך עובד זר, צריך לעזוב את הארץ בתום התקופה. אם הוא יולד כאן ילד, אז הילד חוזר איתו לארצו. אסור לתת פרס לכאלו שהתחמקו מהחוק והצליחו לגדל כאן ילדים במשך 10 ו-15 שנים.

אלא אם כן, וועדה שניתן לסמוך עליה (העדפה היא כמו בשוויץ, שוועדה של אזרחים, תבחן האם להשאיר כאן אדם), צריכה לראות שהאדם מזדהה עם ערכי מדינת ישראל, מוכן לתרום לחברה, אוהב את ישראל ומוכן לנסות ולהשתלב.

האזרחים הללו צריכים להיות משולבים בחברה הישראלית, ולא להיכנס לגטאות. איננו צריכים עוד צרות, מכיוונם של גטאות חדשות. מספיק לנו עם הגטאות שאנו מכניסים אליהם את הבדויים ואת הגטאות שיצרו החרדים. כרגע אנו כנראה במהלך של פתרון אתההשתלבות של ערביי ישראל בחברה. הוספת מאות אלפי עובדים זרים, תערער את היסודות הדמוקרטים שעליהם בנויה החברה.

לחברה היהודית, יש מספיק דילמות לפתור ברב-תרבותיות הנוכחית. אסור, להבנתי, שיפתח פתח לזרם רחב של זרים. עדיף שיוקומו וועדות מקומיות לקבלה על בסיס הכרות אישית של עובדים זרים, כך שעקרונות הקולגיליות, האחווה והחמלה, יבוטאו בצורה שלא תביע לערעור הדמוקרטיה הישראלית.

אני לא בחנתי את ילדי העובדים הזרים, ואינני יודע האם הם עומדים בקריטיריונים של השתלבות בחברה הישראלית. גם לא מונתה עדיין ועדה כזאת שאני יכול לסמוך עליה. לכן, מבחינתי אינני חותם על המכתב הזה.

לעיתים נדירות יוצא לי לראות סרט שמזקק כל כך שנאת הזרים, שמובילה להתפתחות סיכסוכים אתניים. חלק גדול מהרכיבים שנמצאים בסרטון ציונו במאמר שדנתי בו על פי רוטשילד ולייק.

ראו את הסרט הבא, ונסו לזהות ממה מורכבת חרדה אתנית ושנאת זרים (זהירות, לא לחלשי לב)?

בסרט ניתן לראות את האלמנטים שמרכיבים חרדת זרים, ועליהם דיברו רוטשילד ולייק:

1. פחד מהכחדות הקבוצה
2. חשש להפוך למיעוט נשלט
3. תיאוריות קונספירציה (איך לכל הרוחות, נכנסנו אנחנו לתמונה?)

ישנו אלמנט שהם לא דיברו עליו, אך בולט כאן בסרט, והוא אידאל היופי התרבותי – לכל תרבות יש את אידאל היופי שלה. במקרה הזה ישנו היופי להבן הנשי, והזרים, האסיאתים, יהודים ומוסלמים, מחללים את נשות הגזע הלבן.

כותבי התסריט, השתדלו ליצור אווירה שתוביל לעימות. הם משחקים חזק מאד על היצרים של גברים להגן על נשים חלשות, ותינוקות חלשים. הם מקצינים את האיום. בנוסף הם קוראים ליחידים לקחת יוזמה. זאת בדיוק היוזמה שאמורה להצית את מעגל האימה. אותם בודדים שיבצעו פעולות טרור, או פרבוקציה, יגרמו לתגובות בצד השני, ויגדילו את המעגל. הם עלולים לסחוב את המערכת למעגל דמים. פשוט מדהים לראות, איך נוצר מעגל השנאה.

האם אתם מזהים עוד רכיבי שינאה?

האם זה דומה לרכיבי הפחד האתני שלנו, היהודים במדינת ישראל?

חשש מהשמדה? חשש מהתבוללות? קונספירציה שערביי-ישראל/השמאל מבקשים להכחיד אותנו?

האם יש הבדל בין החרדה לעיל, לחרדה שלנו? אם כן, מהו?

האם חרדה אתנית היא טבעית? האם היא מוצדקת?

סליחה על השאלות, אך היום יש לי יותר שאלות מתשובות.

שלכם, טל ❓

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

Continue reading →

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?