מבט פילוסופי

בעקבות פרשת עמנואל, עלה דיון מעניין בגוגל באז לגבי הצורך לכפות או לא לכפות את דעת הרוב (בינתיים) החילוני על המיעוט (בינתיים) החרדי. לדעתי אין לכפות אלא ללכת בדרך אחרת:

יש בסיכסוך הזה למעשה התנגשות בין שתי מערכות ערכיות. זאת הליברלית/הומניסטית וזאת החרדית-אשכנזית.
גישת הכפייה הדתית והחילונית לא הוכיחו את עצמן כמוצלחות בשינוי תפיסות עולם. עוד לא ראיתי חילוני שהופך לדתי או דתי שהופך לחילוני בגלל כפיה זאת או אחרת. נהפוך הוא. ככל שאנו כופים, כך אנו גורמים לצד השני להתבצר בעמדותיו.

שינוי נגרם בגלל דברים אחרים.

מניסיוני למדתי כי שינוי נגרם בעיקר בגלל דבר אחד: חיפוש האמת.

ההשכלה היתה כוח שינוי חזק מאד במאות ה-18 עד ה-20. היהדות-התורנית החלה לאבד רבים מאד מבניה לטובת ההשכלה, כיוון שהיהדות-התורנית נתפסה כמיושנת, מושחתת, וצבועה. בעוד ההשכלה נתפסה כמאור הגדול. ההשכלה נתפסה כבסיס לצמיחות ופריחתו של האדם. האמת היתה נר לרגלי ההשכלה. המדע (בתקופה הפרה-פוסט-מודרניסטית), נחשב לאמת הגדולה והברורה. האמת הזאת, היא שקרעה קרעים עצומים ביהדות-התורנית. ההתנתקות מהתורה שהתחוללה בתקופה הזאת לא היה לה אח ורע בהיסטוריה היהודית. 1800 שנות כפיה נוצרית והתעללות נוצרית לא עשו כלום, ביחס למה שעשתה ההשכלה.

כתוצאה מכך הפציעה תופעת החרדים. הם סגרו את החלונות בפני השפעת ההשכלה. הם הסתגרו בתוך עולמם ובנו להם עולם פנימי וסגור.

עכשיו אנו נמצאים בתחילת המאה ה-21. ואם רצונו להמשיך לבסס את את תפיסת עולמנו על האמת, ולהמשיך להשפיע, אסור לנו להשתמש בכפיה, אלא בחיפוש האמת, ורק בחיפוש האמת.

כדי לעשות זאת, עלינו לבחון את שתי המערכות הערכיות בלב נקי, עד כמה שניתן.

האם החינוך הליברלי אכן הצליח? האם יש יתרונות שאין למערכת החילונית, שיש למערכת החרדית? ולהיפך?
אם אני מסתכל על המערכת החילונית (שבה אני גדלתי), אינני רואה השכלה. אני רואה הרבה בערות. אינני רואה קהילתיות, אלא פירוד, ואינידיווידואליזם (מלבד אצל כמה קבוצות אליטיסטיות). אני רואה אלימות גוברת.
מצד שני, אני רואה בסיס להתפתחות מחשבה ביקורתית. הדבר היחידי הטוב שיצאתי איתו ממערכת החינוך החילונית, היא היכולת לחשוב בעצמי.

במערכת החרדית, ובמידה מסויימת הדתית-לאומית, אני רואה גם המון בעיות. ריכוז כוח בידי אנשים בודדים. שיתוק המחשבה העצמאית, שחיתות ועסקנות מזעזעת. קיבעון מחשבתי. מצד שני אני רואה לכידות חברתית ועזרה הדדית.

אם אנו מבקשים לשנות, עלינו לעשות בדק בית. להבין מדוע יש כל כך הרבה בעיות בחינוך החילוני. מדוע החברה החילונית אינה מקיימת את ערכי מייסדיה. מדוע האילמות גוברת. מדוע מערכת החינוך שלנו כושלת. עלינו לעשות תיקון בעצמנו, לפני שאנו באים לתקן אחרים. אני משוכנע שמרגע שהפרוייקט הליברלי יעלה וישגשג, עשרות אלפים מהציבור החרדי, ינהרו אל החברה הליברלית. זה בוודאי לא יקרה, אם נכפה עליהם משהו.

תחילתו של התיקון, מגיע מהתיקון הפנימי.

נ.ב.

הערה לקוראי הדתיים: כיוון שהאמת, היא צימצום הקב"ה בעולם הזה, הרי ראוי שהאמת תדריך אותנו. זאת הסיבה שמבחינתי, חיפוש האמת והיהדות בתיקונה, חד המה.

הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.

בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.

אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:

יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית

פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית

כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.

לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.

הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי  שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.

להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:

סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות - באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.

הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.

טווית קשרים בין אישיים- לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.

לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).

בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.

לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית

היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות המדיניות.  עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.

את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.

דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים

את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.

המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):

אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).

לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.

השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת

לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.

לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את  דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.

גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.

הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.

רעיונות?

קריאה נוספת:

לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire

קפיטליזם - http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism

(המאמר נערך לאור ביקות והארות של האוסטרי ואליסה, כדי שיתאים לרוח הליברטנים בארץ).

אני מזמין אתכם לצפות בהרצאת  TED  של יונתן היידט על מקור הערכים שלנו. הרצאה מעוררת מחשבה.

לאחר שתצפו בהרצאה אשמח אם נוכל לבדוק כיצד ההרצאה של יונתן מתאימה למציאות הישראלית שאנו מכירים.

נחזור רגע על ממצאיו של יונתן. יונתן מציין כי הערכים שלנו מתפלגים על פי הסקאלה הבאה:

האם אנו יודעים לציין מי הם הליברלים בארץ? יש כאלו מבינינו שיגידו שהליברלים הם אנשי השמאל, אך הניסיון מראה גם אחרת. אחת הדוגמאות לכך הוא עיתון הארץ. עיתון הארץ נחשב עיתון ליברלי, אך הוא מחזיק קו יוני-מדיני וקו ימני-כלכלי. הוא אינו נופל לקטגוריית הימין-שמאל בצורה נקייה.

כדי לברר מי הם הליברלים, חשוב לברר קודם מהי הגדרת הליברלים. המילה ליברל מגיעה מהמילה ליברטי (חרות). אליסה מגדירה ליברל בצורה מאד יפה לדעתי:

ליברל הוא פשוט מישהו שדוגל בחופש לכל בני האדם, כל עוד הם לא מנסים לפגוע בחופש של אחרים. חופש הוא הערך העליון (ליתר דיוק, החיים הם הערך העליון, אך החופש נגזר אוטומטית מערך בסיסי זה כי בלי חופש אין חיים). כל הערכים האחרים (כמו למשל צדק או שלום או שויון) הם חשובים במידה כזו או אחרת, אך תמיד משניים.

אם בוחנים את הליברטניים שנחשבים ימין כלכלי, נדמה שהם חושבים בצורה הפוכה מהשמאל, אך הם ליברליים. את האידאולוגיה הליברטנית ניתן לאפיין כשואפת לחופש אישי מקסימלי. היא עושה זאת בהסתמך על כלכלה חופשית, עלצדק טבעי (fairness), ועל ניסיון להתמודד עם כל גורם המנסה לכפות דעותיו על האדם הפרטי. על פי השיטה הליברטנית, אדם יכול לעשות כל העולה על רוחו בהתאם לכמות המשאבים העומדים לרשותו, ובתנאי שלא יפגע בזכויות הטבעיות של אחרים. בעיני הליברטנים מיסים הם גזל רכושו של האדם. הליברטניים מתנגדים לפגיעה של המדינה בחרותו וברכושו של האדם (?Harm). ומתנגדים לסמכות של הממשלה (authority). מבחינת הליברטנים יש להקטין את הממשל עד למינימום הכרחי. הליברטנים אינם מחובבי התאגדויות העובדים כוחניות המפעילות כוח כנגד בעלי העסקים (ingroup). באג'נדה הליברטנית יש מקום מכובד לחופש האישי. כלומר, ניתן לאמר בברור כי הליברטניים הם ליברליים (כמה מפתיע )

אבל גם הסוציאליסטים הם ליברליים:

הסוציאליסטים מחפשים את חרותו של האדם החלש מפני בעלי ההון. במקום הצדק הטבעי של הליברטניים הם אוהבים צדק חלוקתי (Fairness). סולדים מפגיעה בחלשים (Harm). לא אוהבים סמכות (את הסמכות של בעלי ההון) (Authority). בקצה הרדיקלי של הסוציאליסטים לא אוהבים לאומיות (Ingroup), ומעדיפים שפועלי כל העולם יתאחדו. ואסטתיקה אינה קריטריון לבחינת ערכו של אדם (Purity).

כלומר יש לנו שתי קבוצות ליברליות בעלות פרדיגמות הפוכות. האחת נלחמת בממשלה כמקור סמכות, והשניה בבעלי ההון כמקור סמכות.

נראה  כי ההבדלים בין הקבוצות נובעות משימת דגש על אספקטים שונים של החרות.

אולי אפשר לנסות להבין את השונות בפרדיגמות לאור הניסיון של הקבוצות השונות למצוא פתרון לבעיית החרות, לאור מציאות משתנה. אנסה לשער, ואשמח אם תתקנו אותי ותדיקו אותי.

Authority – הסוציאליסטים התבססו נוכח שילטון חזק של בעלי ההון במהלך המאה ה-19. המאה ה-19 התאפיינה בהתגברות המהפכה התעשייתית, אשר הביא לריכוז עובדים בערים, להגדלת קבוצות העובדים המסתופפים בשטח נתון, וכן לשליטה חזקה של בעלי המפעלים בעובדיהם. ולכן הסוציאליסטים חיפשו דרכים להתשחרר מעוּלם של בעלי המפעלים. לכן הם פיתחו את אידאל התאגדות העובדים, ואת השליטה המרכזית של התארגנויות העובדים. הליברטנים היוו קאונטר-רפורמציה (או פרֶה-רפורמציה), לתאגידי העובדים והבולישביקים, ולכן דגלו בחרות האישית המבוססת על משאבים, ונלחמו כגד איגודי עובדים כוחניים. הליברטניים ביקשו להתשחרר מעוּלה של הממשלה המרכזית המנהולת על ידי בירוקראטיה מסואבת, ולכן ביקשו להקטין את השלטון המרכזי, ולאפשר ליזם הפרטי לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו.

Harm – הסוציאליסטים התמרדו כנגד יכולת הדיכוי של בעלי ההון כנגד החלשים (במאה ה-19 יש רישומים על הפעלת אלימות-קטלנית כנגד התאגדויות עובדים),  וכן מול הדיכוי והנצלנות של האימפריות האירופאיות. כך התבסס המיתוס של העובד המתאגד נגד מעסיקיו הנצלניים, והתעורר הצורך של העמים המדוכאים להשתחרר מכבלי האימפריאליזם/קפיטליזם המדכא. מולם הליברטניים, ראו כיצד הקולוניאליזם יצר את הבסיס למלחמות העולם הראשונה והשניה, ולכן דגל בחרות על ידי מסחר חופשי של כל העמים בכל מקום בעולם. בכך קיוו הליברטאנים למנוע מלחמות. מעניין לציין כי ברגע האחרון לפני מלחמת העולם השניה, הציע רוזוולט להיטלר להשתתף בשוק החופשי. היטלר שהיה נאמן לאידאולוגיה הקולוניאליסטית של המאה ה-19, לא הבין את הצעתו של רוזוולט ויצא למלחמה כדי להשיג קולוניות ברוסיה ובמזרח אירופה. כידוע לנו, גם הוא וגם אנו שילמנו מחיר כבד על אי הבנתו של היטלר בכלכלה החדשה.

לכל מחנה יש את הדגשים שלו, ואת הפרדיגמה שלו, המראה לו כיצד לפתור את בעיית החרות. אלא ששני הפתרונות הפוכים אחד לשני.

מה לדעתכם החולשה של כל פרדיגמה? מה היתרון של כל פרדיגמה? באיזו פרדיגמה אתם תומכים? קיימת פרדיגמה אחרת?

להשתמע,

טל

סביב השאלה כיצד יוצרים שינוי בישראל, התעורר דיון בבאז. זהו ניסיון לענות תשובה ברורה יותר, על הדרך ליצור שינוי באמצעות גיבוש שלכוח  פולטי בעידן הרביעי של התקשורת.

אני מציג כאן העתק מהתכתבות באז ביני לבין אייל רוטברט. בהתכתבות הזאת, אייל שואל/אומר את המשפטים הבאים:

…השחיתות היא רק תוצר לוואי של הכוח הרב והלא מבוקר של אנשי הציבור בארצנו….

…צריך 'להכניס למערכת' את השינויים המדוברים. ובשביל זה צריך שהרשות המחוקקת תחוקק את החוקים המתאימים ותשנה את אלה שלא. בלי רעש ומחאה (ולא אלימות ונזק לגוף וקניין) אני לא רואה איך רה"מ בנימין נתניהו והקבינט המפואר שלו מוותרים על הכוח העצום שיש להם.

אייל,

מסכים עם ההגדרה הקולעת ששחיתות היא תוצר לוואי של כוח לא מבוקר.

דרך אחת להכניס את השינויים היא אכן לצאת להפגנות כדי "להכניס למערכת את השינויים המדוברים".
דרך נוספת היא להבין איך נוצר כוח פוליטי. ליצור את הכוח הפוליטי. ובאמצעותו לשנות את המערכת.

כוח פוליטי נוצר, כאשר הרבה אנשים מאמינים באותו דבר, ופעולים על פי אותו דבר. דמגוגים גדולים ניצלו זאת. הם שיקרו ורימו ואמרו חצאי אמיתות, כדי שהקהל שלהם יאמין שרק הם צודקים. כך הם יכלו להניע את ההמונים להצביע עבור מפלגה אחת.

בעידן הרביעי של התקשרות, הדבר הזה כבר לא יהיה אפשרי (לשמחתי).

כדי ליצור תאימות בין קבוצות גדולות, יש למצוא את האמת שעליה תהיה הסכמה הרחבה ביותר, בין קהלים רחבים ככל האפשר (זה נקרא אמת פרספקטיביסטית). הדרך להשיג את ההסכמה הרחבה הזאת, עוברת דרך הרבה דיונים שבהם מקפידים על תרבות הדיון, ועל שאיפה משותפת לחפש את האמת הרחבה. בעידן הרביעי, מרגע שתווצר הסכמה רחבה מאד בקרב האינטלקטואלים (זה גוף האנשים שאוהב לדון לעומק על דברים),  ההסכמה הזאת תחלחל לציבור הרחב, דרך הרשתות החברתיות. זה יקרה כמובן אם כל המשתתפים בשיח יכבדו את אלו שאיתם הם מדברים, ללא הבדלי השכלה, מין צבע או ריח. אקלי, היא כלי שאמור לאפשר דיון כזה ביתר קלות.

הדרך המשלימה, היא לבנות כלי שיכריח את הממשלה והכנסת לפעול על פי רצון הציבור. "כנסת פתוחה" עושה בדיוק את זה. היא אמורה ליצור תמונה ברורה ושקופה לכל הציבור, שבה הוא יכול לראות האם חברי הכנסת פועלים על פי מה שביקש מהם ביום הבחירה. ככל שכנסת פתוחה תהיה פופלארית יותר, ואמינה יותר, כך השפעתה תגדל. אם חברי הכנסת ידעו שהציבור מסתכל עליהם, הם ידעו שעליהם לציית לציבור. מי שלא יציית, מייד בוחריו יוכלו לדעת שהוא משרת ציבור גרוע. בפעם הבאה לא יבחרו בו או במפלגתו. מפלגות שישרתו טוב יותר את רצון הציבור, ייבחרו. וכך אני מאמין שתוך 2 – 3 מערכות בחירות, הריבון יהפוך להיות, סוף סוף, הציבור.

מה דעתכם?

ביקורות, הסכמות יתקבלו בברכה.

בדרך ליצירתה של היהדות, היוו חילוקי הדעות בין הכהנים לנביאים תשתית לאיגוד ועריכת התנ"ך והתורה. בחלק הקודם הראינו כי לנביאים הכותבים היה חזון שונה משל הכהנים. בעוד חזון הכהנים עוסק בעיקר בעבודת המקדש, בחגים, בשבתות ובתפילות, ראו הנביאים את עיקר העבודה בעשיית צדק וחסד.

הנביאים הכותבים, הם ככל הנראה מיעוט בתוך נביאי ישראל באותה תקופה. צפניה וירימהו אינם שותפים לחגיגה שנערכת סביב מהפכת יאשיהו וגילוי ספר התורה. ירמיהו אינו מזכיר את המהפכה, למרות שחי באותה תקופה ואף מעבר לה. צפניה, שגם הוא התנבא באותה תקופה, אומר שהנביאים הם פוחזים ("נביאיה, פוחזים", צפניה, ג', ד')

הנביאים הכותבים והכהנים, הם קוים מקבילים, שנראה, שלעולם לא יפגשו. הראשונים בזים לאחרונים. לא בטוח עד כמה ניתן היה לסמוך על הנביאים הכותבים שישתפו פעולה עם הכהנים. לכן יש לשער שהיתה זאת קבוצה אחרת שיצרה את שיתוף הפעולה.

כדי לנסות להבין מי אותה קבוצה, ומה הרעיונות שעמדו מאחור יש לנסות לתחם את זמן פעולותיה.

במהפכת יאושיהו שנערכת כמה עשרות שנים בודדות לפני הגלות, עיקר ההתיחסות לתורה היא בעניין חגי העליה לרגל והאמונה באל אחד. אין התייחסות לתורת הנביאים העוסקת בצדק. העדות הבאה המתייחסת לספר התורה, נמצאת אצל עזרה ונחמיה, שפועלים כמה עשות שנים לאחר שיבת ציון. שני המנהיגים הללו דאגו להנחיל התורה לעם. בספר עזרא, אנו שומעים על תורת משה, אך בעיקר בהקשר של חגי כהנים:

ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את-מזבח אלהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על-מכונתיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות. ויעלו עליו עלות ל-ה', עלות לבקר ולערב.  ויעשו את חג הסכות, ככתוב. ועלת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי-כן עלת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי ה', המקדשים. ולכל מתנדב נדבה, ל-ה'.  מיום אחד, לחדש השביעי, החלו, להעלות עלות ל-ה'.  והיכל ה', לא יסד. (עזרא, ג', ב' – ו')

וכך גם בהמשך השנה, דווח כי ישראל קימו את הפסח, שהינו חג כהני:

ויעשו בני הגולה, את הפסח בארבעה-עשר, לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים, כאחד כלם טהורים. וישחטו הפסח לכל בני הגולה, ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני-ישראל, השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ, אלהם לדרש, ל-ה' אלהי ישראל. ויעשו חג-מצות שבעת ימים, בשמחה. (שם, ו', י"ט – כ"ב)

עדות מסויימת לכך שלעזרא היה ספר התורה המוכר לנו, ניתן סביב עניין הנשים הנוכריות:

ועתה מה נאמר אלהינו, אחרי זאת:  כי עזבנו, מצותיך.  אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות.  בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלמם וטובתם, עד עולם למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם, עד-עולם.  (שם, ט, י' – י"ב).

שיש בכך דימיון מסויים לדברים ז' א' – ג' :

כי יביאך, ה' אלהיך, אל הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך, לפניך והכיתם.  החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם.  ולא תתחתן, בם.  בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

גם בנחמיה, עיקר התיקון הוא תיקון הקשור לכהנים, אך גם שם ניכר שחוקי הנביאים ידועים לנחמיה:

ולא שמרנו את המצות, ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית, את משה עבדך. (נחמיה, א', ז')

העדות המשמעותית יותר על קיומם של ארבעת החומשים הראשונים, ניתן למצוא בנחמיה פרק ט'. בפרק הזה יש חזרה על כל סיפור יציאת מצרים מכאן אפשר להסיק שאומנם עזרא ונחמיה עסקו בעיקר בתיקונים הקשורים לתורת הכהנים, אך עמדו לפניהם חמשת חומשי תורה. כלומר, אם הקריאה שהצגתי נכונה, אז התורה המוגמרת נכתבה בין תקופת יאישיהו לתקופת שיבת ציון.

אז היכן חל החיבור בין הספרים? וכיצד נוצרה המהפכה שהביאה ליצירת היהדות? על כך בפוסט הבא.

או בעצם, מדוע ילדי העובדים הזרים הם אתגר ציוני ממדרגה ראשונה.

הארגון למען ילדי העובדים הזרים הוציא את הסרטון הבא:

אני חושב שהסרטון מציג רק את קצה הבעיה.

אם נבין את הבעיה, נראה שמי שמסכן את הציונות אינם אותם ילדים, אלא מערכת גדולה שפועלת במדינת ישראל, וחותרת תחת עקרונות היהדות והציונות. מערכת שעושקת עובדים, פוגעת במרקם התרבותי-חברתי של מדינת ישראל, ויוצרת חוסר כבוד כלפי המדינה. לדעתי יש צורך לפעול על פי ערכי החסד של היהדות, ולמנוע את גרוש אותם ילדים. הילדים הללו אינם האיום האמיתי על הדמוגרפיה היהודית או על ערכי היהדות. האיום האמיתי נמצא בתוכנו. במערכת שיוצרת את הבעיה. כשנבין כיצד פועלת המערכת, נבין כיצד עלינו לפעול.

כדי שנבין מדוע המערכת היא שמהווה איום על ערכי היהדות חשוב להבין קודם מה הם עיקרי היהדות. על פי הנביאים מהות היהדות, אינה בבנית בית המקדש, או  ג' תפילות ביום, או שמירת השבת. (ראו ישעיהו, א', י' – י"ז) . עיקר היהדות, ומילוי רצון השם, נמצא בעשיית צדק, משפט וחסד. כמעט כל הנביאים חזרו על כך. בורא העולם, מעוניין בשלושת אלו: צדק, משפט וחסד. כל השאר נספחים לעיקר.

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור  בגבורתו; אל יתהלל עשיר בעושרו.  כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירמיהו ט', כ"ב – כ"ג)

ומה הקשר בין יהדות לציונות? נו טוב…

כדי להבין כיצד פועלת המערכת ומדוע המערכת גורמת למדינת ישראל להיות אנטי-יהודית, ואנטי-ציונית, יש לקרוא את סיכום הדוחות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. כל האמור להלן מבוסס על שני מחקרים שערך גלעד נתן, מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עמודים 44 -60, שמופיעים במסמכים שאספו הארגונים למען ילדי העובדים הזרים.

זה מתחיל כך:

(אם אתם מבינים יותר טוב איך פועלת המערכת, אנא שפרו את המידע בדף הזה, באקו-ויקי)

על פי החלטת הממשלה יש לכ-40 חברות קבלן  אישור להביא עובדים (בדוחות החברות נקראות "תאגידים"). לכל חברה כזאת ישנה מכסת  עובדים אותה היא יכולה לייבא. על פי החוק, אסור לחברות קבלן הללו לגבות מהעובדים דמי תיווך העולים על כ- 3000 ש"ח. בפועל, המתווכים בארצות המוצא, והחברה מקבלים כ – 5,000$ – 20,000$ מכל עובד, עבור הזכות לעבוד בישראל. פי 6 עד פי 27 מהמותר! גם כשהעובד מגיע לארץ הוא אינו מקבל שכר על פי החוק. שכר עובד לשעה, על פי הדוחות הללו, נע סביב 13.5 ש"ח לשעה. הרבה פחות משכר המינימום המותר. גם סכומים שחברות הקבלן אמורות להפריש לטובת העובד ולשלם לעובד בסוף שהייתו, אינם משולמים. כך נוצר מצב, שכל עובד זר, הוא מכרה זהב עבור קבלן  העסקה. כנראה שלחלק לא מבוטל מהכנסת העובד מגיעה לידי חברת הקבלן, וכך גם הסכום האגדי שהוא משלם עבור הזכות לעבוד בארץ. רק מהתשלום על הזכות, זוכות חברות הקבלן ללמעלה מרבע מיליארד דולר בשנה!

כתוצאה מדמי התיווך, חברות הקבלן מפיקות רווח אופטימלי כאשר עובדים מעוסקים פרק זמן קצר ככל האפשר, ומוחזרים לארצם. כך הן גם מרוויחות יותר דמי תיווך. מדיניות זאת יוצרת את מדיניות "הדלת המסתובבת", והיא בעצם מנצלת את העובדים בצורה לא הוגנת .

העובדים נפגעים ממדיניות זאת. בתי משפחותיהם ממושכנים כדי להבטיח שיוכלו לשלם את דמי התיווך הענקיים. ולכן יש לעובדים אינטרס להגדיל ככל  הניתן את השהות בארץ ולהתנתק מהקבלן. ומכאן נוצרים למעשה "העובדים הזרים הבלתי חוקיים". חברות הקבלן מנסות לכן לקשור את העובד אליהן, באמצעות החזקת חלק מכספו, או החרמת הדרכון. אך העובדים, מוצאים לא פעם דרכים להערים על חברות הקבלן.

דוחות המחקר של גלעד נתן, מראים כי הסיבה העיקרית ליצירת עובדים זרים בלתי חוקיים, היא דמי התיווך המופרזים שלוקחים המתווכים וחברות הקבלן המיבאות את העובדים.

הרשויות עצמן, כושלות בפיקוח יעיל על הקבלנים ועל המעסיקים. למרות שהמדינה יכולה לקחת מכל אחד מהקבלנים את רשיונו בכל רגע, מעולם לא בוטל רישיון יבוא עובדים, זאת על אף שברור כי החברות גובות דמי תיווך אסורים.

יתכן שחוסר הפיקוח נוצר מאי הקצאת כוח אדם מספיק, אבל יכול להיות גם שהסיבה לכך היא שחיתות. כיוון שהעסק מגלגל סכומי כסף גדולים, ומערכת הפיקוח היא קטנה, ניתן בקלות יחסית לשחד את המערכת (כמו במקרה הזה). אדם שהכרתי  שניסה לשכור פעם עובד זר, טען בפני כי המערכת מאד מושחתת. כך שמנגנון ממשלתי לא מפוקח ולא מבוקר מספיק, עלול להוות בעצמו בסיס להתפתחות שחיתות, ולהכשלת מדיניות הממשלה.

המנגנון הזה יוצר שיתוף פעולה מעניין בין הקבלנים לממשלה. כדי למקסם את רווחי חברות הקבלן, יש צורך במכסות, יש צורך בגירוש, ויש צורך בהגדלת כמות האשרות. החיבור הזה בין הון לשלטון עלול ליצור את אחת התופעות האכזריות בפולטיקה הישראלית, ובסופו של דבר ליצור חברות נצלניות, שבהן העובדים הזרים מנוצלים, מבלי שתהיה להם אפשרות להשתכרות הוגנת.

כך שלמעשה, ילדי העובדים הזרים, הוא רק קצה קצהו של מנגנון נצלני לא מרוסן. מנגנון לא אנושי, לא יהודי ובטח ובטח לא ציוני.

מה אפשר לעשות כדי לפתור את הבעיה? אני מציע שיש לבחון קודם את המנגנון שיוצר את התופעה הבעייתית הזאת. לאחר שנבין את המערכת מספיק טוב, נוכל לחפש אלטרנטיבות אפשריות לשיטה. הקיימת. כף נפעל בצורה קונסטרוקטיבית.  אני מקווה כי בתקופה הקרובה יוכלו הוגעים בדבר, וכל מי שיש להם עניין בדבר, לבחון סוגיה זאת באמצעות אקלי. אם הפתרון יהיה סביר וטוב, אולי תתגבש סביבו קואלציה רחבה מספיק, שתוכל ליצור שדולה ליישום הפתרון.

ואז נוכל לשנות את המערכת, כך ששוב תעמוד מדינת ישראל בעקרונות הציונים-יהודיים של צדק, משפט וחסד, ובא לציון גואל

באחד הימים האחרונים, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאחד מחברי הפורומים הדמוקרטיים, שבהם אני שותף. המכתב מנוסח כך:

"חשוב לזכור להחליף אדם בשמירה ,בזמן . לא תמיד האדם יכול להתעכב, אפילו
את הכמה דקות הבודדות.
ישנם תושבים מקסימים, שמגיעים בזמן , אז ישר כח להם!!!"

חשבו, על אותו אדם, היורד משמירה. הוא אמור לסיים את השמירה בשלוש לפנות בוקר. המחליף שלו מאחר. האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.

לעומת זאת, כותב השורות, עשה עם עצמו עבודה. הוא לא נתן לכעס ולמרמור לגבור עליו. הוא פונה אל כלל הקהילה. הוא הסביר בלשון הבהרה ובקשה את אשר הוא מבקש שיקרה. והוא מחזק את הציבור שמקפיד להגיע בזמן.

באופן טיבעי, יש לבני אדם את הנטיה להמשך לרע. את הרייטניג גבוה מקבלות הטלה-נובלות, שעוסקות ברשע וברכילות, וחדשות היום יום שלנו מלאות ברצח, אונס גניבה, שחיתות וכיוב. זה לא קורה סתם. זה קורה כי יש לנו, הקוראים/צופים משיכה פימית וטבעית לראות את הרע. וכאשר דבקים ברע, שמחת החיים נעלמת, היחס בין אדם לחברו מתערער, וההון החברתי המקשר נחלש.

אנשי העידן-החדש מכירים בבעיה הזאת, ואומרים דבר מה בנוסח הבא: "אל תשא מחשבות שליליות. תחשוב טוב, יהיה טוב".

בתורה זה נאמר כך" לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).

בגלל הנטיה הזאת לרע, אנו מתקשים לעשות שינוי בחיינו. אלא שכאשר אנו חברים בפורום דמוקרטי, הדוגל בתרבות הדיון ובהתרחקות מלשון הרע, אין האדם יכול בקלות להתבטא בלשון מרה, ולפנות אל הרע. גם אני כחבר בפורום, למדתי שאנשי הפורום אינם נהנים לשמוע קיטורים. הם מצפים מדוברי הפורום להיות חיובים, ולהביע את בקשותיהם בצורה חיובית. יש משהו בפורום קהילתי דמוקרטי, שיוצר תקשורת אחרת. אנשי הפורם מקפידים על "הוכח תוכח את עמיתך" (שם, שם, שם), ודורשים שיח חיובי. מכתבים אישים לאחר התבטאות מרה, עוזרים להבין שהדרך להניע דברים היא בדרך החיוב.  אנשי הפורום הספציפי הזה, חוללו אצלי שינוי גדול בדרך בה אני מתבטא (ואני עדיין עובר שינוי).  הם עזרו לי לראות את העולם בצורה יותר חיובית (כמו גם אנשי פורומים נוספים, הדוגלים בערכים של תרבות הדיון והמנעות מלשון הרע).

אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.

אני חושב כי תהלכים מוסריים, שחלים בתוך קהילות דמוקרטיות, יש בידן כדי לבנות חברה טובה יותר חברה שבה מתקיים הכלל "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (שם, שם, י"ח). חברה שבה ההון החברתי הולך וגדל. חברה שבה אנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים אותנו. ומשפיעים מטוב השם.

אני מוצא כי בדמוקרטיה קהילתית, יש כוח משנה לטובה, בחסדי הקהילה ובחסדי השם.

שבת שלום,

טל

העמלות שהבנקים דורשים מאיתנו, נראות שערורתיות. הבנקים דורשים כ-1.3 ש"ח לכל פעולה שאנו מבצעים. פעולה שבפועל עולה להם ככל הנראה, שבריר מהסכום אותו הם מבקשים. רבים דיברו על כך שהעמלות הן שערורתיות. חבריי הסוציאליסטים, בוודאי ידברו על גזל הציבור.

אני מאמין בחרות (ליברליזם). אינני מאמין בגנבים הפועלים בחסות החוק, או בשדים בעלי הון. כן, אני יודע שבעלי הון שולטים בנו, וכך גם בעלי התקשורת. אבל אינני רואה זאת בצורה פשטנית של מעמד הפועלים הנגזל, אלא כמשחקי כוחות. משחק כוחות, שאם נלמד לאזן אותו לטובתינו, נצא מחוזקים.

כנראה שהסיבה לכך שהבנקים מצליחים לקחת מאיתנו עמלות כל כך גבוהות, הוא העדר תחרות אמיתית. בהיות הבנקים תאגידי ממון אדירים ביחס למשק הישראלי, הם יכולים להפעיל לובי חזק מאד על חברי הכנסת, שידאג לכך שלא תיווצר תחרות אמיתית. לאחר שהבנקים מונעים מגורמים אחרים להיכנס לתחום, הם יכולים לתאם בינם לבין עצמם את גובה העמלות, וגובה הריבית, ובכך למנוע תחרות ושוק חופשי. לדבר הזה קוראים קרטל.

חבריי הסוציאליסטים, יטענו שכדי לפרק קרטל, יש צורך בממשלה חזקה, שתדאג לחוקים שיאפשרו לפרק קרטלים. אבל הניסיון מראה שכשיש ממשלה, ויש בעלי הון, אנשי ההון שולטים בקלות בממשלה. וגם כאשר אין בעלי הון (כי יש קומוניזם), מישהו ישלוט בחיים שלנו בצורה דיקטטורית, כך שלא נוכל לעשות הרבה.

אז מה ניתן לעשות?

אני מציע כאן פתרונות הנובעים מראייתי הליברלית-חברתית. אתם כמובן יכולים להעלות רעיונות שונים, ולשפר את הפתרונות שאני מציע.

1. להתארגן כקבוצה גדולה מאד, להורדת עמלות הבנקים והריביות שלהם. קבוצה שתפעל ביחד כקבוצת לחץ ותתמקח עם הבנקים. ניתן להקים כאלו קבוצות, על בסיס הכרות וחברים, או על בסיס הקמת תנועה. נכון להיום, רובנו לא מורגלים בעבודה בקבוצה, ולכן נתקשה בתיאום הדרוש. אנו  גם צריכים ליצור המנגנונים שיאפשרו אמון בינינו. איך נדע שמי שנושא ונותן עם הבנקים, אינו מקבל טובת הנאה, כדי לפעול למען הבנקים? כדי לפתור את הבעיות הללו, אנו צריכים ללמוד להקים מנגנונים דמוקרטיים מאד. זאת בעיה שאני עוסק בה כבר זמן רב. אני מקווה להציג מודל טוב לעניין בשנה הקרובה.

2. להתארגן כדי להפעיל לובי אזרחי. המועצה לצרכנות מקימה כיום לובי כזה. אפשר להצטרף אליה. מי שמרכז באינטרנט את הפעולה האינטרנטית הוא שוקי גלילי, שעוסק בבלוג שלו בנושא. אולי זה לא הפתרון המושלם, אבל בהחלט נראה לי שכדאי להצטרף אליו.

3. רעיונות שאתם תעלו

בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.

אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'.  אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.

בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).

הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.

חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.

עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.

מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.

את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.

עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?

אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.

מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.

באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.

לביקורתכם אמתין

הפוסט נכתב בעקבות דיון בין אייל ניב לביני. אייל כתב שהשמרנים מנסים לדכא את השונה. אני טענתי כי אין לשמרנים כמעט כוח לדכא את השונה. אבל השונה צריך לדעת איך לאתגר את השמרנים, כדי שיצליח להפוך חלק מקובל בחברה. בפוסט הזה אני מנסה להסביר מה המנגנון שבו כדאי לאתגר את השמרנים, כדי להצליח להתקבל לחברה.

בחברה ליברלית דמוקרטית, הזכות של האחר והשונה להביע את עצמו היא זכות בסיסית שתפקידה לאפשר לבעלי דעות רבות לחיות בשלום אחד עם השני. גם להומו-לסבים, כמו לכל אחר/שונה, יש את הזכות הזאת. בשנים האחרונות, החלה התנגשות הולכת וגוברת בין חרדים לקהילה. ככל שהקהילה החצינה את עצמה, ותבעה את מקומה בתוך המינסטרים, כך עלו וגאו רגשות השנאה וההתססה בציבור החרדי.

חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בתהליך שמאשפר את קבלת השונה. תהליך המתאפיין בכמה שלבים: בתחילה מצליח השונה להגיע להכרת המינסטרים. בגלל מאפיניה של תקשורת ההמונים של העידן השלישי, הדרך המקובלת ביותר לחדור לתודה הציבורית היא עלי ידי יצירת פרובוקציות ומשיכת תשומת לב. לאחר שהציבור הרחב "מגלה" את השונה הוא מזועזע. אבל בתהליך מתמשך של חשיפה ודיון, הולך השונה ומתקבל לתוך הקהילה. כך היה במקרה של עדות המזרח, שבתחילה ההגמוניה האשכנזית, ראתם בהם "אחרים". תהליך דומה ליווה את החדרת הרעיון של מדינה פלסטינית לפלסטיניים (אלא שכאן הפרובוקציות היו הטרור). תהליך פחות אלים אך דומה קרה בארה"ב עם השחורים, ואולי תהליך דומה קורה כיום באוסטרליה עם האבוריג'ינים.

אך לא תמיד התהליך הזה עובד על פי התוכנית. אם לא נוצר דו-שיח בין השונה למינסטרים, יכול להיווצר סיכסוך דמים. המקרה של הקרקטורה נורובגית של מוחמד מדגים תהליך כזה. הנורווגים גילו שקריקטורה שהייתה לגיטמית בעינהם, עלולה להביא גל של מלחמות וטרור. כדי לעצור את הטרור, הם השעו את עורך העיתון, והתנצלו בפני האיסלם. הם וויתרו על חופש הביטוי, והעדיפו את השלום. לפעמים יש נקודה בה חופש הביטוי עלול להביא לנזק גדול יותר מהתועלת. הנורווגים היו כנראה מספיק חכמים להבין זאת.

הסיבה לדעתי, לכך שבמקרה הזה היה הדבר עלול להביא למלחמות, היא שלא נוצרה מערכת הידברות יעילה. לא נוצר מעגל שיחות, שיאפשר לברר האם יש קשר בין דת האיסלם לטרור ולרצח. מעגל כזה חינוי לתמיכה בשינוי התודעה של הציבור. הציבור המוסלמי ניזון ממקרות מידע סגורים ובמידה רבה מגמתיים. ולכן כל ניסיון להראות שיש קשר בין האיסלאם לטרור, מוצג מיד כאיום על האיסלאם. במקום דיון, נוצרו חומות שהלכו וגבהו. המערב ראה באיסלם איום הולך וגובר, והאיסלאם ראה במערב כופר המבקש להחריב את אמונת האיסלאם. תהליך כזה רק יכול להוביל למלחמה, ולא לשלום.

נראה כי בארץ קורה דבר דומה. החומות בין הקהילה לחרדים, רק הלכו ותפסו גובה. השנאה ההדדית, הכעס וחוסר ההבנה הלכו והתעצמו. אנשים בקהילה חושבים, שלרצח (או "פיגוע") גרמו מסיתים חרדים.

התהליך הזה, אם ימשיך, רק עלול להחמיר, וליצור פירוד הולך וגדל בחברה הישראלית. אם רוצים לשנות את מסלול ההתנגשות, יש צורך להבין את המכניזם שמאפשר את החיבור והקבלה.

כדי להתקבל למינסרים, יש צורך ב"איתגור" הקונצנזוס, אך מצד שני יש צורך לנהל דיון לאורך כל הדרך. כך הולכות ומשתנות התפיסות של השמרנים, והם הולכים ומקבלים את השונה ביתר קלות.

הבעיה שיש לנו כאן, היא שכמעט בלתי ניתן ליצור דיון פורה בין הקהילה לבין החרדים או הציבור הדתי. בגלל פערי תרבות עצומים, מעדיפות שתי החברות לשנוא אחת את השניה, ולא לחפש דרך להידבר.

אני חושב, שאנו כצופים מהצד, שהשלום, והחברה הישראלית חשובים לנו, אסור לנו להניח לשתי החברות הללו לגרור אותנו למחול השדים של שניאה ואיבה. עלינו לפתח שפה שתאפשר לכל הקהילות לדבר אחת עם השניה.

עלינו לחדור לעולם של האחר, ולנסות להבין אותו.

מקור הכעס וההסטה של העדה החרדית כנגד הקהילה ההומו-לסבית, נובע מהאיסור המפורש בתורה למשכב זכר. העונש שמובטח בתורה על הסכמה של החברה הישראלית למשכב זכר, ולעוד עברות על איסוריים מיניים, היא הגליה מארץ ישראל. החרדי, וגם הדתי-לאומי, רואה במשכב זכר, סכנה עצומה לו ולמשפחתו, אם הוא יכיר ויסכים עם משכב זכר (ראו ויקרא, כ' כ"ב).

בעבר היו שניסו להראות שהאיסור בתורה איננו תקף לימינו, וכי כל מטרתו הוא להפריד בינינו לבין הגויים ולמנוע אונס והיררכיה מסרסת. אבל הבעיה, היא שהחרדים והדתיים לאומיים, מתבססים בעיקר על תורה שבעל-פה, בעוד כותב המאמר התבסס על התורה והמדע. מי שירצה להוריד את החומות יצטרך לעשות אחד משני דברים. או למצוא בתוך ים התלמוד, דרך להכשיר את הקהילה, או להראות לחרדים ולדתיים-לאומיים, שיש בעיה בהסתמכות על תורה שבעל-פה. משימה שהיא גדולה מידי עבור רובנו. כיום קל יותר למצוא אנשים דתיים-ליברליים שינסו להכשיר את הקהילה, מאשר לערער את בסיס התורה שבע"פ.

—

אני אינני יכול כרגע לערער על תורה שבעל פה, וכן אינני מומחה בתלמוד. אבל נראה לי שהפרשנות שניתנה לאיסור בספר ויקרא שגויה. בפוסט הבא, בלי הבטחות, אנסה להציג פרשנות שונה לאיסור משכב זכר.