מבט פילוסופי

זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

* טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

—-
Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

שלום חברים

להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

"היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

ממך כיהודי אל יהודי".

לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

"הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

ובכן, מה קרה כאן?

תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

ועוד מספר כלי תיקשורת.

מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

"השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

"הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשך קריאה

הכותרת בידיעות אחרונות צעקה הבוקר "חרפת הרבנים". ההתנהלות של רבני הערים מרגיזה רבים בציבור השמאלני. מנגד, יכול להיות שיקומו אנשי ימין ודתיים-לאומיים שיצאו להגנה מיידית על הרבנים. נראה שדווקא רבני צוהר, מוציאים פסק הלכה הפוך לפסיקת רבני הערים. שום דיון רציני לא נעשה בנושא. כל צד יתבצר בדעותיו. הבלוגרים ההומניסטים יקטרו עד כמה האיום הגזעני מתעצם במדינה, הטוקבקיסטים יקללו את הסמולנים ואנו נכנס שוב לדיון של כוח ומאבק שעיקרו "כל דאלים גבר". השאלה הנשאלת היא, האם התופעה הזאת היא הכרח, או שניתן לשנותה?

להמשך קריאה

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

עם ישראל, עם מגוון הוא, בעל דעות הרבה וריבוא מחלוקות לשם שמיים. אחת המחלוקות הגדולות המשסעות בנו שסעים, היא המחלוקת על עתידה של ארץ ישראל. לימדנו רבותינו את אהבת החינם, אך המחלוקת הזאת נראה כי בוערת בנו, עד כי איננו רואים את האחר, אלא את המחלוקת.

ונדמה כי חלק גדול מהמחלוקת מעוצם כיוון שאנו מסתכלים איש על רעהו מרחוק, ולא באמת מקשיבים. כדי להתגבר על כך, נפגשנו כמה חברים טובים משני המחנות, והחלטנו להגדיל את המעגל, ולהפגיש את חברינו וחבריי חברינו, כדי ללבן את המחלוקת. למצוא בסיס משותף, ולראות האם נוכל להציע פתרון שיהיה מקובל על כולנו, או לחלופין לחלוק מתוך רעות והסכמה על המחלוקת.

והנה אויה. הסתבר שיש הר מפריד בינינו. כאשר קראנו את הספרון הכחול של השמאל הלאומי, התברר לנו כי הוא כתב פלסתר כנגדנו. מנגד הזדעזעו אנשי השמאל, ואמרו כיצד זה קורה שבכפר לידינו מחוללים קברים ואנו שותקים. שני המעשים נחשבו בעיני הצד השני, כלקות מוסרית שאין לעבור עליה בשתיקה.

לכן ישבנו וכתבנו, איש איש את תכניו מחדש. ירון בן-עמי וד"ר אורי אמיתי כתבו את כתב השאלה מחדש, ואנו כתבנו קריאה לציבור שלנו, לפנות לדרך הישר. אנא קראו את דבריהם, ולאחר מכן המשיכו לקרוא את הקול הקורא שלנו.

הקריאות הללו, הן הבסיס להמשך המפגשים שיערכו, בע"ה. המפגש הבא יערך שוב בקדומים ב-23 לחודש הזה, ב20:30 באולפנה, בחדר האוכל החדש, ואתם יותר ממוזמנים אליו. בואו ונהפוך לקול קורא לחיבור של עם ישראל.

ותהיה הברכה שורה עלינו, כפי שאמר הרב קוק:

"כשהנשמה מתנוצצת, מבקשים בכל מה שלומדים את הנשמה הכללית ואורותיה (עם ישראל, ט.י), שהוציאו אל הפועל את אותן העניינים הנלמדים. והזיו הרוחני מתגלה בשלל צבעיו, והאדם דבק בגדולת נפש באור החיים המקוריים האלוהיים הזה. והברכה מתגדלת על נשמתו ועל הכלל כולו, והרי הוא עולה במעלות עוסק בתורה לשמה, שעושה שלום בפלטרין (ארמון, ט.י.) של מעלה ובפלטרין של מטה (מלכות ישראל של מטה, ט.י.)." שמונה קבצים, קובץ ב', קמ"ג

*********

קול קורא לפנות לדרך הישר:

חילול המצבות בבית העלמין של כפר קדום, מעלה סוגיה מוסרית עמוקה הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב אנשי ארץ ישראל השלמה. צד אחד מבקש להאבק ולשמר את ההתישבות היהודית כמעט בכל מחיר, ואילו הצד השני, רואה את החיים בארץ כמהלך מורכב יותר וממלכתי יותר, ומחובר יותר אל שאר הציבור. בעיני אנשי המאבק על ארץ ישראל, הממלכתיים נחשבים דתיים-לייט, שאינם מחויבים לארץ ישראל. בעיני הממלכתיים, מעשיהם של אנשי המאבק לעתים אינם מוסריים ומסכנים את עצם הישוב ביו"ש.

על פי כתבה שפורסמה בגיליון 298 בעיתון בשבע, ב29 ליוני 2008, עיתון ימני מובהק, אחת מהפעולות שנוקטים אנשי המאבק, היא גביית "תג-מחיר" מהממשלה עבור כל ניסיון להוריד היאחזויות. לפי הרציונל הזה, כל ניסיון להוריד האחזויות, יוליך לסדרת ארועים שעלולה להדליק את האזור, ולפרוץ אינתיפדה שלישית. בין הארועים שכנראה בוצעו על פי הרציונל הזה, היה שרפת בתי כנסיות מוסלמים, חילול קברים, ויש האומרים פגיעה במטעי זיתים.

אנו יודעים שבציבור שלנו מושרשת המחשבה כי השב"כ מעורר כל אלו. הממלכתיים מבינינו נוטים לראות בשב"כ, יסוד לאנשי המאבק. אך זאת לדעתנו חמיקה מהתמודדות אמיתית. כל מי מאיתנו שפגש ישירות את אנשי המאבק שלנו, יודע שאלו אנשים שמאמינים באמת ובתמים בדרכם, ובדרך הכיבוש בכוח. והתירוץ של פרובוקציה של השב"כ מוריד מעלינו אחריות לקום ולהוכיח כשצריך. למצער, השב"כ מאפשר לפעולות הללו להתרחש, כדי להבאיש את ריחה של ההתיישבות בעיני כלל הציבור.

להמשך קריאה

יונתן שחם, סיפר לי כי אתמול בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, היו כ- 6000 מפגינים. שתי כתבות והתמונה הבאה הן עדות לכך.

בפוסט הקודם טענתי כי אנו מטפלים כאן בסימפטום, ולא במוקד הבעיה: השחיתות.

יונתן העיר בחוכמה, כי הנה הגיעו להפגנה ששת-אלפים איש ואישה ושמעו על הדלת המסתובבת, שנגרמת מהשחיתות. אומנם מקור ההפגנה הוא רחמים ופלורליזם, אבל אולי דרך ההפגנה הזאת, אנשים יבינו שוב, שחלק גדול מהבעיות שלהם מקורו בשחיתות הממשל. רבות מהבעיות לא היו מתרחשות אילו מצאנו דרך לבטל את השחיתות.

למעשה החבורה שבה מסתובב יונתן, היא הדרך לשנות כאן דברים. מתאחדים להם כמה אנשים אידאליסטים ומוכשרים ביותר, ומתחילים לשגע את המדינה. מי שרוצה לדעת איך לשנות ולהשפיע, ילך וילמד אצל החבורה של יונתן, שאירגנה את הפסטיבל הזה.

ואם עסקינן בשחיתות, יש כאן מאמר מבריק על שחיתות. אם מישהו רוצה לעזור לי בתרגום המאמר, אודה לו מאד. ממולץ להעביר את המאמר לגוגל-טרנסלייט, להמירו ולשלוח לכל מי שרוצה להשתתף בתרגום דרך גוגל-דוקס. את המאמר המוגמר אשמח לפרסם, בציון שם המתרגמים. אם מישהו רוצה לקחת את התירגום על עצמו ולפרסמו בבלוג שלו, אשמח ליצור קישור לבלוג של המתרגם.

בהמשך להתכתבות סביב מצב האוכלוסיה בפלסטין/א"י ב-1852-3, עניין אותי לשמוע חוות דעת של בלוגר מהציבור הערבי. פניתי לעומר, שכותב שני בלוגים (החיים המשעממים, וערביי 48). עומר הוא מהבלוגרים הערביים הבודדים, שמצאתי, שכותב עבור קהל קורא עיברית. בעיני הוא כותב יפה ודן בצורה מאד עניינית עם קוראי הבלוג. הסבלנות שלו ראויה להערכה רבה.

ביקשתי מעומר שיחווה דעה, והוא אכן ענה, לשימחתי. להלן תשובתו, ובתוכה גם התשובות שלי לעומר. אני מקווה כי ההתכתבות הזאת, תהיה פתח לעוד התכתבויות וברורים של מציאות חיינו המשותפת. זאת הזמנה גם לדיון עם עוד קוראים/כותבים מהציבור הערבי.

רשות הדיבור לעומר:

קראתי בעיון רב, ויש לי כמה הערות עיקריות:
א. הטיעון של "לא היו הרבה ערבים כאן" הוא טיעון מקומם, לא בגלל המחלוקת ההיסטורית סביבו, אלא בגלל שהוא לא רלוונטי לסכסוך. תאר לעצמך שיבוא עם מסוים ויחליט לגור בנגב והוא יטען על מנת להצדיק את התיישבותו כי "אין שם הרבה יהודים". ברור לכל כי התביעות על קרקע מסוימת לא קשורה למס’ האנשים שאיכלסו אותה.

مرحبا عمر ، وذلك بفضل للرد.(שלום עומר, ותודה על התשובה).

כדי לענות על הדילמה הזאת, אעזר במשנתו של ג'ון לוק, לעניין הזכויות הטבעיות. המסכת של לוק מנסה להבנות את החשיבה על קרקע, משאבים, צדק וחברה. אני משתמש במשנה שלו, כיוון שהיא כיום מקובלת למדי, והיא עוסקת בבסיס של החברה והצדק. מעליה כמובן אפשר להלביש תיאוריות של צדק חלוקתי, אך לוק נחשב היסוד.

בתחילת המסכת המדינית לוק מתאר שכל עוד אין מגבלה בארץ לכמות המשאבים, אין אדם יכול להגיד על הארץ, "שלי היא". אם לך ולי יש מקום לגור כאן מבלי לפגוע אחד בשני, אז מי שטוען כי כל הארץ שלו היא, ואין הוא מעבד אותה ומגדל ממנה דבר, היא בחזקת חומס רכוש לא לו. רק כדי להמחיש זאת, הבה נדמיין שני אחים החיים לבד בתוך שטח עצום. למחייתם הם צריכים כמה פרדסים ומטעים, ואין להם שום צורך ביתרת השטח. נכון לתחילת הסיפור, הם מנצלים רק 2% מהשטח, כדי לחיות. אז מגיע אדם שלישי, המבקש להתקיים גם הוא מהשטח, והללו יוצאים לגרשו. לוק טוען, שהם גזלנים. אדם צריך להסתפק באדמה הדרושה לקיומו, ולא למנוע אדמה מאנשים אחרים אם אין לו צורך בה.

גם ביהדות, אדם מראה חזקה על מקום, בכך שהוא מעבד אותו. אין אדם יכול להגיד מקום זה שלי, בעוד אין הוא מנצלו כלל. מעניין שלוק והיהדות מסכימים בנושא זה לגמרי.

מה הלכות האיסלאם בנושא זה?

מההתרשומת של הנוסעים בא"י/פלסטינה באמצע המאה ה-19, עולה רושם כי רוב הארץ נטושה. גם כיום, ישנם אזורים מספיק נרחבים בבשומרון וביהודה, שניתן לראות בברור שאינם מנוצלים לחקלאות. הארץ עדיין אינה מלאה באנשים.

יש לזכור גם כי אותם תושבים לא היו בעלי הארץ. הבעלים היו העות'מנים. והעות'מנים איבדו את השלטון לבריטים. הבריטים בהצהרת בלפור, העניקו לציונים את פלסטינה ועבר הירדן, בתנאי שישמרו על זכויות התושבים הלא-יהודים:

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

הבריטים העבירו את גורל הארץ להחלטות חבר הלאומים. וגם חבר הלאומים העניק את מירב הארץ לסוכנות היהודית, תוך ציון העובדה שעל הציונים לדאוג לזכויות התושבים המקומיים:

Art. 2: The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.

על פי המסמכים של בעלי הארץ, הארץ היתה אמורה להינתן ליהודים בתנאי שישמרו על זכויות מלאות של התושבים המקומיים. ברור שערבים לא אהבו את מה שראו, ופעלו בדרכים כאלו ואחרות לשנות את החלטת בעלי הבית. הדבר התבטא בהתאגדות פולטית, בהפעלת לחץ, בטרור ובמרד של 1936-9. ואכן ההחלטה שונתה עד שלבסוף אושרה תוכנית החלוקה של 1947. גם כאן, הערבים לא קיבלו את רוע הגזרה וניסו להחריב את המדינה היהודית בתרם קמה.

כשבאים לפסוק מה צודק ומה לא, יש לזכור כי היהודים לא דאגו בעבר מספיק לזכויות התושבים ההלא-יהודים. אני חושב שאם מדינת היהודים חפצה חיים, עליה לדאוג לשיוויון מלא בין העדות השונות, כפי שמקימיה חתמו בעצמם במגילת העצמאות. בכך חטאה הציונות, ובכך יבוא גם תירונה.

אך יש לזכור כי גם הערבים חטאו. חלק לא מבוטל מהמתישבים הערבים הגיעו בעקבות ההשיגשוג (כפי שמראה הגדילה הבלתי אפשרית, של הכפלה של האוכלוסיה המוסלמית ב-13 שנים, והמחקרים הגנטים שמראים כי חלק גדול מהאוכלוסיה אין מקורו בא"י/פלסטינה). וכן ההתנגדות של מדינות ערב, שבעצמן היו מדינות מדבר, עם אוכלוסיה דלילה, ואי-מוכנותן לקבל את היהודים שהמקום הזה היה פעם ביתם. במקום הידברות, פעלו התושבים בערבים באלימות ובטרור. ועד 1948 לא הסכימו לשום חלוקה של הארץ.

האשמה מונחת לדעתי על שני הצדדים, והגיע הזמן, שימצאו דרכים לחיות בשלום ובשלווה אחד עם השני.

ב. הטיעון הזה גם מנוגד לנרטיב הציוני, מאחר והוא יוצר רושם שהבחירה בא"י באה בעקבות כך שהאדמה לא הייתה מאוכלסת, כלומר שהמצב יכול להיות שונה במידה והיא כן הייתה מאוכלסת.

אני מניח שאם האדמה היתה מיושבת, הינו צריכים למצוא פתרון אחר. אבל זה כנראה לא היה המצב. אינני חושב שנרטיבים מובילים לאיזה שהוא מקום טוב. ב"נרטיבים" ניתן לספר כל סיפור שמתחשק לנו. לברור המצב לאשורו עדיף לחפש את האמת בכלים המחקריים העומדים לראשותנו. כך אנו יודעים על איזו קרקע אנו עומדים. וכך אנו יכולים לחפש פתרונות אמת, הטובים לכולנו.

ג. צריך לבחון את המס’ האלו בהתחשב במס’ האוכלוסין בעולם באותה תקופה. נדמה לי כי ריכוז אוכלוסין כזה הוא מאוד סביר לאותה תקופה, לא??

ניתן לבחון שאלה זאת על ידי נתונים הקיימים לפנינו.

על פי הגרף הזה שנלקח מויקיפדיה האנגלית לגבי אוכלוסיית העולם, ניתן להעריך כי ב-1850 מנתה אוכלוסיית העולם 1.4 מיליארד איש. חמישית מהאוכלוסיה כיום. אם נקבל את ההערכות המתירניות שמדברות על 300 אלף תושבים בא"י/פלסטינה ב- 1850, נראה שהאוכלוסיה גדלה מאז פי 33 (אז 300 אלף, והיום 10 מילון, אם מוסיפים גם את תושבי יש"ע הערבים). אם הינו הולכים לפי קצב הגדילה העולמי, הארץ היתה צריכה למנות כיום מיליון וחצי תושבים בלבד. אם ניקח את הערכה שהצעתי בפוסט הקודם (150 אלף תושבים),  אז האוכלוסיה היתה מונה כיום 750 אלף תושבים בלבד! גם כיום אנו מדורגים מבחינת צפיפות אוכלוסיה מהמקומות הפחות צפופים (מקום 95 בעולם). אם הינו מונים רק עשירית ממה שאנו מונים כיום (על פי 750 אלף תושבים), אז הינו מדורגים במקום ה -119 בעולם מתוך 240. נראה שגם ביחס לתקופה ההיא הארץ היתה דלילה מאד. הדבר ניכר גם בהתרשמותם של הנסעים בני הזמן. הם היו רגילים לצפיפות בת זמנם, והארץ היתה נראת להם שוממה וארץ חורבות.

ד. גם אם הקרקע הייתה פנויה מאנשים הרי ברור שהיא לא הייתה ללא בעלים. אני מניח שאתה לא תסכים שמישהו יכנס לבית שלך ויתגורר בו אך ורק כי אתה לא נמצא שם.

אם אינני טועה זאת אותה שאלה שעולה בסעיף א. גם כאן השאלה הנשאלת היא איך קובעים למי שייכת ארץ ריקה, או דלילה מאד. אם תשאל אותי, אין כאן עניין של משחק סכום אפס (כלומר, אחד מרוויח, ואחד מפסיד). יש כאן משחק שכולנו יכולים להרוויח ממנו. ליהודים היתה כאן יכולת שיפור ושידרוג של הארץ, בצורה מוכחת. לדוגמא, מצרים השכנה גדלה מאז 1882 מ 6.5 מיליון תושבים ב- 1882 ל 76 מיליון תושבים ב- 2006 (פי 11.7). פלסטינה/א"י גדלה מ350 אלף ב- 1882 ל7.5 מיליון (פי 21.5). התמ"ג לנפש של מצרים הוא 6,123 דולר לנפש. התוצר בישראל הוא 28,393 דולר לנפש (פי 4.6 יותר לכל אדם). כלומר, השלטון הישראלי מאפשר לכל אזרח להרוויח הרבה יותר. הבעיה היא שבגלל הרבה סיבות, שחלקן אני משוכנע קשורות לדרך ההתנהלות והמחשבה של היהודים, לא היתה אפשרות לאזרח ערבי להרוויח כמו אזרח ישראלי. לכן אנו צריכים לדאוג לתיקון המצב. כל אדם, ללא הבדל, דת, מוצא או מין, צריך לזכות להזדמנות שווה לנצל את הפוטנציאל שהקב"ה (الله) טמן בו, ולזכות בסיכויים שווים להתפרנס כמו כל אחד אחר. יהיה טוב גם אם נרגיש יותר ויותר בני תרבות אחת, שכן היהודים והערבים דומים מאד זה לזה בשפתם, במנהגיהם ובדתם.

ה. השאלה הזו היא שאלה למחשבה בלבד, היא לא יכולה להצדיק את המצב כיום.

מסכים מאד. יש צורך למצוא פתרון לחיים מלאים כאזרחים שווים  וכשותפים מלאים ברווחים ובחובות במדינת ישראל.

רב תודות לך בן ארצי. אשמח לקבל ממך ביקורת והערות, ולשתף פעולה בכל הקשור לשיוויון בין תושבי הארץ.

سلام لك

טל

זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.

לפוסט…

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “

(שמות כ”ג, ט’)

אתה מתעלם לחלוטין משאלת הזכויות.
מהעובדה שגם בסיטואציה של מלחמה, ובטח בסיטואציה שהיא לא מלחמתית, הוצאה להורג בלי משפט – של אדם שלא מאיים עליך – היא לא לגיטימית.

זכויות:

באופן עקרוני, עד כמה שאני זוכר, הסכמי ז'נווה אמרו כי יש לפגוע רק בחיילים במדים, ועל הצבאות להיות מסומנים. אלא שבפועל, כדי להכריע במלחמה, חנקה בריטיניה את גרמניה במלה"ע-1, וגרמה למותם של שלושת ריבעי מיליון גרמנים מרעב. במלחמת העולם השניה, בעלות הברית (בעיקר  בריטניה וארה"ב), הפציצו מתקני תעשיה, ערים, כבישים, רכבות. צ'רצ'יל ורוזוולט האמינו כי אם יפציצו ערים אזרחיות, הם יכריעו את המלחמה מהר יותר. במקרה של גרמניה, אני חושב שהממצאים הראו שטעו. במקרה של יפן, הם צדקו. כך שאנו רואים שגם אלו שחתמו על האמנה לא קיימו אותה. הם לא קיימו אותה, לא בגלל שהיו א-דמוקרטים, אלא שהסכמי ז'נוואה אינם עומדים בפרקטיקה של המלחמה. הם נכתבו על ידי דיפלומטים, מאחורי מכתבות, שלא הבינו אילו מהלכים יש לקדם כדי לנצח מלחמה. מסתבר שהסכמים כאלו, נוצרים לאחר ניסיון מלחמות, ובין צדדים שהתנסו פעם אחר פעם במלחמה. כמובן שההסכמים מופרים, בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, ופני המלחמה משתנים. כמובן שבמלחמה, אין הגנה על זכויות אדם, כאשר יש צורך מלחמתי.

טרור/גרילה

מאז, כדי לנצח את מלחמות הטרור/גרילה, יש צורך להכניס למשוואה את הטלויזיה.

בעקבות הדיון הזה, התעורר הצורך להגדיר מחדש את השמאל והימין במדינת ישראל. בדיון שניהלנו, ירדן, ניצן ואני, הסתבר שישנם כמה צירי מחלוקת בין ימין ושמאל. אחד הצירים הללו, שהייתי שמח לבחון איתכם, הוא ציר הקפיטליזם-סוציאליזם. זהו ציר כלכלי, שבו נחלקים המחנות.

בדיון עם ברי-פלוגתא, נראה כי אין בעולם קפיטליזם טהור, או סוציאליזם טהור. ההבדלים בין הגישות השונות הוא מידת ההשפעה שאנו מעניקים לכוח הכסף ולכוח החברתי לעצב את המשק.

בקצה הסוציאליסטי, תהיה נטיה לנסות לתכנן את המשק כך שיענה הן על צרכי הכלכלה של הציבור, והן על הצורך ליצור שיוויון כלכלי גבוהה ככל הניתן בין חברי הקבוצה. את התכנון מבצעים באמצעות הממשלה. בסוציאליזם היוזמה החופשית הכלכלית, תדחק לטובת התכנון הממשלתי, או ההתערבות הממשלתית בניהול חלוקת משאבי העסק (שכר מינימום, קיום וועדי עובדים, זכויות סוציאליות וכיוב').

בקצה הקפיטליסטי, תהיה נטיה לתת לכוחות השוק לעצב את המשק. תהיה נטיה להחליש את השפעת הממשל, ואף להקטינו עד כמה שניתן. תהיה נטיה למנוע מחדש חלוקה של הון על ידי מיסים פרוגרסיביים, או מיסים בכלל. יהיה דגש על היכולת של הפרט לפעול בעצמאיות בכל החלטלותיו הכלכליות, ללא קשר למדינה.

אין מערכת שהיא רק קפיטליסטית או רק סוציאליסטית. מערכות קפיטלסיטיות קיצוניות נוטות לייצר חוסר יציבות חברתית , פערי מעמדות ענקיים, והשתלטות ההון על הממשל. בקצה הסוציאליסטי נוצרת חוסר יעילות כלכלית, והשתלטות של הבירוקרטיה על הממשל, והיווצרות סיאוב אירגוני משתק. ולכן במדינות שונות ובגישות שונות מנסות לייצר איזון בין השפעת הכסף להשפעת החברה.

מנגנוני איזון

בגלל המאפייים השונים של של דרכי ההשפעה של הכוח החברתי והכוח ההון על הממשל יש צורך לייצר מנגנוני איזון שונים לאזן את כל אחד מהכוחות.

יכולים אירגונים שקמו על בסיס הון, המסוגלים לפעול ביעילות יטיבו לנצל את יתרונם בחברה בה האזרחים נמצאים במצב אינדיווודיאוליסטי. כך ניתן להשתלט בקלות על אמצעי השפעה כמו התקשורת והממשל, ללא התנגדות יעילה של הציבור. ניתן להשתמש בתקשורת כדי להפוך את הציבור לציבור צרכן. ניתן להגדיל את רמת הסיכון בשוק, על ידי מתן הלוואות מסוכנות לציבור, המאפשרות צמיחה זמנית. יתן להריץ בועות בורסה, המבוססות על מידע חלקי הניתן לציבור. ניתן לבצע מניפולציות שלטוניות, מבלי שהציבור יוכל דעת ולפעול ביעילות כנגד המניפולציות הללו. במצבי קיצון, בהעדר פעילות ציבורית יעילה, יכול ההון להשתלט על המדינה (ראו את המצב ברוסיה כיום).

לכן הדרך להגביר את השפעת החברה, היא על ידי יצירת תנועות פוליטיות שיצרו אחדות פעולה בציבור. הנטיה במאה ה-20, היתה לייצר מפלגות המונים סוציאליסטיות, שיקבלו מהציבור לגטימציה לרסן את ההון. הריסון נעשה באמצעות חקיקה סוציאלית, הטלת מיסים פרוגרסיביים, הטלת רגולציה, יצירת כלי תקשורת ציבוריים וכיוב'.

אלא שגם למערכות הסוציאליסטיות יש את הבעיה שלהן. מרגע שמפלגות אלו מתחילות לרכז כוח גדול בידהן, ובגלל כלל הברזל של האוליגרכיה, המפלגות מפסיקות לשרת את רצון בוחריהן, ומשרתות אינטרסים פנימיים, או אינטרסים של בעלי השפעה חיצונים. ניתן לפתור את הבעיה על ידי דמוקרטיזציה של המערכות החברתיות, ואני אכן מקווה כי במהלך המאה ה-21, נצליח בכך. בעיה נוספת של מערכות סוציאליסטיות היא שהן יוצרות מערכות שבהן נוצרה השפעה גדולה מידי לכוח החברתי, ולכן הן נוטות לאבד מהכוח הכלכלי. כתוצאה מכך, המערכות הללו הופכות לעיתים ללא יעילות כלכלית, ביחס למערכות המונעות על בסיס כלכלי בלבד.  אם אלו מערכות המתחרות בשוק החופשי, אז הן עלולות להיסגר מחוסר יעילות. במקרה בו הממשלה היא מקור משאבי הארגון, הארגון עלול להתדרדר לחוסר יעילות כלכלית מוחלט, אשר מלווה לא פעם (בהעדר דמוקרטיה משמעותית) בהסתאבות. בכך הוא הופך לנטל על הציבור, ותועלתו לציבור נמוכה.

באופן כללי, מערכות חברתיות עלולות לפגום ביכולת היוזמה הפרטית, ההמצאה וההתפתחות הטבעית של המשק. יתר השפעה חברתית, לכן עלולה להביא לקפיאת המשק, אובדן יכולת התחרותיות שלו, וגרירת המדינה כולה לפשיטת רגל (כמו שקרה למדינות הקומוניסטיות).

זכויות חברתיות

תחום נוסף שנוצר בעקבות ההבדלים בין הגישות, הוא הופעת הזכויות החברתיות. זכויות חברתיות הן זכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה ולפעמים גם לתושביה. זכויות כמו הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לחיים בכבוד, הזכות לפרנסה וכיוב'. ככל שנוטים לכיוון הקפיטליסטי, תהיה נטיה לצמצם את הקופה הציבורית, ומתוך כך נטיה לבטל את הזכויות החברתיות.

צדק טבעי וצדק חלוקתי

עוד אחד מהתוצרים של הבדלי הגישה הוא סוג הצדק המיושם במערכת. במערכת קפיטליסטית, הצדק הקיים הוא צדק סביב רכוש של האדם הפרטי. בעוד שבמערכות סוציאליסטיות יהיה צדק סביב חלוקת משאבי המדינה, או "צדק חלוקתי", כפי שהוא נקרא.

"הצדק הטבעי", הוא צדק שבו לכל אדם קיים הרכוש לו, והוא יכול לסחור בו בצורה הוגנת, תמורת הערך המתאים שיראה נכון בעיני שני הצדדים. בצדק החלוקתי, יהיה ניסיון לבדוק כיצד ניתן לחלק את משאבי המדינה בצורה צודקת בין כל החברים.

אשמח לשמוע דעתכם,

טל