מבט פילוסופי

למבקרים של הדמוקרטיה הישירה יש שלוש טענות עיקריות כנגדה. האחת היא שדמוקרטיה ישירה עלולה להפוך לדיקטטורה של הרוב כלפי המיעוטים. השניה היא שהציבור אינו מיודע מספיק או אינו נבון מספיק כדי לקבל החלטות ברמה המדינית. והשלישית היא שהציבור מעדיף לא להשתתף בקבלת החלטות, ובכך הוא משאיר לאליטות לנהל את המדינה.

הביקורת הראשונה העוסקת בדיקטטורה של הרוב, מבוססת בעיקרה על הנחות תיאורתיות, בדבר היכולת של הרוב להכריע את המיעוט, ובדבר התחושה כי לרוב יש צורך להשתיק מיעוטים. חלק מהביקורת מגיע גם ממחקר כמו המחקר של גמבל, שטוענת כי על פי בדיקת הצבעות שכוונו נגד זכויות האזרח של מיעוטים, דמוקרטיה ישירה מהווה סכנה לזכויות אזרח ולשלמות המדינה.

פתרונות אפשריים לביקורת

מחקרים אחרים, כמו המחקר של דונבון ובולר, הראו כי אומנם בקהילות קטנות לרוב יש סיכוי להגיע לכוח יתר על המיעוט, אך ככל שמרחבים את גודל האוכלוסיה המחוקקת, כך קטנה היכולת של הרוב להגיע להסכמה, וכך המיעוט פחות נפגע. הדבר דומה למעשה לחיים בקהילות קטנות מול חיים בעיר הגדולה. קהילות קטנות נוטות להיות יותר שמרניות, בעלות ציוויון זהה, ולכן תהיה להן נטיה לגבש דעה ברורה לגבי מה נכון ומה לא נכון. בעוד שבעיר הגדולה (תל-אביב, לצורך ההמחשה), אין קהילה הומגנית גדולה, אלא ערב רב של צבעים טעמים וריחות. לכן לקהל הרחב קשה לגבש דעה מוסכמת, ולכן מיעוטים יכולים לחיות בעיר, או באזורי בחירה מרובי אוכלוסין ביתר שלווה.

מאמר שפורסם ב-Harward Law Review , טוען ששימוש באספות עירוניות, בהן אזרחים מכל הצבעים וכל המינים נפגשים לדיונים מורכבים, לצורך קבלת החלטות, יאפשר לאזרחים להכיר את המציאות המורכבת וימנע פגיעה במיעוטים. כלל, המאמר מציע לקדם דמוקרטיה דיונית שבה אזרחים נדגמים אקראית ומשמשים כמועצות מכינות להצעות חוקים, כפי שנעשה בפועל במחוז קולמוביה הבריטית בקנדה.

הפרכת הביקורת והצגת תמונת מציאות רחבה יותר

אך ההפרכה העקרית כנגד טענת "דיקטטורת הרוב" מגיעה ממחקר מקיף שנערך באוניברסיטת קלפורניה סביב 128 הצבעות ישירות שנערכו בשנים 1978 ועד 2000 (קישור למאמר; קישור לסיכום המאמר). המאמר שפורסם ב-2002, טוען כנגד גמבל ומבקרים אחרים, שהם התמקדו רק בהצבעות שפעלו ישירות נגד המיעוטים. מתוך 128 ההצעות שהם בדקו רק 8 (6.25%) עסקו בצורה כזאת או אחרת בהגבלת זכויות המיעוטים. לאזרחים בקליפורניה יש הזדמנות רחבה מאד להשתתף בתהליכים דמוקרטיים שאינם קשורים למוצא אתני, ולהרגיש שותפים בפוליטיקה המדינית, ללא קשר למוצאם. בנוסף, המאמר מבקר את הניסיון של המבקרים להחליט עבור המיעוטים מה פועל לטובת המיעוט ומה לרעתו.

כדי להתגבר על הבעיות המתודלוגיות של המבקרים, החוקרים בדקו את ההבדלים בין האכלוסיות השונות לגבי כלל ההצעות, וכן לגבי הצעות חוק שבהן נראה על פי התוצאות שלמיעוטים יש בהן עניין. מתברר כי בהצבעות הכלליות לגורם המוצע האתני יש יכולת הסבר מאד נמוכה לגבי השונות בהצבעות. ההשפעה של המוצע האתני מסבירה רק 2% לערך, מהשונות. כלומר, האוכלוסיה מתפלגת בדעותיה לא על פי מוצא, אלא על פי העדפות אישיות או תפיסות פוליטיות.

בהצבעות הנוגעות למיעוטים, נראה שגם שם אין הבדל גדול בין המוצאים האתנים השונים. למיעוטים יש העדפה דומה לרוב הלבן, וקבוצות גדולת מתוך המיעוטים מצביעים בדומה להצבעת הרוב הלבן.

רק בהצבעות בהן יש לכאורה פגיעה ישירה בזכויות של מיעוטים, יש שונות ברורה בין הרוב הלבן למיעוטים. אך גם שם בסביבות 25% – 30% מהמיעוט מצביע בעד הצעות אלו. כל ההצעות הללו, אינן פועלות במישרין על האוכלוסיה. למשל הצעה 209 שעסקה בביטול הלימוד הדו-לשוני (שהוצעה כיוון שהיו בתי ספר שלימדו רק בספרדית, ולכן גרמו למיעוט הלטני לא להתאקלם בחברה המארחת), חלק מהקהילה הלטינית תמך בהצעה והיא עברה.

צריך לזכור, כי גם כאשר עוברת הצעה הפוגעת במיעוטים, עדיין יכול בית המשפט לבטל אותה כהצעה לא-חוקתית כלומר בפועל, רוב החקיקה בדמוקרטיה ישירה, אינה עוסקת במיעוטים, ונותנת לכל אזרח, ללא תלות במוצאו האתני, להשתתף במשחק הפולטי ולהרגיש שותף. גם בחקיקות שעוסקות ישירות במיעוטים, יש למיעוטים יכולת להדוף אותם, בין אם בהתאחדות ובין אם דרך בית המשפט, כדי למנוע פגיעה בזכויותהם. בפועל עולה מסקרי דעת קהל, כי המיעוטים בקליפרוניה מרוצים מהדמוקרטיה הישירה. בסקר שנערך ב-1997, תמכו בדמוקרטיה ישירה  73% מהלבנים, 57% מהשחורים, 77% אחוז מהאסייתים ו-73% מהלטינים.

אולי זה שלטון הנציגים שמפלג אותנו?

בכל המחקרים שקראתי לא נערכה השוואה לשביעות הרצון של האוכלוסיות הללו מדמוקרטיית נציגים, או מההשפעה של דמוקרטיית נציגים על יכולת הביטוי של מיעוטים. סביר מאד להניח שהטענה של מרק ולצר, שכתב את הספר Democracy Unleashed ביחד עם דוד אלכסנדר, שדווקא דמוקרטיית נציגים היא זאת שמקטבת את הציבור לפלגים אתניים:

"דמין מצב של עשרות שאלות ששואלים את הציבור ותראה בעצמך שרוב השאלות "יפרקו" את המיעוט האתני כי הם לא נוגעות למיעוט האתני כקבוצה מאוחדת כלל. גם בין ערבים יש בעלי כלבים וכאלו שאינם בעלי כלבים, יש נשים ויש גברים, יש בעלי אופנוע ויש בעלי רכב. אני כלל לא מבין איך אפשר לדמין מצב אחר. האמנם אחיזתם של בעלי הכח במיעוט היא כה גדולה עד שהם יצליחו לשכנע את כל חברי המיעוט להצביע כאיש אחד? נראה לי תרחיש שלא יתכן שכן דרישה שכזו תערער את הלגיטימיות של בעלי הכח במיעוט. מצב כזה יביא אנשים במיעוט (וברוב) לחשוב בשביל עצמם ולהסתמל פחות על גורמי כח. בכל מיקרה הרוב ישתנה: בהחלטה של השבוע הרוב הוא בעלי המכוניות (לעומת בעלי האופנועים) ובזו של שבוע הבא הרוב הוא כאלו שאין להם כלבים (מול כאלו שיש להם). כל אחד ימצא את עצמו פעם כחלק מן הרוב ופעם כחלק מהמיעוט והכל לגופה של החלטה. למעשה מתימטית ברוב הפעמים אדם ימצא את עצמו כחלק מהרוב שכן ברוב המכריע של הנושאים הוא באמת חלק מן הרוב. רק אנשים יוצאי דופן (כאלו שהם גם חד מיניים, גם בעלי אופנוע, גם ערבים, גם בעלי כלב ועוד ועוד) ימצאו את עצמם שוב ושוב חלק מן המיעוט (בכל החלטה). אבל אנשים כאלו קשה להם גם במצב העיניינים הקיים…

אני מוצא שאנשים רבים שחושבים על דמוקרטיה ישירה לא מנסים כלל לעשות סימולציה בראש של החלטות אמיתיות. כל מה שהם מדמיינים זה איך שואלים את הציבור שאלה יחידה ועל פי רוב היא מערבת שימוש בכלי נשק גרעיניים. מחשבות טיפשיות כאלו דומות לצורת החשיבה של מתנגדי שילטון הנציגים בזמנו כאשר הם חשבו רק על רצונם של הנציגים למצוא חן בעיני הציבור ובמבט לאחור ברור שהם לא הבינו כלל את מהותו של שילטון הנציגים."

המחקר מצא כי רוב בני האדם מתפלגים על פי מדדים שאינם קשורים למוצא אתני. נראה שדווקא הנציגים בדמוקרטיית נציגים, הם שנדרשים לפלגנות, כדי לבסס את מעמדם.

כדי להיבחר, נציגים נדרשים להציג תמונה מעוותת של שחור ולבן, בו יש מחנה צודק ומחנה טועה. בו האחר הוא רע, ואנחנו הטובים. ההצגה השגויה הזאת, היא ככל הנראה חלק גדול מהבסיס להיווצרות מחלוקות מיותרות, שדמוקרטיה ישירה פותרת, על ידי כך שהיא מאפשרת לכל אחד להצביע ישירות על הנושאים שבהם הוא מעוניין, ואין הוא נדרש להגדיר את עצמו בתוך מחנה פלגני.

בחברה דמוקרטית, העם אמור להיות הריבון. אבל בגלל שאנו מונים 7.5 מיליון איש לערך, ואין לנו זמן לעסוק בדיונים ובחוקים, אנו שולחים, פעם בארבע שנים (לערך) 120 נציגים שייצגו את דעתנו. החבר'ה הללו אמורים להיות חתך מייצג של הדעות בציבור הישראלי (נו שויין…), והם אמורים להיות הריבון, כל עוד הכנסת מכהנת.

מתוך חברי הכנסת, הנשיא בוחר את הבחור/ה שיש לו סיכוי מירבי להקים קואלציה. במקרה דנן, מדובר בביבי. אם הבחור/ה עומדים במשימתם ומרכבים קואליציה, הוא הופך לראש הקואלציה ולראש הממשלה. הקואלציה מחלקת בינה לבין  עצמה, את התפקידים בממשלה. הממשלה היא הרשות המבצעת. כלומר, הממשלה אמורה ליישם את  החוקים שמחוקקים חברי הכנסת, ולפעול על פי ההחלטות של השרים, תחת ריבונות הכנסת.

אלא שנדמה כי במדינת ישראל משהו כאן לא פועל על פי הסדר האמור.

בכתבה הזאת, מסתבר שוועדת שרים (חברי הרשות המבצעת), מנעה מהכנסת לקבל החלטה. כלומר, לראשות המבצעת יש ריבונות על הרשות המחוקקת (הכנסת)? מממ…. או שאני לא הבנתי כאן משהו, או שמשהו כאן לא פועל כשורה.

מישהו יודע להסביר את החידה?

כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.

הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי  לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה.  ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:

וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.

ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.

בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.

אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:

אלא כך:

זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.

גורמים המשפיעים על טיב הקשרים

טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.

הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.

למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.

בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.

כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.

על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.

האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?

הרבה זמן אני מנסה לפצח את הקוד של הימין והשמאל במדינת ישראל. לאחר שנים של חיים בחברה הדתית-לאומית, אני חושב שאני מבין די טוב את החברה הזאת. לעומת זאת את השמאל אני מתקשה להבין. לא את השמאל הציוני, ולא את השמאל האוניברסלי.

היום לאחר ויכוח ארוך, עם שישה אנשי שמאל, התחלתי להבין משהו. אחד המאפיניים של השמאל בישראל, זה שהוא נוטה להאמין לפלסטינים  ולסמוך עליהם. והוא חש שאם רק הימין היה מפסיק להציק לו, כבר מזמן היה כאן שלום. ככל שאדם נמצא יותר בשמאל, כך הוא יטה להאמין יותר לזרמים יותר ויותר רדיקלים אצל הפלסטינים. האמונה הזאת היא מסוג האמונות שקשה להפריך. כל עדות לגבי אפשרות כי ליבם ולשונם של מנהיגים פלסטינים אינם שוות, מבוטלת כלאחר יד. הדבר בד"כ מעיד על רכיב נפשי, יותר מאשר התבוננות ביקורתית על המציאות.

אינני בטוח שהדבר נכון לגבי השמאל הציוני. הזרם שהיה פעם מפא"י, טוען שהוא רוצה מדינה יהודית. הוא חושב שאם ניפרד לשתי מדינות, יבוא השלום. ואם לא, אנו מקסימום נפוצץ להם את הצורה. בעיניי גם זאת סוג של אמונה נפשית.

מעניין מהיכן מגיעה האמונה הזאת. מה היסוד האידאולוגי שלה או הנפשי שלה? על מה היא מסתמכת?

יונתן שחם, סיפר לי כי אתמול בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, היו כ- 6000 מפגינים. שתי כתבות והתמונה הבאה הן עדות לכך.

בפוסט הקודם טענתי כי אנו מטפלים כאן בסימפטום, ולא במוקד הבעיה: השחיתות.

יונתן העיר בחוכמה, כי הנה הגיעו להפגנה ששת-אלפים איש ואישה ושמעו על הדלת המסתובבת, שנגרמת מהשחיתות. אומנם מקור ההפגנה הוא רחמים ופלורליזם, אבל אולי דרך ההפגנה הזאת, אנשים יבינו שוב, שחלק גדול מהבעיות שלהם מקורו בשחיתות הממשל. רבות מהבעיות לא היו מתרחשות אילו מצאנו דרך לבטל את השחיתות.

למעשה החבורה שבה מסתובב יונתן, היא הדרך לשנות כאן דברים. מתאחדים להם כמה אנשים אידאליסטים ומוכשרים ביותר, ומתחילים לשגע את המדינה. מי שרוצה לדעת איך לשנות ולהשפיע, ילך וילמד אצל החבורה של יונתן, שאירגנה את הפסטיבל הזה.

ואם עסקינן בשחיתות, יש כאן מאמר מבריק על שחיתות. אם מישהו רוצה לעזור לי בתרגום המאמר, אודה לו מאד. ממולץ להעביר את המאמר לגוגל-טרנסלייט, להמירו ולשלוח לכל מי שרוצה להשתתף בתרגום דרך גוגל-דוקס. את המאמר המוגמר אשמח לפרסם, בציון שם המתרגמים. אם מישהו רוצה לקחת את התירגום על עצמו ולפרסמו בבלוג שלו, אשמח ליצור קישור לבלוג של המתרגם.

הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.

בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.

אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:

יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית

פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית

כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.

לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.

הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי  שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.

להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:

סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות - באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.

הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.

טווית קשרים בין אישיים- לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.

לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).

בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.

לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית

היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות המדיניות.  עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.

את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.

דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים

את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.

המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):

אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).

לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.

השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת

לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.

לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את  דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.

גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.

הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.

רעיונות?

קריאה נוספת:

לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire

קפיטליזם - http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism

זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.

לפוסט…

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “

(שמות כ”ג, ט’)

כשאנו שמים פתק בכלפי, אנו מתכוונים שתוצאה מסוימת תתרחש. הבקיאים בינינו בהיסטוריה הפוליטית, כבר למדו שאכן יש קשר מובהק בין הפתק ששמנו בקלפי, לבין התוצאות המקוות, אך הקשר הזה הוא הפוך. כבר די הרבה שנים מסתובבת בארץ ההבנה שהשמאל עושה מלחמות, והימין מחזיר שטחים. השמאל כבש את יש"ע וסיני, והימין החזיר את סיני ועזה. השמאל נלחם ביום-כיפור, והימין חתם הסכם שלום עם מצריים. עופרת יצוקה ולבנון-2, רשומות על חשבון קדימה והעבודה. שתי מפלגות שמאל-מרכז. החריג היחיד הוא אולי מלחמת לבנון-1.

אבל מילא שזה קורה בארץ. מדוע זה קורה גם בארה"ב. על פי המקובל, המפלגות הדמוקרטיות אמורות להגדיל תקציב הממשלה לטובת סיוע לחלשים. המפלגות הרפובליקאיות, אמורות לקצץ את התקציב לטובת ממשלה קטנה ומשק רחב. אלא שהטבלה הבאה מראה את ההפך:

ניתן לראות בברור כי נשיאים דמוקרטים יוצרים חוב קטן יותר מנשיאים רפובליקאים, ואף יוצרים מאזן חיובי. האם יש לכם רעיונות, מה גורם להתנהגות ההפוכה בפוליטיקה, בארץ ובארה"ב? איך זה שאנו מצביעים דבר אחד, ומקבלים את הדבר ההפוך?

אשמח לשמוע רעיונות.

ואגב, נראה שאובמה, הולך לשנות את המגמה. העדויות אומרו שאובמה הולך לשבור שיאים ביצירת גרעון ממשלתי, דווקא כשארה"ב מתקרבת לחדלון-פרעון (אם כי אני מעריך שאובמה יעצור את הגרעון ויתקן אותו בקדנציה השנייה, אם תהיה כזאת).

סביב השאלה כיצד יוצרים שינוי בישראל, התעורר דיון בבאז. זהו ניסיון לענות תשובה ברורה יותר, על הדרך ליצור שינוי באמצעות גיבוש שלכוח  פולטי בעידן הרביעי של התקשורת.

אני מציג כאן העתק מהתכתבות באז ביני לבין אייל רוטברט. בהתכתבות הזאת, אייל שואל/אומר את המשפטים הבאים:

…השחיתות היא רק תוצר לוואי של הכוח הרב והלא מבוקר של אנשי הציבור בארצנו….

…צריך 'להכניס למערכת' את השינויים המדוברים. ובשביל זה צריך שהרשות המחוקקת תחוקק את החוקים המתאימים ותשנה את אלה שלא. בלי רעש ומחאה (ולא אלימות ונזק לגוף וקניין) אני לא רואה איך רה"מ בנימין נתניהו והקבינט המפואר שלו מוותרים על הכוח העצום שיש להם.

אייל,

מסכים עם ההגדרה הקולעת ששחיתות היא תוצר לוואי של כוח לא מבוקר.

דרך אחת להכניס את השינויים היא אכן לצאת להפגנות כדי "להכניס למערכת את השינויים המדוברים".
דרך נוספת היא להבין איך נוצר כוח פוליטי. ליצור את הכוח הפוליטי. ובאמצעותו לשנות את המערכת.

כוח פוליטי נוצר, כאשר הרבה אנשים מאמינים באותו דבר, ופעולים על פי אותו דבר. דמגוגים גדולים ניצלו זאת. הם שיקרו ורימו ואמרו חצאי אמיתות, כדי שהקהל שלהם יאמין שרק הם צודקים. כך הם יכלו להניע את ההמונים להצביע עבור מפלגה אחת.

בעידן הרביעי של התקשרות, הדבר הזה כבר לא יהיה אפשרי (לשמחתי).

כדי ליצור תאימות בין קבוצות גדולות, יש למצוא את האמת שעליה תהיה הסכמה הרחבה ביותר, בין קהלים רחבים ככל האפשר (זה נקרא אמת פרספקטיביסטית). הדרך להשיג את ההסכמה הרחבה הזאת, עוברת דרך הרבה דיונים שבהם מקפידים על תרבות הדיון, ועל שאיפה משותפת לחפש את האמת הרחבה. בעידן הרביעי, מרגע שתווצר הסכמה רחבה מאד בקרב האינטלקטואלים (זה גוף האנשים שאוהב לדון לעומק על דברים),  ההסכמה הזאת תחלחל לציבור הרחב, דרך הרשתות החברתיות. זה יקרה כמובן אם כל המשתתפים בשיח יכבדו את אלו שאיתם הם מדברים, ללא הבדלי השכלה, מין צבע או ריח. אקלי, היא כלי שאמור לאפשר דיון כזה ביתר קלות.

הדרך המשלימה, היא לבנות כלי שיכריח את הממשלה והכנסת לפעול על פי רצון הציבור. "כנסת פתוחה" עושה בדיוק את זה. היא אמורה ליצור תמונה ברורה ושקופה לכל הציבור, שבה הוא יכול לראות האם חברי הכנסת פועלים על פי מה שביקש מהם ביום הבחירה. ככל שכנסת פתוחה תהיה פופלארית יותר, ואמינה יותר, כך השפעתה תגדל. אם חברי הכנסת ידעו שהציבור מסתכל עליהם, הם ידעו שעליהם לציית לציבור. מי שלא יציית, מייד בוחריו יוכלו לדעת שהוא משרת ציבור גרוע. בפעם הבאה לא יבחרו בו או במפלגתו. מפלגות שישרתו טוב יותר את רצון הציבור, ייבחרו. וכך אני מאמין שתוך 2 – 3 מערכות בחירות, הריבון יהפוך להיות, סוף סוף, הציבור.

מה דעתכם?

ביקורות, הסכמות יתקבלו בברכה.

במאמר  "אנו לא קריגיזים"  טוען צבי בראל כי הציבור בישראל אפטי. שאנו מגלים סובלנות גדולה מידי לשלטון המושחת. המאמר של צבי מעודד אותנו לקום ולצאת להפגנות. הפגנות שישנו את השלטון.

אני מעריך שמהפכות לאיהיו הפתרון לבעיית השחיתות. בעיית השחיתות היא אינהרנטית לשלטון ריכוזי. מרגע שכוח מרוכז בידי מיעוט, המערכת תטה להשחתה – "הכוח משחית", הוא כמעט חוק טבע. במדינת ישראל מרוכז הכוח בידי קבוצה קטנה יחסית. כוח רב מרוכז בידי הממשלה, ופקידייה. זהו הכוח המאפשר למעטפות מזומנים להעביר ניכסי ציבור, ללא בקרה וללא שליטה יעילה, לידיהם של בעלי השפעה. גם הכנסת היא קבוצה קטנה יחסית, המרכזת כוח, ולכן נתונה להשפעות ומניפלציות.

לכן, לדעתי, השינוי צריך להיות שינוי אחר. לא מהפכה, ולא עלייה על בריקדות. הדבר גם לא יקרה. לפחות לא בשלב הזה. אזרחי מדינת ישראל הם אזרחים שבעים יחסית.  הם לא יצאו לשום הפגנות משמעותיות. כוחם של אזרחי ישראל אינו בבריקדות. בזה אכן צודק צבי. אנחנו לא קרגיזים. אנחנו אזרחים ישראליים, וכוחנו אינו בכוח. כוחנו נמצא במוח וביכולת שלנו לפעול ביחד, כשאנו רוצים.

במקום לצאת לרחובות, אול להתרגז מול מסכי המחשב, עלינו להבין כיצד ניתן לשנות את מאפייני השלטון, כך שהכוח יבוזר בצורה שלא תאפשר את ניצולו לשחיתות. בצורה כזאת שהציבור יוכל לבקר ביעילות את השלטון, ולוודא כי מי שניתן בידו כוח השלטון, ישרת נאמנה את שלוּחיו – את הציבור, ולא את עצמו ואת מקורביו.

עבור רבים מאיתנו שינוי כזה נראה בלתי אפשרי. אבל מזה למעלה משנתיים אני פוגש לא מעט אנשים מאד חכמים, מאד יצרתיים. אנשים שעשו חייל בהי-טק. אנשים שהיו ביחידות צה"ל שבהם נדרש המון יכולת חשיבה. אנשים יצרתיים, שהמילה גאונות היא המילה היחידה שניתן לתאר אותם.אנשי רוח חדשניים. אנשי מעשה ושינוי. חושבים יצרתיים. דור חדש של חושבים מרתקים.

ואת כל האנשים הללו מעניינת שאלה אחת. איך יוצרים שינוי. איך הופכים את המקום הזה לדמוקרטיה אמיתית. איך מונעים שחיתות. איך נותנים לקול ההגיון וחוכמת ההמונים לעלות ולשגשג.

האנשים הללו אינם מאוגדים תחת שום דגל. כאנשי דמוקרטיה, הם פועלים על פי תחומי עניין משותפים וחוברים אחד לשני כדי לפתור בעיה יחודית. חלקם כבר יצר דברים. חלקם עוד בשלב הפיתוח. האנשים הללו, דואגים לשינוי ארוך ומתמשך שיביא, בע"ה, בעזרת האמת ובעזרת רצון הציבור, להפיכתה של ישראל לדמוקרטיה שקולה וחכמה. שחוכמת המון שולטת בה. למקום נקי משחיתות. מקום שכיף בו להיות ישראלי. מקום שששוב נוכל להיות גאים בו מול עם ועולם.

כדי להצליח, זקוקים האנשים הללו לעזרתכם. מי שחפץ ליבו בדמוקרטיה יכול להצטרף לאחד הפרוייקטים, או להפנות אנשים אחרים שהוא מכיר שמתאימים ויכולים לעזור בפרוייקטים הללו.

העזרה של כל אחד מאיתנו, יכולה להיות משמעותית ביצירת השינוי. שינוי שלא יגיע באלימות, אלא בחוכמה, ובהרבה מחשבה משותפת. אנא הפיצו את הפוסט הזה, לכל מכריכם הרלוונטים, כדי שניצור לנו כאן תנועת שינוי, ללא דגל והמנון.

הנה הפרויקטים הפעילים בשטח:

"כנסת פתוחה"

כנסת פתוחה הוא פרוויקט שיזם עפרי רביב, ושותפים לו אנשים מתחומים רבים. מטרתו של פרוייקט כנסת פתוחה, היא לאפשר מבט ברור וחד על פעילות הכנסת. מטרתו לאפשר לציבור הרחב לדעת בקלות ובפשטות, האם חברי הכנסת פועלים על פי המצע שהבטיחו, האם הם פועלים בהתאם לרצון בוחרייהם. אתר כנסת פתוחה אוסף מידע מתהליכי החקיקה בכנסת, ומציג אותו באמצעות כלי web2.0 בצורה ברורה, הניתנת לניתוח בקלות. אם "כנסת פתוחה"  תפעל בצורה יעילה, ניתן יהיה לזהות בקלות חריגות בחקיקה, שנובעות משיקולים זרים. כרגע האתר עדיין בשלב ההרצה הניסויית שלו, והוא עדיין לא בשל לתפוצה המונית.

דרושים לחברי האתר:

• אנשי בבדיקת תוכנה
• מפתחים בפייתון.
• אנשים בעלי הבנה בתהליכי הכנסת, ואנשי מדעי המדינה.
• אנשים שאינם להם ידע מיוחד בתהליכי החקיקה, אך מעוניינים לחקור וללמוד, כדי ליצור תובנות משותפות על תהליכי החקיקה.

אפשר למצוא את קהילת האתר בקבוצה: groups.google.com/group/open-knesset

אקלי

זאת קבוצה קטנה של אנשי תוכנה, אנשי בינה מלאכותית ופילוסופיה של הידיעה, שבונים תוכנה מהפכנית, שאמורה לאפשר דיונים יעילים בקרב מיליונים. התוכנה מבוססת על מודלים חדשניים של פילוסופיה של הידיעה, סוציולוגיה של הידיעה ובינה מלאכותית. אם התוכנה תפעל כפי שאנו מצפים, היא אמורה ליצור דיון מפורט ומדוייק מאד סביב סוגיות הקשורות לחיי המדינה או כל אירגון כל שהוא. היא אמורה לאפשר לקבוצות להתארגן ביעילות ובקלות, ולפעול ביחד להשגת מטרותיו. היא אמורה לנהל הבנה ציבורית במנגנונים מדיניים ובינ"ל, ובכך לאפשר לציבור לקבל החלטות חכמות, מתוך ידע שהציבור עצמו יצר, ממספר מקורות רב. ידע שאמור עם הזמן להפוך ליותר ויותר אמין, כיוון שהוא נבדק על ידי אנשים רבים.

כרגע הקבוצה צריכה את הרכיבים הבאים:

• אנשי פילוסופיה של הידיעה, לוגיקה, סוציולוגיה של הידיעה, פסיכולוגיה ותקשורת.
• מימון – כיוון שהפרוייקט מורכב, הקבוצה מנסים להשיג מימון שיאפשר עבודה במשרה מלאה.

ניתן ליצור קשר עם אנשי הקבוצה ב: groups.google.com/group/ecclesia-dev

התנועה לדמוקרטיה ישירה

קבוצה העוסקת בהבנת הדרכים לניהול דמוקרטיה ישירה בידי הציבור.

הקבוצה עוסקת יותר בסוגיות פילוסופיות של הבנת התהליכים שיאפשרו לציבור לנהל ביעילות את המדינה.

לקבוצה דרושים האנשים הבאים:

• אנשי מדעי המדינה.
• אנשים עם פרקטיקה שלטונית.
• אנשים המתנגדים לרעיון, ויכולים להביע דעתם בצורה סדורה.
• כל מי שמעוניין לקדם את הרעיון.

מידע על הקבוצה, ועל הדמוקרטיה הישירה ניתן למצוא כאן: kol1.org

דיון עם אנשי הקבוצה ניתן לנהל כאן: groups.google.com/group/israeli-direct-democracy-open-forum

בלוגים העוסקים בקידום דמוקרטיה מלאה

הבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה:

הבלוג הזה (מבט פילוסופי).

בבלוג הזה, מפותחים מודלים פילוסופים, פסיכולוגים וסוציולוגים שמהווים את התשתית להתפתחות דמוקרטיה רחבה.

לבלוג דרושים:

• אנשים בעלי חשיבה ביקורתית ו/או יצרתית שיהיו מוכנים ביחד לדון על הודלים ולפתחם.

יהודית-דמוקרטית-ישירה.

הבלוג של אורי אמיתי, שעוסק בפיתוח מדינה יהודית-דמוקרטית-ישירה. הבלוג במנוחה קלה, אך ניתן להגיב לפוסטים קדומים, ובכך להצטרף לדיון הקיים בו.

אם לא מניתי את הארגון שלכם או את הבלוג שלכם, ואתם חושבים שהוא פועל למען דמוקרטיה משמעותית במדינת ישראל, או אם יש לכם בלוג העוסק בנושאים אלו, אשמח לצרפו. אנא כתבו לי (tal.yaron בג'ימייל), ולאחר שאבחן את המידע, ואראה שהוא מתאים לקרטריון, אפרסמו כאן. אנא ציינו כמה מילים על הבלוג, ומדוע הוא פועל למען דמוקרטיה בישראל.

ארגונים נוספים שפועלים לקדם דמוקרטיה, אם כי מכיוונים שונים.

(מחלוקת היא דבר טוב ומומלץ בחברה דמוקרטית )

ליברטניזם

סוג מעניין של קידום דמקרטיה ניתן למצוא ברעיון הליברטני. להלן ההסבר שכתב האוסטרי

קפיטליזם היא השיטה הדמוקרטית הגדולה ביותר.
בדמוקרטיה יצוגית אני יכול להביע את הרצון שלי פעם ב4 שנים, על ידי תשובה על שאלה בודדת עם 20 אפשרויות.
בדמוקרטיה ישירה אני יכול לענות על טיפה יותר שאלות. אולי אחת כל כמה חודשים.
בקפיטליזם – אני מביע את הרצונות שלי מדי יום.
"במקום לצאת לרחובות, אול להתרגז מול מסכי המחשב, עלינו להבין כיצד ניתן לשנות את מאפייני השלטון, כך שהכוח יבוזר בצורה שלא תאפשר את ניצולו לשחיתות. "
הליבטריאנים מאמינים שהמנגנון הזה הוא השוק החופשי.

אין ספק שבמעט המוסדות השלטונים הנותרים (לאחר ביטול שלל מוסדות השלטון המיותרים שמתעקשים לתת את מה שהשוק יודע לתת יותר טוב) צריכים להתנהל בצורה דמוקרטית, שקופה, ותוך מתן דין וחשבון מלא לבוחר.

עבודה שחורה

אתר הפועל לחיזוק קשרים בין הציבור לחברי הכנסת, בנושאים סוציאל דמוקרטים.

זקוקים בעיקר לכותבים ולמפעילי מערכת.

לסיום

אני מאמין שאנו נביא את הדמוקרטיה המלאה. היא לא תבוא באמצעות בריקדות. היא תגיע באמצעותכם. באמצעות כוח מחשבתכם, תשוקתכם לדמוקרטיה, והרצון לשתף אחרים. הפיצו את הפוסט הזה, וצרפו את עצמכם לפוסט, אם אתם אכן עוסקים בתחום. השתמשו ברשתות החברתיות שלכם, כדי להביא את בשורת הדמוקרטיה לישראל. הוכיחו לעצמכם שאתם יכולים

וכמו תמיד, אשמח לשמוע מחשובתיכם. ההערות למטה פתוחות.