בשבוע האחרון נפלו אצלי שני אסימונים חשובים. הראשון קשור לראיית עולם, והשני ליחסים שבין האינטלגציה, המנהיגות והציבור.

חצי הכוס המלאה

כפי שאלו מכם שמכירים אותי יודע, אני בעל חלומות. יש לי חלום שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה שיוויונית, אנושית, הוגנת וטובה (דמוקרטיה ישירה). אי מאמין שבזכות הדמוקרטיה הזאת, ילך ויתישב הסיכסוך הערבי-יהודי. אני מאמין שאנו יכולים לפתח חברה מוסרית, טובה ומשגשגת.

אלו חלומות גדולים מבחינתי, והדרך אליהם היא ארוכה. בדרך יש לכאורה הרבה מכשולים, קשיים, אנשים שנוהגים בצורה שמחבלת ביכולת להשיג את החזון. כל אלו גורמים לתסכול רב, לכעס ולפעמים אף לשנאה. כאשר אדם חי כך במשך שנים, הוא עלול להפוך לפסימי, נרגן וכועס.

השבוע הסתבר לי משהו. התבוננות על המכשולים, וכעס עליהם הם מסוג הרעלים שאנו מטפטפים לעצמנו לוריד, והוריסים את האופטימיות וההנאה שבתהליך השינוי.

הבנתי, שכמו כל תהליך שינוי, כדי שהוא יקרה, אנו נדרשים להסתכל על ההצלחות. להתעודד ממה שכבר השגנו. לטפוח לעצמנו ולאנשים בקרבתנו, על השכם. לחגוג כל יום מחדש את ההשגים, את ההצלחות, ואת הטוב.

עדיין להסתכל קדימה, אבל מתוך ידיעה שעשינו משהו, ודברים מתקדמים. לדעת שאנו אולי לא נסיים את המלאכה, אבל יהיו כאלו שימשיכו אחרינו. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב' י"ט). תהנה מהמסע, מהחברים שאתה פוגש, מכל הטוב.

מאז שהאסימון הזה נפל לי, ראיית החיים שלי השתנתה, ואני נהנה מן היום יום.

בקרוב אצל מי שמעוניין בכך

האינטלגנציה

מידי פעם מתייעצים בי לגבי מאבקים/מאהבים של דמוקרטיה ישירה. כאשר אני נשאל לגבי מבנה הארגון, אני בד"כ מציע להכניס לקבוצה אנשי מחקר, שינסו לברר את הדרך הטובה ביותר למימוש הצלחת המאהב/מאבק. זאת מתוך ההבנה שאלו שניחנו בתכונות מנהיגות, ונדרשים להניע את הציבור הגדול, אינם בהחלט הכי נבונים, מלומדים או יודעים כיצד להוביל את הציבור להצלחת המאהב/מאבק. לעומתם, האינטלגנציה, אמורה לעסוק בשאלות של חוכמה, תבונה וידיעה, והם אלו שאמורים לראות את הדרך בצורה הטובה ביותר (אני יודע שיש פער… אדבר עליו בהמשך).

נראה שאצלנו בארץ לא התפתחה תרבות כזאת של שיתוף בין החוקרים (אני קורא להם אינטלגנציה)למנהיגות. אינני מכיר מספיק מקומות אחרים ואינני יודע מה טיב הקשרים במקומות אחרים. הדבר בארץ נראה כך:

כלומר, ההנהגה (כחול), מובילה את הציבור למאבק/מאהב. האינטלגנציה חושבת שצריך ללכת למקום אחר, או לא בטוחה לגבי דרכה. כך יוצא שאנו כקבוצה, לא מתנהגים בשיא התבונה. כדי להשיג את מטרתונו, אנו נדרשים לכן לא פעם לרטוריקה אלימה, הפגנות כוח וכיוב'.

המקרה המיטבי, להבנתי הוא המקרה הבא:

זה המצב בו האינטלגנציה גיבשה דרך מספיק ברורה לגבי פתרון הבעיה. היא מקיימת קשרים עם ההנהגה. משפיעה ומושפעת מהציבור, ובאופן כללי מעצבת במידה מספקת את התודעה הציבורית. במקרה הזה, אם האינטלגנציה גם מחוברת למציאות, בצורה טובה, אנו כציבור יכולים לנוע ביתר תבונה.

אך בכוונה סימנתי כוכבית. הכוכבית אומרת שצריכה להיווצר התיצבות פרדיגמתית.

התיצבות פרדיגמתית מתרחשת בשתי מיקרים. במקרה הראשון הוא שהפוליטיזציה של הקבוצה גברה על המחקריות. זהו מקרה שלילי, שעלו להוביל להיווצרות קונספציה שגויה, ולהוביל את הציבור לסכנה. מצב כזה נוצר כאשר אין מקום לחופש הביטוי, יש מלחמות אגו, ואי מוכנות לחקור באמת ובתמים.

האפשרות החיובית נגרמת כאשר, האינטלגנציה עסוקה במחקר, תיאורתי ואימפרי טוב עד כמה שניתן. ואז נוצרת הסכמה רחבה לגבי הדרכים שבהם יש לפתור את הקונפליקיטים ובהן יש להוביל את הציבור. במקרה הזה, אכן תיווצר הדרך הנהירה שתאפשר לציבור ולמנהיגיםלבור להם דרך יעילה את התנועה ליעד הרצוי.

פרדיגמה מחקרית טובה שתהיה לנו

בעקבות פרשת עמנואל, עלה דיון מעניין בגוגל באז לגבי הצורך לכפות או לא לכפות את דעת הרוב (בינתיים) החילוני על המיעוט (בינתיים) החרדי. לדעתי אין לכפות אלא ללכת בדרך אחרת:

יש בסיכסוך הזה למעשה התנגשות בין שתי מערכות ערכיות. זאת הליברלית/הומניסטית וזאת החרדית-אשכנזית.
גישת הכפייה הדתית והחילונית לא הוכיחו את עצמן כמוצלחות בשינוי תפיסות עולם. עוד לא ראיתי חילוני שהופך לדתי או דתי שהופך לחילוני בגלל כפיה זאת או אחרת. נהפוך הוא. ככל שאנו כופים, כך אנו גורמים לצד השני להתבצר בעמדותיו.

שינוי נגרם בגלל דברים אחרים.

מניסיוני למדתי כי שינוי נגרם בעיקר בגלל דבר אחד: חיפוש האמת.

ההשכלה היתה כוח שינוי חזק מאד במאות ה-18 עד ה-20. היהדות-התורנית החלה לאבד רבים מאד מבניה לטובת ההשכלה, כיוון שהיהדות-התורנית נתפסה כמיושנת, מושחתת, וצבועה. בעוד ההשכלה נתפסה כמאור הגדול. ההשכלה נתפסה כבסיס לצמיחות ופריחתו של האדם. האמת היתה נר לרגלי ההשכלה. המדע (בתקופה הפרה-פוסט-מודרניסטית), נחשב לאמת הגדולה והברורה. האמת הזאת, היא שקרעה קרעים עצומים ביהדות-התורנית. ההתנתקות מהתורה שהתחוללה בתקופה הזאת לא היה לה אח ורע בהיסטוריה היהודית. 1800 שנות כפיה נוצרית והתעללות נוצרית לא עשו כלום, ביחס למה שעשתה ההשכלה.

כתוצאה מכך הפציעה תופעת החרדים. הם סגרו את החלונות בפני השפעת ההשכלה. הם הסתגרו בתוך עולמם ובנו להם עולם פנימי וסגור.

עכשיו אנו נמצאים בתחילת המאה ה-21. ואם רצונו להמשיך לבסס את את תפיסת עולמנו על האמת, ולהמשיך להשפיע, אסור לנו להשתמש בכפיה, אלא בחיפוש האמת, ורק בחיפוש האמת.

כדי לעשות זאת, עלינו לבחון את שתי המערכות הערכיות בלב נקי, עד כמה שניתן.

האם החינוך הליברלי אכן הצליח? האם יש יתרונות שאין למערכת החילונית, שיש למערכת החרדית? ולהיפך?
אם אני מסתכל על המערכת החילונית (שבה אני גדלתי), אינני רואה השכלה. אני רואה הרבה בערות. אינני רואה קהילתיות, אלא פירוד, ואינידיווידואליזם (מלבד אצל כמה קבוצות אליטיסטיות). אני רואה אלימות גוברת.
מצד שני, אני רואה בסיס להתפתחות מחשבה ביקורתית. הדבר היחידי הטוב שיצאתי איתו ממערכת החינוך החילונית, היא היכולת לחשוב בעצמי.

במערכת החרדית, ובמידה מסויימת הדתית-לאומית, אני רואה גם המון בעיות. ריכוז כוח בידי אנשים בודדים. שיתוק המחשבה העצמאית, שחיתות ועסקנות מזעזעת. קיבעון מחשבתי. מצד שני אני רואה לכידות חברתית ועזרה הדדית.

אם אנו מבקשים לשנות, עלינו לעשות בדק בית. להבין מדוע יש כל כך הרבה בעיות בחינוך החילוני. מדוע החברה החילונית אינה מקיימת את ערכי מייסדיה. מדוע האילמות גוברת. מדוע מערכת החינוך שלנו כושלת. עלינו לעשות תיקון בעצמנו, לפני שאנו באים לתקן אחרים. אני משוכנע שמרגע שהפרוייקט הליברלי יעלה וישגשג, עשרות אלפים מהציבור החרדי, ינהרו אל החברה הליברלית. זה בוודאי לא יקרה, אם נכפה עליהם משהו.

תחילתו של התיקון, מגיע מהתיקון הפנימי.

נ.ב.

הערה לקוראי הדתיים: כיוון שהאמת, היא צימצום הקב"ה בעולם הזה, הרי ראוי שהאמת תדריך אותנו. זאת הסיבה שמבחינתי, חיפוש האמת והיהדות בתיקונה, חד המה.

הארוע הקשה אתמול, הוא סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה בחברה הישראלית. אנו אומה בהיסטריה. אנו כל הזמן נאבקים. התגובות שלנו הן אגרסיביות, בין אם אנו נמנים על הימין ובין אם אנו נמנים עם השמאל. חבריי בימין מעודדים הפעלת כוח. חבריי בשמאל מתוסכלים מהמדינה, ונאבקים לשלום או נגד הימניים, או עבור מה שזה לא יהיה (לשמאל יש הרבה מאבקים, כך שקשה למנות אותם כבר). כולם כאן במאבק, לחיים ולמוות.

אם החברה הישראלית היתה אדם אחד, אז היתי אומר שהיא משתמשת בעיקר בהיפוטלמוס ובאמיגדלה. שני אזורים במוח, האחראים בין היתר על תגובות אימפולסיביות ועל אגרסיביות. אזורים אלו שייכים למוח הקדום שלנו והם משמשים לפעולות פשוטות יחסית. כאשר אנו מאוימים, או רעבים, או צמאים, או צריכים יחסי-מין, אלו האזורים שמופעלים. הם אינם יודעים מורכבות. המערכות הללו יודעות לקבל החלטות פשוטות למשל הילחם-או-ברח. כדי לווסת את הפעולות הפשוטות הללו התפתח באבולוציה (הקב"ה יצר, לבריאתנים שבינינו) אזור במוח שנקרא פרפרונטל-קורטקס. זהו האזור הקידמי במוח, והוא מסייע להבין מצבים מורכבים, ולווסת התנהגות מורכבת הרבה יותר. באזור הזה אגורה כנראה רוב החוכמה שיצרנו במהלך חיינו.

ישנם ממצאים המראים כי אנשים הנוטים לאגרסיביות מפעילים פחות את הפרפורנטל קורטקס. על פי הממצאים הללו, נראה ששאנו הישראלים, בין אם אנו אנשי ימין ובין אם אנו אנשי שמאל, כמעט ולא משתמשים בפרפורנטל-קורטקס. אנו מעדיפים את תגובת הילחם-ברח, על פני ניסיונות להבנות כאן מהלך מורכב ומתוחכם.

אני משוכנע כי באופן אישי, אנשים אכן מפעילים את הפרפורנטל-קורטקס. אני בטוח שביום-יום לא כולנו פועלים באגרסיביות. יש בנו חמלה, ויש בנו התחשבות, ויש בנו הקשבה. אך בכל הנוגע לחיינו המשותפים, נראה שאנו בנסיגה חמורה.

מדוע זה קורה? אינני חושב שאנו עם פחות נבון מעמים אחרים (למעשה יש ממצאים אימפרים שמראים את ההפך). אני חושב שלמצב הזה חברו מספר גורמים. אנסה למנות אותם. אשמח אם תמצאו עוד גורמים:

1. היסטוריה ארוכה של רדיפות - העם היהודי נרדף במשך 1700 שנה לפחות (ב-300 השנים הראשונות של הגלות, גם הנוצרים נרדפו. אח"כ הם השתלטו והתחילו לרדוף אותנו). זה מפתח תחושת פרנויה קלה.
2. משבר מנהיגותי – במשך מאות רבות של שנים, סמכנו על ההרבנים שימצאו עבורינו תשובות. החל מהמאה ה-18, איבדנו בהם אמון. הלכנו לחפש את האמת בהשכלה, אך לא השכלנו למצוא דרך בה ההשכלה תוביל אותנו. אנו נידפים ברוח, ואיננו מצליחים לגבש הסכמות רחבות חדשות. גם מי שחיי כיום בחברה הדתית, מבין שלא כל הפתרונות אצל הרבנים.
3. היסטוריה של פלפלנות – במקום שתרבות הגמרא תלמד אותנו כיצד לחפש את האמת, על ידי מחלוקת, חקירה וישוב הדעת, היא התחילה ללמד אותנו סכולסטיקה. המטרה בדיון אינה לחפש את האמת, אלא להראות מי יותר חכם. הפלפלנות הגמרתית, גרמה לנו לאבד את העיקר. כלומר את הענווה הדרושה לחיפוש האמת. את ההקשבה שנועדה כדי ללמוד. את ההתבנונות בעולם בצורה ישירה, ובחינת התאוריות על פי המציאות.  במקום להבין כי האמת/הקב"ה גדול/ה מאתנו, אנו חושבים שיש בידינו להשיג את האמת. ואנו נוהגים ביהירות, כאילו אנו המצאנו את האמת.
4. פוליטיקה ותקשורת של המונים – אחד הדברים שכל פוליטיקאי מתחיל מבין, זה שהוא צריך לצייר את העולם בסיסמאות קליטות, אם הוא רוצה קהל תומכים. הסיסמאות הללו צריכות לצייר את המחנה שלו בלבן ואת היריב כשחור. כך גם בנויות הכותרות של העיתונים והתקשורת. עולם של שחור ולפעמים טיפונת לבן. פיתחו כל עיתון, ותראו שם תמיד "רצח, שחיתות, אונס,שוד, מעילה, טרור". גם הפוליטיקה הקיצונית, וגם התקשורת ההמונית, פועלות על אותו מנגנון ברח-או-הילחם. אחד הדברים שאנו יודעים שקורה למערכת הזאת, היא שהיא מעוררת ערנות ועניין. היא התפתחה בתקופה שבעלי חיים היו צריכים לזהות טורף או יריב מייד, ולהחליט אם לברוח או להילחם. כל אלו שלא התענינו בסיטואציה, נטרפו או הוכו. כך שאנו מתוכנתים גנטית להגיב לאינפורמציה הזאת. הבעיה היא שהמערכת הזאת כ"כ חזקה וכ"כ ממכרת (כן, ניתן להתמכר לאלימות), שאנו איננו יכולים שוב להפעיל את הפרפרונטל-קורטקס.

מה ניתן לעשות? כיצד מפעילים  שוב את הפרפרונטל קורטקס?

לשם כך, עלינו להצטייד בכמה שלבים נפשיים (אתם מוזמנים להוסיף עוד, אם אתם מכירים).

1. להיגמל מהאלימות התקשורתית – הימנעו עד כמה שניתן לחשיפה לטלויזיה, לרדיו ולעיתונות הנייר (איך שהוא, העיתונות האינטרנטית הרבה פחות אלימה). מי שלא יודע כיצד נגמלים, מוזמן לפנות למוסד הגמילה הקרוב. אני מבטיח לכם שהאלימות שאתם נחשפים אליה, מסוכנת יותר מסמים אחרים שאתם עלולים לפגוש.
2. להיגמל מפוליטיקה אלימה – אם אתם מזהים פוליטקאי שמנאץ אחרים, היו בטוחים שהוא דואג לאינטרסים שלו. עיזבו אותו, באמש'כם, ותתחילו לדאוג לעצמכם ולעתיד ילדכם. אל תחשבו שתצאו למאבק והוא יצליח. מאבק גורר מאבק מן הצד השני. אלימות, מגדילה אלימות. זה נכון אם אתה איש ימין או איש שמאל.
3. היו אוהבי אדם – חביב אדם שנברא בצלם. אהבה מגבירה את שחרור הסרטונין. היא מעלה את תחושת העונג, ומחלישה את ההרצון לאגרסיביות.
4. תתחילו להשתמש יותר ויותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם. במקום להגיב אוטומטית, תנסו לשפוט את הסיטואציה מהמקום של האדם שעומד מולכם (בצדק תשפוט עמיתך). תתקשרו איתו, תדונו איתו, תנסו להבין איך הוא רואה את הדברים. אל תגיבו מיד. חישבו. באינטרנט היום, ניתן למצוא המון אנשים מעניינים (בעיקר בבלוגים). תלבנו איתם סוגיות.
5. ענווה - העיקר הוא לא אתם, אלא חיפוש האמת. הקשיבו, נסו לראות האם הוא רואה משהו שאתם לא רואים. גם אם הוא נראה לכם פחות חכם מכם, עדיין יש מה ללמוד מכל אחד (שהרי, איזהו החכם? הלומד מכל אדם).
6. אם בדקתם, וחקרתם וראיתם שאדם טועה, ואף פוגע באחרים העמידו אותו במקומו. אהבה, אינה סיבה לא להוכיח אדם כשצריך. חינוך ילדים טוב, נבנה על אהבה, אך גם על גבולות של אמת. הדבר נכון גם בבני אדם בוגרים. הוכיחו רק לאחר שבררתם היטב איתו שאכן  כך הם פני הדברים. ואם עדיין הוא ממשיך בהתנהגות פסולה, פשוט הוכיחו אותו. הדבר גם נכון למדינות ולעמים אחרים.
7. תכתבו בפייסבוק, אבל אל תשכחו את הבלוגים – מטבעם, הבלוגים הם מקום לדיון יותר מורכב, ולהבעת עמדות יותר מורכבת. אם אתם מעוניינים להשתמש יותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם, אמצו לכם בלוגרים. במיוחד אמצו כאלו שהם ברי-פלוגתא שלכם. כך תזכו לראות את המציאות מכמה פרספקטיבות.
8. גבשו חזון לפתרון הסכסוך – הפרפרונטל-קורטקס, נועד למצוא עבורינו דרכים להתנהלות מוצלחת בעולם. הוא לא נועד רק לשעשועי חשיבה. תחשבו, ותאמצו את הראש למצוא פתרון טוב. העלו אותו לבלוג שלכם, תדונו איתו עם אחרים. אם רעיון של מישהו אחר מצא חן בעיניכם, תעתיקו, ותשפרו קצת. כמובן אל תשכחו לציין מהיכן לקחתם את הרעיון (כל המביא דבר בשם אומרו, כאילו הביא גאולה לעולם (מסכת אבות)). מתוך הדיונים הללו, אולי יעלה פתרון שיהיו לו הרבה תומכים, מקרב אנשי המעשה. אם הוא יהיה ממש טוב, הם ילכו על זה, וישנו את המדינה.
9. השתמשו במנגנון- ברח-או-הילחם רק כשממש צריך. הפעילו אותו כשמישהו מאיים ישירות על החיים שלכם. ממילא כאשר האיום הוא חברתי, לא תצליחו להשפיע באמצעות מנגנון ברח-הילחם, מלבד בשעת קרב. לכן מנהיגים גדולים, הם אנשים רגועים, היודעים את הדרך, ויודעים לצעוד בה בבטחה. הם יובילו את אנשיהם לקרב, רק כשלא תהיה ברירה.

מדוע שזה ישנה?

אם אתם קוראי בלוגים, אז אתם נמנים עם מה שנקרא אינטלגנציה (אינטלגנט יחשב בעיניי ככל מי שמוכן לחשוב או לכתוב מעבר לשורה בטוקבק או בפורום). אנו אומנם מיעוט, אך אנו מיעוט שמוכן להפעיל את הפרפורנטל-קורטקס שלו ברמה הפוליטית. אם נגבש הסכמות רחבות בתוכנו, והן יהיו מוסכמות על ציבורים גדולים, המידע הזה ידלוף הלאה, וישפיע מחוץ למעגלי הבלוגים. הוא ידלוף לפייסבוק ולעיתונות ההמונים, ומשם לשאר הציבור. ככל שנצליח לגבש הסכמנות רחבות יותר על חיינו המשותפים במדינה ועם הפלסטינים, כך גם ילכו ויתפשטו ההסכמות הללו בכלל האוכלוסיה. הבלוגוספירה היא סוג של בולה (מועצת 500) שיש לה כוח השפעה רב, מרגע שגיבשה הסכמה רחבה.

המון אהבה,

טל

נ.ב.

מותר להעתיק את הפוסט הזה, לשנות אותו, ולעצב אותו כך שתאהבו את הטקסט יותר, ולפרסמו עם או בלי ציטוט המקור (כרצונכם).

שלום לקוראי הבלוג,

ענת כהן הכותבת על ניהול עיסקי, פירסמה פוסט על הקוד הפתוח והשפעתו החיובית על החברה, הפוסט שבעיניי מלא הוא תחושת יופי ושינוי. שינוי אמיתי שמגיע מלמטה. שינוי שאין מאחוריו תנועה, אלא רק הרבה אנשים שפועלים ביחד, מתוך הסכמה ורצון לשתף פעולה. השינוי הזה מגיע מתוך מאות ואלפי דיונים היוצרים חשיבה אבסטרקטית הפרושה על פני הרשת. חשיבה שבה לאט לאט מתגבשות הסכמות ועל בסיסים לנרקמים שיתופי פעולה ויצירה משותפת.

בכתבה הזאת מופיעים ד"ר אורי אמיתי, בני דאון, וכותב בלוג זה, וכן טוייזר-לומברוזו ושדה-סעדון. את אורי אמיתי הכרתי לפני שנתיים וחצי בהתכתבות בבלוגים, כאשר חיפשתי מישהו בעל רעיונות דומים לשלי. מאז אנו חברים טובים. אנו פעילים בתנועה לדמוקרטיה ישירה, וגם באופן עצמאי. את בני הכרתי דרך אודי באומן (אדם מקסים). בזמנו חשבנו על כוס בירה איך להקים את כנסת פתוחה (מי שהיה בסוף הרוח היוצרת הוא עופרי רביב, שבני כותב יחד איתו קוד).  שלושתינו חברים בתוך קהילות אבסטרקטיות גדולות שבהן החברים מכירים אחד את השני, ויכולים להרים טלפון ולהתארגן במהירות. לכל אחד יש את רשת החברים שלו, ולחברים שלו יש את רשת החברים הבאה. אנחנו רק דגימה מתוך הרשת הענפה הזאת. וברשת הזאת לדעתי אין קטן וגדול. כל מי שהשתתף ברשתות הללו, רואה איך כל אחד מאתנו, בעל רצון לעשיה, יכול לקום ולעשות, והוא ייתמך על ידי עוד חבר או שניים שיעזרו. ביחד אני מאמין שכולנו (כולל אתם, קוראי הבלוג), נוכל לעשות את המקום הזה טוב יותר.

במהרה בימינו, אמן

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורה ריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל

שלושת הפוסטים האחרונים שבהם עסקתי בשינוי על ידי אהבה, דיון וחיפוש האמת, הם בעצם

מהטמה גנדי

תירגום שלי, לסאטיאגרהא של גנדי, לחוכמה שנמצאת ביהדות העמוקה, וגם כלים שמצאתי במהלך חיי כיעילים בשינוי עמדות של כל הבאים דיון (כולל עמדותיי שלי).

עוד לא יבשה הדיו מעל הפוסט האחרון, וכבר הועמדתי במבחן, לבדיקת התיאוריה. לפעמים אני מתפלא, איך הקב"ה מזמן לנו התנסויות בדיוק כשאנו חושבים שהבנו משהו

האתגר הגיע לאחר התכתבות ארוכה עם ויקיפדיה, סביב הערך "יוזמה אזרחית" (קישור קבוע). יש שם בחור, שטען שהערך יוזמה אזרחית הוא תעמולתי. הבחור שימר בערך תבנית של "תעמולה", בטענה ששם הערך הוא תעמולתי. לא עזר לנו שהמונח באנגלית נקרא citizen initiative, לא עזר לנו שפנינו לאנשי אקדמיה בארץ, שעוסקים ביוזמה אזרחית, והם אישרו שזה מונח עיברי סביר בהחלט. גם לא עזר לנו שהמזכירות של האקדמיה ללשון כתבה שהמושג אכן סביר בהחלט. הבחור בשלו. בהתחלה חשבתי שהבחור, אכן שוחר צדק, אך עם הזמן, הצטברה אצלי התחושה שהבחור פשוט מחפש מלחמות. ככל שהתכתבתי עם יותר ויקיפדים, כך גיליתי שיש לבחור היסטוריה לא נעימה של ריב ומדון. אלא שלא רק שהבחור רב עם הרבה אנשים, גם יש לו קבוצה שמלווה אותו, ומגבה אותו במאבקים. כך, נראה לי שכאשר ניסינו ליצור בוררות בנושא, הסתבר שלויקיפדים הוותיקים יש סוג שיפוט דומה לדרך המחשבה של הבחור.

החלטנו להניח לעניין. אין לנו עניין בריב ומדון עם אף אחד. מלחמות בוקיפדיה לא יסייעו יתר על המידה, ביצירת דמוקרטיה ישירה.

אלא שעירא, שהתרגז מאד מהדרך ה"נהדרת הזאת" ליצור ידע, כתב על כך בבלוג שלו. 36 דקות לאחר שהבחור קרא את הביקורת עליו, הגיע הבירוקרט הראשי של ויקיפדיה, וחסם את עירא לצמיתות מהויקיפדיה. הטיעונים היו שעירא תקף ויקפד אחר מחוץ לויקיפדיה.

לא עזרו כל המחאות. לא עזר שאין חוק כזה, והבירוקרט חרג מכל חוק הקיים בויקפדיה. מישהו עיצבן את הבחור, והבירוקרט הראשי, ללא משפט סביר, פשוט חסם לצמיתות את עירא (ראו כאן את סיפורו של עירא, ועוד מידע על ההתנהלות).

אותי, הדבר הזה הרתיח כהוגן. אם יש דבר שמצליח להוציא אותי משלוותי, זה מה שנראה בעיניי, כדיקטטורים, אנשים שבשם האגו-מניה הפרטית שלהם מתעמרים באחרים, וקבוצה שהשתלטה על משאב לאומי, וסותמת פיות למי שקורא עליה תיגר. חשוב לי לציין, כי כך זה נראה בעיניי בשלב הכעס.

וכאן עשיתי טעות, בניגוד לחוקי "דבקות באמת". התרגזתי, ופעלתי מתוך כעס גדול. רשמתי בדיון, שהויקיפד הראשי הוא דיקטטור שאינו מוכן להקשיב לביקורת. ואופס… נחסמתי לשבוע….

יתרה מזאת, היה ברור לי ולאחרים שבויקפידה אין לנו כל כלים לשנות. גם בירור בנושא, במוסד הבוררות של ויקיפדיה, הניב תוצאות מוזרות מאד. למרות שהיה ברור לכל הנוגעים בדבר, שאין שום חוק שעומד מאחורי החלטת הבירוקרט, נדחתה הבקשה להסרת החסימה על ידי מוסד הברורים. ולי זה חיזק את ההרגשה שהמערכת כולה נשלטת בידי אותה קבוצה.

עכשיו, כבר היה קשה להתעלם. ויקפדיה היא משאב לאומי של ידע. ונראה כי כרגע שולטת בה קבוצה בעלת דפוס מחשבה מאד דומה, המרחיקה בפועל, כל מי שחושב אחרת. המשמעות היא אובדן חופש הביטוי, בכלי שאמור להיות הכי פתוח לציבור הרחב. המשמעות היא שיש כאן קבוצה ששוב יכולה להכתיב, מהו "ידע נכון" ומהו "ידע לא נכון".

הגרוע ביותר, שאם מה שאני חושב נכון, אז זה קורה במערכת שאמורה להיות חופשית, ולא נשלטת על ידי שום גורם ממסדי.

כיצד עלינו אם כן להתמודד על פי עקרון הדבקות באמת?

ראשית, אחרי שנרגעתי, הבנתי שלא פעלתי נכון. יש להימנע ככל הניתן מלפעול בעידנא דריתחא. השלב הבא הוא לא להניח שיש בקבוצה ההיא רשעים, אלא שהחברה הללו רואים היגיון מסויים במעשיהם.כלומר להניח שלאנשים יש רצון לפעול לטוב (אהבה).

כדי לברר את העניין הזה, פתחנו את משפט ויקידפיה, שהוא בעצם כלי לברר עמדות שונות, ושאלות שונות בקשר להתנהגות ויקיפדיה. חלק המטוענים בעד ההתנהגות הנוכחית, אפילו טוענים כנגד אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, שהם באים לחבל בויקיפדיה (ולדעתם, אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה, יראו את עצמם מהר מאד בכלא על פעילות הרסנית זאת). הכלי הזה, מאפשר לנו להתחיל ולברר את הצדדים השונים לויכוח, ולנסות ולהציץ להגיון שמנחה את האחרים. היגיון, שנעלם מעיניי כאשר התחלנו את הדיון.

לאחר שפתחנו כלי לדיון, יהיה לעינו לדבוק באמת. לשאול את עצמנו, האם באמת כך צריכה להתנהל ויקיפדיה. לא לבוא מראש עם ההנחה שזה נכון, אלא להעמיק ולשאול ולברר. אולי במקרה אנשי ויקפדיה צודקים. המטרה היא לברר את האמת, ולצעוד על פיה. החיפוש צריך להיות יסודי, ולהגיע לתשובות שיהיהו ברורת לכולם. והוא צריך לעשות מנקודה מכבדת, ושיוויונית.

חלקכם יאמר, שדרך כזאת היא ביזבוז זמן, ושעדיף לתבוע את הויקיפדיה, להשחיר את פניהם בעיתונו וכיוב'. אנ טוען שזה לא יקדם כלום. נניח ובמקרה הכי טוב, לשיטת השונאים דיקטטורה שמחר בבוקר נעלמת אותה קבוצה שמנהלת את ויקיפדיה, אבל אם לא יבנה מנגנון דמוקרטי יעיל, שוב תופיע קבוצת אוליגרכיה ותדיר אחרים. לדעתי חיפוש האמת הוא תהליך ארוך יותר, ופחות סנסציוני, אבל בסוף הוא מאפשר לבנות מערכת מתוקנת שתחזיק זמן רב יותר. לאחר שנברר את כל הבעיות , ונבין כיצד יש ליצר ידע בצורה הטובה ביותר, נדע גם איך לבנות מערכת שתחזיק מעמד יותר זמן.

אמת

אנשים שגדלו בסוף המאה ה-20 אינם מודעים לכוחה של האמת. לאחר עשורים של הפצצת פרסומות, מידע פירסומי השתול בכתבות ניטרליות, ו-Infotainment (תודה לעודד גלעד על המושג), איבדנו את האמון במערכות הידע.

אבל בעבר, כאשר לידע היה מקום של כבוד, היה לו גם כוח לשנות את העולם. במשך מאות שנים שלטה הכנסיה באירופה כולה, באמצעות השליטה במקורות הידע. אנשים האמינו בה. אך כאשר עלה וצמח המדע החדש, עם ידע מבוסס היטב, הנתמך בתצפיות, ומחוזק על ידי הפרקטיקה היומ-יומית של הטכנולוגיה שהמדע יצר, העולם האירופאי התחיל להשתנות, ואיתו גם שאר העולם. הידע המדעי, ורכישתו על ידי ההמונים, הובילה לשינוי תפיסת עולם משמעותית מאד באירופה ובשאר העולם. אנשים צועדים על פי תפיסת העולם שלהם.

במאה ה-20, היחצ"נות, הפרסומות, התעמולה, המדיה ההמונית, הניתנת למניפולציה בקלות,כל אלו הביאו לאובדן האמון במקורות הידע, ולהופעת הפוסט-מודרניזם. אבל עם הופעת הויקיפדיה, מופיעה להבנתי, גם מערכת ליצירת ידע חדש, שיוצרת תוצר אמין יותר. כל חתיכת מידע שנכנסת לויקיפדיה, ובמיוחד בערכים שבהם יש עניין לרבים, עוברת ביקורת קשה. כך, בגלל אופיה של המדיה של העידן הרביעי, אנו נקבל לבסוף מידע יותר אמין. ויש לשער שמידע שעבר ביקורת נרחבת, ישיב לבסוף את האמון בידע. כבר כיום, משמשת ויקיפדיה האנגלית מקור עצום לידע רב ונרחב (בויקיפדיה העיברית יש בעיות של דיקטטורה פנימית, ולכן הידע שם פחות טוב). אם נשכיל לבנות ידע רחב, שעבר הרבה ביקורת, הוא גם יהווה תשתית לשינוי.

בויקיפדיה, אחד הדברים היפים הוא שכל שפה יכולה לבנות את הידע על פי תפיסת עולמה. לנו, החיים בתרבות מסויימת יש תפיסת עולם שעליה גדלנו. היא פרי של חינוך שקיבלנו סביבה ועוד. אבל היא אינה פתוחה על פי רוב לקבל את עולמו של האחר. אם אנו רוצים ליצור שינוי, על ידי דיון, ויצירת אמת משותפת, שעל פיה אנו יכולים לבחון את העולם, עלינו ליצור שפה משותפת עם ברי-הפלוגתא שלנו.

אם ברי הפלוגתא שלנו הם אנשי שמאל, או שמא אנשי ארץ ישראל השלמה, אזי אם נרצה להשפיע על הקהל שלהם, יהיה עלינו לקיים דיון בשפה שבה הקהל שלהם מבין. אנשי שמאל צריכים להבין את שפת אנשי ארץ ישראל, ואנשי ארץ ישראל צריכים להבין בשפה ובמושגים של אנשי השמאל, כדי לשכנע ולהסביר.

מתוך הדיון שיווצר, ובירור העובדות, הידע שיווצר, שיכול להיות חדש ומעניין גם יוביל לשיתוף פעולה ובחירת דרך חדשה, לא מתוך מלחמה, כי אם מתוך הסכמה.

כדי להשיג את היכולת להכיר את הצד של האחר, נדרשת יכולת לוותר על האגו האישי והתפיסות האבלסולטיות של הידע שלנו. נדרשת היכולת להקשיב, ללמוד, להבין. נדרשת היכולת לבקר, להוכיח, לנסות לבנות ידע חדש, לאחר שהתיאוריות שלנו התמוטטו. זה דורש המון עבודה על האגו. זה דורש מאתנו לצאת מהאגו הפרטי שלנו, ולחברו לים האגו שנמצא שם.

יש החוששים שזה יביא לפלורליזם. כלומר לתפיסה שאין אמת, והכל מותר. לא. לדעתי זה קורה רק אם אנו איננו מתאמצים לבנות תיאוריות חדשות לאור הידע ההולך ומתרחב.

בתהליך טבעי של בניית ידע, ישנם תהליכי הפרכה. מיקרים בהם הידע הישן שלנו מופרך. זהו מצב טיבעי ונכון, המאפשר לנו כל הזמן ללמוד. יהיו חלק מאיתנו שלא יוותרו על עולם הידע הקודם שנבנה בעמל רב. אנשים אלו יעדיפו להילחם, ובתנאי שעולם הידע הפנימי שלהם ישאר שלם. יהיו אחרים שיהיו מוכנים לוותר על התיאוריות שהופרכו, אבל לא יבנו חדשות במקומן. אלו הפלורליסטים. מבחינתם הכל הולך, רק שלא יאלצו ללמוד ולבנות ידע חדש. בפלורליזם, איננו בונים דרך משותפת חדשה, אלא רק צפים על פני המיים, עד שיגיע גל חיצוני ויהרוס אותנו.

הדרך הנכונה עוברת במוכנות לקבל מידע חדש שיפריך את הטענות שלי. אבל גם במוכנות לבנות תיאוריות חדשות, שיכללו את כלל הידע הגלוי לפני. וגם במוכנות להמשיך לחפש מידע חדש שיפריך את הידע שכבר יש לי.

בניגוד לתיאוריות שהעלה קון, הידע החדש שנוצר אינו שונה מהידע הישן. אלא הוא נבנה על בסיסו. כך נוצר מצב שבו, לאט לאט הולך הידע שלנו ומתרחב, והוא כולל יותר ויותר קהילות, חברות, ותפיסות עולם. הוא יכול לחיות בשקט, ולמצוא דרך עבור כלל התרבויות והניצים. הוא מאפשר הידברות, מציאת מכנה משותף, ודרך משותפת. הוא מקדם שיתוף פעולה ומרחיק מלחמה.

לא קל שתיאוריות עליהן אנו בונים מופרכות, אבל עם הזמן מתרגלים ואף נהנהים להמשיך במסע הזה. המסע המרתק הזה כל הזמן מציב אתגרים חדשים, חוויות חדשות ושיתוף עם קהילות הולכות ומתרחבות של אנשים. כך שביחד, בסוף אנו מקבלים קהילה רחבה מאד של אנשים שנוצרה בינהם שפה משותפת, אינטרסים משותפים ורצון לפעול ביחד, ולא נגד.

בפוסט הקודם ניסתי להראות שלפעולה מתוך אהבה, היה ויהיה כוח גדול בהרבה לשנות, מאשר פועלות הנובעות מאיבה ושינאה.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה הפלגנית לא תעבוד.

כאשר אנו עומדים להתמודד בבעיות שבהם יש מחלוקת, עומדים לפנינו שני כלים.הכלי האחד הוא כלי הדיון והשיכנוע, והכלי השני הוא כלי המלחמה והאלימות. כיום, אם אנו רוצים לשמר את החברה שלנו, אין אופציית המלחמה תקפה. אם אינני מסכים עם פלוני לדעותיו, לא אניח בפתח ביתו מטען חומר נפץ. מי שעושה כך, מקדם במוקדם או במאוחר למלחמת אחים, שתביא לחורבן החברה כולה. לכן אופציית המלחמה איננה אופציה עבור הציבור הסביר.

האופציה השניה היא אופציית הדיון. שוב, גם כאן יש כאלו שמשתמשים ברטוריקה לוחמנית, מתנשאת ואלימה. אבל כפי שניסיתי להראות, זמנה של השיטה הזאת חלף עם חלוף העידן השלישי של התקשורת. לכן, מי שרוצה לשנות את החברה בעידן הרביעי, צריך לפנות שוב לשיטות הקהילתיות, והמקרבות.

שיח שיוויוני

הבסיס לתקשורת מקרבת, הוא שיחה בגובה העיניים, וכבוד לשותף לשיחה. תקשורת כזאת בנויה על רצון החופשי של השותפים לשיחה. אין כאן "מומחים" או "דוקטורים". יש כאן פניה אל תרבות הדיון וההיגיון. אל הצגת ראיות ובחינה משותפת שלהם. אם אדם אכן מומחה בתחומו, יהיה עליו להציג את טענותיו בצורה כזאת שתשכנע את האחרים. השימוש בתואר "ד"ר" יוצר צייטנות, ולא בחירה חופשית של הדרך שבה אנו הולכים. בגלל האופי הקיהלתי של העידן הרביעי, הדרך להפיץ תורה היא על ידי יצירת חברים רבים, ולא עבדים רבים.

ניטשה תיאר את השיטה הזאת ב"כה אמר זרתוסטרא". הוא למד שקהל צייטן אינו בעל כוח פעולה אמיתי ליצור שינוי חברתי. נטישה טען כי בידי אנשים הפועלים כחברים נמצא הכוח לשנות.

"רעֵים מבקש לו היוצר, ולא גוויות, ואף לא עדרי מאמינים. היוצר מבקש אחים ליצירה, את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים" (ניטשה, כה אמר זרטוסטרא,  הוצאת שוקן, עמ' 23)

שפה משותפת

חלק גדול ביכולת ליצור שינוי בתודעה, הנדרש לשינוי מציאות, דורש גם יכולת ליצור שפה משותפת. החברה הישראלית דוברת בעיקר עיברית, אבל שפות רבות לה מאד. ציבורים שונים משתמשים במונחים שונים כדי לתאר את אותה מציאות. לדוגמא המשפט "שלום עכשיו" בשפה החילונית, זהה למשפט "משיח עכשיו" בשפה הדתית. אם נפתח את התנ"ך, נגלה שבימי המשיח יבוא השלום העולמי (אם נתעלם לרגע מנבואת יחזקאל, המתובלת קשות בתרבות ובדת הזוראיסטרית). שני הזרמים חותרים לאותו הדבר, מבלי להבין שהם מדברים על אותו הדבר. נכון, דרכיהם בדרך לשם שונות, אבל חשוב להבין שהמטרה דומה.

היכולת ליצור גשרים ולחבר, דורשת גם סוג שיח אחר. הוא דורש שיח של הקשבה. כל איש מכירות טוב, ידע להגיד לכם שאם במהלך השיחה הקשבת ללקוח 80% ודיברתם 20%, הלקוח נמצא בידיים שלכם. אני הייתי ממליץ, לפחות בהתחלה, להקשיב 95% ולדבר רק 5%. כך אתם לומדים על עולמו של האחר. אתם לומדים כיצד הוא חושב, ולאחר השיחה יהיה לכם זמן לחשוב כיצד ניתן לחבר בין השאיפות של שתיכן. במהלך הרבה שיחות כאלו, אנחנו לומדים ומפתחים צורת שיח שתאפשר חיבור ושיתוף פעולה.

בבוא הזמן, כשלמדתם את השיח, ובן שיחכם יריגש שהוא נקי, ופרק את כל רצונו וצרכיו, הוא יהיה פנוי גם להקשיב לכם. זאת האומנות גדולה, של כל מי שרוצה להוביל שינוי: להקשיב וללמוד, ולא לבוא מעמדת ידיעה.

תיאוריות שעומדות בעיקרון ההפרכה

אם אנו רוצים למשוך קהלים גדולים, יהיה עלינו לשכנעם שהרעיון שלנו טוב יותר. אם אנו אנשי ארץ ישראל השלמה, יהיה עלינו לבנות תורה טובה המסבירה מדוע כדאי לתמוך בארץ ישראל השלמה. אם אנו מאמינים בקומוניזם, יהיה עלינו ליצור הסבר העומד בביקורת של עמיתנו. כל הסבר שנבנה צריך להתשמש בשפה של כלל הקהל המשתתף בדיון.

בעידן השלישי של התקשורת יכלו היריבים השונים לעמוד בכיכרות ולצעוק מעל הבמה העיתונאית את משינתם. הטיעונים יכלו להות דמגוגים, ואף אחד לא יכול היה לבקר את מישנת ביעילות. כיום כל בלוגר יכול לבקר כל תיאוריה, ולפוצץ בהנף קולמוס תיאוריות שלמות. יש יותר ויותר אנשים שצוברים להם קהל שמקשיב, והקהל אינו קורא רק בלוגר אחד. מתוך הדיון שלו עם הבלוגרים ומעל דפי הפורומים, הקהל מעצב לעצמו תמונת עולם מורכבת יותר. אם אתם רוצים ליצור שינוי, יהיה עליכם לבנות תורה שנבנחנה על ידי רבים ועמדה במבחן הביקורת, ורצוי גם במבחן התוצאה.

נכון שבינתיים הבלוגוספירה והפורומים רק בחיתוליהם מבחינת ההשפעה הפוליטית. אבל עד לפני כמה שנים לא היתה קיימת בכלל בלוגוספירה. כיום היא כבר משנה בחירות בארצות הברית. מחר, או בעוד כמה שנים, יכול להיות שעיקר התקשורת תנוע דרך מדיה חברתית.

אם הבלוגוספירה תלך ותתרחב, יהיה על התנועות השונות, להתחיל לבנות מצעים שיעמדו בביקורתיהם של אנשים אינטלגנטיים מאד. רעיונות שלא יבנו על ידי דיון מתמיד, וגיבוש מתמיד, פשוט לא יעמדו במבחן הביקורת. אם תרצו לשנות, תצטרכו גם לבנות תיאוריות חזקות מאד, שיסתמכו על ראיות רבות. על מבנה תיאורתי יציב וברור שכמו תיאוריה מדעית, יעמוד בפני כל ביקורת או לפחות בפני יותר ביקורות שתעמוד הביקורת החלופית. ידע כזה יכול להיווצר על ידי עבודת צוות כמו בויקיפידה.

ידע משותף

הידע הזה שנוצר על ידי מה שאנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה מכנים "ויקידיון", יצור את הבסיס התיאורתי לבסיס הידע שאליו ימשכו אנשים משכילים. הוא יצור שיח אינטלגנטי שיחלחל דרך הרשתות החברתיות, וגרום לעוד ועוד אנשים להצטרף למהפכה. ככל שהידע יהיה אמין יותר, ויתווה דרך שתראה טובה יותר, כך יגדל כוח המשיכה שלו.

בפוסט הבא נבחן כיצד מגיעים לידיעה אמיתית ומשותפת…

את ההרצאונות בנושא הזה העברתי באי-כנס. במהלך ההרצאה קיבלתי פידבקים, וכן חשבתי קצת יותר לעומק על הדברים שאמרתי, וכאן אני כותב את ההרצאונות המשופרת. אשמח מאד לתגובותיכם, ביקורתיכם והתענינותיכם.

שלכם,

טל

בגלל האורך, אני מחלק את הפוסט לשלושה חלקים. חלק אחד העוסק באהבה, שני עוסק בדיון ושלישי בחיפוש האמת, כאשר מבקשים לשנות את העולם.

את העולם משנים באהבה

פעילים חברתיים, חושבים פעמים רבות שאת העולם יש לשנות על שנאה לאחר, לרע האולטימטיבי, שממנו צריך לשחרר את העולם. אולי איננו עושים זאת במודע, אבל חלק מהשיח של פעילים מתאפיין ב"אנחנו הטובים" ו"הם הרעים". לאנשי השמאל המדיני יש את ה"מתנחלים" או "המתנחבלים", כפי שפעם קראו לנו. לאנשי ימין יש את ה"ססססמולנים" (נאמר במבט בוז, תוך כדי חריקת שיניים עצבנית). לשמאל החברתי יש את בעלי ההון השולטים בעולם, ולקפיטליסטים יש את הסוציאליסטים שרוצים להלאים את הרכוש הפרטי.

יש כנראה כמה סיבות לשנאה הזאת. היא עוזרת לפעיל להגדיר את העולם בצורה של שחור ולבן. טוב ורע. זה מאפשר כנראה את דירבון אינסטינקט הרצח והמלחמה הטמון בכולנו. אינסטינקט שמניע אותנו להילחם על "עקרונותינו".

סיבה אחרת, נובעת להבנתי, מסוג התקשורת שעמד לראשות דוברי האידאות השונות. בסוג התקשורת, שאפיין את המאה ה-20, שלטו העיתונות, הרדיו והטלויזיה. אלו הם כלי תקשורת המוניים, המאפיינים האת העידן השלישי של התקשורת. אין כמעט במדיומים הללו אפשרות לבנות טיעון מורכב. המסרים במדיומים הללו הם חד כיוונים ועוברים מהדובר אל ההמון. המסרים שעוברים במדיומים של העידן השלישי צריכים להיות פופליסטיים, מהירים חדים, ומגיעים ישר ללב.  כדי לשבות את ליבם של מילוני בני אדם, נדרשו הדוברים להיות אמוציונליים, פשוטים ומכוונים אל המכנה הנמוך ביותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את המציאות במדיום כזה, בעל טווח קשב כל כך נמוך, הוא לתאר את העולם בשחור ולבן. כתוצאה מכך התרגלו הדוברים להציג את עמדתם כ"הטובים" נגד "הרעים", להציג את הרע האולטימטיבי, שנגדו צריך לצאת למלחמה.

בתחילת המאה ואפילו לקראת אמצעיתה, ההמונים עוד האמינו במדיה הזאת. הם יצאו למלחמות, נאבקו ויצרו מהפכות. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שמערכות המדינה השתפרו והמשק צמח, אזל הרצון הציבורי לצאת למהפכות. הקולות האגרסיבים שהניעו מהפכות ומלחמות במחצית הראשונה של המאה ה-20, הלכו ואיבדו את קהלם. יותר ויותר קריאות נשמעו על כך שהציבור אדיש.

אני טוען, שהציבור אינו אדיש. הוא פשוט איבד את האמון שלו בתקשורת העידן השלישי. הוא התחיל לראות את המציאות בצורה יותר מורכבת. הוא התבגר.

כיום עולה סוג חדש של תיקשורת. זאת התקשורת של העידן הרביעי. האינטרנט, ובעיקר התקשורת החברתית (web 2.0). סוג התקשורת הזה מאפשר תקשורת אינטימית, בין קהילות שונות, הפרושות על פני זמן ומרחב בלתי מוגדרים. זהו סוג של תקשורת שחוזר לעולם הישן והטוב של הכפר שממנו יצאנו. עולם של דיבור, שיחה, מחשבה, ובעיקר אהבה. בסוג התקשורת הזה אין מקום לשינאה, רהב ולעג. מי שרוצה שיקראו אותו, צריך לקיים דיאלוג עם קוראיו. הכותב תלוי בקוראיו. יש להם הרבה אופציות, והם יבחרו את הכותבים שלהם, מתוך אלו שייצרו אצלם הכי הרבה קשר, עניין ואינטמיות (ראו את הבלוג של אתון עיוורת כדוגמא מצוינת לבלוג כזה).

אין כאן שליטה מרכזית, אלא ים רב של אנשים הפועלים בקהילות הולכות וגדלות. אנשים יכולים להתאחד סביב עניין משותף במאות אלפי קבוצות הפייסבוק, ולפתח לעצמם קבוצות ודינמיות. יש במדייה של העידן הרביעי פחות שליטה מרכזית. יש כאן משהו אחר, הרבה יותר גדול, שיאחד את האנשים. והדבר הזה יהיה קשור לאהבה ולאמת.

אם פעם נחלקנו על פי מפלגות על הנעות על פני קשת אחת (מימין לאומי אבסלוטי, דרך ימין לאומי-דתי, עובר בימין לאומי מרכזי, מרכז, שמאל-סוציאליסטי ציוני מתון, שמאל ציוני סוציאליסטי, שמאל לא ציוני מרקסיסיטי). הרי שהיום אנו יכולים להתאחד על פי תחומי עניין יותר פרטניים. נושאים כמו קידום רכיבת אופניים. יכולים להיות משותפים לסוציאל-דמוקרטי, קומוניסטים או לאנשי ארץ ישראל השלמה. אבל אם אנשי השמלא יקפידו לשנוא את אנשי הימין, ולהיפך, שום תנועה כזאת לא תוכל לצבור תאוצה. הרבה אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הישנה יכולים להתחבר לתנועה כזאת, ובתנאי שנלמד לאהוב. יהיה עלינו להבין שיש בינינו מחלוקות, והן לגיטמיות, ויש בינינו גם הסכמות, ושם אנו צריכים להתאחד ולפעול ביחד מתוך אהבה וכבוד. הדרך של הקבוצות השונות להצליח, היא לחבר את כולם, מבלי  הבדלי דת, כלכלה או תפיסת בטחון. הקבוצה תצליח עוד יותר אם היא תיצור חיבור אנושי גם מחוץ לאינטרנט. הקבוצה תיצור כוח מניע, עם אנשים יתחברו ויאהבו לעבוד אחד עם השני. הקבוצות הללו לא יצליחו, אם הן תתיגנה אנשים על פי השקפת העולם החברתית או הבטחונית שלהם.

מהניסיון הקצר שיש לי בתנועה לדמוקרטיה ישירה, למפגשים אישיים, מפגשים קבוצתיים וקשרים חברתיים בתוך הקבוצה יש כוח מניע חשוב. כך גם היכולת להקשיב, לשאול להתעניין באחר. כול אלו הם מופיעים של הערכה, חיבה ואהבה בין חברי הקבוצה. חברה שבה תיווצר אהבת חינם, גם תהיה החברה בעלת הדבר הגדול ביותר. מתוך התרבות הזאת, של הקשבה, הערה ותקשורת בין-אישית, יקומו להבנתי, התנועות הפוליטיות של העידן הרביעי.

אנחנו עוד בתחילת הדרך, אך אני מאמין שבניסוי וטעיה נגלה כיצד משלבים נכון את הטכנולוגיה ומפגשי הפנים אל פנים לייצרת אותם אירגונים התנדבותיים למען מטרות שונות. נמצא את הדינמיקה הנדרשת לייצירת כוח פוליטי.

אבל גם מעבר לכוח הפוליטי של התקשורת, לאהבה יש כוח גדול בהרבה להניע בני אדם. כולנו אוהבים לפעול בסביבה בה אנו מוערכים, ואהודים. היד המחבקת חזקה מהאגרוף הקפוץ. לי, לך ולכולנו יהיה הרבה יותר כיף להיות חברים בחברה הנסמכת על אהבה, חיבה, רעות. הילדים שלנו יגדלו בטוחים יותר, אנחנו נרגיש בטוחים יותר, אנחנו נועצם, ונעצים אחרים. זוהי חברה טובה בהרבה מחברה ניצית, לוחמת ומשסעת. יש בכוח האהבה, במאה ה-21, הרבה יותר כוח לפעול ביחד, מאשר בשינאה ובפירוד.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה לא תעבוד….

על כך, בפוסט הקרוב, בע"ה.