Tag Archives: אקטואליה

פעולות שמדינת ישראל יכולה לנקוט כדי לשפר את המצב הביטחוני – על ידי התמודדות עם הרשתות החברתיות של צעירים ערביים

קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

Picture-5בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

על הקשר המוזר בין חוקי הירושה המוסלמים לבין גלי פגועי הטרור

הפיגוע הנורא שהתרחש אתמול בערב, מצטרף אל גל קשה של טרור פלסטיני המתחולל בשנה האחרונה ביהודה ושומרון. גל בו נרצחים אנשים בדרכם לעבודה. אנשים החוזרים ממשחק כדורסל. אנשים כמוך וכמוני, שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הגל הזה של טרור, הוא חלק מגלי טרור שנמשכים מאז ראשית הישוב. מאה שנים של טרור שבא בגלים. גלים גלים. יש גלים קטנים ויש גלים גדולים. מה הוא הכוח המניע של הגלים? מה מוביל להתפרצויות המחזוריות הללו?
יש שיגידו כי הכיבוש או המאבק על ארץ-ישראל/פלסטין, הוא המניע לטרור. יש שיגידו שאם רק יסתיים הכיבוש, הכל ירגע. יש שיגידו שזאת תופעת טבע, ותמיד הפלסטינים ימשיכו בטרור. אני מעוניין להציג גישה אחרת. תמצית של עבודת סמינריון שערכתי עבור הקורס "אליטות במזרח התיכון" של פרופ' רמי גינת בו ביקשתי לענות על השאלה מדוע הפלסטינים אינם מצליחים לייצר משילות. כלומר, מדוע הם תמיד מפוצלים? מדוע בכל פעם שהם מתבקשים להגיע להכרעה, המנהיגות הפלסטינית מתפוררת? כך למשל היום, הפלסטינים מפוצלים לחמאס ופת"ח. הם אינם מצליחים לייצר ממשלה שעובדת ביחד ומקבלת החלטות. דוגמא בולטת לחוסר המשילות הזאת התרחשה ב-2006. לאחר שישראל יצאה מרצועת עזה, אבו עבאס דרש מחמאס לא להקים זרוע צבאית עצמאית, החמאס התנגד, והקים זרוע כזאת. הזרוע הזאת שימשה ב-2007 לכבוש את עזה מידי הרשות. אם משווים תהליך הפלסטיני לתהליך לתהליך שעבר על הישוב ערב הקמת מדינת ישראל, ניתן להבחין בשונות. כאשר הוקמה המדינה, שלושת ארגוני הלחימה של הישוב, שהיו שייכים לשלושה זרמים שונים (ההגנה, האצ"ל והלח"י), אוחדו לגוף לחימה אחד – לצה"ל. לא שלא היו התנגדויות, אך באמצעים נחמדים יותר או פחות, שלושת הפלגים איחדו את גופי הלוחמים לגוף אחד שנשלט על ידי הממשלה. זה לא קרה אצל הפלסטינים. עד היום, לפלסטינים יש עשרות אירגוני לחימה, שלפעמים נלחמים נגדנו, ולפעמים נלחמים אחד בשני.

הפיצול במנהיגות הפלסטינית אינו חדש. גם ב-1936, ערב המרד הגדול, זרמים פלסטינים נלחמו ביחד ולחוד. במחקר שערך חלידי (Kahlidi 2001) על הסיבות לכשלון המרד, כמו גם לכשלון הפלסטינים ב-1948, הוא מצא מנהיגות מפולגת, שמתפרקת לרסיסים. הריסוק שעברה המנהיגות הפלסטינית ב-1936 עד 1939, היווה רק קדימון להתפוררות המוחלטת שלהם ב-1948. כאשר פרצה המלחמה, המנהיגות ברחה מהארץ, ואחריה עוד כ-700 אלף פלסטינים נסו. גם לאחר שהוקם אש"פ ב-1964, הוא לא זכה למנהיגות מאוחדת. לאורך כל תקופת קיומו כארגון טרור, אש"פ התאפיין בפיצולים ובפלגנות. לא פעם ארגוני פת"ח לחמו בארגוני פת"ח אחרים. ב1984, לחם הארגון "פתח-אינתיפדה", ברשאותו של אבו-מוסא, פרקציה של פת"ח, כנגד ארגון האם פת"ח. ב1994, כשהנהגת אש"פ הגיע ליהודה שומרון וחבל עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, המנהיגות לא הצליחה להשיג אחיזה. פיגועי הטרור שהתגברו בשנת 1994, הובלו בעיקר על ידי החמאס. מתוך 32 פיגועי טרור שבוצעו בשנה 1994, 12 בוצעו על ידי החמאס, 3 על ידי הג'יאהד האיסלמי, עשרה על ידי לא מזוהים, ורק שני פיגועים על ידי חברים בפת"ח או במשטרה הפלסטינית (מקור). החמאס וארגוני טרור אחרים, שלא משויכים לאש"פ, הובילו לגל של פיגועים. אש"פ רק נגרר אחריהם.

fatahhamas617_MPW77_26548מדוע אם כן אין מנהיגות מאוחדת או לפחות ממשל מאוחד אצל הפלסטינים? זאת היתה השאלה שעניינה אותי. ומה שמצאתי, היה מעניין אף יותר.
מצאתי מספר דברים שהתמיהו אותי וגילו לי דבר מה על החשיבות של כוחות בחברה האנושית שלא הייתי מודע לחשיבותן, לפני המחקרון הזה. מעניין מה תחשבו אתם על הממצאים שלי. אשמח להערותיכם בסוף הפוסט.

אחד הדברים שמצאתי, הוא שבאופן כללי, בעולם הערבי-מוסלמי, מצב הדמוקרטיה הוא הגרוע ביותר בעולם. יותר גרוע אפילו מהמצב באפריקה. חוקרים שניסו להסביר את הסיבות לכך מצאו מספר הסברים שונים. ההסבר המעניין הראשון מבחינתי, נמצא בעבודתו של קורן (Kuran 2004). קורן מראה שבאסילאם ישנם חוקים חברתיים, שבמבט ראשון נועדו להיטיב עם העם, אך בדיעבד, גורמים לכך שהעם יהיה חלש יותר. החוקים הללו נועדו לאפשר חלוקה טובה יותר של ההון, ולמנוע מתאגידים כלכליים לקום. על פי חוקי הירושה המוסלמים, אדם חייב להוריש 2/3 מהונו לכל צאצאיו בצורה שווה. ורק בשליש אחד מהונו הוא יכול להוריש כטוב בעיניו. החוק השני הוא החוק שאינו מכיר בהתאגדות-כלכלית. כל עסקה שנעשית באיסלם, היא בין אנשים. היא אינה יכולה להתבצע בין חברות, כפי שהדבר מותר במערב. התוצאה היא שכל הסכם כלכלי, הוא בין מספר מצומצם של אנשים, וכל הסכם תקף, כל עוד האנשים הללו חיים.

שני החוקים הללו גרמו לכך שהון לא יוכל להצטבר בקרב מוסלמים לאורך הדורות. כמו כן, לא יוכלו לקום תעשיות או חברות-כלכליות גדולות. והחוקים הללו הובילו לכך שברבות השנים, כאשר במערב התפתחה תעשיה מפותחת, שהובילה להתפתחות מעמדות עשירים (ועצמאיים מהממשל), ולהתפתחות מעמד ביניים נרחב שהתבסס על התעשיה המתקדמת, בעולם האיסלאם לא יכלו לצמוח מעמדות כאלו או כלכלות שעליהן יכול היה לצמוח מעמד ביניים.

למעשה הדרך היחידה לצבור הון לאורך דורות, היא להיות נאמן למלוכה ולשרת אותה. מקור ההון בעולם הערבי היתה מערכת המיסים שהושתתה על העמים הערבים ועל הסוחרים שנעו במרחבי האימפריות המוסלמיות. וכדי להנות מן ההון הזה, היה עליך להיות מקורב לשלטון. היה עליך לזכות בחסדיו, ולהיות נאמן לו. כך הפך השלטון בעולם המוסלמי לכל-יכול. שלטון ללא עוררין, שכל האליטות נשארות נאמנות לו. מי שנטש את חיבוקו של השלטון, שוב לא יכול היה להבטיח לו או לצאצאיו עושר.
בעולם המוסלמי, כבר מראשיתו, דאג השלטון לחזק את עצמו ולהחליש מתחרים. המנהיגות המוסלמית צמחה כבר מראשיתה, מתוך חצי האי ערב, והמזרח התיכון. אזור שהיה משופע בשבטים נודדים (בדואים). שבטים אלו לא היו מורגלים לשלטון, ובמידה רבה היו ועדיין מקור לסיכסוכים ולמריבות. הם איימו על השלטון המוסלמי, וכדי להתמוד עם האיום, היה על מנהיגי העולם המוסלמי, להחליש את כוחם של השבטים. השלטון דאג לגייס את לוחמי השבטים, וליישבם במקום רחוק, כך שיאבדו את זיקתם השבטית. השלטון דאג לקרב אליו את ראשי השבטים, ולהופכם לתלויים בשלטון. השלטון דאג לצ'פר את מי שהיה קרוב אליו, ולהחליש את מי שאיים עליו. כך צמח שלטון ריכוזי מאוד בעולם הערבי. שלטון עריצות, שלא היה צריך להתחשב עוד באליטות עצמאיות. השלטון פשוט החליש אותן, וכך מנע איום.

העדרם של אליטות עצמאיות, כתוצאה מחוקי האיסלאם, כמו גם מסורת שלטונית שדאגה לרכז את כל הכוח בידי השלטון הובילה לעריצות ושחיתות. והיא גם הובילה לתופעה שעליה אנו משלמים עד היום.

בניגוד למערב, שבו התפתחו אליטות כלכליות עצמאיות מהשלטון. אליטות שיכלו לבוא בדרישות, ולדאוג לעליית זכיות קניין וחופש הביטוי, כמו גם להופעת הפרלמנטים, בעולם הערבי לא צמחו אליטות כאלו. סיפור של המגנה כרטה, היא עדות להתליך כזה. ב1215, זכו הברונים האנגלים להקמת הפרלמנט הראשון, כיוון שהמלך היה זקוק לכספים הברונים כדי לנהל את מלחמותיו. לאורך השנים, כוחן של האליטות העצמאיות הלך וגדל, ואיתן גם הזכויות שהמלכים נאלצו להעניק להן. בעולם האיסלאם זה לא קרה, כי הדרך היחידה להיות אליטה לאורך זמן, היא להיות נאמן לשלטון.
אולי זאת הסיבה שבגללה מצב הדמוקרטיה במזה"ת, רע מהמצב באפריקה. באפריקה, עד כמה שידוע לי, נשארו ראשי השבטים באפריקה עצמאיים, ולכן היה על המנהיגות להתחשב בהם. בעולם הערבי, ראשי השבטים, איבדו מכוחם, והשליטים לא נדרשו להתחשב בהם.

עד כאן, על הסיבה לחולשת הדמוקרטיה בעולם הערבי, והסיבה לשלטון העריצות הנפוץ כל כך באזורינו. אך יש לשיטת הממשל הזאת גם השלכות קשות עלינו. על ישראל. הסיבה לכך היא בתופעה אופיינית שנוצרת בסוג כזה של שלטון וסוג כזה כלכלה.

בעולם המערבי, כאשר אדם מאבד את ראשות הממשלה, או ראשות השלטון, יש לו לאן ללכת. לא חסרים ראשי ממשלות, שהתעשרו בתקופה בה לא היו בהנהגה (ע"ע, אהוד ברק ומגדלי אקירוב). הקרקע הכלכלית בארצות המערב, היא כר נוח לקליטת מנהיגי שלטון שירדו מגדולתם. בעולם הערבי אין זה כך. ברגע שמנהיג של מדינה ערבית מאבד את השלטון אין לו לאן ללכת. ההון, ככמעט כולו נובע מקשרים עם השלטון. ועכשיו, לאחר שהודח, שוב אין הוא מהווה עניין עבור השלטון. נהפוך-הוא. עכשיו הוא מהווה איום, ולכן המנהיגות החדשה תעשה הכל כדי להרחיק אותו מהשלטון. ויחד עם ההרחקה, גם יאובד עתידו הכלכלי של המנהיג (אלא אם כן דאג לשמור רזרבות ליום גשום בחשבון בנק בשוויץ (כפי שעשה ערפאת, ורבים מראשי השלטונות בעולם הערבי)). כתוצאה מכך, התחרות על השלטון בעולם הערבי, היא על הכל או לא כלום. מרגע שהגעת לעמדת השלטון, לא תניח לאף אחד לאיים עליך. כל מתחרה יסולק בדרך זאת או אחרת.
אין תופעת ההכל-או-לא-כלום פוסחת על הפלסטינים. בספרו A state of failure, מתאר שנזר (2013) את המהלכים השונים של אבו-מאזן לסלק מתחרים. אבו מאזן מאשים את מתחריו בפשעים, ושופט אותם לשנות מאסר. הוא מעליל עליהם, רק כדי לדחוק אותם מעמדות איום. הוא עושה זאת בשקט, אך הדבר דומה למה שפוטין עושה ברוסיה. אפילו רפורמטור גדול וחשוב כמו סאלם פיאד, שהיה אמור לתקן את הממשל הפלסטיני, סולק כאשר הרפורמות שלו הפריעו לאבו מאזן, לשלוט שלטון יחיד.
מדוע אם כן תופעה ההכל-או-לא-כלום חשובה לעניינו? מה אכפת לנו אם הפלסטינים חיים תחת שלטון יחיד? הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה עבורינו, היא שהיא מהווה את הכוח המניע לגלי הטרור נגד ישראל.

איך זה קשור? אנסה להסביר:

בכל חברה אנושית קיימים טיפוסי אלפא. טיפוסים שמבקשים לשלוט ולהנהיג. טיפוסים אלו נהנהים מהכוח שניתן בידיהם. הם נהנים לנהל את העולם כרצונם. וכדי להשיג זאת, הם מוצאים דרכים לאסוף תחתם אנשים נאמנים שיסיעו למנהיג להגיע לגדולה. התופעה רווחת בעולם האנושי, כמו גם בעולם הטבע בכללו. התעשייה מנצלת תוכנות אלו, כדי למנות מנהלים. אנשים שמשתמשים במשאבי התעשיה כדי לשכור עובדים, ולהובילם לפיתוח והתרחבות המחלקה והתעשייה. גם במרחב הפוליטי קיימים אנשים כאלו, שמובילים את מפלגתם או את רכיבי המפלגות שלהם, כדי להגיע להשפעה וגדולה. במערכות השלטון הדמוקרטי, התחרות בין טיפוסי האלפא הללו היא הוגנת. יש כללים ברורים והתחרות היא אפשרית. מחר אתה יכול להיות ראש ממשלה, ומוחרתיים, ראש אופוזיציה. כדי לעלות לשלטון, אין צורך להפעיל אלימות. חוקי המשחק ברורים, ומי שמפסיד, יכול להמשיך לשגשג במקומות אחרים. לא כך הדבר בעולם הערבי. כאן התחרות היא על החיים ועל המוות.

ולכן, האליטות שנמצאות בשלטון אינן מוכנות לתת מקום לאליטות חדשות. המינוי בעולם הערבי הוא עד המוות, בין אם הוא נגרם מזקנה, ובין אם הוא נוצר כתוצאה ממרד מוצלח. וכיוון שהמינויים בעולם הערבי הם כל כך ארוכים, אליטות חדשות אינן יכולות לצמוח. האליטות הישנות דבקות לכסאן, והחברים החדשים בארגון, תקועים למטה. אך כמו שאמרנו, טיפוסי אלפא אינם חובבים גדולים של שעמום והעדר יכולת להתקדם. הם שואפים לגדולה. ואיך הם עושים זאת? הם מגייסים יותר משאבים, כדי לגייס יותר כוח לדחוק את עצמם כלפי מעלה.
ואיך מגייסים משאבים בעולם הערבי? בעולם המודרני מגייסים משאבים על ידי גיוס תרומות מתומכים עשירים. אבל כמו שהסברנו, בעולם הערבי, האליטות העשירות הן חלק מן השלטון. מה יעשה אם כן טיפוס אלפא צעיר? איזה כח הוא יגייס? אה….. את הכוח היחיד שעומד לראשותו בשפע בעולם הערבי. בהעדר תעשיה מפותחת, העולם הערבי מתאפיין באכלוסיות חלשות ועניות רבות. וכדי להניע את האוכלוסיות הללו, כל מה שצריך לעשות, הוא לעורר זעם. האוכלסיות הללו, הסבלות מחרפת קיום, קלות להתססה. ואת מי אפשר להאשים בכל החוליים של החברה? האם את המנהיגות הישנה של הפלסטינים שאינה מוכנה לזוז ממקומה? אולי, אך זה לא ממש חומר טוב לסיפורים מתסיסים. החומר הטוב ביותר, הוא סיפורי אגדות. סיפורים על שדים ושטנים. סיפורים על נבלים הפועלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע באוכלוסיה המסכנה הזאת. ומי יכול להיות הנבל הראשי באגדה כזאת? ובכן, הנבלים האולטימטיבים באגדות הללו, הם לא אחרים מאשר אנחנו. כן אנחנו היהודים. לאו דווקא היהודים שחיים בישראל. כל היהודים באשר הם. הם אלו שמנהלים את העולם, ומצמיתים את הערבי המסכן.

arabcartoons07אגדות אלו שהיו קיימות מזה שנות דור בעולם המערבי, זכו לתחייה מחודשת בעולם הערבי (קישור). אגדות הללו, שלא היו מביישות את גבלס, קיימות בכלי תקשורת רבים בעולם הערבי, כולל התקשורת הפלסטינית שחתומה איתנו על הסכמי-פרו שלום. האגדות הללו נפוצות מאד, והן אלו שמלבות את השנאה ליהודים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל "יודין רין" היחידי שהצליח להתבצע במאתיים השנה האחרונות לא היה בידי הגרמנים, אלא בידי הערבים. בתוך עשור או שניים, כול העולם הערבי נוקה מהיהודים, בזכות פרעות ושנאה הולכת וגוברת ברחובות ערי העולם הערבי.
בישראל המצב עוד הרבה יותר "טוב". הנוולים נראים יותר ברור, כשהם כובשים ומנדים את האוכלוסיה הפלסטינית. תחת הכיבוש הישראלי, הסיפור ברור יותר. האשמים הברורים והמיידים, הם הישראלים. לא חס וחלילה המנהיגות המושחתת, שלא מצליחה להקים מדינה לעם הפלסטיני כבר למעלה ממאה שנים. לא הרשות הפלסטינית, שלא הצליחה לנצל את ההזדמנות של אוסלו כדי להקים מדינה. לא אבו-מאזן שוויתר על ההצעות הנדיבות של אולמרט. לא הם. הם לא האשמים. מי שאשמים, הם מי שביקשו לצאת משטחי יו"ש, אך נאלצו לחזור, כיוון שהטרור הפלסטיני היה בלתי נסבל.

ואכן, טיפוסי אלפא הללו מגייסים את ההמונים, על ידי ליבוי שנאה וסיפורי אימיים על הישראלים. זאת הסיבה שכיום מתחוללת התחממות סביב מסגד אל-אקצא. התחממות שנובעת מהצורך להסיט וללבות אש, כדי להניע את גלגלי המהפכה, לא נגד הישראלים, אלא נגד אליטות השלטון הפלסטיני. להתחממות הזאת, קדמה שנה של מתחים פנימיים עזים בתוך הפת"ח (כתבה באל-מוניטור).
ואז, מה עושה השלטון הפלסטיני? האם הוא יכול להשאר אדיש? לא הוא לא יכול. כדי לא לאבד את הלגיטמיות, האליטות הפלסטיניות מצטרפות לחגיגה. מנחם קליין שחקר את הסיבות לפרוץ האינתפדה השניה טוען, שלאירועים קדמו מתחים פנים-פלסטינים. המתחים הללו התפוצצו באוקטבר 2000, בעקבות עליית שרון להר הבית. וכאשר הפכו המתחים הללו לאלימות גלויה נגד ישראל, נאלץ הפת"ח להקים ארגון טרור משל עצמו, כדי להישאר לגיטמי (Klein 2002). גם ברגותי במשפטו טען את אותה טענה. הוא אמר כי הפת"ח הקים את ארגון חללי-אל-אקצא כדי להישאר רלוונטי בעיני הציבור הפלסטיני (זהו הארגון שממנו יצאו רוצחי איתם ונעמה היקן).

וכך לסיכום, הנה התהליך בקצרה. השלטון בעולם הערבי הוא במצב של הכל-או-לא-כלום. מי ששולט לא מאפשר למתחרים לעלות מלמטה. העולם הערבי אינו משופע בתעשיה, באליטות כלכליות עצמאיות או במעמד ביניים מפותח. ולכן הדרך לאיים על השלטון, היא להתסיס את השטח, ולצבור אוהדים אלימים. האלימות הזאת, שמכוונת נגד האליטות, בסופו של דבר מתפרצת נגדנו. וזאת היא תורת הגלים בכמה שורות. פעם בכמה זמן, המתחים הללו שנצברים במשך כמה שנים, עולים על פני השטח, ומתפרצים. כאשר הם מתפרצים, הפלסטינים נכנסים להתנגשות בישראל. ישראל בתמורה מחסלת רבים מטיפוסי האלפא הללו או כולאת אותם, והשטח שקט לכמה שנים, עד שצומח גל טיפוסי האלפא הבאים, שגם הם מלבים את השנאה, עד שהיא שוב עולה ומתפרצת, וחזור חלילה.

ואם כן, כיצד מפסיקים את גלי הפיצוץ הללו?

אינני חושב שהתשובה היא בסיום הכיבוש. יהיה צרוך להפסיק לשלוט בעם אחר, אך אין לזה קשר לפתרון האלימות. גם בפלסטין, עדיין תתקיים מנהיגות הכל-או-לא-כלום, וגם בה יחולו גלי אלימות, שיופנו נגדנו בדרכים כאלו או אחרות. פעם בכמה שנים נזכה לסבב אלים עם הפלסטינים, בדומה למה שקורה כיום בעזה.

לדעתי הפתרון נמצא במקום אחר.

הוא נמצא בסיבה הראשונה. העדרה של כלכלה משגשגת ועצמאית בקרב הפלסטינים. כלכלה שיהיו בה בעלי הון שיעשו את כספם ללא תלות ברשות. כלכלה המבוססת על תעשיות מתקדמות, שבה צומח מעמד ביניים רחב. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל לכך. על פי דוח האו"ם, הפלסטינים הם אחד העמים הערביים המשכילים ביותר. לאורך השנים, הפלסטינים הפגינו חריצות רבה. הם בנו חלק גדול מהבניינים בישראל. כל מה שנדרש מהם, אלו תנאים להתפחות עסקים. עליהם להנות מהיכולת ליזום, ולבנות אימפריות כלכליות. אימפריות שלא יהיו תליות ברשות, ולא בישראל.
כדי להצליח לעשות זאת, על האיחוד האירופי וארה"ב, לדאוג לכך שיתקימו התנאים המשפטיים והשלטונים שיאפשרו צמיחת עסקים. עליהם לוודא שפיתוח עסקי אינו תלוי במתן שוחד לפקידי ממשל. בכוחם של האיחוד וארה"ב לעשות זאת, כיוון שהם המסבסדים הגדולים של הרשות. עליהם לעודד מנהיגות כמו זאת של סאלים פיאד. עליהם לאפשר לאבו-מאזן לפרוש, ולאפשר עליית מנהיגות חדשה בתוך הפת"ח.

הכלכלה החופשית הזאת, תאפשר את צמחיתה של אליטה פוליטית חדשה. כזאת שאינה נדרשת להסתה ואלימות, אלא לקדם את האינטרסים של מובילי הכלכלה הפלסטינית.
כדי לעצור את הגלים, ולאפשר סיכוי לחיים נורמלים במזה"ת, צריך לשנות מספר דברים, והעיקרי שבהם, הוא לאפשר את צמיחתה של כלכלה מתקדמת פלסטינית. על ישראל, לסייע במהלך, ואף להנהיג אותו, כיוון שחיים נורמלים עם הפלסטינים, הוא קודם כל אינטרס אישי שלנו.

יחוסים

Khalidi, R. (2001). The Palestinians and 1948: the underlying causes of failure. In E. L. Rogan & A. Shlaim (Eds.), The war for Palestine: rewriting the history of 1948 (p. 252). Cambridge: Cambridge Univ Press.

Kuran, T. (2004). Why the Middle East is economically underdeveloped: historical mechanisms of institutional stagnation. Journal of Economic Perspectives, 71–90.

Klein, M. (2002). The origins of Intifada II and rescuing peace for Israelis and Palestinians. October, 2, 50–51.

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

מה גורם להתחממות ביהודה ושומרון?

ניסיון הרצח של הנעם גליק בת ה-9 מפסגות, מצטרף לשורה ארוכה של פעילויות חבלניות עוינות הולכות ומתגברות ביו"ש כלפי אזרחים וכלפי צה"ל. באף אחת מהכתבות שקראתי לא מצאתי הסבר מספק לסיבה להתגברות הפיגועים. המשותף לכל ההתקפות שהן לכאורה ספורדיות. לא מחבלים מאומנים, אלא פלסטינים שהחליטו מסיבה כל שהיא לצאת ולפגוע בצה"ל או בישראלים. החשד המיידי אמור ליפול על החמאס שמתנגד לשיחות על הסכמי-הרגיעה שהרשות וישראל מקיימות. למיטב זכרוני, כמעט בכל פעם שבהן מתקיימות שיחות רציניות החמאס ולפעמים גם חלק מארגוני הפת"ח, מעודדים פיגועים. ההתרחשות הזאת תואמת את  תורת משחקי המלחמה שמראה שכאשר קיצונים מזהים תהליכים של נורמליזציה בין הקבוצות, הם פועלים כדי לייצר מצב אלים יותר שגורם לאוכלוסיות רחבות להימנע מהנורמליזציה, ולשמר את מצב הלוחמה. המצב של התגברות הטרור מתאים לכאורה לדפוס שבו החמאס מקצין את הארועים כדי למנוע נורמליזציה.

אלא שאינני בטוח שמדובר כאן דווקא בחמאס. ביום שישי האחרון, כאשר רכבתי על אופניי בין בית-אריה לפדואל, שמעתי צעקות מהמואזין של כפר עלבון או רנטיס שנשמעו בהחלט "ג'יאהד". המואזין לא אמר זאת פעם אחת, אלא חזר על המילה כמה פעמים, בכעס ובזעם, כאילו הוא קורא למאמיניו עכשיו לקום ולפרוע ביהודים. קשה לי להאמין שמואזין יכול לקרוא בקולי קולות לג'יאהד מבלי שהרשות, שנחשבת בין הפלסטינים כיודעת-כל, תדע על כך ותמנע את ההסתה. גם אצלנו בכפר השכן: קדום, יש מסורת של כמה שנים של מאבק לשחרור אדמות. מאבק שמנוהל באחריות הרשות. זאת כחלק מניסיון של הרשות לשמור את המאבק העממי על אש קטנה, אך מספיק חזקה כדי לעלות למודעות הישראלית.
העובדה המחשידה בכל הסיפורים היא שבאף אחת מהכתבות, צה"ל והשב"כ שמן הסתם יודעים את סיבת הארועים לא מספקים הסברים מניחים את הדעת. כאילו מישהו מלמעלה מבקש מצה"ל ומהשב"כ לא לדווח על סיבת ההתחממות. את ההסברים, מספקים דווקא הפת"ח עצמו (שדובריו מתורגמים באדיבות האתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"). כך באתר הפייסבוק של הפת"ח ניתן שיר הלל לזה שכיוון אקדח על ילדה בת 9 וירה. או שבמהלך השיחות ממשיך הפת"ח לקדש טרור.

אם גורמים בפת"ח משבחים את הטרור, ומצד שני אבו-מאזן דן עם נציגי ישראל על הסכמי שלום, כיצד הדבר מסתדר? לדעתי התשובה היא פשוטה, והיא מסתדרת עם תורת המשילות. כפי שכתבתי בתחילת השיחות, אבו-מאזן אינו מעוניין בשלום או בהסכמי-קבע. הוא מפחד מהם. הוא יודע שהוא יאבד משילות אם יפרוץ לו פתאום שלום. לפלסטינים אין יכולת משילות, והמאבק עם ישראל מסייע לפלגים הפלסטינים לשמור על אחדות. ההסכמים, אם יחתמו,  יובילו להתפתחות "אביב פלסטיני". זאת הסיבה שהרשות ממשיכה לקדם הסתה נגד ישראל. הסתה שהולכת ומניבה פירות עבור הפת"ח. ובחסותה נורות מטווח קצר ילדות בנות 9.

מה דעתכם?

מקדים את זמנו 🙂

בחלק זה, אני בודק, האם הארועים התגלגלו כפי שחזיתי בזמן כתיבת הפוסט על ההסכמים (30 ליולי 2013)

בוגי מאשים את הרשות – 25 לדצמבר 2013

נתניהו מאשים את הרשות בגל הטרור – 3 לינואר 2014

שטייניץ מעלה בכנסת את דו"ח ההסטה של הרשות – 5 לינואר 2014.

גורם פלסטיני מודיע שההסכם יביא לפיצוץ (כפי שחזיתי) – 26 לינואר 2014

 

 

הפסקת האש טובה ליהודים? תלוי מהי האג'נדה הפוליטית של העתון שאתם קוראים

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

 

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

מדוע רומני ניצח את אובמה בדיבייט הראשון?

עוד רגע אני יוצא לרכיבה, אך לפני כן, הייתי חייב להעיר על תהליכי לוגיקה ושיכנוע שרואים בעימות בין אובמה לרומני.

אחד הדברים הבולטים מבחינת לוגיקה-רטוריקה בויכוח של רומני ואובמה הוא שאפשר לראות שרומני מדבר אל האזרח, מתוך אמפתיה והבנה לעולמו של הבוחר, ולאחר מכן הוא מוליך בבטחה אל פתרון עוצמתי שמחזקת את האזרח (עסקים קטנים). אובמה מדבר על מספרים, ותופעות כלליות, בלי להתחבר לצופים. רומני לאורך הדרך משדר טון של עוצמה מתוך התחברות לקהל, בעוד אובמה "מהרהר", ונשמע יחסית מנותק לפעמים הוא נשמע מבקר, אך בהחלט לא מחובר.

כאשר מדברים אל קהל, יש להתחבר אל הקהל, לדבר בשפתו, ולשגר לקהל שהוא יכול להיות חזק. זה מה שאיפשר לרומני לנצח, וגרם לאובמה להפסיד.


(יש בעיה בקול, לכן אנא התחילו ב2:40)

כיצד בונים חברה ליברלית – המשך מחשבות בעקבות הלינץ'

בעקבות הפוסט הקודם שעסק בלינץ', התקיים דיון הן בבלוג, והן בפייסבוק. התשובות שענו חבריי וחברותיי, שלחו אותי לחשוב מה ניתן לעשות. איך במקום להתלונן על האלימות הישראלית הגוברת, על הדרדרות הדמוקרטיה, על התמוטטות מערכת החינוך, נוכל לבחור בדרך אחרת. במקום לקטר על ההרס, לחשוב על איך בונים את המדינה הזאת מחדש, כך שתהיה הדבר עליו אנו חולמים. איך במקום לבכות על ההרס, נוכל לחלום על חברה טובה יותר, משכילה יותר, משגשגת יותר ודמוקרטית יותר.

כדי לדעת איך לבנות, אני מציע קודם לזהות את מקור הבעיה. אינני מתיימר לבחון את מקור הבעיה בצורה מקצועית. אני בטוח שיש שיעשו זאת טוב ממני. אני כותב כאן בעיקר בתור אזרח שגדל ליד שכונות מצוקה, שהיו לו חברים משכונות מצוקה, ושכמאמן, ראה שכונות מצוקה, הרגיש אנשים משכונות מצוקה, ועוסק בתיאוריות של שמרנות וליברליות. ההצעות לסיבות לבעיה יכולות כמובן לעמוד לביקורתכם, ואשמח לשמוע האם לדעתכם יש סיבות אחרות. לאחר שנעבור את פרק הסיבות, ארצה להציע פתרונות אפשריים. גם כאן, אפשר יהיה להציע פתרונות אחרים.

הסיבות להקצנה 

נוער אלים היא תופעה נרחבת. בד"כ זהו נוער הגדל בשכונות מצוקה (אך לא רק בשכונות מצוקה). מחקרים בפסיכולוגיה מראים שיש קשר בין שליטה עצמית להצלחה בחיים (self-control). לאנשים הנמצאים ברקע סוציואקנומי נמוך, יש על פי רוב, שליטה עצמית נמוכה יותר. חוסר השליטה העצמית יכול להיווצר מלחץ קיומי (ego deplition) או כתהליך נרכש סביבתי. כתוצאה מחוסר שליטה עצמית, אנשים מקבלים החלטות נמהרות ולא שקולות. החלטות שאחר-כך הם משלמים עליהן מחיר יקר. במצב כזה, אנשים פועלים בצורה יותר אגסיבית, והורסים את מרקם החיים שלהם, את חיי הזוגיות שלהם והקהילה. אלו מקומות שבהם לא פעם, אדם לאדם זאב. במקומות אלו, בהם השליטה העצמית נמוכה, והלחץ הקיומי גבוה, האלימות הופכת להתנהגות מקובלת.

החדשות הטובות הן ששליטה עצמית הוא משהו שניתן ללמוד.  ניתן לרכוש שליטה עצמית, כאשר מתאמנים עליה. זה יכול להיות בתוך מסגרת חינוכית כמו בית-ספר או תנועת נוער או הצבא. זה יכול לקרות כאשר אדם לומד להתמיד בעבודתו. בהדרכה טובה, כמעט כל אחד יכול ללמוד שליטה עצמית. השאלה שנשאל בהמשך, היא איך אנו כחברה וכמדינה, יכולים לסייע לאוכלוסיות רחבות לקנות שליטה-עצמית.

חלק נוסף שקשור לשליטה עצמית, אך הוא שונה וחשוב בפני עצמו, הוא איכות התקשורת. במשפחות מצוקה, מבחינים לא פעם בתקשורת בצעקות (ושוב, לא רק בהן). הדבר נובע ממועקות שיושבות על ההורים, מאובדן הסמכות ההורית, ומחוסר אמצעים וידע כיצד לתקשר בצורה אסרטיבית. אומנות השיחה האסרטיבית, היא אומנות יקרת-ערך ורבת השפעה, גם בשכבות שאינן שכבות מצוקה. אם נדע להקנות לעצמנו, ולשכבות רחבות באוכלוסיה ידיעה באומנות התקשורת האסרטיבית והחיובית, אני חושב שהינו מוצאים את עצמנו מגדלים דור השולט בגורלו בהצלחה רבה יותר.

סיבה נוספת לקיצוניות, היא מצב כלכלי קשה. ככל שלאדם יש שליטה עצמית גבוהה, עדיין מצב כלכלי קשה, מוביל למצוקות. הוא מפרק משפחות, מכניס את ההורים ללחץ, ונותן לילדים תחושות קשות. הלחץ הקיומי מגביר את חוסר השליטה העצמית (ego deplition) וכך מחמיר את המצב.  הוא אינו מאפשר להורים קשיי יום, להשקיע בפיתוח עתיד ילדיהם ושלהם עצמם. גם מצב זה ניתן לשפר, אם ההורים יוכלו למצוא עבודה בעלת הכנסה מספיקה, ובמקביל, ידעו ההורים כיצד לכלכל את משאביהם בתבונה, ניתן יהיה לפתח חברה בה יש פחות מצוקה.

רבים מחבריי, מונים את הרבנים-הקיצוניים, כאלמנט נוסף בהקצנה. אני טוען כי הרבנים-הקיצוניים, רק ניזונים מהמצב. הרבנים, על פי שיטתם, מאמינים שיש בידם להושיע את הקהילה. הם מציעים לאותה קהילת מצוקה מזור. הם מציעים את ניחומי הדת, הצניעות, התפילה לבורא עולם לפרנסה טובה, כבסיס להתאוששות מהמצוקה. בתוך כך, אותם רבנים מתבלים רעיונות של עליונות גזעית-דתית, שמבטיחה עלינות על הגויים, וכך יציאה משאר הצרות. אלו רעיונות שפועלים בכל מקום בו יש מצוקה, ואותם פוליטיקאים-רבנים, יודעים לרכב על גל המצוקות. כאשר נבקש לנסות ולפתור את בעיית המצוקה, נצטרך גם למצוא תחליף לתצורה הקיצונית של הדת שאותה מקדמים אותם רבנים.

לבסוף, בישראל קיימת תופעה של שנאה לאומנית, על בסיס המתח הקיים בין האוכלוסיה היהודית לערבית. מתח זה, וחוסר התקשורת בין שתי האוכלוסיות, יוצר מצב בו הזרות, הופכת לאימה, והאימה הופכת לשנאה, ורצון לפגוע ולהעניש. אנו כמדינת ישראל, עוד לא למדנו כיצד מגשרים על הפערים בין הציבור היהודי לערבי, ואיך יוצרים כאן חיים של דו-קיום. כאשר ניגש לשלב הפתרונות, יהיה עלינו גם להציע פתרון לבעיה זאת.

הפתרונות

אני מעלה כאן רעיונות ראשוניים לפתרון הבעיות, וכמובן אשמח לחוות הדעת שלכם, ולהצעות נוספות.

אני מציע שהמקום הראשון שבו אנו יכולים לעזור לאוכלוסיות אלו, הוא במערכת החינוך. לא זאת הקיימת היום, שכן זאת הנוכחית, אין בכוחה לעשות הרבה. המדובר הוא במערכת אחרת, חדשה, שפועלת על פי עקרונות אחרים לחלוטין. מערכת החינוך היא משאב שניתן לכל האוכלוסיות, כמעט ללא הבדל מעמדי. זהו מקום בו מבלים כמעט כל ילדי מדינת ישראל במשך 12 שנים. מערכת החינוך אמורה להקנות להם כישורים ויכולות שיאפשרו להם לפתח חיים מוצלחים ומשגשים. ולנו כמדינה, לבנות מדינה מודרנית, משגשגת ומתקדמת.

המערכת הנוכחית אינה מתאימה למשימה זאת. היא בקושי מצליחה להקנות לתלמידיה ידע בסיסי. היא בוודאי אינה מספקת כישורי חיים, או ידע איך לנהל חשבון בנק מאוזן, או מערכת זוגית טובה, או כיצד להסביר את עצמך, וכיצד להיות אסרטיבי. לכן, כאשר אנו מבקשים לתקן את החברה, עלינו להפנות את עיקר משאבנו לתקן את מערכת החינוך. ברור כי הדבר יהיה קשה, אך הוא הכרחי. על מערכת החינוך החדשה יהיה לפתח אצל התלמידים יכולת שליטה עצמית, יכולת ביטוי, יכולת חשיבה, ועוד יכולות הנדרשות לחיים משגשגים. מי ששהה במערכת החינוך יודע גם שבשיטה הקיימת קשה יהיה להגשים השגים אלו. קשה מאד להושיב נערים ללמוד. ולכן, הלערכתי יהיה צורך ליצור שינוי מערכתי. במקום אותו בית הספר שהוא העתק של בתי הספר שנועדו לגדל פועלים צייטנים בראשית המהפכה התעשיתית, יש לפעול על פי הכלל שהציע סופר משלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזיקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו'). בתי הספר צריכים לעבור התאמה אישית לכל ילד וילדה, על פי הגישה המתאימה לילד/ה. יש ילדים חקרנים, שרוצים לחקור. יש ילדים שאוהבים ללמוד בצורה טורית, ויש ילדים שמתחברים ללימודים הומניים. ויתכן מאד, כי בנות אוהבות ללמוד דברים שונים מבנים. לכל אחד מאתנו, כבר מגיל קטן יש תפיסת עולם אחרת, אהבה אחרת ומשיכה אחרת. כאשר מכריחים אותנו ללמוד על פי מה שמתאים לכלל, יוצא שאנו מרגישים כלואים במערכת לא לנו. לכן, עלינו לשנות את בתי הספר כך שיותאמו לילדים שונים על פי גישות שונות. בציבור הדתי-לאומי, הדבר נפוץ. בעיקר בישיבות התיכונויות (כיתות ז' – י"ב) יש שפע גדול של סוגים וגוונים של לימוד. בתי ספר לילדים שאוהבים לקבל החלטות לבד, בתי ספר לילדים שאוהבים מוזיקה, בתי ספר לילדים שאוהבים להיות כמו כולם וכיוב'. כל אחד יש לו בית-ספר שמתאים לו.
בתוך בית הספר ילמדו גם כישורי חיים, כמו יכולת לנאום או להיות אסרטיבי (מקצוע הקיים בארה"ב, ולא בישראל), לנהל חשבון בנק מאוזן, לפתח תקשורת טובה יותר. בחוגי ספורט או בפרויקטים ארוכים ניתן ללמוד שליטה עצמית ויכולת מנהיגות. כל אלו יכולים להילמד, בתוך מערכת חינוך שאלה מחובר התלמיד. ולכן הבסיס לשינוי חברתי, הוא ככל הנראה שינוי במערכת החינוך שלנו.

שיפור ביכולת התקשורת: תקשורת היא דבר שאנו לומדים בעיקר בחיקוי. אנו רואים כיצד הורינו מדברים, כיצד הסביבה מדברת, כיצד הגיבורים בטלויזיה מדברים, ואנו מחקים אותם. אך תקשורת טובה ניתן גם ללמוד. ניתן ללמוד זאת בקורסים, אפשר ללמוד זאת בקבוצות למידה (כמו AA רק לתקשורת טובה 🙂 ). תקשורת טובה ושיפור האסרטיביות, יכולים לעשות פלאים לכל אחד מאתנו, בין אם אנו מבוססים כלכלית ובין אם לאו. בין אם באנו ממשפחות קשות יום, ובין אם באנו מהעשירון העליון. באמצעות תקשורת טובה, מפתחים זוגיות משגשגת ארוכת שנים. באמצעות אמפטיה לאחר, אפשר לפתח קהילה טובה יותר. באמצעות אומנות השיחה, אפשר ליצור גשר טוב יותר בין הורים לילדים. חברה שפועלת באמצעות תרבות שיחה בריאה, הופכת להיות חברה בריאה.

מצב כלכלי: מצב כלכלי הוא תהליך שיותר קשה לשנות. אך אם נגיע למצב בו יהיה שכר מינימום, ותנאי עבודה והעסקה טובים, שישמרו על ידי ארגוני-עובדים דמוקרטיים (נוסח כוח-לעובדים), יכולים מרבית תושבי מדינת ישראל להנות מחיים בכבוד, וללא דוחק כלכלי. אם במקביל, נפרק את הריכוזיות במשק, מחירי המחייה ירדו פלאים, ואז כל אחד שירוויח 5000 ש"ח ומעלה יוכל לחיות ברמה סבירה.

רבנים-קיצונים: אותם רבנים קיצוניים, עונים על הצורך בזהות, ובנחמה שמציעה הדת. הציבור החילוני שמעוניין בערכים ליברלים, לא פעם מזניח את הדת. הדת היא צורך כמעט קיומי של רוב האוכלוסיה. בישראל 80% מהאוכלוסיה מאמינים בישות עליונה המנהלת את העולם. בארה"ב מדובר על 95% מהאוכלוסיה. אמונה, היא כמעט צורך קיומי, ואין להזניח אותה. היא חלק מצורך לזהות, צורך בקהילה, צורך בתמיכה חברתית, וצורך בניהול האימה. אסור לנו להזניח את הדת. הדת היא חלק מחיינו, אך עלינו להחזיר ערכים עקרוניים חשובים לדת. עלינו לפתח את הערכים של הדת עליה דיברו נביאי ישראל. דת של צדק, חסד ועשיית משפט. זאת דת שמדברת על כך שיש לעזור לחלש, ויש לעשות משפט צדק בין עני לעשיר, בין נשיאים לפשוטי עם. זאת דת שמדברת על שמירה על כבוד האדם, וזאת דת קהילתית מאד. עלינו לאמץ את היהדות אל חיקנו, ולהפריח בה מחדש את העוצמות שיש בה וכבו לאורך הגלות.

יצירת מרקם חיים טוב יותר בין יהודים לערבים: אחת הבעיות הקשות, הנמצאות מתחת לפני השטח, ועולות במקרים של אלימות של שנאה, נוצרת מחוסר התקשורת בין הקהילות. ככלל, ככל שערביי ישראל יתערו יותר בשוק העבודה היהודי, כך ניתן יהיה להתחיל ליצור יותר חיבור. אך אין להסתפק בכך. עלינו למצוא דרך, באמצעות דיון עם קהילות רחבות של יהודים וערבים, על הדרך לחיות ביחד. עלינו להכיר אחד את השני, את התרבות של השני, ולראות כיצד ניתן לשלב את האוכלוסיות, מבלי לפגוע ביחודיות שלהן, שחשובה לרבים מאותן שתי אוכלסויות.

אני חושב שאנו יכולים לעשות כל אלו. עלינו להתארגן בארגונים, שיעסקו בשינוי החברתי.  השינוי לא יקרה ביום, הוא ידרוש זמן, ולכן חשוב שנתפתח אירגונים שיאפשרו לאנשים לעבוד על השינוי, במשך 10, 20 ואף יותר שנים. על הארגונים לעבוד בכפוף לערכים הליברליים, ולדמוקרטיה-דיונית, ולאפשר לציבור להצטרף לארגונים ולהוות כוח משפיע לאורך זמן, שיצור את השינוי.

ובנוסף, כדי שנוכל לנהל את המדינה, ולא להיות תלויים בגורמים אינטרסנטיים, כאן קיימת תוכנית מורכבת למדי, איך אנו, אזרחי מדינת ישראל, נוכל להשפיע יותר במדינה הזאת.

מה דעתכם?

 

 

מחשבות על הלינץ' בכיכר ציון

בהתחלה חשבתי לא להגיב על הידיעה שהארץ העלה על החשד שנערים יהודים עשו לינץ' בנערים ערבים. בעניינים שכאלו, הארץ אינו מקור אמין. היו מקרים שהארץ מיהר להאשים מתנחלים או חרדים בכל מיני דברים, בלי הבחנה, בהכללות, ולפעמים סתם בחוסר דיוק. הארץ הוא עיתון קיצוני בדעותיו נגד המתנחלים, החרדים והימין, ולכן מקור שיש להיזהר ממנו בדברים שכאלו. ובכלל ראוי שנתיחס בספקנות לכל מה שהוא חשד, ולא עבר את מבחן ההוכחות בבית המשפט. התקשורת, בגלל צרכי רייטינג ממהרת לפסוק ולשפוט אנשים, מבלי ששמענו את כלל הצדדים.

אלא שלאחר שקראתי תגובות, החלטתי בכל זאת להתייחס. אני גר בהתנחלויות כבר 16 שנים. מעולם לא ראיתי נוער שהתנהג כמו החבר'ה כיכר ציון, או חושבים כמו הנוער בכיכר ציון. הכי קרובים לזה היו "נוער הגבעות" שנחשבים קיצונים גם כאן בסביבה. אלא שמההכרות שלי איתם, גם הם לא היו בכיוון של לינץ' או באמירות נוסח לינץ' (הם לא תמימים, אבל העניינים שלהם קשורים יותר לארץ ישראל).

לכן ניסיתי להיזכר היכן ראיתי פעם אחרונה אלימות כזאת, או משהו שדומה לאלימות שכזאת? ואז נזכרתי בפעם ההיא שרכבתי על אופני הרים בשדות ג'לג'וליה, וחבורה של ארבעה נערים ניסתה לתפוס אותי ולהכניס לי מכות, סתם בגלל שאני יהודי (כך הבנתי על פי הקללות שלהם, בעודם רודפים אחרי). והפעם הקודמת היתה בברכה ברמת השרון, שם נער ניסה להטביע אותי, סתם כי זה מצחיק (היתי ילד והוא היה מבוגר ממני בכמה שנים). ובכן, נערים הם עם אלים לא פעם, במיוחד כשהם מסתובבים משעוממים, ומחפשים אקשן.

רגע לפני שנאשים את הימין הקיצוני בדברים שאין לנו שום הוכחה לגביהם, מומלץ שנסתכל על המקום שבו קרה הארוע, ומי הנוער שמסתובב שם. מסיפורים ששמעתי ממדריכי נוער, המקום הוא אזור בו נוער מנותק מסתובב. מקום בו לנערים אין שום מסגרת. בתוך הוואקום הזה, דברים נוראים קורים. נערים החיים באלימות, מפתחים דעות קיצוניות ביותר ואלימות ביותר. החיים הקשים מלמדים אותם, שהדרך לשרוד, היא להיות אלים ולהביס את האויב שלך.

במקום להאשיםאת העולם האכזר/הממשלה/המתנחלים/היהודים/השמאלנים (תבחרו את המחנה שאתם אוהבים להאשים בד"כ), אני מציע שנפעל למען. למען עזרה לנוער מנותק. עזרה לבניית הורות טובה יותר, במשפחות קשות, כדי שקשרי הורים-ילדים לא יבואו לידי ניתוק בגיל הטיפש-עשרה. עזרה לזולת, סתם כך. במקום לצעוק גוואלד, אנא הביטו על המציאות, וראו במה אתם יכולים לעזור. האשמות, לא יועילו. הן רק יחזקו את תחושת הדיכאון, וישאירו נוער במצוקה, לעשות את מה שהוא עושה לפעמים… פוגרום.

פרשת סילמן, יהדות סוציאליסטית ויהדות דתית, מקרה בוחן ומחשבה

פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.

האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.

ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.

כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.

היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.

בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.

לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?

אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?

המשאל הכלכלי – מגבלות ופתרונות

משאל הכלכלי" הוא כלי טכנולוגי להצבעה ישירה על תקציב המדינה. לכאורה דמוקרטיה ישירה בתפארתה, בפועל פרויקט שצריך לקחת אותו כפרויקט ראשוני, הרחוק מלייצג בצורה טובה ונאמנה את דעת הציבור.

ניתן לומר שהמשאל הוא התקדמות חשובה בדמוקרטיה הישירה, הוא מציע בפעם הראשונה, לפחות באופן היפוטטי, לאזרחי ישראל להשתתף בחלוקת תקציב המדינה. הוא מאפשר לאזרחים לראות מהי העלות של כל הצעת חוק, וגם מציע שיש לאזן את הההוצאות עם ההכנסות. כלומר, לכאורה יש כאן גם אחריותיות. אלא שהמשאל, למי שקצת בקיא בתהליכי דיון, רחוק מהלוות כלי יעיל לקבלת החלטות, ולפני שאנו מאמינים שכך צריך להתבצע משאל עם, אני מציע להיזהר, ולראות כיצד יש ליצור כלי לגיטמי ויעיל יותר לקבלת החלטות. אעבור על הרעיון של המשאל, ואראה את הבעיותיות. אם יש לכם רעיונות כיצד מתגברים על הבעיות, אשמח לשמוע.

בעיה ראשונה: השלכות.

המשאל הכלכלי, הוא אפליקציה המאפשרת לאזרחי מדינת ישראל לבנות את תקציב המדינה בעצמם. הוא מאפשר חופש בחירה ומהווה כלי דמוקרטי שבו האזרחים יכולים לבחור את ההתנהלות הכלכלית של המדינה בעצמם. האפליקציה מאפשרת לבחור שרותים חברתיים ומציעה דרכים לממן את ההוצאות עבור השרותים החברתיים שבחרתם. חלק מהצעות המימון מדברות על העלאת מיסים לחברות עסיקיות ולבעלי הכנסות גבוהות, או לבטל הטבות לאוכלוסיות שונות (אילת, מתנחלים וחרדים). לכל בחירה שלנו יכולה להיות השפעה. כאשר אנו מתכננים מהלכים, אנו מנסים להעריך מה יהיו ההשלכות שלהם בעתיד. אנו מקווים כי הבחירות שלנו יובילו אותנו ואת החברה להצלחה גבוהה יותר, אל שבהעדרה של יכולת להעריך נכונה את השלכות בחירתינו, אנו עלולים לפגוע בתהליכים חברתיים ובשגשוגנו. לכן הערכת ההשלכות היא חלק חשוב בתהליך הבחירה האזרחית.

כדי להתגבר על בעיה זאת, מפתחי המשאל הוסיפו דף הסבר לכל אחת מההצעות ובה הם כותבים מה הם מצפים שיקרה ואילו השלכות טובות ורעות יכולות להיות לבחירה.  גם כאן יש עוד שתי בעיות. האחת היא שלכל אחד מאתנו יש הבנה אחרת לגבי ההשלכות האפשרויות. לא לכולנו יש יכולת להעריך נכונה מה תהיה ההשלכה של פעולה שנבצע. אנשים שאינם מומחים בתחומם, נוטים להערכת יתר ליכולתיהם לשפוט נכונה את ההשלכות(דנינג וארלינגר 2003). גם אם נשתמש במומחים לצורך הערכת התוצאות, המומחים בד"כ יהיו חלוקים על ההשלכות האפשרויות.

כדי לפתור בעיה זאת, יש צורך בפאנל מומחים מאוזן, שמכיל מומחים מכל הצדדים הפוליטים. רצוי כי יהיו שם גם "מחרבי שמחות" כדי שהדיון יהיה ביקורתי ולא יפול להטיה קבוצתית. מהתבוננות בפאנל שהרכיב את "המשאל" אני חש שמדובר בפאנל לא מאוזן. כך למשל אחד הסעיפים שיאפשרו לחסוך בתקציב המדינה הוא ביטול הטבות למתנחלים בסך 2.1 מיליארד ש"ח (מעולם לא ראיתי את המקור להערכה הזאת), אך לא קיים למשל סעיף שבו ניתן לבטל את התמיכה בטלויזיה, קולנוע ובתאטרון (הומניסטים רואים במוסדות אלו הכרח קיומי).

בעיה שניה: בעיית הפריימניג (Framing).

בעיית הפריימינג, היא אחת הבעיות הקשות בדיונים ציבוריים. ברגע שיש גורם שעורך את המשאל, או יכול לשלוט דרך כל שהיא לנהל את  המשאל, הוא בד"כ יטה את השאלות ואת המבנה של השאלון, גם אם באופן לא מודע, כך שישקף את התשובות שהגוף המארגן מבקש להשיג. מומלץ לקרוא על כך את המאמר של בריסון (2012). כפי שכבר ציינתי, הפאנל שהרכיב את המשאל, נראה כבנוי בעיקר מאנשי שמאל. לזכותם של יוצרי המשאל יש לציין שהם ביקשו מהקהל להציע תוכניות ולא הסתפקו בהצעות הצוות.  גם כאן, סביר להניח שכיוון שהמשאל לא היה ידוע לכלל הציבור, המשיבים ששלחו להם הצעות היו חלק מאותו מילייה מצומצם. וכיוון שאין לנו דרך לבדוק כיצד התקבלה ההחלטה ואילו תוכניות התקבלו ואילו תוכניות נדחו, יתכן מאד כי תהליך הסלקציה של השאלות, שוב הטה את תוצאות המשאל.

בעיה שלישית: המורכבות של השאלות, העדר דיון ואי יכולת לבחון את ההשלכות של התוכניות השונות.

כל רכיב בתוכנית שנשנה, יגרום להשלכות לא צפויות במציאות. גם מומחים מתקשים לנבא את טיב התוצרים של תוכנית מסויימת. המציאות מורכבת מאד, וכל שינוי מביא איתו סדרה של ארועים לא צפויים. כך לדוגמא, רק בדיעבד התברר כי הורדת ריבית על ידי בנק ישראל, שנועדה למנוע מיתון בזמן המשבר העולמי ב-2008, הובילה להעברה של השקעות הון פנוי לנדל"ן, דבר שגרם לעליה במחירי הדיור. את ההתרחשות הזאת, המומחים יכלו להסביר רק לאחר שהיא התרחשה. כאשר נותנים לציבור לקבל עשרות החלטות בו"ז, כשלא ברור מה ההשלכה של כל שינוי ושינוי, אנו מקבלים אוסף של תוצאות לא צפויות, שגם יהיה קשה יותר להבין מה בדיוק גרם למה, בגלל השינוי של כל כך הרבה פרמטרים בו-זמנית.

המשאל גם יוצר עומס בלתי אפשרי על מערכות קבלת ההחלטות. הוא דורש מאזרחים להכריע המון הכרעות על המון סעיפים, בתחומים שבהם האזרח הרגיל אינו יכול לדעת עליהן מספיק, ולא על השלכותיהן. גם אילו לא היה מדובר בהחלטות ששבהן אנו מומחים, קבלת עשרות החלטות בו"ז היתה מביאה לקריסת מערכת קבלת ההחלטות שלנו. אילו היה המשאל כלי אמיתי, שבעזרתו מדינת ישראל היתה מקבלת החלטות, סביר להניח שהינו צופים באסון כלכלי וחברתי. זאת הסיבה שבדמוקרטיות ישירות, כל סעיף זוכה לדיון ציבורי מקיף ולהצבעה עממית משלו. כל סעיף נבחן בדיון ציבורי לאורך זמן. בשוויץ, ישנם סעיפי חוק שנדרשים כמה וכמה משאלים לאורך כמה שנים, עד שהציבור משתכנע שאכן השינוי דרוש.

סיכום:
המשאל הוא כלי תעמולתי לא רע בכלל. הוא מאפשר לאזרחים לחוש שהטכנולוגיה מאפשרת להם להצביע, אך בהעדר התייחסות רצינית לתהליכי הדיון הציבורי, ולדרכים לממש את חוכמת הציבור, יזכה המשאל ליותר ביקורת מאשר שבחים, ויהיה כלי שישמש ללעג וקלס על "הניסיון של הציבור להחליט". איננו צריכים להתייאש. לאחר סיום הסבב הזה של המשאל, יהיה על התומכים ברעיון משאלי העם והדמוקרטיה הישירה להמשיך לחתור לפתח כלים יותר ויותר טובים, ולהבין טוב יותר כיצד מתבצע דיון ציבורי משמעותי ופורה.