מבט פילוסופי

בשבוע האחרון נפלו אצלי שני אסימונים חשובים. הראשון קשור לראיית עולם, והשני ליחסים שבין האינטלגציה, המנהיגות והציבור.

חצי הכוס המלאה

כפי שאלו מכם שמכירים אותי יודע, אני בעל חלומות. יש לי חלום שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה שיוויונית, אנושית, הוגנת וטובה (דמוקרטיה ישירה). אי מאמין שבזכות הדמוקרטיה הזאת, ילך ויתישב הסיכסוך הערבי-יהודי. אני מאמין שאנו יכולים לפתח חברה מוסרית, טובה ומשגשגת.

אלו חלומות גדולים מבחינתי, והדרך אליהם היא ארוכה. בדרך יש לכאורה הרבה מכשולים, קשיים, אנשים שנוהגים בצורה שמחבלת ביכולת להשיג את החזון. כל אלו גורמים לתסכול רב, לכעס ולפעמים אף לשנאה. כאשר אדם חי כך במשך שנים, הוא עלול להפוך לפסימי, נרגן וכועס.

השבוע הסתבר לי משהו. התבוננות על המכשולים, וכעס עליהם הם מסוג הרעלים שאנו מטפטפים לעצמנו לוריד, והוריסים את האופטימיות וההנאה שבתהליך השינוי.

הבנתי, שכמו כל תהליך שינוי, כדי שהוא יקרה, אנו נדרשים להסתכל על ההצלחות. להתעודד ממה שכבר השגנו. לטפוח לעצמנו ולאנשים בקרבתנו, על השכם. לחגוג כל יום מחדש את ההשגים, את ההצלחות, ואת הטוב.

עדיין להסתכל קדימה, אבל מתוך ידיעה שעשינו משהו, ודברים מתקדמים. לדעת שאנו אולי לא נסיים את המלאכה, אבל יהיו כאלו שימשיכו אחרינו. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב' י"ט). תהנה מהמסע, מהחברים שאתה פוגש, מכל הטוב.

מאז שהאסימון הזה נפל לי, ראיית החיים שלי השתנתה, ואני נהנה מן היום יום.

בקרוב אצל מי שמעוניין בכך

האינטלגנציה

מידי פעם מתייעצים בי לגבי מאבקים/מאהבים של דמוקרטיה ישירה. כאשר אני נשאל לגבי מבנה הארגון, אני בד"כ מציע להכניס לקבוצה אנשי מחקר, שינסו לברר את הדרך הטובה ביותר למימוש הצלחת המאהב/מאבק. זאת מתוך ההבנה שאלו שניחנו בתכונות מנהיגות, ונדרשים להניע את הציבור הגדול, אינם בהחלט הכי נבונים, מלומדים או יודעים כיצד להוביל את הציבור להצלחת המאהב/מאבק. לעומתם, האינטלגנציה, אמורה לעסוק בשאלות של חוכמה, תבונה וידיעה, והם אלו שאמורים לראות את הדרך בצורה הטובה ביותר (אני יודע שיש פער… אדבר עליו בהמשך).

נראה שאצלנו בארץ לא התפתחה תרבות כזאת של שיתוף בין החוקרים (אני קורא להם אינטלגנציה)למנהיגות. אינני מכיר מספיק מקומות אחרים ואינני יודע מה טיב הקשרים במקומות אחרים. הדבר בארץ נראה כך:

כלומר, ההנהגה (כחול), מובילה את הציבור למאבק/מאהב. האינטלגנציה חושבת שצריך ללכת למקום אחר, או לא בטוחה לגבי דרכה. כך יוצא שאנו כקבוצה, לא מתנהגים בשיא התבונה. כדי להשיג את מטרתונו, אנו נדרשים לכן לא פעם לרטוריקה אלימה, הפגנות כוח וכיוב'.

המקרה המיטבי, להבנתי הוא המקרה הבא:

זה המצב בו האינטלגנציה גיבשה דרך מספיק ברורה לגבי פתרון הבעיה. היא מקיימת קשרים עם ההנהגה. משפיעה ומושפעת מהציבור, ובאופן כללי מעצבת במידה מספקת את התודעה הציבורית. במקרה הזה, אם האינטלגנציה גם מחוברת למציאות, בצורה טובה, אנו כציבור יכולים לנוע ביתר תבונה.

אך בכוונה סימנתי כוכבית. הכוכבית אומרת שצריכה להיווצר התיצבות פרדיגמתית.

התיצבות פרדיגמתית מתרחשת בשתי מיקרים. במקרה הראשון הוא שהפוליטיזציה של הקבוצה גברה על המחקריות. זהו מקרה שלילי, שעלו להוביל להיווצרות קונספציה שגויה, ולהוביל את הציבור לסכנה. מצב כזה נוצר כאשר אין מקום לחופש הביטוי, יש מלחמות אגו, ואי מוכנות לחקור באמת ובתמים.

האפשרות החיובית נגרמת כאשר, האינטלגנציה עסוקה במחקר, תיאורתי ואימפרי טוב עד כמה שניתן. ואז נוצרת הסכמה רחבה לגבי הדרכים שבהם יש לפתור את הקונפליקיטים ובהן יש להוביל את הציבור. במקרה הזה, אכן תיווצר הדרך הנהירה שתאפשר לציבור ולמנהיגיםלבור להם דרך יעילה את התנועה ליעד הרצוי.

פרדיגמה מחקרית טובה שתהיה לנו

במשך שנים ארוכות אינני זוכר שחלמתי חלומות. כלומר חלומות כאלו שחולמים בלילה. אהובתי שנמצאת כרגע במהלך התואר השני בפסיכולוגיה מחקרית, טענה כי אין זה נכון שאינני חולם, אלא שאינני זוכר את החלומות. גם אני שמעתי את התאוריה הזאת, וניסיתי להסביר את הסתירה בין תצפיותיי לתיאורה, בכך שאינני זוכר את החלומות. אך הדבר לא הסתדר לי, כיוון שאני קם בשעות שונות, והולך לשון בשעות שונות. אני קם לפעמים לשמירה בשתיים לפנות בוקר, ושעת היקציה שלי משתנה בין 5 – ל 7. ולא תמיד היקיצה מגיעה מרצוני החופשי, ואף פעם אינני זוכר שחלמתי.

הסתירה הזאת לא הציקה לי במיוחד, כיוון שאין זה אחד מתחום עיסוקיי. אבל הלילה היה דבר ששינה עבורי את המחשבות על היחס בין התיאוריה לתצפיות. הלילה חלמתי חלום עצוב. לא ישנתי טוב, והייתי ער-לא-ער. הרגשתי שהשינה היתה קלה יותר, ופחות טובה ומעמיקה. קמתי עייף מהרגיל. בד"כ אני ישן כמו בלוק, ומתעורר עם הרבה כוחות. הלילה הזה היה שונה.

ניסתי להבין מהיכן הגיע החלום העצוב הזה. הוא הטריד אותי. הוא עסק במותם של חברים קרובים, ובהישארות ילידהם היתומים מאחור. ניסתי להסביר את החלום בפעילויות השגרתיות שלי, שלפעמים יש בה סכנות. אך לא גילתי מה שונה היום מכל יום אחר. ואז נזכרתי בדבר שהיה שונה. אתמול בערב ראינו ביחד עם חברים את הסרט Law Abiding Citizen. התמונות בתחילת הסרט היו איומות. ראו שם אב שבתו ואישתו נרצחים, והאב מוטל קשור על הרצפה, מדמם וחסר אונים. התמונות היו קשות, אך המשכנו לצפות. לאחר "כמה שנים", האב התחל לנקום בצורה המזעזעת ביותר האפשרית. כאן נשברנו וסגרנו את הטלויזיה, ופנינו לעיסוקים יותר משמעותיים, כמו שיחה על חוויות החיים.

מזה שנים שאינני רואה כמעט סרטים. אינני רואה טלויזה ואני ממעט מאד לשמוע רדיו. מעט האינפורמציה על העולם מגיעה מקריאה של פעם בכמה ימים בעיתונות האינטרנטית ובבלוגים. אני קורא עיתון רק אצל חותניי בשבת פעם בכמה שבועות. חושיי לא הוכהו על ידי רצף האלימות אליו נחשפים כל מי שקורא בקביעות עיתונים, שומע רדיו וצופה בטלויזיה. הסרט הזה, עבור אדם כמוני, שאינו רגיל בדברים כאלו היה חזק מידי.

החשש ממוות של חברים ויתמות של ילדיי חברים, כנראה היה הביטוי לאנרגיה השלילית שהסרט שתל בי. ומזה שנים, חלמתי. חלמתי חלום עצוב, שבהחלט זכרתי עד בוא הבוקר.

נכון, זאת תצפית אחת, ואינני מתכוון לחזור עליה. אבל פתאום עלתה במוחי השערה, שאני כלל לא חולם בלילה. במהלך היום אני עוסק בפילוסופיה ובאימון לאיכות חיים. אני מנתח את הבעיות שבהן אני נתקל, על בסיס יום יומי. אני מעלה הכל על הכתב (במחברות מחקר רלוונטיות). הכל מעובד, הכל משתדל להיות מפוענח. על בסיס יום-יומי. ואז בלילה, המוח שלי פנוי לעסוק בדבר העיקרי שהוא נזקק לו. בשינה עמוקה וטובה. שנה מרפאת. זאת בעוד אצל מרבית האנשים, הטרדות והדילמות ממשיכות להעסיק את המוח גם בשינה. והן אלו שמהוות יסוד לחלומות אותם אנו חולמים.

האם יכול להיות שעיבוד טוב יותר של הדילמות שלנו במהלך היום, יכול להביא לשינה יותר טובה ולערנות גבוהה יותר במהלך היום? ואולי יכול להיות שעיבוד במודע טוב מהעיבוד הלא-מודע שמתרחש בחלומות?

זאת כרגע רק השערה פרועה ולא מבוססת דיה. כדי לבסס אותה יש צורך לבחון עוד אנשים שמעבדים את חוויותיהם בצורה מודעת (כמו נזירים בודהיסטים?), ולבחון במעבדות שינה, את ההתנהגות המוחית בזמן שינה של אנשים המעבדים את הדילמות שלהם ביחס לאנשים שאינם מעבדים בצורה מודעת .

מישהו/י רוצה לעשות על כך תזה?