תגית: תקשורת

פעולות שמדינת ישראל יכולה לנקוט כדי לשפר את המצב הביטחוני – על ידי התמודדות עם הרשתות החברתיות של צעירים ערביים

קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

Picture-5בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

הפסקת האש טובה ליהודים? תלוי מהי האג'נדה הפוליטית של העתון שאתם קוראים

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

 

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

מדוע רומני ניצח את אובמה בדיבייט הראשון?

עוד רגע אני יוצא לרכיבה, אך לפני כן, הייתי חייב להעיר על תהליכי לוגיקה ושיכנוע שרואים בעימות בין אובמה לרומני.

אחד הדברים הבולטים מבחינת לוגיקה-רטוריקה בויכוח של רומני ואובמה הוא שאפשר לראות שרומני מדבר אל האזרח, מתוך אמפתיה והבנה לעולמו של הבוחר, ולאחר מכן הוא מוליך בבטחה אל פתרון עוצמתי שמחזקת את האזרח (עסקים קטנים). אובמה מדבר על מספרים, ותופעות כלליות, בלי להתחבר לצופים. רומני לאורך הדרך משדר טון של עוצמה מתוך התחברות לקהל, בעוד אובמה "מהרהר", ונשמע יחסית מנותק לפעמים הוא נשמע מבקר, אך בהחלט לא מחובר.

כאשר מדברים אל קהל, יש להתחבר אל הקהל, לדבר בשפתו, ולשגר לקהל שהוא יכול להיות חזק. זה מה שאיפשר לרומני לנצח, וגרם לאובמה להפסיד.


(יש בעיה בקול, לכן אנא התחילו ב2:40)

מחשבות על הלינץ' בכיכר ציון

בהתחלה חשבתי לא להגיב על הידיעה שהארץ העלה על החשד שנערים יהודים עשו לינץ' בנערים ערבים. בעניינים שכאלו, הארץ אינו מקור אמין. היו מקרים שהארץ מיהר להאשים מתנחלים או חרדים בכל מיני דברים, בלי הבחנה, בהכללות, ולפעמים סתם בחוסר דיוק. הארץ הוא עיתון קיצוני בדעותיו נגד המתנחלים, החרדים והימין, ולכן מקור שיש להיזהר ממנו בדברים שכאלו. ובכלל ראוי שנתיחס בספקנות לכל מה שהוא חשד, ולא עבר את מבחן ההוכחות בבית המשפט. התקשורת, בגלל צרכי רייטינג ממהרת לפסוק ולשפוט אנשים, מבלי ששמענו את כלל הצדדים.

אלא שלאחר שקראתי תגובות, החלטתי בכל זאת להתייחס. אני גר בהתנחלויות כבר 16 שנים. מעולם לא ראיתי נוער שהתנהג כמו החבר'ה כיכר ציון, או חושבים כמו הנוער בכיכר ציון. הכי קרובים לזה היו "נוער הגבעות" שנחשבים קיצונים גם כאן בסביבה. אלא שמההכרות שלי איתם, גם הם לא היו בכיוון של לינץ' או באמירות נוסח לינץ' (הם לא תמימים, אבל העניינים שלהם קשורים יותר לארץ ישראל).

לכן ניסיתי להיזכר היכן ראיתי פעם אחרונה אלימות כזאת, או משהו שדומה לאלימות שכזאת? ואז נזכרתי בפעם ההיא שרכבתי על אופני הרים בשדות ג'לג'וליה, וחבורה של ארבעה נערים ניסתה לתפוס אותי ולהכניס לי מכות, סתם בגלל שאני יהודי (כך הבנתי על פי הקללות שלהם, בעודם רודפים אחרי). והפעם הקודמת היתה בברכה ברמת השרון, שם נער ניסה להטביע אותי, סתם כי זה מצחיק (היתי ילד והוא היה מבוגר ממני בכמה שנים). ובכן, נערים הם עם אלים לא פעם, במיוחד כשהם מסתובבים משעוממים, ומחפשים אקשן.

רגע לפני שנאשים את הימין הקיצוני בדברים שאין לנו שום הוכחה לגביהם, מומלץ שנסתכל על המקום שבו קרה הארוע, ומי הנוער שמסתובב שם. מסיפורים ששמעתי ממדריכי נוער, המקום הוא אזור בו נוער מנותק מסתובב. מקום בו לנערים אין שום מסגרת. בתוך הוואקום הזה, דברים נוראים קורים. נערים החיים באלימות, מפתחים דעות קיצוניות ביותר ואלימות ביותר. החיים הקשים מלמדים אותם, שהדרך לשרוד, היא להיות אלים ולהביס את האויב שלך.

במקום להאשיםאת העולם האכזר/הממשלה/המתנחלים/היהודים/השמאלנים (תבחרו את המחנה שאתם אוהבים להאשים בד"כ), אני מציע שנפעל למען. למען עזרה לנוער מנותק. עזרה לבניית הורות טובה יותר, במשפחות קשות, כדי שקשרי הורים-ילדים לא יבואו לידי ניתוק בגיל הטיפש-עשרה. עזרה לזולת, סתם כך. במקום לצעוק גוואלד, אנא הביטו על המציאות, וראו במה אתם יכולים לעזור. האשמות, לא יועילו. הן רק יחזקו את תחושת הדיכאון, וישאירו נוער במצוקה, לעשות את מה שהוא עושה לפעמים… פוגרום.

מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? או שליטה ממלכתית בתודעה הלאומית

תארו לעצמכם פוליטיקאי ישראלי, המשבח רוצחי המונים. תארו לעצמכם פוליטיקאי המשבח את ברוך גולדשטיין (הגבר). תארו לעצמכם אותו מעודד שיהיו עוד מאות ואלפי ברוך גולדשטיינים. מה אתם חושבים שהיה קורה בתקשורת הישראלית? נכון, צעקות חמס ודרישה מהמשטרה לעצור את האיש בגין הסטה לאלימות. מפלגתו היתה מוצאת מחוץ לחוק (ואכן מפלגה כזאת כבר הוצאה). ואני חושב שאכן בצדק היה הדבר הזה נעשה. דמוקרטיה אינה נבנת על הסטה לאלימות, אלא על בניית יכולת לגשר ולהתדיין ולקבוע על פי בחירת הרוב את המהלך המדיני. כך צריך להיות, וכך ראוי שיהיה.

אלא שבישראל יש פוליטיקאי כזה שמעודד את הברוך גולדשטינים הבאים. הוא קורא מעל גבי בימה פומבית ומשבח אותם, ואף כלי תקשורתי מרכזי לא מדווח על כך. שום חקירת משטרה לא נפתחת כלפיו. נדה, זירו, אפס תגובה של מוסדות החוק או התקשורת הציבורית הרחבה.

לפוליטקאי הזה קוראים אחמד טיבי, אלא שבמקום לעודד את ברוך גולדשטיין מחברון, הוא מעודד את הערבים ליצור פיגועי התאבדות ופעולות רצח של ישראלים. ושום דבר לא קורה, ושם מעשה לא נעשה. אנא הסתכלו על הסרטון הזה, ובואו ננסה להבין מדוע לא נעשה דבר. התיאוריה שאציע, כך אני מקווה תפתיע אתכם.

יש לי תיאוריה שתנסה להסביר את התופעה המוזרה הזאת של העדר התגובה בציבוריות הישראלית ובמערכות החוק. על פי התיאוריה, הסיבה היא לכך שהתקשורת שומרת על פרופיל נמוך כלפי הסטה לאלימות מהצד הערבי-ישראלי היא שרוב הציבור הערבי-ישראלי עובר תהליך של ישראליזציה. אם מסתכלים ברחובות רעננה וכפר-סבא ניתן לראות שערבים הולכים ומשתלבים בחברה הישראלית. הרוב, כמו בכל מקום, הוא מתון ולא מתלהם. אם יתנו במה לטיבי, הדבר עלול לגרום להתפתחות תגובות קיצוניות בקרב הציבור הערבי-שיראל ולכן ליצירת תהליך של דה-ישראליזציה ופרוק הנורמליזציה. אנו אומנם נטפל במסיט אחד, אך נקבל אלפי קיצונים חדשים. באופן כללי, הפתרון מבקש ליצור נורמליזציה על ידי המנעות מהגבה לקיצונים. לא להגיב להם. רק לנטר מקרוב שהם אינם מבצעים פיגועי טרור, ומעבר לכך דממה.

לא לגמרי בטוח שזה הפתרון הטוב ביותר. יתכן כי בינתיים, בשקט בשקט, דיבורים מהסוג של טיבי ואחרים מועדדים מילטרזציה של הציבור הערבי. לא ברור. אבל אולי עדיף באמת לשמור על שקט בעניין הזה. מה דעתכם?

העניין השני, הוא איך מדינת ישראל מצליחה להשיג שקט תקשורתי כזה? הרי בעיתונות של שוק חופשי, כל עיתונאי שהיה רואה כזאת הרצאה היה עושה מהסרטון צימס. אין כמו כמה עוכרי ישראל כדי לספק כותרות עיתונים ולמכור עוד קצת. איך קורה שסרטון כזה לא עולה לכותרות הראשיות? הסיבה כנראה נעוצה ברגולציה של המדינה על העיתונות. בצורה כל שהיא מצליחה המדינה לגרום לעיתונות לא לפרסם פרסומים מהסוג הזה. איך מצליחה המדינה לעשות זאת? כנראה באמצעות מה מה שנקרא וועדת העורכים. וועדת העורכים היא פגישה תקופתית של העורכים של כלי התקשורת המרכזיים בארץ, שבה יושבים נציגים של השב"כ וגורמי בטחון אחרים. מן הסתם גורמי הבטחון נותנים הערכות מצב על המצב הפוליטי-בטחוני בארץ, מייעצים ומסייעים כנראה לעורכים לקבל החלטות שיעלימו מידע שעלול לגרום להקצנה של הציבור היהודי והערבי בישראל. העורכים מצדם בניגוד לתתחושת חופש הביטוי שהם משדרים לציבור, הם אנשים רבי כוח במערכת העיתונאית. הם קובעים בסופו של דבר מה יפורסם, איך יפורסם ומי יפרסם. כל עיתונאי, כמו כל מי שעובד בכל ארגון אחר, יודע שכדי להישאר במערכת וכדי להתקדם, עליו לפעול על פי רצונו של האנשים החזקים במערכת. מערכת העיתונות לא שונה בכך מכל מערכת אחרת.

עדות לכך שמערכת הרגולציה בנושא הערבי-ישראלי עובדת בישראל, היא סדרה של ארועי תקיפות של ערבים-ישראלים, כלפי יהודים שבדרך כזאת או אחרת צוינו כסתם אלימות, למרות שבכולם היו מאפיינים לאומניים. ההתקפה בשבוע שעבר בגן סאקר, רציחתו של סעדו, שלושה מיקרי אלימות ביום העצמאות בירושליים, וארועים אלימים שמתרחשים לאחרונה. את ההשקטה משיגים על ידי כך שהמשטרה מדווחת שהאורע אינו על רקע לאומני (למרות שכמעט תמיד היא מוסרת בהתחלה שהארוע הוא על רקע לאומני), והדיון בעיתונות מתמסמס, כיוון שבתקשורת המרכזית דואגים לצייר אותו כלא-לאומני.

כך נראה שמבקשת המדינה למנוע הסלמה של היחס הערבי-יהודי.

האם לדעתכם גישה זאת נכונה?האם ראוי ללכת אני בדרך אחרת (כמו למשל לדבר באמת על הבעיות ולא לעלים אותן)?

מדוע העיתונות שמאלית – תיאוריה טבעית ולא קונספירטיבית

בהתכתבות שהיתה לי עם ליאור ב- Google+ עלתה השאלה מדוע העיתונות נתפסת כשמאלית בעיני רבים. לאחר שראינו במהלך הדיונים שהמונופול של השמאל במדינה נגמר במהלך שנות ה-90, וכיום כוחות השוק, בעלי ההון והאינטרנט היו אמורים להכתיב עיתונות יותר ימנית, עדיין אנו רואים דומיננטיות לשמאל בעיתונות הכללית.

במהלך הדיון הלכו והתבררו מספר דברים שנובעים מתופעות טבעיות. להלן ההשערה שלי. אשמח לשמוע את דעתכם:

ליאור שלום,

דברים מעניינים את כותבת.
אינני חושב שהשמאל דומיננטי בתקשורת בגלל הרגלים שרכשנו. באינטרנט אתרים עולים ונופלים במהירות. פייסבוק הופיע לפני שנים בודדות ותפס במה מרכזית, לעומתו אתרים אחרים נעלמו. ווינט וואלה, מצליחים להחזיק את הקוראים כי יש בהם משהו שמושך אותנו (הם ראשונים בדרוג הישראלי). מה זה המשהו הזה? אנסה לשער.

נתחיל ממקור-ראשון. במקור ראשון היו כותבים שמרנים (היום יש שם הרבה יותר כותבים ליברלים). כותבים שמרנים הם משעממים, כי הם טוחנים את האתמול. חלקם כעסניים, מעצבנים, ולא נעים לקרוא אותם (את תיארת זאת כימין-קיצוני).

לעומתם, בהארץ, ynet ו-walla יש הרבה כותבים ליברלים. הם חדשנים יותר, נותנים מידע שגורם לנו להתעורר ולהרהר וגם להתעצבן במידה סבירה.

ב-הארץ יש כותבים יותר ליברלים ולכן הם מעצבנים ומעוררים אנשים ליברלים-קלים. ב-ynet יש כותבים ליברלים-קלים, והם מעצבנים ומעוררים אנשי ימין ומרכז. עבור הימין-מרכז, הארץ מעצבן מידי ולכן לא קריא. עיתון, כדי לעורר ולעצבן-קלות, צריך להיות טיפה ליברל יותר מקוראיו.

ככל הנראה מה שאת מכנה "ישמרו אותנו מפוכחים, שהתקשורת שמאלנית" לדעתי זה רצון הטבוע בנו שיעוררו אותנו לחשוב, להתרגז, להסתקרן…ואת זה עושים, באופן טבעי, כותבים ליברלים הרבה יותר טוב מכותבים שמרנים.

האם זה אומר שתמיד יהיו לנו כותבים ליבלרים ולשמרנים לא יהיה מקום? לדעתי יתרונם של השמרנים בידיעה יותר מדוייקת (מחקרים מראים זאת), ולכן הם יהיו טובים יותר במקומות כמו ויקיפדיה (ויקיפדיה הישראלית נחשבת שמרנית) ובמדעי הטבע, ולאחרונה גם הפסיכולוגיה.

ועוד דבר. שמרנים, על פי המחקרים הם אנשי חרוצים יותר השקועים בעבודתם במסירות (שוב, גם זה על פי מחקרים). לכן סביר להניח שהם לא יבזבזו את זמנו של המעסיק ויגלשו רגע לווינט או לפייסבוק. לעומתם ליבלרים מעדיפים להתעסק במה שמעניין אותם, ופחות בעבודה (אלא אם התמזל מזלם והם עובדים בעבודה שממש מעניינת אותם), ולכן סביר שעיתונים שרוצים רייטינג יפנו לקוראים יותר ליברלים.

השילוב ביו הטיה לכיוון שכיחות גבוהה יותר של  קוראים ליברלים, לבין כותבים עוד-יותר-ליברלים שהם יותר "מאתגרים" מטבעם, הוא שלהבנתי, יוצר באופן טבעי עיתונות שמאלית, ולא קונספירציות כאלה ואחרות.

מה דעתכם?

—-

נוסף: מאמר מעניין בנושא הטוען כי ליברלים יטו מראש לעבוד יותר בעיתונות כי הם פחות "אנשי-עבודת-כפיים", ויותר אנשי-חלום ושאיפות חברתיות.

 

פרובוקציה או הדרה

זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

* טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

—-
Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

שלום חברים

להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

"היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

ממך כיהודי אל יהודי".

לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

"הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

ובכן, מה קרה כאן?

תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

ועוד מספר כלי תיקשורת.

מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

"השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

"הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

לא ההפגנות עושות את השינוי, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמה

במאמר מבריק כהרגלו, מראה קלי שירקי, כי מה שמפיל ממשלות, והופך מדינות לדמוקרטיות, אינן ההפגנות, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמות. הוא מראה כי באיראן, החתימה על עצומה של מיליון נשים לליברליזציה, השפיעה יותר מהמאבקים של התנועה הירוקה. ברית המועצות ושלוחותיה נפלה, לא בגלל מאבקים, אלא כי התארגנה אלטרנטיבה של קבוצות גדולות שידעו לעבוד ביחד, ויכלו להחליף את ההממשלה החלשה.

מתי יבינו מארגני המחאה, שמאבקים ומלחמות בשוטרים הם לא אלו שיביאו שינוי, אלא היכולת לנהל דיון הוגן ומשכיל בין מאות אלפי אנשים, היא שתביא את השינוי הרצוי, דיון דמוקרטי, שבו כל אזרח מקבל קול אחד. לשם כך עלינו להפסיק לחשוב בשמאל-ימין, לוותר על האגו, ולהפסיק לנפנף אצבעות אל ראש הממשלה, אלא לחשוב על איך אפשר לפתור את הבעיות שבפניהן עומדת החברה הישראלית.

עלינו לעזוב את הקריאות ל״למדינת רווחה״ או לאי-ריכוזיות. במקום זה עלינו לדון ולחפש ביחד דרכי פתרון טובות יותר. עלינו לשאול את עצמנו באילו דרכים ניתן לפתור את בעיות החברה, ולהתייחס למחקרים המתקדמים ביותר העומדים לראשותינו. עלינו לנהל דיונים משכילים, על האפשרויות השונות, ולא להיתקע בתפיסות המוקדמות שלנו.

מי מצטרף?

השאלה הראשונה שמעניינת אותי האם טרכטנברג טוב ליהודים או לא. למי יש דעות ונימוקים?

שאלות אחרות גם יתקבלו בברכה.

 

לפעמים צריך להיזהר

לעבאס זאכי, חבר בוועד המרכזי של הפתח יש משהו שהוא רוצה להגיד לאחיו הערבים, אך לא בטוח שהוא רוצה שהישראלים ישמעו.

לפעמים כדאי להקשיב לפליטות הפה הפרוידיאנות, ולהבין שכאשר אנו מנסים לפתור בעיות עם הפלסטינים, לפליסטינים, אם הם יוכלו, יש תוכניות שונות משלנו.

זכי אינו דק רקק. הוא זוכה לתמיכה רחבה בקרב ההנהגה הפלסטינית. בויקיפדיה נאמר עליו:

בחודש יוני 2011 פרסם השבועון "כל אל-ערב" היוצא לאור בנצרת "חשיפה", על פיה זכי הוא המועמד המוביל לרשת את יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לאחר שזה יפרוש מתפקידו. העיתון הסתמך בדיווחו על מקור עלום שם המוגדר "מהימן ובכיר", ודיווח כי זכי זוכה לתמיכה אף בקרב חברי הוועד המרכזי של ארגון הפתח. זכי עצמו הגיב לדברים בביטול, וציין כי הוא מקווה שאבו מאזן ימשיך בתפקידו.

לכן לדעתי, כל פתרון שימצא, צריך להבטיח שהפלסטינים לא יוכלו לממש את מאוויהם הכמוסים, למדינה מהירדן ועד הים.