25 ינו 2011

הומאופטיה. האם היא עובדת? ספקות על ספקנות

יוסי לוי כתב מכתב המבקש להפיץ ארוע ספקני כנגד ההומופאטיה. פרטים על הארוע בהמשך. הנה תשובתי ליוסי:

יוסי שלום,

כספקן מושבע, אני מטיל ספק בתפיסת עולם חומרנית (מטריאליסטית). האם לא יכול להיות שההומופאטיה משפיעה בדרך לא חומרית (כלומר לא דרך ריכוז החומר המדולל לאפס)? יש לי מאומנים שדיווחו שבוודאות הומפאטיים עזרו להם, כמו ששום טיפול אחר לא עזר להם. כשניסתי לברר את סוגיית ההומפאטיה ודרכי השפעתה, על ידי תחקור הומופאטים לגבי שיטותיהם, היה נראה לי שעיקר הטיפול הוא למעשה פסיכלוגי-עממי. האם אין לטיפול הפסיכולי-עממי חשיבות בהבראת החולה?

לחשוב שהכל עובר רק דרך תרופות כימיות שנבדקו מדעית, נראה לי מאד שמרני וחומרני. לנפש, או לרשתות הניורונליות שבאמצעותן אנו פועלים יש מערך אינטראקציה פנימית וחיצונית יותר מורכבת מאשר תרופות כימיות. האם לא תסכים איתי?

טל

המכתב של יוסי:

2011/1/24 Yossi Levy

שלום רב,

שמי יוסי לוי, ואני, בין היתר, כותב את הבלוג נסיכת המדעים ופעיל בקהילה הספקנית בישראל. אני מתנצל מראש על ההטרדה שאולי גרמתי לך במשלוח מייל זה.
הקהילה הספקנית העולמית מארגנת בימים אלה את 10:23 – אירוע מחאה גלובלי להגברת המודעות לחוסר התועלת והנזקים שבהומיאופתיה – שיטת "ריפוי" חסרת בסיס מדעי שאין כל ראיות ליעילותה. האירוע יכלול יותר מ-1000 משתתפים ביותר מ-10 מדינות ויותר מ-23 ערים. במסגרת האירוע, יטלו משתתפיו "מינון יתר" של תכשיר הומיאופתי, כדי להמחיש את חוסר יעילותו.

האירוע הישראלי יתקיים ביום שישי, ה- 4/2/2011 בשעה 10:23 בתל-אביב. פרטים נוספים והמיקום המדויק יימסרו בהמשך.

למרות שחלק ניכר מהציבור רואה בהומיאופתיה טיפול רפואי לגיטימי, האמת היא שקיימות עדויות מדעיות מצטברות לכך להומיאופתיה אין כל אפקט טיפולי משמעותי מבחינה קלינית.

הקמפיין נועד להגביר את מודעות הציבור הרחב לאמת המדעית על ההומיאופתיה ולנזקים העלולים להגרם כתוצאה מטיפולים הומיאופתיים.

אשמח אם גם בבלוג שלך יופיע אזכור לאירוע ומטרותיו החשובות.

בתודה

יוסי לוי

Yossi Levy יוסי לוי
The Princess of Science נסיכת המדעים
למידע נוסף

אתר קמפיין 10:23 בישראל (עברית): http://www.1023.org.il
אתר קמפיין 10:23 העולמי (אנגלית): http://www.1023.org.uk
שפינוזה – אתר הקהילה הספקנית בישראל: http://www.skeptics.org.il
שאלות ותשובות בנושא ההומיאופתיה באתר שפינוזה (עברית): http://www.skeptics.org.il/answers/tag/homeopathy
מאמרים בנושא ההומיאופתיה באתר "נסיכת המדעים" (עברית):
http://www.sci-princess.info/archives/tag/homeopathy

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under פילוסופיה של המדע Comments 26 תגובות »

03 נוב 2010

ההתעלמות של פוקו והפורום להגנת ההשכלה הגבוהה

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

להמשך קריאה

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under פילוסופיה, תיקון חברתי Comments 76 תגובות »

01 יונ 2010

להפעיל את הפרה-פרונטל-קורטקס

הארוע הקשה אתמול, הוא סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה בחברה הישראלית. אנו אומה בהיסטריה. אנו כל הזמן נאבקים. התגובות שלנו הן אגרסיביות, בין אם אנו נמנים על הימין ובין אם אנו נמנים עם השמאל. חבריי בימין מעודדים הפעלת כוח. חבריי בשמאל מתוסכלים מהמדינה, ונאבקים לשלום או נגד הימניים, או עבור מה שזה לא יהיה (לשמאל יש הרבה מאבקים, כך שקשה למנות אותם כבר). כולם כאן במאבק, לחיים ולמוות.

אם החברה הישראלית היתה אדם אחד, אז היתי אומר שהיא משתמשת בעיקר בהיפוטלמוס ובאמיגדלה. שני אזורים במוח, האחראים בין היתר על תגובות אימפולסיביות ועל אגרסיביות. אזורים אלו שייכים למוח הקדום שלנו והם משמשים לפעולות פשוטות יחסית. כאשר אנו מאוימים, או רעבים, או צמאים, או צריכים יחסי-מין, אלו האזורים שמופעלים. הם אינם יודעים מורכבות. המערכות הללו יודעות לקבל החלטות פשוטות למשל הילחם-או-ברח. כדי לווסת את הפעולות הפשוטות הללו התפתח באבולוציה (הקב"ה יצר, לבריאתנים שבינינו) אזור במוח שנקרא פרפרונטל-קורטקס. זהו האזור הקידמי במוח, והוא מסייע להבין מצבים מורכבים, ולווסת התנהגות מורכבת הרבה יותר. באזור הזה אגורה כנראה רוב החוכמה שיצרנו במהלך חיינו.

ישנם ממצאים המראים כי אנשים הנוטים לאגרסיביות מפעילים פחות את הפרפורנטל קורטקס. על פי הממצאים הללו, נראה ששאנו הישראלים, בין אם אנו אנשי ימין ובין אם אנו אנשי שמאל, כמעט ולא משתמשים בפרפורנטל-קורטקס. אנו מעדיפים את תגובת הילחם-ברח, על פני ניסיונות להבנות כאן מהלך מורכב ומתוחכם.

אני משוכנע כי באופן אישי, אנשים אכן מפעילים את הפרפורנטל-קורטקס. אני בטוח שביום-יום לא כולנו פועלים באגרסיביות. יש בנו חמלה, ויש בנו התחשבות, ויש בנו הקשבה. אך בכל הנוגע לחיינו המשותפים, נראה שאנו בנסיגה חמורה.

מדוע זה קורה? אינני חושב שאנו עם פחות נבון מעמים אחרים (למעשה יש ממצאים אימפרים שמראים את ההפך). אני חושב שלמצב הזה חברו מספר גורמים. אנסה למנות אותם. אשמח אם תמצאו עוד גורמים:

  1. היסטוריה ארוכה של רדיפות – העם היהודי נרדף במשך 1700 שנה לפחות (ב-300 השנים הראשונות של הגלות, גם הנוצרים נרדפו. אח"כ הם השתלטו והתחילו לרדוף אותנו). זה מפתח תחושת פרנויה קלה.
  2. משבר מנהיגותי – במשך מאות רבות של שנים, סמכנו על ההרבנים שימצאו עבורינו תשובות. החל מהמאה ה-18, איבדנו בהם אמון. הלכנו לחפש את האמת בהשכלה, אך לא השכלנו למצוא דרך בה ההשכלה תוביל אותנו. אנו נידפים ברוח, ואיננו מצליחים לגבש הסכמות רחבות חדשות. גם מי שחיי כיום בחברה הדתית, מבין שלא כל הפתרונות אצל הרבנים.
  3. היסטוריה של פלפלנות – במקום שתרבות הגמרא תלמד אותנו כיצד לחפש את האמת, על ידי מחלוקת, חקירה וישוב הדעת, היא התחילה ללמד אותנו סכולסטיקה. המטרה בדיון אינה לחפש את האמת, אלא להראות מי יותר חכם. הפלפלנות הגמרתית, גרמה לנו לאבד את העיקר. כלומר את הענווה הדרושה לחיפוש האמת. את ההקשבה שנועדה כדי ללמוד. את ההתבנונות בעולם בצורה ישירה, ובחינת התאוריות על פי המציאות.  במקום להבין כי האמת/הקב"ה גדול/ה מאתנו, אנו חושבים שיש בידינו להשיג את האמת. ואנו נוהגים ביהירות, כאילו אנו המצאנו את האמת.
  4. פוליטיקה ותקשורת של המונים – אחד הדברים שכל פוליטיקאי מתחיל מבין, זה שהוא צריך לצייר את העולם בסיסמאות קליטות, אם הוא רוצה קהל תומכים. הסיסמאות הללו צריכות לצייר את המחנה שלו בלבן ואת היריב כשחור. כך גם בנויות הכותרות של העיתונים והתקשורת. עולם של שחור ולפעמים טיפונת לבן. פיתחו כל עיתון, ותראו שם תמיד "רצח, שחיתות, אונס,שוד, מעילה, טרור". גם הפוליטיקה הקיצונית, וגם התקשורת ההמונית, פועלות על אותו מנגנון ברח-או-הילחם. אחד הדברים שאנו יודעים שקורה למערכת הזאת, היא שהיא מעוררת ערנות ועניין. היא התפתחה בתקופה שבעלי חיים היו צריכים לזהות טורף או יריב מייד, ולהחליט אם לברוח או להילחם. כל אלו שלא התענינו בסיטואציה, נטרפו או הוכו. כך שאנו מתוכנתים גנטית להגיב לאינפורמציה הזאת. הבעיה היא שהמערכת הזאת כ"כ חזקה וכ"כ ממכרת (כן, ניתן להתמכר לאלימות), שאנו איננו יכולים שוב להפעיל את הפרפרונטל-קורטקס.

מה ניתן לעשות? כיצד מפעילים  שוב את הפרפרונטל קורטקס?

לשם כך, עלינו להצטייד בכמה שלבים נפשיים (אתם מוזמנים להוסיף עוד, אם אתם מכירים).

  1. להיגמל מהאלימות התקשורתית – הימנעו עד כמה שניתן לחשיפה לטלויזיה, לרדיו ולעיתונות הנייר (איך שהוא, העיתונות האינטרנטית הרבה פחות אלימה). מי שלא יודע כיצד נגמלים, מוזמן לפנות למוסד הגמילה הקרוב. אני מבטיח לכם שהאלימות שאתם נחשפים אליה, מסוכנת יותר מסמים אחרים שאתם עלולים לפגוש.
  2. להיגמל מפוליטיקה אלימה – אם אתם מזהים פוליטקאי שמנאץ אחרים, היו בטוחים שהוא דואג לאינטרסים שלו. עיזבו אותו, באמש'כם, ותתחילו לדאוג לעצמכם ולעתיד ילדכם. אל תחשבו שתצאו למאבק והוא יצליח. מאבק גורר מאבק מן הצד השני. אלימות, מגדילה אלימות. זה נכון אם אתה איש ימין או איש שמאל.
  3. היו אוהבי אדם – חביב אדם שנברא בצלם. אהבה מגבירה את שחרור הסרטונין. היא מעלה את תחושת העונג, ומחלישה את ההרצון לאגרסיביות.
  4. תתחילו להשתמש יותר ויותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם. במקום להגיב אוטומטית, תנסו לשפוט את הסיטואציה מהמקום של האדם שעומד מולכם (בצדק תשפוט עמיתך). תתקשרו איתו, תדונו איתו, תנסו להבין איך הוא רואה את הדברים. אל תגיבו מיד. חישבו. באינטרנט היום, ניתן למצוא המון אנשים מעניינים (בעיקר בבלוגים). תלבנו איתם סוגיות.
  5. ענווה – העיקר הוא לא אתם, אלא חיפוש האמת. הקשיבו, נסו לראות האם הוא רואה משהו שאתם לא רואים. גם אם הוא נראה לכם פחות חכם מכם, עדיין יש מה ללמוד מכל אחד (שהרי, איזהו החכם? הלומד מכל אדם).
  6. אם בדקתם, וחקרתם וראיתם שאדם טועה, ואף פוגע באחרים העמידו אותו במקומו. אהבה, אינה סיבה לא להוכיח אדם כשצריך. חינוך ילדים טוב, נבנה על אהבה, אך גם על גבולות של אמת. הדבר נכון גם בבני אדם בוגרים. הוכיחו רק לאחר שבררתם היטב איתו שאכן  כך הם פני הדברים. ואם עדיין הוא ממשיך בהתנהגות פסולה, פשוט הוכיחו אותו. הדבר גם נכון למדינות ולעמים אחרים.
  7. תכתבו בפייסבוק, אבל אל תשכחו את הבלוגים – מטבעם, הבלוגים הם מקום לדיון יותר מורכב, ולהבעת עמדות יותר מורכבת. אם אתם מעוניינים להשתמש יותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם, אמצו לכם בלוגרים. במיוחד אמצו כאלו שהם ברי-פלוגתא שלכם. כך תזכו לראות את המציאות מכמה פרספקטיבות.
  8. גבשו חזון לפתרון הסכסוך – הפרפרונטל-קורטקס, נועד למצוא עבורינו דרכים להתנהלות מוצלחת בעולם. הוא לא נועד רק לשעשועי חשיבה. תחשבו, ותאמצו את הראש למצוא פתרון טוב. העלו אותו לבלוג שלכם, תדונו איתו עם אחרים. אם רעיון של מישהו אחר מצא חן בעיניכם, תעתיקו, ותשפרו קצת. כמובן אל תשכחו לציין מהיכן לקחתם את הרעיון (כל המביא דבר בשם אומרו, כאילו הביא גאולה לעולם (מסכת אבות)). מתוך הדיונים הללו, אולי יעלה פתרון שיהיו לו הרבה תומכים, מקרב אנשי המעשה. אם הוא יהיה ממש טוב, הם ילכו על זה, וישנו את המדינה.
  9. השתמשו במנגנון- ברח-או-הילחם רק כשממש צריך. הפעילו אותו כשמישהו מאיים ישירות על החיים שלכם. ממילא כאשר האיום הוא חברתי, לא תצליחו להשפיע באמצעות מנגנון ברח-הילחם, מלבד בשעת קרב. לכן מנהיגים גדולים, הם אנשים רגועים, היודעים את הדרך, ויודעים לצעוד בה בבטחה. הם יובילו את אנשיהם לקרב, רק כשלא תהיה ברירה.

מדוע שזה ישנה?

אם אתם קוראי בלוגים, אז אתם נמנים עם מה שנקרא אינטלגנציה (אינטלגנט יחשב בעיניי ככל מי שמוכן לחשוב או לכתוב מעבר לשורה בטוקבק או בפורום). אנו אומנם מיעוט, אך אנו מיעוט שמוכן להפעיל את הפרפורנטל-קורטקס שלו ברמה הפוליטית. אם נגבש הסכמות רחבות בתוכנו, והן יהיו מוסכמות על ציבורים גדולים, המידע הזה ידלוף הלאה, וישפיע מחוץ למעגלי הבלוגים. הוא ידלוף לפייסבוק ולעיתונות ההמונים, ומשם לשאר הציבור. ככל שנצליח לגבש הסכמנות רחבות יותר על חיינו המשותפים במדינה ועם הפלסטינים, כך גם ילכו ויתפשטו ההסכמות הללו בכלל האוכלוסיה. הבלוגוספירה היא סוג של בולה (מועצת 500) שיש לה כוח השפעה רב, מרגע שגיבשה הסכמה רחבה.

המון אהבה,

טל

נ.ב.

מותר להעתיק את הפוסט הזה, לשנות אותו, ולעצב אותו כך שתאהבו את הטקסט יותר, ולפרסמו עם או בלי ציטוט המקור (כרצונכם).

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha Comments 28 תגובות »

26 אפר 2010

על ליברלים של ימין ועל ליברלים של שמאל

(המאמר נערך לאור ביקות והארות של האוסטרי ואליסה, כדי שיתאים לרוח הליברטנים בארץ).

אני מזמין אתכם לצפות בהרצאת  TED  של יונתן היידט על מקור הערכים שלנו. הרצאה מעוררת מחשבה.

לאחר שתצפו בהרצאה אשמח אם נוכל לבדוק כיצד ההרצאה של יונתן מתאימה למציאות הישראלית שאנו מכירים.

נחזור רגע על ממצאיו של יונתן. יונתן מציין כי הערכים שלנו מתפלגים על פי הסקאלה הבאה:

האם אנו יודעים לציין מי הם הליברלים בארץ? יש כאלו מבינינו שיגידו שהליברלים הם אנשי השמאל, אך הניסיון מראה גם אחרת. אחת הדוגמאות לכך הוא עיתון הארץ. עיתון הארץ נחשב עיתון ליברלי, אך הוא מחזיק קו יוני-מדיני וקו ימני-כלכלי. הוא אינו נופל לקטגוריית הימין-שמאל בצורה נקייה.

כדי לברר מי הם הליברלים, חשוב לברר קודם מהי הגדרת הליברלים. המילה ליברל מגיעה מהמילה ליברטי (חרות). אליסה מגדירה ליברל בצורה מאד יפה לדעתי:

ליברל הוא פשוט מישהו שדוגל בחופש לכל בני האדם, כל עוד הם לא מנסים לפגוע בחופש של אחרים. חופש הוא הערך העליון (ליתר דיוק, החיים הם הערך העליון, אך החופש נגזר אוטומטית מערך בסיסי זה כי בלי חופש אין חיים). כל הערכים האחרים (כמו למשל צדק או שלום או שויון) הם חשובים במידה כזו או אחרת, אך תמיד משניים.

אם בוחנים את הליברטניים שנחשבים ימין כלכלי, נדמה שהם חושבים בצורה הפוכה מהשמאל, אך הם ליברליים. את האידאולוגיה הליברטנית ניתן לאפיין כשואפת לחופש אישי מקסימלי. היא עושה זאת בהסתמך על כלכלה חופשית, עלצדק טבעי (fairness), ועל ניסיון להתמודד עם כל גורם המנסה לכפות דעותיו על האדם הפרטי. על פי השיטה הליברטנית, אדם יכול לעשות כל העולה על רוחו בהתאם לכמות המשאבים העומדים לרשותו, ובתנאי שלא יפגע בזכויות הטבעיות של אחרים. בעיני הליברטנים מיסים הם גזל רכושו של האדם. הליברטניים מתנגדים לפגיעה של המדינה בחרותו וברכושו של האדם (?Harm). ומתנגדים לסמכות של הממשלה (authority). מבחינת הליברטנים יש להקטין את הממשל עד למינימום הכרחי. הליברטנים אינם מחובבי התאגדויות העובדים כוחניות המפעילות כוח כנגד בעלי העסקים (ingroup). באג'נדה הליברטנית יש מקום מכובד לחופש האישי. כלומר, ניתן לאמר בברור כי הליברטניים הם ליברליים (כמה מפתיע 🙂 )

אבל גם הסוציאליסטים הם ליברליים:

הסוציאליסטים מחפשים את חרותו של האדם החלש מפני בעלי ההון. במקום הצדק הטבעי של הליברטניים הם אוהבים צדק חלוקתי (Fairness). סולדים מפגיעה בחלשים (Harm). לא אוהבים סמכות (את הסמכות של בעלי ההון) (Authority). בקצה הרדיקלי של הסוציאליסטים לא אוהבים לאומיות (Ingroup), ומעדיפים שפועלי כל העולם יתאחדו. ואסטתיקה אינה קריטריון לבחינת ערכו של אדם (Purity).

כלומר יש לנו שתי קבוצות ליברליות בעלות פרדיגמות הפוכות. האחת נלחמת בממשלה כמקור סמכות, והשניה בבעלי ההון כמקור סמכות.

נראה  כי ההבדלים בין הקבוצות נובעות משימת דגש על אספקטים שונים של החרות.

אולי אפשר לנסות להבין את השונות בפרדיגמות לאור הניסיון של הקבוצות השונות למצוא פתרון לבעיית החרות, לאור מציאות משתנה. אנסה לשער, ואשמח אם תתקנו אותי ותדיקו אותי.

Authority – הסוציאליסטים התבססו נוכח שילטון חזק של בעלי ההון במהלך המאה ה-19. המאה ה-19 התאפיינה בהתגברות המהפכה התעשייתית, אשר הביא לריכוז עובדים בערים, להגדלת קבוצות העובדים המסתופפים בשטח נתון, וכן לשליטה חזקה של בעלי המפעלים בעובדיהם. ולכן הסוציאליסטים חיפשו דרכים להתשחרר מעוּלם של בעלי המפעלים. לכן הם פיתחו את אידאל התאגדות העובדים, ואת השליטה המרכזית של התארגנויות העובדים. הליברטנים היוו קאונטר-רפורמציה (או פרֶה-רפורמציה), לתאגידי העובדים והבולישביקים, ולכן דגלו בחרות האישית המבוססת על משאבים, ונלחמו כגד איגודי עובדים כוחניים. הליברטניים ביקשו להתשחרר מעוּלה של הממשלה המרכזית המנהולת על ידי בירוקראטיה מסואבת, ולכן ביקשו להקטין את השלטון המרכזי, ולאפשר ליזם הפרטי לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו.

Harm – הסוציאליסטים התמרדו כנגד יכולת הדיכוי של בעלי ההון כנגד החלשים (במאה ה-19 יש רישומים על הפעלת אלימות-קטלנית כנגד התאגדויות עובדים),  וכן מול הדיכוי והנצלנות של האימפריות האירופאיות. כך התבסס המיתוס של העובד המתאגד נגד מעסיקיו הנצלניים, והתעורר הצורך של העמים המדוכאים להשתחרר מכבלי האימפריאליזם/קפיטליזם המדכא. מולם הליברטניים, ראו כיצד הקולוניאליזם יצר את הבסיס למלחמות העולם הראשונה והשניה, ולכן דגל בחרות על ידי מסחר חופשי של כל העמים בכל מקום בעולם. בכך קיוו הליברטאנים למנוע מלחמות. מעניין לציין כי ברגע האחרון לפני מלחמת העולם השניה, הציע רוזוולט להיטלר להשתתף בשוק החופשי. היטלר שהיה נאמן לאידאולוגיה הקולוניאליסטית של המאה ה-19, לא הבין את הצעתו של רוזוולט ויצא למלחמה כדי להשיג קולוניות ברוסיה ובמזרח אירופה. כידוע לנו, גם הוא וגם אנו שילמנו מחיר כבד על אי הבנתו של היטלר בכלכלה החדשה.

לכל מחנה יש את הדגשים שלו, ואת הפרדיגמה שלו, המראה לו כיצד לפתור את בעיית החרות. אלא ששני הפתרונות הפוכים אחד לשני.

מה לדעתכם החולשה של כל פרדיגמה? מה היתרון של כל פרדיגמה? באיזו פרדיגמה אתם תומכים? קיימת פרדיגמה אחרת?

להשתמע,

טל

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 73 תגובות »

25 מאי 2009

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה – ידע חברתי ובחינת הידע

בפוסט הראשון בסדרה הראתי כי אין לנו כלים לבחון את העולם שנמצא מעבר לגבולות חושינו. איננו יכולים לדעת האם העולם הוא אמיתי, או שהוא מיוצר על ידי מחשב, או שאנו חולמים את העולם. אנו למעשה כלואים בכלוב שבו כל המידע שיש לנו הוא התופעות (phenomenon) אותם אנו חווים בחושינו.

בפוסט השני הראתי כי הידע שלנו בנוי על בסיס אינדוקציות (קישורים) שיוצרים ביחד צבירי קישורים, או "אוביקטים מנטלים". כל אוביקט כזה מכיל המון קשרים שמופעים כל פעם שאחת התופעות מתרחשת). כך לדוגמא נוצר "תפוח", או "אוטו" או "אופנים". כל אלו הם אוביקטים מנטליים חושיים (קיצור: MOs), כיוון שאנו יכולים לחוש אותם באמצעות מגוון חושינו. אנו רואים אותם כתופעות חוזרות בתוך הכלוב הפנומנולוגי שלנו. אבל יש גם אוביקטים מנטלים שבוניים מחיבור לאוביקטים חושיים, אך אינם קשורים ישירות לתופעות. לדומכה האוביקט "מהר" או "מעל" או "כוח הכבידה", אינם מובחנים ישירות, אלא מקושרים לאוביקטים מנטליים חושיים. האויבקטים הללו נקראים אוביקטים מנטליים דמיוניים (קיצור: MOi). לפעמים יש גם אוביקטימם מנטלים דימיוניים שנוצרים מאוביקטים מנטליים דימוניים אחרים. אלו עדיין אויבקטים מנטליים דימיוניים.

כל התהליכים הללו הם תהליכים שמתרחשים אצלנו במוח/תודעה, ויוצרים עבורינו את מפת הידע שלנו. אבל אם נבדוק את מקורות הידע שלנו, נראה שרובם מגיעים מ"אחרים". מאנשים, ספרים, טלויזיה, רדיו ועוד. רובנו מעולם לא ראה את אפריקה, ואנו יודעים עליה הרבה.

פרוטון, ניוטרון ואלקטרון

כמעט כולנו לא ראינו אטומים, ואנו יודעים שהם קיימים. אף אחד מאיתנו לא חי בימי בית שני, או בזמן הפיאודליזם באירופה, ואנו שומעים עליהם הרבה. אם אנו ציוניים, אנו יודעים על היסטוריה מסויימת של העם היהודי, ואם אנו פוסט/אנטי ציוניים, אנו מכירים שתי היסטוריות שונות. אם אנו קפיטליסטים או סוציאליסטים, סביר להניח שרכשנו את הידע שלנו לגבי המערכות השונות מגורמים שונים. רוב הידע הזה כלל לא הגיע מאינטראקציה בין אוביקטים מנטליים חושיים (MOs) לאוביקטים מנטליים דימיוניים (MOi), אלא הגיע כולו מתיאוריות (MOi) שקיבלנו מ"אחרים".

כיצד נוכל לוודא כי התיאוריות הללו מהימנות? כיצד נוכל לבחור בינהן? זאת שאלה לא קלה לפתרון. מה קורה כאשר יש מחלוקת בין שני מקורות ידע? למי להאמין?

למי אנו אמורים להאמין?

למי אנו אמורים להאמין? הבעיה של אמינות מידע על פי מראה הדובר

חלק מאיתנו נוטה להסתמך על "מהימנות מקורות הידע" כבסיס לאיסוף הידע. על תארי כבוד ועל מראם המכובד של מקורות הידע. למדענים יש תואר "דוקטור" או "פרופסור". לרבנים יש את התואר "הרב, הגאון, הנעלה והאדיר, מאור הדור וכו' וכו'". לחקורי מדעי החברה יש גם תואר "דוקטור" ו"פרופסור". לכהני הניו-אייג' יש את התארים שלהם, "שַמן, וכיוב'". כל אחת מהקבוצות מחזיקה תפיסת עולם וידע שבמקרים רבים נוגדים את הידע של הקבוצות האחרות. גם בתוך הקבוצות יש מחלוקות רציניות מאד.

אז איך אנו יכולים לדעת שקבוצת ידע אחת מחזיקה ידע נכון יותר מהקבוצה השניה?

כדי לפתור את הבעיה צריך לחזור למודל של הכלוב הפנומנולוגי. עלינו לזכור, שגם אותם אנשים, קבוצות או מוסדות ידע, הם פרי חוקיות שקיימות בתודעתינו, אך אין לנו שום וודאות שהם קיימים, או שהידע שהם מעבירים קיים. הוודאות היחדיה שיש לנו בתוך הכלוב הן התופעות. וכל מה שאנו יכולים לעשות עם החוקיות שמצאנו בתופעות, הוא לנסות לנבא נכונה את התנהגות התופעות.

ולכן, אין זה משנה מה מקור הידע, הידע שהמקור מעביר צריך לנבא את התנהגות התופעות. בין אם המקור הוא רב, פרופסור או שַמן, כל מה שעליכן לעשות, הוא לבדוק האם הידע שהוא טוען לו, אכן מתאים לתצפיות שלכן. עם הזמן יווצר אצלכן תופעה של אישוש הידע (corroboration). המקור האמין ירכוש לעצמו שם של מקור אמין, שנבואתיו מתגשמות, ויחשב בעינינו (על פי עקרון הפשטות) כמקור אמין יותר.

מעניין שגם בתורה יש התייחסות לעניין. כאשר התורה באה לשאול, מי הוא נביא, או איך נידע שאדם מדבר בשם האלוקים (האמת), היא נותנת דרך פשוטה מאד לברר זאת:

וכי תאמר, בלבבך:  איכה נדע את-הדבר, אשר לא-דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה', ולא-יהיה הדבר ולא יבא–הוא הדבר, אשר לא-דברו ה':  בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו. (דברים י"ח, כ"א-כ"ב)

תרגום: וכי תשאל את עצמך, איך נידע שהנביא שלפנינו מדבר בשם הקב"ה, והרי הוא מדבר על דברים שלא כתובים בתורה? אם הוא ידבר בשם הקב"ה, וינבא דבר מה, והדבר לא קרה, אז תדע שהוא אינו מדבר בשמי. הוא עושה זאת מצרכיו שלו, ואינך צריך לחשוש מפניו.

מעניין שגם התנ"ך משתמש בעקרון ההפרכה של פופר. הדרך לבחון תיאוריות היא אך ורק על ידי ניבוי והפרכה. כך גם בכלוב הפנומנולוגי. לא משנה מה מקור הידע, החשוב הוא לבדוק האם התיאוריות שלו מתאימות לתיאור התופעות, כפי שאתם חווים אותם בתוך הכלוב.

יש כמובן דרכים לשכנע אתכם, שגם אם התופעות לא בדיוק מתאימות לתיאוריה של המקור, עדיין תחשבו שהמקור אמין. אנשי ניו-אייג' ואנשי מכירות, יודעים כיצד לשכנעכם כי המציאות מתנהלת על פי התיאוריה שלהם. אם רק תיקנו את המוצר ההוא יהיו חייכם נפלאים. לאחר שקניתם את המוצר, אתם כבר שוכחים שהיה קשר בין המוצר לאושרכם, וכך אובדת הביקורתיות. אבל טיפול בבעיות אלו, דורש התייחסות נפרדת.

כרגע אני מבקש להתייחס רק אל עקרון ההפרכה, ובניית אמינות המקורות כבסיס הידע.

בדיון בבלוג של עירא, טען רציונל, כי לכל מקור כיום יש אותה מידת אמינות, וכל מי שכתב ספר, נחשב מקור נאמן. אני טוען שאין כך הדבר.

למדעני הטבע יצא שם הרבה יותר אמין בתחומם, מאשר למדעני החברה. כיוון שהניבויים של הראשונים טובים משל האחרונים. בתוך מדעי הטבע יש דרך לדרג מי הוא מקור טוב יותר. למשל מי שפירסם בעיתונים מקצועיים בעלי אימפקט-פקטור גבוה יותר. האימפקט פקטור מודד איזו השפעה יש לעיתון על על קהילת המדענים (או בעצם כמה פעמים מצוטט כל מאמר בעיתון בממוצע, על ידי מדענים אחרים). כיוון שמדענים נדרשים להראות תוצאות מהימנות לטווח ארוך, כדי לקבל עוד כספים מקרנות, הרי רוב המדענים ישתדלו להסתמך במחקריהם על תיאוריות אמינות יותר שפורסמו על ידי מדענים אחרים. כך יוצא שלבסוף האימפקט פקטור הוא מדד טוב לאמינות המקור (כמובן שיש צורך בכלים יותר טובים להערכת המקור, אך זהו כלי בסיסי וטוב).

בצד השני יש לדוגמא, רבנים שככל הנראה, כשלו לגמרי במבחן ההפרכה של פופר והתורה:

למשל הרב מרדכי אליהו, אחד הרבנים המרכזיים של הציונות הדתית אמר לקראת ההתנתקות/עקירה/גירוש אמר את המשפט המפורסם "היה לא תהיה". רבים ששמעו את האמירה הזאת, הבינו אותה כנבואה. כך היא נשמעה, וכך היה טון הדיבור.

והנה נבואת מרדכי אליהו לא התקיימה. ההתנתקות/עקירה/גירוש קרו גם קרו. וכבר אמרה התורה על כך (וגם עקרון ההפרכה): "הוא הדבר, אשר לא-דברו ה':  בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו."

מי מקור הסמכות שלך?

בעיית מקורות הסמכות

לאחר מכן היו דיונים שלמים על כך, שבעצם הרב מרדכי אליהו לא התכוון לנבואה אלא לתפילה, וגו'. אלא שזאת בדיוק גם דרכם של אותם המנסים לחמוק מעקרון ההפרכה. שכאשר הם טועים, הם מסבירים/מתרצים מדוע בעצם לא התכוונו לדבר מסויים אלא לאחר.

האם הרב מרדכי אליהו התכוון לנבואה או תפילה? אינני יודע בוודאות, אבל אפשר להגיד שחלקים גדולים מאד בציבור הדתי האמינו שזאת נבואה, וקשה מאד היה לפרש זאת אחרת בזמן שנאמרה.

מה יעשה הציבור הדתי-לאומי עם מקורות, שהתורה הורתה לא לגור מה?, זאת כבר בעייה של הציבור הדתי-לאומי, עם מקורות הסמכות שלו. אני הייתי מהרהר אחרי המקורות הללו, ומחפש מקורות אמינים יותר, לאור כל מה שמתרחש בשנים האחרונות.

לכן, לשאלתו של רציונל, ולשאלת מקור הסמכות, התשובה היא די פשוטה. בדיון עלינו לחפש מקורות בעלי האמינות המוכחת הגבוה, שניבאו היטב עד כה. וגם עם קהילה שלמה טוענת שהמקור הוא מהימן, תוכלו לבדוק את המקור במו תופעותיכם, ולהרהר אחר מקורות הידע של הקהל. ולפעמים, כן לפעמים, יכול להיות שהמקורות מתארים שני תיאורים שונים של אותה מציאות, ועלינו לתת מקום להבנה שיש אפשרות ש"אלו ואלו דיברי אלוהים חיים". ושכדאי לאפשר תיאור מציאות קצת יותר מורכבת. אולי בסוף נבין איך שתי התפיסות הללו יושבות ביחד.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under פילוסופיה Comments 8 תגובות »

21 מאי 2009

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה – התיאוריות

בפוסט הקודם, ראינו כי אין לנו גישה לעולם האמיתי, ואיננו יודעים אם עולם כזה קיים. אנו מוצאים חוקים, אך איננו יודעים אם החוקים הללו משוייכים למשהו רלוונטי מחוץ לכלוב הפנומנולוגי שלנו. אנו מניחים כי יש קשר למשהו בחוץ, שיש לו חוקים, לא בגלל שברור לנו שאכן קשר כזה קיים, אלא כי זאת ההנחה הפשוטה ביותר האפשרית, והיא מקילה עלינו לחקור את העולם מחוץ לכלוב. אנחנו מניחים הנחות פשוטות, עד שהן מופרכות. וכך לאט לאט אנו בונים תיאוריות שיסבירו את כל התופעות שחווינו עד כה. התיאוריות הללו, מבחינה עקרונית פילוסופית אינן יכולות לנבא דבר. הן רק כלי לזכור את כול "החוקיות" שמצאנו בתופעות עד כה.

אבל אם אכן קיים שם עולם, ויש לו סט מוגבל של חוקים שאינו משתנה כל הזמן, אזי החוקים הללו יכולים לנבא את התנהגות התופעות. מבחינה פילוסופית אין לזה כמובן שום משמעות.

החוקים הללו, שאנו מחפשים הם אינדוקציות. אנו מוצאים קשרים בין תופעות. קשרים חוזרים. אם נסתכל על הדרך שבה פועלים הניורונים (על אף שזו אינה הסתכלות פילוסופית), נראה שגם הניורונים שלנו מבצעים אינדוקציות. תהליך הלמידה הניורנלי, הוא תהליך למידה באינדוקציות. הניורונים יוצרים בינהם קשרים, כאשר שני ארועים ניורונלים מתרחשים בו זמנית. כך אנו מקשרים בין קולה של אמא, כשאנו תינוקות, לבין הדמות שאנו רואים. הארועים הללו חוזרים. תמיד אותו קול, ועם אותו מראה פנים, והניורונים שלנו מקשרים בין הקול למראה.

האינדוקציות הללו הן גם התיאוריות שלנו. תיאוריה היא מערכת קשרים אינדוקטיבים שמאפשרים לנו ל"נבא" את התנהגות התופעות.

אוביקט מנטלי - תפוח

כך לדוגמא, את התפוחים, אנו יוצרים על ידי קישור בין תופעות שחוזרות ביחד כל הזמן, כמו צורה עגלגלה, צבע ירוק או צהוב או אדום, טעם חמצמץ או מתוק, ריח מסויים, מגע מסויים,מילה שנקראת "תפוח", ועוד קלטים חושיים. כיוון, שאנו מיחסים לתיאוריה הזאת ערך של אובייקט (תפוחים נחשבים אוביקטים), אני אכנה זאת "אובייקט מנטלי". כפי שאנו כבר יודעים, איננו יודעים האם באמת קיים שם אובייקט, אלא שאנו יודעים שאצלנו במוח נמצא אובייקט כזה.

אוביקטים מנטלים, כמו כל התיאוריות, יכולים לעבור הפרכה. אנו עלולים לראות תפוח יפה, ריחני, במשקל הנכון ובמגע הנכון, ואז לנגוס בו ולגלות שהוא בעל מרקם של שעווה וטעם של שעווה. אבל גם אם קיבלנו, שיכול להיות, שאין שם עולם אמיתי בחוץ עם חוקים קבועים, יכולות התופעות להתנהג בכל דרך שירצו, ולכן אנו נגלה שפתאום לתפוח יש טעם של עגבניה.

תיאוריות:

עולם הידע שלנו מורכב מרבבות אוביקטים מנטלים. חלקם הם אוביקטים מנטלים שבנויים מקלט חושי (למשל אוטו, אדם, תפוח, מטוס). כל אלו אוביקטים מנטלים שאנו יכולים לחוש אותם, על ידי חושינו. אבל יש אוביקטים מנטליים דימיוניים שאיננו יכולים באמת לראות אותם. למשל סיפור, "תיאוריה", כוח הכבידה, אינרציה, אלוקים. הם אוביקטיים דימיוניים שנבנו אצלנו לאור אוביקטים מנטליים שכבר ידועים לנו, כמו סיפורים שסיפרו לנו, תיאוריות שלימדו אותנו בבית הספר וכיוב'. לאוביקטים אלו אני קורא אוביקטים מנטלים דימיוניים ובאנגלית Imaginary Mental Objects או בקיצור MOi.לאוביקטים שאנו יכולים לחוש אני קורא Sensory Mental Objects או בקיצור MOs.

הסקת מסקנות:

אנו מסיקים מסקנות על בסיס האוביקטים המנטליים. למשל בינתן לנו הסילוגיזם הקלאסי:

הנחה ראשית: כל בני האדם הם בני תמותה.

הנחה מישנית: סוקרטס הוא בן אדם

מסקנה: סוקרטס הוא בן תמותה.

אנו בעצם הלכנו על האוביקטים המנטלים שלנו "סוקרטס", ו"בני אדם". על סוקרטס ידוע לנו שהוא היה בן אדם, שהוא חיי בסוף המאה החמישית לפני הספירה, שהיה פילוסוף ומורהו של אפלטון, ועוד. על בן אדם ידוע לנו עוד הרבה דברים, למשל שהוא הולך על שניים (אם לא קרתה לו תאונה), שהוא נולד מאישה, שהוא נושם וכיוב'. אנו גם יודעים על האוביקט המנטלי "אישה" שהיא יולדת בגילאים 13 – 45.

כאשר אנו מבצעים הסקת מסקנות (דדוקציה), אנו למעשה עוברים על הקשרים הקיימים בין

socratesandhismother1

סוקרטס ואימו - הסקה דדוקטיבית

האוביקטים המנטלים הקיימים אצלנו בידיעה. למשל המסקנה של אמו של סוקרטס היתה מבוגרת ממנו ב 13 עד 45 שנים, אנו מסיקים מתוך כך שסוקרטס היה אדם, ובני אדם נולדים מנשים, ואישה יולדת בגיל 13 – 45. אנו מסיקים זאת על אף ששום דבר מזה לא נאמר במשפטי ההנחות. כל ההסקה נובעת מהקשרים הקיימים בין האוביקטים המנטליים שלנו.

מבנה הידע

הקשרים הללו שמתקיימים בין כל האוביקטים המנטליים (הדימיוניים והחושיים), הם אלו שבונים את עולם הידע שלנו.  הקשרים הללו, המורכבים מנסים לתאר בעצם את החוקיות שקיימת בתופעות. הם אמורים לתאר חוקיות מאד מורכבת שמתאימה לכל התופעות שאנו מכירים. אבל לא פעם אנו מגלים כי החוקיות שקיימת אצלנו בידיעה, אינה תואמת את מה שציפינו לו. לא פעם אנו "סומכים" על מישהו, כי חשבנו שניתן לסמוך עליו, אבל מסתבר שטעינו והוא הכזיב אותנו. לא פעם אנו מצפים מהמציאות למשוה, והיא אינה פועלת על פי הקשרים בין האובייקטים שלנו. אין זה מפתיע בהינתן שהעולם שם בחוץ שמייצר את החוקים (או האין-עולם), אינו חיייבו להקשיב לקשרים הקיימים במוחינו. החוקים (או האין-חוקים) יכולים להיות הרבה יותר מורכבים מאלו שנמצאים במוחינו.

הבעיה היא שכאשר קשרים מופרכים, זה דורש מאיתנו לנסות למצוא הסברים חדשים שיסבירו את כל המידע הרב שקיים אצלנו. אנו נאלצים לבצע אבדוקציה (בניית התיאוריה המתאימה ביותר). אנו נאלצים להזיז הרבה קשרים, כך שלבסוף יתאימו לתצפיות שלנו. זהו תהליך קשה, הדורש הרבה לימוד, הרבה חקירה, והרבה ניסיונות לפתור את הבעיה, כך ששוב ישבו התצפיות הלתאים לידע הקיים אצלנו.

כתוצאה מכך, אנו מתעלמים לעיתים תכופות מתצפיות שלא מתיישבות עם הידע שלנו (TDO), או שאנו ממציאים תיאוריות מתווספות (Auxiliary theories, ע"פ הטרמינולוגיה של קרל פופר). תיאוריות מתווספות, הן מה שאנו מכירים כ"תרוצים". כאשר משהו לא הולך כפי שציפינו לו אנו מתרצים, מדוע הוא נכשל. לדוגמא, "הסכמי אוסלו היו מצויינים, אך הימין הרס אותם", או "מפעל ההתנחלויות היה נהדר ויכול היה לצמוח, אילולא השמאל התנקל להן". כאשר למישהו יש תיאוריות בראש שאמורות להורות לו כיצד להגיע לתוצאות, והתוצאות אינן מתיישבות עם מה שהאדם ציפה, כדאי שיבדוק את התיאוריות שלו, ולא ישתמש ב"תיאוריות מתווספות".  מנהיגים טובים, הם בדיוק סוג האנשים שלא מספר על ריצפות עקומות (Auxiliary theories), אלא בודקים מחדש את התיאוריות שלהם, ומתאימים אותן למציאות.

עד כאן, על יצירת תיאוריות ואוביקטים מנטלים באופן אישי. אבל כדי להבין מהי נקודת מבט ניטרלית (הדרושה להבנה כיצד מייצרים ידע ניטרלי, והאם ויקפדיה כיום מייצרת ידע ניטרלי), נצטרך להבין כיצד חברה יוצרת השקפת עולם ותיאוריות. על כך בפעם הבאה.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under פילוסופיה Comments 19 תגובות »

19 מאי 2009

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה

מתוך הדיונים עם אנשים מויקיפדיה, עולה הטענה שעל הידע יש לשמור, ולהגן. לכן, לפי טענה זאת, חשוב שתתפתח בתוך ויקיפדיה אוליגרכיה של משתמשים שמאמינים ברעיון, ושיעשו הכל כדי להגן על הרעיון. מטרתם היא להגן מפני משחיתים, או מפני כותבים שמנסים לייצר ידע מוטה ולא ניטרלי.

אני אנסה לטעון, כי לא זאת הדרך לייצר ידע ניטרלי. אבל לפני שאוכל להראות איך לייצר ידע ניטרלי, עלי להסביר איך נוצר ידע. לשם כך אחזור למודל הכלוב הפנומנולוגי, כדי ללהסביר כיצד נוצר ידע, ואיך מגיעים לידע ניטרלי. כיוון שההסבר קצת ארוך, אחלק זאת למספר פוסטים, ברשותכם.

המודל הזה, אינו נמצא באקדמיה. הוא תואם במידה רבה למודלים אות תפיסות פילוסופיות אחרות. הוא פותח על ידי, ולצערי הרב לא הצלחתי למצוא מנחה שיסייע לי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על המודל. ולכן, אתם כמובן מוזמנים לבקר את המודל ולהצביע על השגיאות שקיימות במודל. אבל כרגע, הוא הכלי הטוב ביותר הקיים ברשותי, כדי להסביר איך נוצר ידע ניטלרי (או ידע בכלל). אשמח לביקרותכם 🙂

ההנחה של המודל, היא שאנו כלואים בכלוב של התודA brain in a vatעה שלנו. אין לנו שום אפשרות לצאת אל מחוץ לכלוב הזה. אין לנו שום אפשרות לדעת האם יש מציאות אמיתית שם בחוץ. גם אם אנו מרגישים את המציאות, יכול להיות שאנו חולמים שאנו במציאות. גם אם כרגע אני מרגיש מכה חזקה על האצבע, כיצד אדע שאינני חולם את המכה? או, איך אדע שהמוח שלי אינו נמצא כרגע במעבדה אי שם, ושכול מה שאני מרגיש, הוא בעצם שדרים שמחשב שולח לי (זה די דומה למערכת של המטריקס).

למעשה אין לי שום דרך להבחין האם אני נמצא במציאות, בחלום, או במטריקס. היו כל מיני ניסיונות לצאת מהכלוב הזה. אבל אינני מכיר פילוסוף שמצא דרך לצאת מהכלוב, וטענתו התקבלה על ידי הקהילה הפילוסופית.

הדבר היחידי שאני יכול לדעת, הוא שאני מוצא חוקים בתופעות. התופעות הם מה שאנו חווים. הדמויות של האנשים, העולם שאנו רואים, שומעים מרגישים, טועמים וכיוב'. אנו יכולים להבחין בתופעות, ואנו יכולים למצוא בהן חוקים. אך איננו יכולים לדעת האם יש יש משהו מחוץ לשכל שלנו שיוצר את החוקים הללו. איננו יכולים גם לדעת שיש ה"דבר כשלעצמו", שיוצר את התופעות הללו.

לדוגמא, יכול להיות שאת צליל המטבע הנופל על הריצפה, אנו שומעים כי אכן יש שם מטבע שנופלת. אבל יכול להיות שהמחשב, שאליו מחובר מוחינו יוצר את הצליל. אבל יכול להיות שאין שם שום דבר בחוץ שיוצר את הצליל, אלא מוחינו בחלומו מייצר את הצליל. ויכול להיות שאין זה אף מוחינו שמייצר את הצליל, אלא תופעה חיצונית למוח, שגורמת לזכרון להתעצב כך שנזכור שהיה שם צליל מטבע נופלת, בעוד מעולם לא חלמנו על מטבע נופלת.

ולכן אני חוזר וטוען, שכל מה שאנו יכולים לדעת הוא שאנו יכולים לטעון שמצאנו חוקיות בתופעות. אין לנו שום יכולת לדעת מה מקור החוקיות, והאם יש לו קשר ל"דבר כשלעצמו" כל שהוא.

ועכשיו מה עלינו לעשות עם החוקיות שמצאנו?

כאן יש מהלך קצת מסובך. כיוון שאיננו יודעים מה מקור החוקיות שאנו מוצאים בתופעות, איננו יכולים לדעת האם החוקיות תמשך. יחד עם זאת, גילינו כי כאשר אנו עוקבים אחר החוקיות, איננו נפגעים, ואף מצלחים להנות יותר. כלומר, מצאנו חוקיות שכאשר אנו מוצאים חוקים אמינים, אנו מרגישם טוב יותר.

לדוגמא, כאשר ראיתי ארטיק וליקקתי אותו, גילתי שאני נהנה מאד. אין זה משנה האם קייםpopice ארטיק באמת, או שאני יודע מהי הנאה. תיאוריית הכלוב, והמקרה הפרטי של בעיית האינדוקציה, גם אומרים לי שיכול להיות שבפעם הבאה שאלקק ארטיק, יכול להיות שלא אהנה.

אם כך מדוע אני מניח קשרים בין תופעות? מדוע בכלל עלי להשתמש בחוקים, אם יכול להיות שאין באמת מאחוריהם שום חוקיות? פשוט בגלל עקרון הפשטות (או כפי שנוהגים לקרוא לו: התער של אוקהם).

מדוע עלי להניח פשטות? מדוע אינני יכול לבחור מהלך מורכב יותר שבו אניח שכל יום הקשרים נוצרים מחדש? או שאין שום חוקיות מאחורי התופעות? כי אחרת, לכל קשר שמצאתי יכולות להיות אין-סוף אפשרויות. ניקח לדוגמא את האיור הבא:

simplicity

נניח ואני מזהה במבט אוירי מעל האוקיונוס חמש נקדות הפזורות בצורה שנראת מסודרת (א). אני יכול להניח שלסדירות יש סיבה, וכי יש קו ישר כל שהוא המחבר אותן (ב). אבל למעשה יכולים להיות אין סוף קוים המחברים אותם (לדוגמא, ג' ו-ד').

מדוע אם כן אני בוחר בקו הישר, שהוא הפשוט ביותר? כי אני רוצה לנסות ולהפריך את התיאוריה שלי. אני רוצה לראות האם החוקיות שאני משער שקיימת אכן עמידה יותר בתצפיות. כיוון שאין לי מושג מה גורם לתופעות, אני למעשה כל הזמן, בוחן האם התיאוריות שלי בדבר חוקיות התופעות עדיין נכונות.

אני מתחיל מהחוקיות הפשוטה ביותר שאני יכול למצוא, ובוחן האם תצפיות חדשות עומדות בתיאוריה שפיתחתי. אם אבחר בקוים המסובכים יותר, יהיו לפני אינסוף שיטות לבחינה. אבל במה שונה שונה הקו הישר מאינסוף הקוים האפשריים האחרים? לשם כך אני מניח הנחת בסיסית יותר שיש חוקים פשוטים, וקיים עולם אחד שמחבר את כל התופעות שאני רואה, ויש לו מערכת חוקים אחידה. למה? שוב, כדי שיהיה לי קל להתחיל לחקור ולמפות. עקרון הפשטות, הוא רק כלי שיקל על המוח שלי לחפש חוקיות קיימת בתוך התופעות. העולם סביבנו כנראה מורכב מאד, ובוודאי לא פשוט, אבל ההנחה שיש עולם פשוט שניתן לחקירה באמצעות תיאוריות פשוטות, היא כלי מתודולוגי הפשוט ביותר הקיים עוברי. קל לי לזכור את החוקים הפשוטים, או את החוקים שבנויים בצורה הפשוטה ביותר האפשרית (אל מול התופעות).

כלומר, אנו חוקרים את העולם על פי עקרון הפשטות, לא בגלל שהוא פשוט, אלא בגלל שזאת הדרך הפשוטה ביותר לזכור את החקירות שלנו עד כה :-).

ואגב, לעולם לא נידע שהחוקים שלנו אכן תואמים לעולם האמיתי שם בחוץ (אם קיים כזה). למעשה, אנו תמיד בוחנים את החוקים הקיימים, ומקווים שלא ניפול.

על בסיס ההצלחה שלנו להתקדם בעולם מבלי ליפול, יש המסיקים שחייב להיות שם בחוץ עולם עם חוקים. אבל יכולים להיות לכך עוד כמה הסברים טובים. הסבר אחד הוא שאין שם עולם,  אלא מחשב שמייצר לנו חוקים קבועים. אפשרות נוספת היא שבמוח שלנו הושתלו זיכרנות שלא נתקלנו והחוקים שלנו לא הופרכו. ואפשרות שלישית היא שאנו מתעלמים מהנפילות שלנו, על ידי מנגנוני Theory dependent observation או דיסוננס קוגניטיבי. שניהם מנגנונים שגורמים לנו להתעלם מאי התאמה של התופעות לתיאוריות שלנו.

אבל יחד עם זאת, יכול להיות שיש שם אכן עולם אמיתי שמייצר עבורינו את התופעות על פי חוקיות קבועה, וניתן לחקור אותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת כי אכן עולם כזה קיים בוודאות.

עד כאן להיום….

אשמח לביקורתכם 🙂

טל

בע"ה, נמשיך לבחון כיצד קשור המודל הפנומנולוגי הזה, לראיה ה"ניטרלית של הויקיפדיה"… הישאר איתנו.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 9 תגובות »

14 מאי 2009

את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת – אמת

אמת

אנשים שגדלו בסוף המאה ה-20 אינם מודעים לכוחה של האמת. לאחר עשורים של הפצצת פרסומות, מידע פירסומי השתול בכתבות ניטרליות, ו-Infotainment (תודה לעודד גלעד על המושג), איבדנו את האמון במערכות הידע.

אבל בעבר, כאשר לידע היה מקום של כבוד, היה לו גם כוח לשנות את העולם. במשך מאות שנים שלטה הכנסיה באירופה כולה, באמצעות השליטה במקורות הידע. אנשים האמינו בה. אך כאשר עלה וצמח המדע החדש, עם ידע מבוסס היטב, הנתמך בתצפיות, ומחוזק על ידי הפרקטיקה היומ-יומית של הטכנולוגיה שהמדע יצר, העולם האירופאי התחיל להשתנות, ואיתו גם שאר העולם. הידע המדעי, ורכישתו על ידי ההמונים, הובילה לשינוי תפיסת עולם משמעותית מאד באירופה ובשאר העולם. אנשים צועדים על פי תפיסת העולם שלהם.

במאה ה-20, היחצ"נות, הפרסומות, התעמולה, המדיה ההמונית, הניתנת למניפולציה בקלות,כל אלו הביאו לאובדן האמון במקורות הידע, ולהופעת הפוסט-מודרניזם. אבל עם הופעת הויקיפדיה, מופיעה להבנתי, גם מערכת ליצירת ידע חדש, שיוצרת תוצר אמין יותר. כל חתיכת מידע שנכנסת לויקיפדיה, ובמיוחד בערכים שבהם יש עניין לרבים, עוברת ביקורת קשה. כך, בגלל אופיה של המדיה של העידן הרביעי, אנו נקבל לבסוף מידע יותר אמין. ויש לשער שמידע שעבר ביקורת נרחבת, ישיב לבסוף את האמון בידע. כבר כיום, משמשת ויקיפדיה האנגלית מקור עצום לידע רב ונרחב (בויקיפדיה העיברית יש בעיות של דיקטטורה פנימית, ולכן הידע שם פחות טוב). אם נשכיל לבנות ידע רחב, שעבר הרבה ביקורת, הוא גם יהווה תשתית לשינוי.

בויקיפדיה, אחד הדברים היפים הוא שכל שפה יכולה לבנות את הידע על פי תפיסת עולמה. לנו, החיים בתרבות מסויימת יש תפיסת עולם שעליה גדלנו. היא פרי של חינוך שקיבלנו סביבה ועוד. אבל היא אינה פתוחה על פי רוב לקבל את עולמו של האחר. אם אנו רוצים ליצור שינוי, על ידי דיון, ויצירת אמת משותפת, שעל פיה אנו יכולים לבחון את העולם, עלינו ליצור שפה משותפת עם ברי-הפלוגתא שלנו.

אם ברי הפלוגתא שלנו הם אנשי שמאל, או שמא אנשי ארץ ישראל השלמה, אזי אם נרצה להשפיע על הקהל שלהם, יהיה עלינו לקיים דיון בשפה שבה הקהל שלהם מבין. אנשי שמאל צריכים להבין את שפת אנשי ארץ ישראל, ואנשי ארץ ישראל צריכים להבין בשפה ובמושגים של אנשי השמאל, כדי לשכנע ולהסביר.

מתוך הדיון שיווצר, ובירור העובדות, הידע שיווצר, שיכול להיות חדש ומעניין גם יוביל לשיתוף פעולה ובחירת דרך חדשה, לא מתוך מלחמה, כי אם מתוך הסכמה.

כדי להשיג את היכולת להכיר את הצד של האחר, נדרשת יכולת לוותר על האגו האישי והתפיסות האבלסולטיות של הידע שלנו. נדרשת היכולת להקשיב, ללמוד, להבין. נדרשת היכולת לבקר, להוכיח, לנסות לבנות ידע חדש, לאחר שהתיאוריות שלנו התמוטטו. זה דורש המון עבודה על האגו. זה דורש מאתנו לצאת מהאגו הפרטי שלנו, ולחברו לים האגו שנמצא שם.

יש החוששים שזה יביא לפלורליזם. כלומר לתפיסה שאין אמת, והכל מותר. לא. לדעתי זה קורה רק אם אנו איננו מתאמצים לבנות תיאוריות חדשות לאור הידע ההולך ומתרחב.

בתהליך טבעי של בניית ידע, ישנם תהליכי הפרכה. מיקרים בהם הידע הישן שלנו מופרך. זהו מצב טיבעי ונכון, המאפשר לנו כל הזמן ללמוד. יהיו חלק מאיתנו שלא יוותרו על עולם הידע הקודם שנבנה בעמל רב. אנשים אלו יעדיפו להילחם, ובתנאי שעולם הידע הפנימי שלהם ישאר שלם. יהיו אחרים שיהיו מוכנים לוותר על התיאוריות שהופרכו, אבל לא יבנו חדשות במקומן. אלו הפלורליסטים. מבחינתם הכל הולך, רק שלא יאלצו ללמוד ולבנות ידע חדש. בפלורליזם, איננו בונים דרך משותפת חדשה, אלא רק צפים על פני המיים, עד שיגיע גל חיצוני ויהרוס אותנו.

הדרך הנכונה עוברת במוכנות לקבל מידע חדש שיפריך את הטענות שלי. אבל גם במוכנות לבנות תיאוריות חדשות, שיכללו את כלל הידע הגלוי לפני. וגם במוכנות להמשיך לחפש מידע חדש שיפריך את הידע שכבר יש לי.

בניגוד לתיאוריות שהעלה קון, הידע החדש שנוצר אינו שונה מהידע הישן. אלא הוא נבנה על בסיסו. כך נוצר מצב שבו, לאט לאט הולך הידע שלנו ומתרחב, והוא כולל יותר ויותר קהילות, חברות, ותפיסות עולם. הוא יכול לחיות בשקט, ולמצוא דרך עבור כלל התרבויות והניצים. הוא מאפשר הידברות, מציאת מכנה משותף, ודרך משותפת. הוא מקדם שיתוף פעולה ומרחיק מלחמה.

לא קל שתיאוריות עליהן אנו בונים מופרכות, אבל עם הזמן מתרגלים ואף נהנהים להמשיך במסע הזה. המסע המרתק הזה כל הזמן מציב אתגרים חדשים, חוויות חדשות ושיתוף עם קהילות הולכות ומתרחבות של אנשים. כך שביחד, בסוף אנו מקבלים קהילה רחבה מאד של אנשים שנוצרה בינהם שפה משותפת, אינטרסים משותפים ורצון לפעול ביחד, ולא נגד.

Posted by מאת נושאים Filed under דמוקרטיה Comments סגור לתגובות על את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת – אמת

11 מאי 2009

את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת – דיון

בפוסט הקודם ניסתי להראות שלפעולה מתוך אהבה, היה ויהיה כוח גדול בהרבה לשנות, מאשר פועלות הנובעות מאיבה ושינאה.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה הפלגנית לא תעבוד.

כאשר אנו עומדים להתמודד בבעיות שבהם יש מחלוקת, עומדים לפנינו שני כלים.מאבקהכלי האחד הוא כלי הדיון והשיכנוע, והכלי השני הוא כלי המלחמה והאלימות. כיום, אם אנו רוצים לשמר את החברה שלנו, אין אופציית המלחמה תקפה. אם אינני מסכים עם פלוני לדעותיו, לא אניח בפתח ביתו מטען חומר נפץ. מי שעושה כך, מקדם במוקדם או במאוחר למלחמת אחים, שתביא לחורבן החברה כולה. לכן אופציית המלחמה איננה אופציה עבור הציבור הסביר.

האופציה השניה היא אופציית הדיון. שוב, גם כאן יש כאלו שמשתמשים ברטוריקה לוחמנית, מתנשאת ואלימה. אבל כפי שניסיתי להראות, זמנה של השיטה הזאת חלף עם חלוף העידן השלישי של התקשורת. לכן, מי שרוצה לשנות את החברה בעידן הרביעי, צריך לפנות שוב לשיטות הקהילתיות, והמקרבות.

שיח שיוויוני

הבסיס לתקשורת מקרבת, הוא שיחה בגובה העיניים, וכבוד לשותף לשיחה. תקשורת כזאת בנויה על רצון החופשי של השותפים לשיחה. אין כאן "מומחים" או "דוקטורים". יש כאן פניה אל תרבות הדיון וההיגיון. אל הצגת ראיות ובחינה משותפת שלהם. אם אדם אכן מומחה בתחומו, יהיה עליו להציג את טענותיו בצורה כזאת שתשכנע את האחרים. השימוש בתואר "ד"ר" יוצר צייטנות, ולא בחירה חופשית של הדרך שבה אנו הולכים. בגלל האופי הקיהלתי של העידן הרביעי, הדרך להפיץ תורה היא על ידי יצירת חברים רבים, ולא עבדים רבים.

ניטשה תיאר את השיטה הזאת ב"כה אמר זרתוסטרא". הוא למד שקהל צייטן אינו בעל כוח פעולה אמיתי ליצור שינוי חברתי. נטישה טען כי בידי אנשים הפועלים כחברים נמצא הכוח לשנות.

"רעֵים מבקש לו היוצר, ולא גוויות, ואף לא עדרי מאמינים. היוצר מבקש אחים ליצירה, את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים" (ניטשה, כה אמר זרטוסטרא,  הוצאת שוקן, עמ' 23)

שפה משותפת

חלק גדול ביכולת ליצור שינוי בתודעה, הנדרש לשינוי מציאות, דורש גם יכולת ליצור שפה משותפת. החברה הישראלית דוברת בעיקר עיברית, אבל שפות רבות לה מאד. ציבורים שונים משתמשים במונחים שונים כדי לתאר את אותה מציאות. לדוגמא המשפט "שלום עכשיו" בשפה החילונית, זהה למשפט "משיח עכשיו" בשפה הדתית. אם נפתח את התנ"ך, נגלה שבימי המשיח יבוא השלום העולמי (אם נתעלם לרגע מנבואת יחזקאל, המתובלת קשות בתרבות ובדת הזוראיסטרית). שני הזרמים חותרים לאותו הדבר, מבלי להבין שהם מדברים על אותו הדבר. נכון, דרכיהם בדרך לשם שונות, אבל חשוב להבין שהמטרה דומה.black-white

היכולת ליצור גשרים ולחבר, דורשת גם סוג שיח אחר. הוא דורש שיח של הקשבה. כל איש מכירות טוב, ידע להגיד לכם שאם במהלך השיחה הקשבת ללקוח 80% ודיברתם 20%, הלקוח נמצא בידיים שלכם. אני הייתי ממליץ, לפחות בהתחלה, להקשיב 95% ולדבר רק 5%. כך אתם לומדים על עולמו של האחר. אתם לומדים כיצד הוא חושב, ולאחר השיחה יהיה לכם זמן לחשוב כיצד ניתן לחבר בין השאיפות של שתיכן. במהלך הרבה שיחות כאלו, אנחנו לומדים ומפתחים צורת שיח שתאפשר חיבור ושיתוף פעולה.

בבוא הזמן, כשלמדתם את השיח, ובן שיחכם יריגש שהוא נקי, ופרק את כל רצונו וצרכיו, הוא יהיה פנוי גם להקשיב לכם. זאת האומנות גדולה, של כל מי שרוצה להוביל שינוי: להקשיב וללמוד, ולא לבוא מעמדת ידיעה.

תיאוריות שעומדות בעיקרון ההפרכה

אם אנו רוצים למשוך קהלים גדולים, יהיה עלינו לשכנעם שהרעיון שלנו טוב יותר. אם אנו אנשי ארץ ישראל השלמה, יהיה עלינו לבנות תורה טובה המסבירה מדוע כדאי לתמוך בארץ ישראל השלמה. אם אנו מאמינים בקומוניזם, יהיה עלינו ליצור הסבר העומד בביקורת של עמיתנו. כל הסבר שנבנה צריך להתשמש בשפה של כלל הקהל המשתתף בדיון.

בעידן השלישי של התקשורת יכלו היריבים השונים לעמוד בכיכרות ולצעוק מעל הבמה העיתונאית את משינתם. הטיעונים יכלו להות דמגוגים, ואף אחד לא יכול היה לבקר את מישנת ביעילות. כיום כל בלוגר יכול לבקר כל תיאוריה, ולפוצץ בהנף קולמוס תיאוריות שלמות. יש יותר ויותר אנשים שצוברים להם קהל שמקשיב, והקהל אינו קורא רק בלוגר אחד. מתוך הדיון שלו עם הבלוגרים ומעל דפי הפורומים, הקהל מעצב לעצמו תמונת עולם מורכבת יותר. אם אתם רוצים ליצור שינוי, יהיה עליכם לבנות תורה שנבנחנה על ידי רבים ועמדה במבחן הביקורת, ורצוי גם במבחן התוצאה.inq-arg

נכון שבינתיים הבלוגוספירה והפורומים רק בחיתוליהם מבחינת ההשפעה הפוליטית. אבל עד לפני כמה שנים לא היתה קיימת בכלל בלוגוספירה. כיום היא כבר משנה בחירות בארצות הברית. מחר, או בעוד כמה שנים, יכול להיות שעיקר התקשורת תנוע דרך מדיה חברתית.

אם הבלוגוספירה תלך ותתרחב, יהיה על התנועות השונות, להתחיל לבנות מצעים שיעמדו בביקורתיהם של אנשים אינטלגנטיים מאד. רעיונות שלא יבנו על ידי דיון מתמיד, וגיבוש מתמיד, פשוט לא יעמדו במבחן הביקורת. אם תרצו לשנות, תצטרכו גם לבנות תיאוריות חזקות מאד, שיסתמכו על ראיות רבות. על מבנה תיאורתי יציב וברור שכמו תיאוריה מדעית, יעמוד בפני כל ביקורת או לפחות בפני יותר ביקורות שתעמוד הביקורת החלופית. ידע כזה יכול להיווצר על ידי עבודת צוות כמו בויקיפידה.

ידע משותף

הידע הזה שנוצר על ידי מה שאנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה מכנים "ויקידיון", יצור את הבסיס התיאורתי לבסיס הידע שאליו ימשכו אנשים משכילים. הוא יצור שיח אינטלגנטי שיחלחל דרך הרשתות החברתיות, וגרום לעוד ועוד אנשים להצטרף למהפכה. ככל שהידע יהיה אמין יותר, ויתווה דרך שתראה טובה יותר, כך יגדל כוח המשיכה שלו.

בפוסט הבא נבחן כיצד מגיעים לידיעה אמיתית ומשותפת…

Posted by מאת נושאים Filed under דמוקרטיה Comments סגור לתגובות על את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת – דיון

06 מאי 2009

את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת – אהבה

את ההרצאונות בנושא הזה העברתי באי-כנס. במהלך ההרצאה קיבלתי פידבקים, וכן חשבתי קצת יותר לעומק על הדברים שאמרתי, וכאן אני כותב את ההרצאונות המשופרת. אשמח מאד לתגובותיכם, ביקורתיכם והתענינותיכם.

שלכם,

טל

בגלל האורך, אני מחלק את הפוסט לשלושה חלקים. חלק אחד העוסק באהבה, שני עוסק בדיון ושלישי בחיפוש האמת, כאשר מבקשים לשנות את העולם.

את העולם משנים באהבה

פעילים חברתיים, חושבים פעמים רבות שאת העולם יש לשנות על שנאה לאחר, לרע האולטימטיבי, שממנו צריך לשחרר את העולם. אולי איננו עושים זאת במודע, אבל חלק מהשיח של פעילים מתאפיין ב"אנחנו הטובים" ו"הם הרעים". לאנשי השמאל המדיני יש את ה"מתנחלים" או "המתנחבלים", כפי שפעם קראו לנו. לאנשי ימין יש את ה"ססססמולנים" (נאמר במבט בוז, תוך כדי חריקת שיניים עצבנית). לשמאל החברתי יש את בעלי ההון השולטים בעולם, ולקפיטליסטים יש את הסוציאליסטים שרוצים להלאים את הרכוש הפרטי.

יש כנראה כמה סיבות לשנאה הזאת. היא עוזרת לפעיל להגדיר את העולם בצורה שלכל מה שצריך זאת אהבה שחור ולבן. טוב ורע. זה מאפשר כנראה את דירבון אינסטינקט הרצח והמלחמה הטמון בכולנו. אינסטינקט שמניע אותנו להילחם על "עקרונותינו".

סיבה אחרת, נובעת להבנתי, מסוג התקשורת שעמד לראשות דוברי האידאות השונות. בסוג התקשורת, שאפיין את המאה ה-20, שלטו העיתונות, הרדיו והטלויזיה. אלו הם כלי תקשורת המוניים, המאפיינים האת העידן השלישי של התקשורת. אין כמעט במדיומים הללו אפשרות לבנות טיעון מורכב. המסרים במדיומים הללו הם חד כיוונים ועוברים מהדובר אל ההמון. המסרים שעוברים במדיומים של העידן השלישי צריכים להיות פופליסטיים, מהירים חדים, ומגיעים ישר ללב.  כדי לשבות את ליבם של מילוני בני אדם, נדרשו הדוברים להיות אמוציונליים, פשוטים ומכוונים אל המכנה הנמוך ביותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את המציאות במדיום כזה, בעל טווח קשב כל כך נמוך, הוא לתאר את העולם בשחור ולבן. כתוצאה מכך התרגלו הדוברים להציג את עמדתם כ"הטובים" נגד "הרעים", להציג את הרע האולטימטיבי, שנגדו צריך לצאת למלחמה.

בתחילת המאה ואפילו לקראת אמצעיתה, ההמונים עוד האמינו במדיה הזאת. הם יצאו למלחמות, נאבקו ויצרו מהפכות. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שמערכות המדינה השתפרו והמשק צמח, אזל הרצון הציבורי לצאת למהפכות. הקולות האגרסיבים שהניעו מהפכות ומלחמות במחצית הראשונה של המאה ה-20, הלכו ואיבדו את קהלם. יותר ויותר קריאות נשמעו על כך שהציבור אדיש.

אני טוען, שהציבור אינו אדיש. הוא פשוט איבד את האמון שלו בתקשורת העידן השלישי. הוא התחיל לראות את המציאות בצורה יותר מורכבת. הוא התבגר.

כיום עולה סוג חדש של תיקשורת. זאת התקשורת של העידן הרביעי. האינטרנט, ובעיקר התקשורת החברתית (web 2.0). סוג התקשורת הזה מאפשר תקשורת אינטימית, בין קהילות שונות, הפרושות על פני זמן ומרחב בלתי מוגדרים. זהו סוג של תקשורת שחוזר לעולם הישן והטוב של הכפר שממנו יצאנו. עולם של דיבור, שיחה, מחשבה, ובעיקר אהבה. בסוג התקשורת הזה אין מקום לשינאה, רהב ולעג. מי שרוצה שיקראו אותו, צריך לקיים דיאלוג עם קוראיו. הכותב תלוי בקוראיו. יש להם הרבה אופציות, והם יבחרו את הכותבים שלהם, מתוך אלו שייצרו אצלם הכי הרבה קשר, עניין ואינטמיות (ראו את הבלוג של אתון עיוורת כדוגמא מצוינת לבלוג כזה).

אין כאן שליטה מרכזית, אלא ים רב של אנשים הפועלים בקהילות הולכות וגדלות. אנשים יכולים להתאחד סביב עניין משותף במאות אלפי קבוצות הפייסבוק, ולפתח לעצמם קבוצות ודינמיות. יש במדייה של העידן הרביעי פחות שליטה מרכזית. יש כאן משהו אחר, הרבה יותר גדול, שיאחד את האנשים. והדבר הזה יהיה קשור לאהבה ולאמת.

אם פעם נחלקנו על פי מפלגות על הנעות על פני קשת אחת (מימין לאומי אבסלוטי, דרך ימין לאומי-דתי, עובר בימין לאומי מרכזי, מרכז, שמאל-סוציאליסטי ציוני מתון, שמאל ציוני סוציאליסטי, שמאל לא ציוני מרקסיסיטי). הרי שהיום אנו יכולים להתאחד על פי תחומי עניין יותר פרטניים. נושאים כמו קידום רכיבת אופניים. יכולים להיות משותפים לסוציאל-דמוקרטי, קומוניסטים או לאנשי ארץ ישראל השלמה. אבל אם אנשי השמלא יקפידו לשנוא את אנשי הימין, ולהיפך, שום תנועה כזאת לא תוכל לצבור תאוצה. הרבה אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הישנה יכולים להתחבר לתנועה כזאת, ובתנאי שנלמד לאהוב. יהיה עלינו להבין שיש בינינו מחלוקות, והן לגיטמיות, ויש בינינו גם הסכמות, ושם אנו צריכים להתאחד ולפעול ביחד מתוך אהבה וכבוד. הדרך של הקבוצות השונות להצליח, היא לחבר את כולם, מבלי  הבדלי דת, כלכלה או תפיסת בטחון. הקבוצה תצליח עוד יותר אם היא תיצור חיבור אנושי גם מחוץ לאינטרנט. הקבוצה תיצור כוח מניע, עם אנשים יתחברו ויאהבו לעבוד אחד עם השני. הקבוצות הללו לא יצליחו, אם הן תתיגנה אנשים על פי השקפת העולם החברתית או הבטחונית שלהם.

מהניסיון הקצר שיש לי בתנועה לדמוקרטיה ישירה, למפגשים אישיים, מפגשים קבוצתיים וקשרים חברתיים בתוך הקבוצה יש כוח מניע חשוב. כך גם היכולת להקשיב, לשאול להתעניין באחר. כול אלו הם מופיעים של הערכה, חיבה ואהבה בין חברי הקבוצה. חברה שבה תיווצר אהבת חינם, גם תהיה החברה בעלת הדבר הגדול ביותר. מתוך התרבות הזאת, של הקשבה, הערה ותקשורת בין-אישית, יקומו להבנתי, התנועות הפוליטיות של העידן הרביעי.

אנחנו עוד בתחילת הדרך, אך אני מאמין שבניסוי וטעיה נגלה כיצד משלבים נכון את הטכנולוגיה ומפגשי הפנים אל פנים לייצרת אותם אירגונים התנדבותיים למען מטרות שונות. נמצא את הדינמיקה הנדרשת לייצירת כוח פוליטי.

אבל גם מעבר לכוח הפוליטי של התקשורת, לאהבה יש כוח גדול בהרבה להניע בני אדם. כולנו אוהבים לפעול בסביבה בה אנו מוערכים, ואהודים. היד המחבקת חזקה מהאגרוף הקפוץ. לי, לך ולכולנו יהיה הרבה יותר כיף להיות חברים בחברה הנסמכת על אהבה, חיבה, רעות. הילדים שלנו יגדלו בטוחים יותר, אנחנו נרגיש בטוחים יותר, אנחנו נועצם, ונעצים אחרים. זוהי חברה טובה בהרבה מחברה ניצית, לוחמת ומשסעת. יש בכוח האהבה, במאה ה-21, הרבה יותר כוח לפעול ביחד, מאשר בשינאה ובפירוד.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה לא תעבוד….

על כך, בפוסט הקרוב, בע"ה.

Posted by מאת נושאים Filed under דמוקרטיה, פילוסופיה Comments 10 תגובות »