תגית: משפט

תורת המלך?

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

פרשת קם-נווה – מדוע פירסמתי

לאחר יומיים בהם הפוסטים על פרשת נווה-קם באוויר (אני חושב שזה שם מתאים יותר לפרשה, שמזכירה כי את הסיפור התחיל יאיר נווה, שהתעלם מצו בג"צ), אני עורך עם עצמי חשבון נפש. אני מנסהלל לברר עם עצמי ואיתכם מדוע בעצם פירסמתי פוסט, שבהתחלה חששתי שהוא אולי עובר על צו איסור הפרסום, ובמידה מסויימת מסכן אותי.

אני עדיין לא בטוח שעברתי על צו איסור פרסום

על פי חוק איסור פרסום בויקיפדיה:

"במקרים רבים דולף המידע לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום או לפני הטלתו, ולכן יכולת האכיפה של המשטרה את איסור הפרסום הופכת לכמעט בלתי אפשרית, הן בגלל העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת (לא תופס במקרה שלי), והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו."

השרת שלי נמצא בארה"ב.

דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים, שהרי פרסום הצו ברבים משמעו פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה.

ולא קיבלתי צו כזה.

השרת שלי נמצא בארה"ב. פרסמתי מידע שהופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגים אחרים. ממילא כבר ידעו על זה כמה מאות עד אלפים בישראל, לפני שפירסמתי. אני לא עיתון. אני בלוג פרטי, שלפני הסיפור הזה היו לו 50 – 100 כניסות ביום.

עד כאן שלב התרוצים. מכאן, בא נעבור לעניין עצמו.

אני כזה

קודם כל אני כזה. אני רודף אמת, רודף צדק. שונא שחיתות עד עימקי נשמתי. ביחוד שחיתות מוסרית. כשאני רואה אנשים שעוברים את העבירות הללו, אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי. עם השנים, אומנם פיתחתי סבלנות מסויימים לכיעור האנושי הזה, רק מכיוון שידעתי, שאם על כל גילוי של כיעור אנושי כזה, אתפוצץ, אהיה עסוק בהתפוצצות כל שתי דקות. אז כיום אני רגוע. צריך באמת משהו מיוחד להוציא אותי משלוותי. כיום אני מסוגל לספוג הרבה שחיתות מוסרית, ועדיין לשבת בשקט רוב הזמן. אבל עד גבול מסויים.

חוץ מזה, הייתי לוחם וקצין קרבי. אני כנראה מאותם טמבלים, שמוכנים לצאת ולהתסכן עד מוות עבור הדברים שנראים להם מספיק חשובים. זה היה טוב לצה"ל כששרתתי בו. אני מקווה שזה גם טוב לצה"ל כשיש לי טיפה ביקורת עליו. אני חושב שללא אנשים כאלו, לא יתכן קיומו של עם.

מה הרגיז אותי?

אני יודע שהתבססתי על מידע חלקי. השתדלתי לבדוק בגוגל, ובכמה מקומות במקביל כדי להעריך את מהימנות המידע. אבל המידע הזה, הספיק כדי להעריך שיש כאן משהו מסריח בהתנהגות של מערכת הבטחון. אינני בטוח בכך. אני מקווה שיהיה משפט שקוף, שנוכל לברר את הראיות טוב יותר.

אבל מה שהרגיז אותי יותר מכל היה ההבנה שאלוף פיקוד דרום (יאיר נווה), עבר על חוקי המדינה. וכאשר מישהי חשפה זאת לעיתונות, במקום לטפל בנווה, ולהעמידו לדין, הלכו להרוג את השליח. אם זה נכון, אז זה הצה"ל הגרוע ביודע שאני מכיר בתלודות מדינת ישראל. בינתיים אני משהה שיפוט.

בצה"ל שאני גדלתי עליו, מפקד מודה באשמה, מוכן לעבור תחקיר ולהשתפר. אבל צה"ל שבו אלוף פיקוד דרום יוצא נקי, אינו עומד לתחקיר ואינו לוקח על עצמו אחריות, ובמקום זה, המערכת שבה הוא מפקד בכיר, רודפת אחר החיילת שעשתה כנראה את המעשה הנכון, צה"ל כזה, הוא צה"ל רקוב (שוב, בזהירות, אינני בטוח בכל המידע). אני יודע שכל מערכת, ובמיוחד מערכת צבאית, שבה המנהלים או המפקדים אינם לוקחים אחריות, ומונעים ביקורת, היא מערכת שהולכת ומסתאבת, הולכת ונעשת חלשה.

את הדבר הזה חשתי בצה"ל כבר לא מעט שנים. אבל תמיד שתקתי. קיוותי שאני טועה. שאווירת הכסת"חים, לא באמת הורסת את צה"ל. שאני מדמיין. אבל אז הגיע מלחמת לבנון השניה, ונוכחתי לדעת שטעיתי. כל המפקדים מרמת מח"ט ומעלה כשלו. וחיילי ואני הינו צריכים לשלם את המחיר. זאת היתה מלחמה הגרועה ביותר שאני מכיר, בתולדות צה"ל.

אני אוהב את עמי. אני ציוני ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. אני אוהב את הארץ הזאת ואת העם הזה. ואני יודע שהגיע הזמן, לעשות שינוי רדיקלי בצה"ל. שינוי תרבות. כמות המפקדים הטובים הולכת ויורדת. לתרבות הכסת"ח יש תפקיד מרכזי ביצירת פיקוד בינוני בצה"ל.

כתבתי והסתכנתי, כיוון שצה"ל והמדינה חשובים לי. כמו שביקשו ממני להסתכן למען המדינה, כששרתתי בקרבי, כך אני מרגיש שצריך לעשות אזרח שמדינתו חשובה לו, והוא רואה אותה הולכת אל פי תהום.

צו תמוה

אני מבין את הצורך לצנזורה ומניעת פרסום. האויבים שלנו לא צריכים לדעת הכל. אבל מזה כמה שבועות הסיפור מופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגוספירה הישראלית. כלומר, אין כאן סוד צבאי. מדוע אם כך, לא לפרסם?

על פי ויקיפדיה:

תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

טוב, אז זה לא פוגע בבטחון המדינה (כי כל העולם ואשתו יודעים כבר). ואיך יפגע שלום הציבור? או הסדר הציבורי. אז חברה, לא להפריע את הסדר… בסדר?

יש כמה פרשנויות לאיסור הפרסום. חלק אומרים כי רצו לתפוס את אורי בלאו (אבל הוא כבר בלונדון). השני הוא שרצו לתזמן את הפרסום יחד עם המשפט, כדי שלענת לא תהיה דרך להגן על עצמה מפני הציבור, והציבור יחשוב שהיא "בוגדת" ובכך יתאפשר להכניס אותה ל-14 שנים בפנים. אפשרות אחרת, בדיוק הפוכה, היא שלא לפרסם עד תחילת המשפט, כדי שיהיה קשה להשפיע על תוצאות המשפט, או שכל המשפט יהיה חסוי, כדי שניתן יהיה לסגור בעונש קטן ולא משמעותי.

אני חשבתי בזמנו שפרשנות השניה היא הנכונה, ולכן פירסמתי. רציתי למנוע מצב שבו השליחה תפגע, במקום עובר העבירה הראשי.

אומרים כי ענת ביקשה מבלוגרים להוריד את הסיפור. היא שלחה לי דוא"ל המבקש את הטלפון שלי. שלחתי לה את מספר הסלולרי, והיא לא התקשרה. אולי, לאחר שקראה את הפוסט, היא החליטה שהוא משרת אותה. אני הבלוגר היחידי אולי, שהוא איש מרכז (אני מתנחל), אשר סיפר את הסיפור שלה. שאר הבלוגרים הם אנשי שמאל, ויתכן כי היא חששה שכתיבה שמאלית עליה, תגרום להצגתה כ"שמאלנית עוכרת ישראל".הדבר מחזק את התחושה שלי, כי אפשרות שתיים היא אכן הנכונה.

אין לי מושג איזו תיאוריה נכונה. עד לרגע זה, ענת לא התקשרה אלי.

בכל מקרה, הצו הזה, פוגע להבנתי בחופש הביטוי שלא לצורך. כל העולם יודע את הפרשה, חוץ מהישראלים. עיתונאית מוחזקת במעצר בית סודי במשך ארבעה חודשים. הדבר נראה כמו היבריס של מערכת הבטחון, וחציית קוים אדומים דמוקרטיים. נראה שאצבע הצנזורה קלה מידי על ההדק, ויש להחזיר אותה לפרפורציה הנכונה.

מחשבות אפלות

אולי עשית זאת ממניעים אגוצנטריים?

מבלוג חביב וידידותי למשתמש בעל מספר כניסות ממוצע של 50 – 100 ליום, עליתי ביומיים האחרונים לכ-1000 כניסות ליום. אבל זה לא מה שחיפשתי. הבלוג הזה נועד לשוחרי פילוסופיה, חשיבה מעמיקה וליצרה אינטלקטואלית משותפת. אני מניח כי מעטים מביןם הנכנסים לכאן בעקבות הפרשה ימשיכו להתעניין בבלוג. מי שיבדוק את ההתכתבות לאחור, יראה כי סביב הבלוג כבר קמה קהילה חביבה, ואינני בטוח שאם הבלוג יהפוך לנקרא יותר, הקהילה הזאת תרוויח. כך שלא בטוח שזה מה שאני מחפש.

אג'נדה פוליטית שאפשר לקדם? הייתי אומר, שמבחינתי הדמוקרטיה הישירה שאני מאמין בה, היא עדיין לא מספיק בשלה לפרסום רחב. יש עוד דברים שצריך ללבן בקהילה אינטלקטואלית קטנה, לפני שאפשר יהיה להוציא לציבור הרחב. מצד שני זה נחמד שאנשים שומעים על המושג. אני חושב שזאת לא הסיבה,אבל לא לגמרי סגור, שאין כאן עניין מסויים.

תשומי (תשומת לב) – לא תודה. מי שמכיר אותי, יודע שאני נהנה מאד משיחות אינטלקטואליות, אבל אינני אוהב את אור הזרקורים. אני אדם שאם הוא לא ממש חייב, מעדיף להישאר עם אישתי, הילדות וחברים אינטלקטואלים. חלק גדול מהם נמצאים כאן בבלוג וקוראים אותו.

לסיכום

אני חושב שמה שהקפיץ אותי יותר מכל, הוא חשש לכסת"ח ברמת המטכ"ל. אם הדבר נכון (ויש לחכות לתוצאות), אז יש לעשות כאן רעידת אדמה, שתנער היטב היטב את המטכ"ל. אני חושב שאם יתברר שהמטכ"ל ניסה להלביש על בחורה צעירה את החטאים שלו, אז יש לבצע תחקיר ולהפיק לקחים. אני קפצתי, כדי למנוע מהשליחה להיפגע על ידי המערכת. אני לא מאמין בעריפת ראשים. עריפת ראשים, היא שהביאה מלכתחילה את אווירת הכסת"ח. מפקד טועה, ומפקד צריך ללמוד. ברגע שמורידים לו את הראש, הוא כבר לא יכול ללמוד 🙁

שתהיה לנו שנת בטחון, אמת וצדק למדינת ישראל, לשופטיה, לצבאה, ולמפקדיה. (על פי התנ"ך, ניסן הוא ראש השנה)

אז מי אתה יהודי – מי עוד כתב את התורה?

מי עוד כתב את התורה?

לפני שנה כתבתי פוסט על מקור חג הפסח, על פי ספר מלכים, עזרה ונחמיה וספר דברי הימים. אז טענתי, שבדומה לממצאים של חוקרי המקרא, התורה נכתבה בסוף ימי בית ראשון, ובתחילת בית שני. הראתי שאותם כותבים שתוארו בספרים אלו, נמנים על כהני בית המקדש. וציינתי, כי למלאכת הרכבת התורה, חברו עוד שתי קבוצות.

את ההשערה שאני מציע כאן לא בניתי בזכות קריאת דבריהם של חוקרי המקרא. זאת למרות ששמעתי על ממצאיהם. מקור ההשערה שלי הוא בקריאה אישית מרובה מאד בתנ"ך, בניסיון ליישב סתירות בין קטעי התנ"ך השונים, ובהבנה בפוליטיקה. אין זה מאמר אקדמי, אלא יותר תיאור המסקנות שאליהן הגעתי. לשם יצירת מאמר ראוי מבחינה מחקרית יש צורך ביריעה רחבה יותר. אני מקווה כי בעתיד, אוכל לפרוש כזאת יריעה.

למרות שאני אישית מאמין בקב"ה, וחושב כי התורה לא יכלה להיות תורה משפיעה כל כך, מבלי שהקב"ה היה מעורב בה, אני עדיין מרגיש שאת הספר כתבו בני אדם. ואם נבין כיצד נכתב הספר הזה, שמהווה את התשתית המכוננת של עם ישראל, נדע טוב יותר לאן דרכנו מועדות. אתם כמובן מוזמנים לבקר את טענותיי, להראות היכן אינני מבסס את עצמי כראוי, ולסתור את ההשערה שלי בעדויות ממקורות אחרים.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה לנסות ולחשוף בפניכם את אחת הקבוצות הנוספות. קבוצה שעיצבה את העם היהודי, ואת המחשבה המודרנית, אולי אף יותר מאשר הפילוסופים היוונים.

אחת השאלות שאנו צריכים לשאול, בעניין זה, הוא מדוע אין להסתפק רק בקבוצה אחת כתבה את התורה. האם התורה אינה כתובה מקשה אחת? חוקרי המקרא כבר זיהו ארבע קבוצות כותבות שונות. אני רואה שתי אידאות נפרדות. שתי אידאות שיש בינהן התנגשות. ואת ההתנהגשות הזאת, אנסה להציג בפוסט הנוכחי.

הרמז הראשון לקבוצה נוספת, בעלת האידאה השונה, ניתן למצוא, להערכתי, בדמויות שאישרו את משנה התורה. להזכירנו, חלקיהו הכהן מוצא בבית המקדש ספר תורה, שלא היה ידוע עליו לפני כן. כאשר יאשיהו, מלך יהודה, שומע על ספר התורה שנמצא, הוא מבקש משלוחיו לדרוש מאלוהים מידע על הספר:

ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה, ויקרע, את בגדיו.  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן-שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן-הספר, ואת עשיה עבד-המלך, לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם, ובעד כל יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה. (מלכים ב', כ"ב, י"א – י"ג)

החבורה הולכת אל חולדה הנביאה, אשתו של נכדו של חרחס שומר הבגדים (שר בממשלו של יאושיהו?). וחולדה מאשרת את הספר, בסגנון נביאי קלאסי (כלומר, בסגנון עצבני וחורבני. ללמדך, שנביאי ישראל, נטו לנבואות זעם):

ותאמר אליהם, כה-אמר ה' אלהי ישראל.  אמרו לאיש, אשר שלח אתכם אלי.   כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל-דברי הספר, אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני, ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני, בכל מעשה ידיהם. ונצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. (שם, שם, ט"ו – י"ז).

מכאן אולי נוכל ללמוד שכדי לקבל אישור לספר, נזקקו המלך והכהן הגדול, לאישור נביאה. מה זה אומר? האם לנביאים היה יד בכתיבת ספר התורה שנמצא? מדוע לא יכלו להסתפק באישור של המלך ושל הכהנים?

המשך הפרק יכול להסביר זאת. באותו הזמן, היו כהני ה', קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות של כהנים שסיפקו את תאוות הפולחן של העם. בהמשך הפרק מצויין שבמהפכה של יאשיהו סולקו הרבה מאד אמונות שהיו מקובלות על אנשי יהודה. בינהם היו: הבעל והאשרה, והבמות, שמש, ירח, מזלות, המולך, סוסים ומרכבות לשמש, עשתורת, כמוש, מילכם, האשרים, ואמונת קברים (שם, כ"ג,  ד' – כ'). וכל הכהנים הללו בעלי השפעה זהה, ואין מי שיכריע לכאן ולכאן. ולכן כנראה נזקקו כהני ירושלים לעזרת הנביאים, כדי ליצור קואלציית הסכמה רחבה יותר.

ואכן אנו רואים בהמשך, שחולדה אינה הנביאה היחידה המאשרת. מי שמאשרים ונותנים לגיטימציה לספר התורה הם הנביאים, כהני ה' וזיקני העם:

וישלח, המלך, ויאספו אליו, כל זקני יהודה וירושלים.   ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל העם, למקטון ועד גדול. ויקרא באוזניהם, את כל דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  (שם, כ"ג, א' – ב')

אבל לא תמיד ראו הנביאים והכהנים זה את תורתו של זה באהדה.

אולי הדוגמה הבולטת לכך, היא אמרתו של ישעיהו, שהתנבא כ 120 שנים לפני מהפכת יאשיהו.

שמעו דבר ה', קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.   כי תבואו, ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא, לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה.   חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח. נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם גם כי תרבו תפילה, אינני שומע.  ידיכם, דמים מלאו.   רחצו, היזכו הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי.  חדלו, הרע.  למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ. שפטו יתום, ריבו אלמנה. (ישעיהו, א', י' – י"ז)

בפסוקים של ישעיהו, יש התקפה קשה על המנהגים המונהגים בידי כהני בית המקדש. ישעיהו מבטל את עבודת הקורבנות, את חגי ישראל, קידוש החודש, ואת השבת. ואפילו את התפילות. והוא ממשיך ומציין, כי עיקר עבודת השם, היא דעת לעשות משפט. משפט שיחזיר את הצדק, ויגן על החלשים. הוא דורש מעם ישראל, ללמוד לעשות משפט.

אצל חלק גדול מהנביאים, עשיית משפט צדק, היא העיקר. לצד הצדק, הם מוסיפים גם את החסד, אך כדבר מישני לצדק.

כך הוא הדבר אצל עמוס, נביא הכתב הראשון, שניבא כ- 10 עד 30 שנים לפני ישעיהו וכנראה השפיע על ישעיהו:

שנאתי מאסתי, חגיכם. ולא אריח, בעצרותיכם.  כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה. ושלם מריאיכם, לא אביט. הסר מעליי, המון שיריך. וזמרת נבליך, לא אשמע. ייגל כמים, משפט. וצדקה, כנחל איתן. (עמוס, ה', כ"א – כ"ד)

הנביאים מדברים רבות על "צדקה", אך מהתבוננות בהרבה מאד קטעים, אני מוצא כי ההקשר אינו הצדקה של ימינו, אלא צדק. גם כאן עמוס אומר כי הקב"ה אינו מעוניין בחגים, בקורבנות ובתפילות. הוא מעוניין במשפט וצדק.

וכך גם אצל הושע, שהתנבא בתקופה של עמוס וישיעהו, אלא שעמוס גם מתחיל להוסיף את החסד:

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את ה', עד-יבוא, ויורה צדק לכם.  חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך, ברב גיבורייך. (הושע, י', י"ב- י"ג)

גם הושע אומר שעיקר עבודת השם, היא צדק, חסד ומלחמה ברשעות ובשקר.

מיכה, שהיה הצעיר מבין ארבעת הנביאים הכותבים הראשונים, גם הוא דיבר על מלחמה בעוול (ראו פרקים ב, וג'). בפרק ו', שיש לי תחושה שהוא אינו שייך לחלקים הראשוניים, כיוון שיש לו שונות סיגנונית, מופיע המשפט הזה שמדבר על משפט וחסד:

הגיד לך אדם, מה טוב. ומה ה'  דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם אלוהיך. (מיכה, ו', ח')

גישה שניתן לראות אחר כך היטב אצל ירמיהו.

כשמונים עד מאה שנים לאחר מכן, כאשר צפניה וירימהו מתנבאים, אנו שוב רואים את עניין הצדק והמשפט כרכיב חשוב בתורת הנביאים הללו.

צפניה שמתנבא בתקופה יאשיהו, אינו מתרשם ממהפכת יאושיהו, והיא אינה משאירה עליו רושם. נהפוך הוא. הוא רואה בשופטים, ובכהנים ובנביאים (האחרים), אליטה מושחתת.

גם הוא מציין את המאבק בשחיתות, כתועבת השם, ואת הצדק כעיקר פועלו:

לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר. ב-ה' לא בטחה, אל אלוהיה לא קרבה. שריה בקרבה, אריות שואגים. שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר.   נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות. כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה. בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא יודע עוול, בושת. (צפניה, ג', א' – ה')

וירימיהו שמתנבא בימי יאשיהו ואל תוך גלות בבל מסכם את כל הדברים הללו אל המשפט החזק הבא:

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו.  כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירימיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

כלומר, עיקר עבודת השם, אינה בית המקדש, או תפילות, או כל דבר אחר שאנו חושבים עליו היום כיהדות. עיקר עבודת השם, על פי הנביאים הללו, היא חיפוש הצדק, עשיית משפט צדק, והתנהגות בחסד. ואילו יהיה עלינו לחפש מיהו יהודי, הרי היה עלינו לומר, איש רודף צדק. שנאמר "צדק צדק, תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך". (דברים ט"ז, כ')

בפוסטים הבאים (שיעודכנו בע"ה, במהלך חול המועד) ננסה להבין איך הלכו והתחברו הנביאים והכהנים.

רכילות

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

להמשיך לקרוא רכילות

חופש העיתונות או החופש לדרוס ערכים אנושיים?

רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.

לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.

רביב שלום,

אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.

נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.

הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.

אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.

אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.

אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.

התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).

גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.

דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.

לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.

אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.

אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

שלך,

האזרח הקטן מאד, טל.