תגית: מלחמה

פעולות שמדינת ישראל יכולה לנקוט כדי לשפר את המצב הביטחוני – על ידי התמודדות עם הרשתות החברתיות של צעירים ערביים

קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

Picture-5בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

על הקשר המוזר בין חוקי הירושה המוסלמים לבין גלי פגועי הטרור

הפיגוע הנורא שהתרחש אתמול בערב, מצטרף אל גל קשה של טרור פלסטיני המתחולל בשנה האחרונה ביהודה ושומרון. גל בו נרצחים אנשים בדרכם לעבודה. אנשים החוזרים ממשחק כדורסל. אנשים כמוך וכמוני, שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הגל הזה של טרור, הוא חלק מגלי טרור שנמשכים מאז ראשית הישוב. מאה שנים של טרור שבא בגלים. גלים גלים. יש גלים קטנים ויש גלים גדולים. מה הוא הכוח המניע של הגלים? מה מוביל להתפרצויות המחזוריות הללו?
יש שיגידו כי הכיבוש או המאבק על ארץ-ישראל/פלסטין, הוא המניע לטרור. יש שיגידו שאם רק יסתיים הכיבוש, הכל ירגע. יש שיגידו שזאת תופעת טבע, ותמיד הפלסטינים ימשיכו בטרור. אני מעוניין להציג גישה אחרת. תמצית של עבודת סמינריון שערכתי עבור הקורס "אליטות במזרח התיכון" של פרופ' רמי גינת בו ביקשתי לענות על השאלה מדוע הפלסטינים אינם מצליחים לייצר משילות. כלומר, מדוע הם תמיד מפוצלים? מדוע בכל פעם שהם מתבקשים להגיע להכרעה, המנהיגות הפלסטינית מתפוררת? כך למשל היום, הפלסטינים מפוצלים לחמאס ופת"ח. הם אינם מצליחים לייצר ממשלה שעובדת ביחד ומקבלת החלטות. דוגמא בולטת לחוסר המשילות הזאת התרחשה ב-2006. לאחר שישראל יצאה מרצועת עזה, אבו עבאס דרש מחמאס לא להקים זרוע צבאית עצמאית, החמאס התנגד, והקים זרוע כזאת. הזרוע הזאת שימשה ב-2007 לכבוש את עזה מידי הרשות. אם משווים תהליך הפלסטיני לתהליך לתהליך שעבר על הישוב ערב הקמת מדינת ישראל, ניתן להבחין בשונות. כאשר הוקמה המדינה, שלושת ארגוני הלחימה של הישוב, שהיו שייכים לשלושה זרמים שונים (ההגנה, האצ"ל והלח"י), אוחדו לגוף לחימה אחד – לצה"ל. לא שלא היו התנגדויות, אך באמצעים נחמדים יותר או פחות, שלושת הפלגים איחדו את גופי הלוחמים לגוף אחד שנשלט על ידי הממשלה. זה לא קרה אצל הפלסטינים. עד היום, לפלסטינים יש עשרות אירגוני לחימה, שלפעמים נלחמים נגדנו, ולפעמים נלחמים אחד בשני.

הפיצול במנהיגות הפלסטינית אינו חדש. גם ב-1936, ערב המרד הגדול, זרמים פלסטינים נלחמו ביחד ולחוד. במחקר שערך חלידי (Kahlidi 2001) על הסיבות לכשלון המרד, כמו גם לכשלון הפלסטינים ב-1948, הוא מצא מנהיגות מפולגת, שמתפרקת לרסיסים. הריסוק שעברה המנהיגות הפלסטינית ב-1936 עד 1939, היווה רק קדימון להתפוררות המוחלטת שלהם ב-1948. כאשר פרצה המלחמה, המנהיגות ברחה מהארץ, ואחריה עוד כ-700 אלף פלסטינים נסו. גם לאחר שהוקם אש"פ ב-1964, הוא לא זכה למנהיגות מאוחדת. לאורך כל תקופת קיומו כארגון טרור, אש"פ התאפיין בפיצולים ובפלגנות. לא פעם ארגוני פת"ח לחמו בארגוני פת"ח אחרים. ב1984, לחם הארגון "פתח-אינתיפדה", ברשאותו של אבו-מוסא, פרקציה של פת"ח, כנגד ארגון האם פת"ח. ב1994, כשהנהגת אש"פ הגיע ליהודה שומרון וחבל עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, המנהיגות לא הצליחה להשיג אחיזה. פיגועי הטרור שהתגברו בשנת 1994, הובלו בעיקר על ידי החמאס. מתוך 32 פיגועי טרור שבוצעו בשנה 1994, 12 בוצעו על ידי החמאס, 3 על ידי הג'יאהד האיסלמי, עשרה על ידי לא מזוהים, ורק שני פיגועים על ידי חברים בפת"ח או במשטרה הפלסטינית (מקור). החמאס וארגוני טרור אחרים, שלא משויכים לאש"פ, הובילו לגל של פיגועים. אש"פ רק נגרר אחריהם.

fatahhamas617_MPW77_26548מדוע אם כן אין מנהיגות מאוחדת או לפחות ממשל מאוחד אצל הפלסטינים? זאת היתה השאלה שעניינה אותי. ומה שמצאתי, היה מעניין אף יותר.
מצאתי מספר דברים שהתמיהו אותי וגילו לי דבר מה על החשיבות של כוחות בחברה האנושית שלא הייתי מודע לחשיבותן, לפני המחקרון הזה. מעניין מה תחשבו אתם על הממצאים שלי. אשמח להערותיכם בסוף הפוסט.

אחד הדברים שמצאתי, הוא שבאופן כללי, בעולם הערבי-מוסלמי, מצב הדמוקרטיה הוא הגרוע ביותר בעולם. יותר גרוע אפילו מהמצב באפריקה. חוקרים שניסו להסביר את הסיבות לכך מצאו מספר הסברים שונים. ההסבר המעניין הראשון מבחינתי, נמצא בעבודתו של קורן (Kuran 2004). קורן מראה שבאסילאם ישנם חוקים חברתיים, שבמבט ראשון נועדו להיטיב עם העם, אך בדיעבד, גורמים לכך שהעם יהיה חלש יותר. החוקים הללו נועדו לאפשר חלוקה טובה יותר של ההון, ולמנוע מתאגידים כלכליים לקום. על פי חוקי הירושה המוסלמים, אדם חייב להוריש 2/3 מהונו לכל צאצאיו בצורה שווה. ורק בשליש אחד מהונו הוא יכול להוריש כטוב בעיניו. החוק השני הוא החוק שאינו מכיר בהתאגדות-כלכלית. כל עסקה שנעשית באיסלם, היא בין אנשים. היא אינה יכולה להתבצע בין חברות, כפי שהדבר מותר במערב. התוצאה היא שכל הסכם כלכלי, הוא בין מספר מצומצם של אנשים, וכל הסכם תקף, כל עוד האנשים הללו חיים.

שני החוקים הללו גרמו לכך שהון לא יוכל להצטבר בקרב מוסלמים לאורך הדורות. כמו כן, לא יוכלו לקום תעשיות או חברות-כלכליות גדולות. והחוקים הללו הובילו לכך שברבות השנים, כאשר במערב התפתחה תעשיה מפותחת, שהובילה להתפתחות מעמדות עשירים (ועצמאיים מהממשל), ולהתפתחות מעמד ביניים נרחב שהתבסס על התעשיה המתקדמת, בעולם האיסלאם לא יכלו לצמוח מעמדות כאלו או כלכלות שעליהן יכול היה לצמוח מעמד ביניים.

למעשה הדרך היחידה לצבור הון לאורך דורות, היא להיות נאמן למלוכה ולשרת אותה. מקור ההון בעולם הערבי היתה מערכת המיסים שהושתתה על העמים הערבים ועל הסוחרים שנעו במרחבי האימפריות המוסלמיות. וכדי להנות מן ההון הזה, היה עליך להיות מקורב לשלטון. היה עליך לזכות בחסדיו, ולהיות נאמן לו. כך הפך השלטון בעולם המוסלמי לכל-יכול. שלטון ללא עוררין, שכל האליטות נשארות נאמנות לו. מי שנטש את חיבוקו של השלטון, שוב לא יכול היה להבטיח לו או לצאצאיו עושר.
בעולם המוסלמי, כבר מראשיתו, דאג השלטון לחזק את עצמו ולהחליש מתחרים. המנהיגות המוסלמית צמחה כבר מראשיתה, מתוך חצי האי ערב, והמזרח התיכון. אזור שהיה משופע בשבטים נודדים (בדואים). שבטים אלו לא היו מורגלים לשלטון, ובמידה רבה היו ועדיין מקור לסיכסוכים ולמריבות. הם איימו על השלטון המוסלמי, וכדי להתמוד עם האיום, היה על מנהיגי העולם המוסלמי, להחליש את כוחם של השבטים. השלטון דאג לגייס את לוחמי השבטים, וליישבם במקום רחוק, כך שיאבדו את זיקתם השבטית. השלטון דאג לקרב אליו את ראשי השבטים, ולהופכם לתלויים בשלטון. השלטון דאג לצ'פר את מי שהיה קרוב אליו, ולהחליש את מי שאיים עליו. כך צמח שלטון ריכוזי מאוד בעולם הערבי. שלטון עריצות, שלא היה צריך להתחשב עוד באליטות עצמאיות. השלטון פשוט החליש אותן, וכך מנע איום.

העדרם של אליטות עצמאיות, כתוצאה מחוקי האיסלאם, כמו גם מסורת שלטונית שדאגה לרכז את כל הכוח בידי השלטון הובילה לעריצות ושחיתות. והיא גם הובילה לתופעה שעליה אנו משלמים עד היום.

בניגוד למערב, שבו התפתחו אליטות כלכליות עצמאיות מהשלטון. אליטות שיכלו לבוא בדרישות, ולדאוג לעליית זכיות קניין וחופש הביטוי, כמו גם להופעת הפרלמנטים, בעולם הערבי לא צמחו אליטות כאלו. סיפור של המגנה כרטה, היא עדות להתליך כזה. ב1215, זכו הברונים האנגלים להקמת הפרלמנט הראשון, כיוון שהמלך היה זקוק לכספים הברונים כדי לנהל את מלחמותיו. לאורך השנים, כוחן של האליטות העצמאיות הלך וגדל, ואיתן גם הזכויות שהמלכים נאלצו להעניק להן. בעולם האיסלאם זה לא קרה, כי הדרך היחידה להיות אליטה לאורך זמן, היא להיות נאמן לשלטון.
אולי זאת הסיבה שבגללה מצב הדמוקרטיה במזה"ת, רע מהמצב באפריקה. באפריקה, עד כמה שידוע לי, נשארו ראשי השבטים באפריקה עצמאיים, ולכן היה על המנהיגות להתחשב בהם. בעולם הערבי, ראשי השבטים, איבדו מכוחם, והשליטים לא נדרשו להתחשב בהם.

עד כאן, על הסיבה לחולשת הדמוקרטיה בעולם הערבי, והסיבה לשלטון העריצות הנפוץ כל כך באזורינו. אך יש לשיטת הממשל הזאת גם השלכות קשות עלינו. על ישראל. הסיבה לכך היא בתופעה אופיינית שנוצרת בסוג כזה של שלטון וסוג כזה כלכלה.

בעולם המערבי, כאשר אדם מאבד את ראשות הממשלה, או ראשות השלטון, יש לו לאן ללכת. לא חסרים ראשי ממשלות, שהתעשרו בתקופה בה לא היו בהנהגה (ע"ע, אהוד ברק ומגדלי אקירוב). הקרקע הכלכלית בארצות המערב, היא כר נוח לקליטת מנהיגי שלטון שירדו מגדולתם. בעולם הערבי אין זה כך. ברגע שמנהיג של מדינה ערבית מאבד את השלטון אין לו לאן ללכת. ההון, ככמעט כולו נובע מקשרים עם השלטון. ועכשיו, לאחר שהודח, שוב אין הוא מהווה עניין עבור השלטון. נהפוך-הוא. עכשיו הוא מהווה איום, ולכן המנהיגות החדשה תעשה הכל כדי להרחיק אותו מהשלטון. ויחד עם ההרחקה, גם יאובד עתידו הכלכלי של המנהיג (אלא אם כן דאג לשמור רזרבות ליום גשום בחשבון בנק בשוויץ (כפי שעשה ערפאת, ורבים מראשי השלטונות בעולם הערבי)). כתוצאה מכך, התחרות על השלטון בעולם הערבי, היא על הכל או לא כלום. מרגע שהגעת לעמדת השלטון, לא תניח לאף אחד לאיים עליך. כל מתחרה יסולק בדרך זאת או אחרת.
אין תופעת ההכל-או-לא-כלום פוסחת על הפלסטינים. בספרו A state of failure, מתאר שנזר (2013) את המהלכים השונים של אבו-מאזן לסלק מתחרים. אבו מאזן מאשים את מתחריו בפשעים, ושופט אותם לשנות מאסר. הוא מעליל עליהם, רק כדי לדחוק אותם מעמדות איום. הוא עושה זאת בשקט, אך הדבר דומה למה שפוטין עושה ברוסיה. אפילו רפורמטור גדול וחשוב כמו סאלם פיאד, שהיה אמור לתקן את הממשל הפלסטיני, סולק כאשר הרפורמות שלו הפריעו לאבו מאזן, לשלוט שלטון יחיד.
מדוע אם כן תופעה ההכל-או-לא-כלום חשובה לעניינו? מה אכפת לנו אם הפלסטינים חיים תחת שלטון יחיד? הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה עבורינו, היא שהיא מהווה את הכוח המניע לגלי הטרור נגד ישראל.

איך זה קשור? אנסה להסביר:

בכל חברה אנושית קיימים טיפוסי אלפא. טיפוסים שמבקשים לשלוט ולהנהיג. טיפוסים אלו נהנהים מהכוח שניתן בידיהם. הם נהנים לנהל את העולם כרצונם. וכדי להשיג זאת, הם מוצאים דרכים לאסוף תחתם אנשים נאמנים שיסיעו למנהיג להגיע לגדולה. התופעה רווחת בעולם האנושי, כמו גם בעולם הטבע בכללו. התעשייה מנצלת תוכנות אלו, כדי למנות מנהלים. אנשים שמשתמשים במשאבי התעשיה כדי לשכור עובדים, ולהובילם לפיתוח והתרחבות המחלקה והתעשייה. גם במרחב הפוליטי קיימים אנשים כאלו, שמובילים את מפלגתם או את רכיבי המפלגות שלהם, כדי להגיע להשפעה וגדולה. במערכות השלטון הדמוקרטי, התחרות בין טיפוסי האלפא הללו היא הוגנת. יש כללים ברורים והתחרות היא אפשרית. מחר אתה יכול להיות ראש ממשלה, ומוחרתיים, ראש אופוזיציה. כדי לעלות לשלטון, אין צורך להפעיל אלימות. חוקי המשחק ברורים, ומי שמפסיד, יכול להמשיך לשגשג במקומות אחרים. לא כך הדבר בעולם הערבי. כאן התחרות היא על החיים ועל המוות.

ולכן, האליטות שנמצאות בשלטון אינן מוכנות לתת מקום לאליטות חדשות. המינוי בעולם הערבי הוא עד המוות, בין אם הוא נגרם מזקנה, ובין אם הוא נוצר כתוצאה ממרד מוצלח. וכיוון שהמינויים בעולם הערבי הם כל כך ארוכים, אליטות חדשות אינן יכולות לצמוח. האליטות הישנות דבקות לכסאן, והחברים החדשים בארגון, תקועים למטה. אך כמו שאמרנו, טיפוסי אלפא אינם חובבים גדולים של שעמום והעדר יכולת להתקדם. הם שואפים לגדולה. ואיך הם עושים זאת? הם מגייסים יותר משאבים, כדי לגייס יותר כוח לדחוק את עצמם כלפי מעלה.
ואיך מגייסים משאבים בעולם הערבי? בעולם המודרני מגייסים משאבים על ידי גיוס תרומות מתומכים עשירים. אבל כמו שהסברנו, בעולם הערבי, האליטות העשירות הן חלק מן השלטון. מה יעשה אם כן טיפוס אלפא צעיר? איזה כח הוא יגייס? אה….. את הכוח היחיד שעומד לראשותו בשפע בעולם הערבי. בהעדר תעשיה מפותחת, העולם הערבי מתאפיין באכלוסיות חלשות ועניות רבות. וכדי להניע את האוכלוסיות הללו, כל מה שצריך לעשות, הוא לעורר זעם. האוכלסיות הללו, הסבלות מחרפת קיום, קלות להתססה. ואת מי אפשר להאשים בכל החוליים של החברה? האם את המנהיגות הישנה של הפלסטינים שאינה מוכנה לזוז ממקומה? אולי, אך זה לא ממש חומר טוב לסיפורים מתסיסים. החומר הטוב ביותר, הוא סיפורי אגדות. סיפורים על שדים ושטנים. סיפורים על נבלים הפועלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע באוכלוסיה המסכנה הזאת. ומי יכול להיות הנבל הראשי באגדה כזאת? ובכן, הנבלים האולטימטיבים באגדות הללו, הם לא אחרים מאשר אנחנו. כן אנחנו היהודים. לאו דווקא היהודים שחיים בישראל. כל היהודים באשר הם. הם אלו שמנהלים את העולם, ומצמיתים את הערבי המסכן.

arabcartoons07אגדות אלו שהיו קיימות מזה שנות דור בעולם המערבי, זכו לתחייה מחודשת בעולם הערבי (קישור). אגדות הללו, שלא היו מביישות את גבלס, קיימות בכלי תקשורת רבים בעולם הערבי, כולל התקשורת הפלסטינית שחתומה איתנו על הסכמי-פרו שלום. האגדות הללו נפוצות מאד, והן אלו שמלבות את השנאה ליהודים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל "יודין רין" היחידי שהצליח להתבצע במאתיים השנה האחרונות לא היה בידי הגרמנים, אלא בידי הערבים. בתוך עשור או שניים, כול העולם הערבי נוקה מהיהודים, בזכות פרעות ושנאה הולכת וגוברת ברחובות ערי העולם הערבי.
בישראל המצב עוד הרבה יותר "טוב". הנוולים נראים יותר ברור, כשהם כובשים ומנדים את האוכלוסיה הפלסטינית. תחת הכיבוש הישראלי, הסיפור ברור יותר. האשמים הברורים והמיידים, הם הישראלים. לא חס וחלילה המנהיגות המושחתת, שלא מצליחה להקים מדינה לעם הפלסטיני כבר למעלה ממאה שנים. לא הרשות הפלסטינית, שלא הצליחה לנצל את ההזדמנות של אוסלו כדי להקים מדינה. לא אבו-מאזן שוויתר על ההצעות הנדיבות של אולמרט. לא הם. הם לא האשמים. מי שאשמים, הם מי שביקשו לצאת משטחי יו"ש, אך נאלצו לחזור, כיוון שהטרור הפלסטיני היה בלתי נסבל.

ואכן, טיפוסי אלפא הללו מגייסים את ההמונים, על ידי ליבוי שנאה וסיפורי אימיים על הישראלים. זאת הסיבה שכיום מתחוללת התחממות סביב מסגד אל-אקצא. התחממות שנובעת מהצורך להסיט וללבות אש, כדי להניע את גלגלי המהפכה, לא נגד הישראלים, אלא נגד אליטות השלטון הפלסטיני. להתחממות הזאת, קדמה שנה של מתחים פנימיים עזים בתוך הפת"ח (כתבה באל-מוניטור).
ואז, מה עושה השלטון הפלסטיני? האם הוא יכול להשאר אדיש? לא הוא לא יכול. כדי לא לאבד את הלגיטמיות, האליטות הפלסטיניות מצטרפות לחגיגה. מנחם קליין שחקר את הסיבות לפרוץ האינתפדה השניה טוען, שלאירועים קדמו מתחים פנים-פלסטינים. המתחים הללו התפוצצו באוקטבר 2000, בעקבות עליית שרון להר הבית. וכאשר הפכו המתחים הללו לאלימות גלויה נגד ישראל, נאלץ הפת"ח להקים ארגון טרור משל עצמו, כדי להישאר לגיטמי (Klein 2002). גם ברגותי במשפטו טען את אותה טענה. הוא אמר כי הפת"ח הקים את ארגון חללי-אל-אקצא כדי להישאר רלוונטי בעיני הציבור הפלסטיני (זהו הארגון שממנו יצאו רוצחי איתם ונעמה היקן).

וכך לסיכום, הנה התהליך בקצרה. השלטון בעולם הערבי הוא במצב של הכל-או-לא-כלום. מי ששולט לא מאפשר למתחרים לעלות מלמטה. העולם הערבי אינו משופע בתעשיה, באליטות כלכליות עצמאיות או במעמד ביניים מפותח. ולכן הדרך לאיים על השלטון, היא להתסיס את השטח, ולצבור אוהדים אלימים. האלימות הזאת, שמכוונת נגד האליטות, בסופו של דבר מתפרצת נגדנו. וזאת היא תורת הגלים בכמה שורות. פעם בכמה זמן, המתחים הללו שנצברים במשך כמה שנים, עולים על פני השטח, ומתפרצים. כאשר הם מתפרצים, הפלסטינים נכנסים להתנגשות בישראל. ישראל בתמורה מחסלת רבים מטיפוסי האלפא הללו או כולאת אותם, והשטח שקט לכמה שנים, עד שצומח גל טיפוסי האלפא הבאים, שגם הם מלבים את השנאה, עד שהיא שוב עולה ומתפרצת, וחזור חלילה.

ואם כן, כיצד מפסיקים את גלי הפיצוץ הללו?

אינני חושב שהתשובה היא בסיום הכיבוש. יהיה צרוך להפסיק לשלוט בעם אחר, אך אין לזה קשר לפתרון האלימות. גם בפלסטין, עדיין תתקיים מנהיגות הכל-או-לא-כלום, וגם בה יחולו גלי אלימות, שיופנו נגדנו בדרכים כאלו או אחרות. פעם בכמה שנים נזכה לסבב אלים עם הפלסטינים, בדומה למה שקורה כיום בעזה.

לדעתי הפתרון נמצא במקום אחר.

הוא נמצא בסיבה הראשונה. העדרה של כלכלה משגשגת ועצמאית בקרב הפלסטינים. כלכלה שיהיו בה בעלי הון שיעשו את כספם ללא תלות ברשות. כלכלה המבוססת על תעשיות מתקדמות, שבה צומח מעמד ביניים רחב. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל לכך. על פי דוח האו"ם, הפלסטינים הם אחד העמים הערביים המשכילים ביותר. לאורך השנים, הפלסטינים הפגינו חריצות רבה. הם בנו חלק גדול מהבניינים בישראל. כל מה שנדרש מהם, אלו תנאים להתפחות עסקים. עליהם להנות מהיכולת ליזום, ולבנות אימפריות כלכליות. אימפריות שלא יהיו תליות ברשות, ולא בישראל.
כדי להצליח לעשות זאת, על האיחוד האירופי וארה"ב, לדאוג לכך שיתקימו התנאים המשפטיים והשלטונים שיאפשרו צמיחת עסקים. עליהם לוודא שפיתוח עסקי אינו תלוי במתן שוחד לפקידי ממשל. בכוחם של האיחוד וארה"ב לעשות זאת, כיוון שהם המסבסדים הגדולים של הרשות. עליהם לעודד מנהיגות כמו זאת של סאלים פיאד. עליהם לאפשר לאבו-מאזן לפרוש, ולאפשר עליית מנהיגות חדשה בתוך הפת"ח.

הכלכלה החופשית הזאת, תאפשר את צמחיתה של אליטה פוליטית חדשה. כזאת שאינה נדרשת להסתה ואלימות, אלא לקדם את האינטרסים של מובילי הכלכלה הפלסטינית.
כדי לעצור את הגלים, ולאפשר סיכוי לחיים נורמלים במזה"ת, צריך לשנות מספר דברים, והעיקרי שבהם, הוא לאפשר את צמיחתה של כלכלה מתקדמת פלסטינית. על ישראל, לסייע במהלך, ואף להנהיג אותו, כיוון שחיים נורמלים עם הפלסטינים, הוא קודם כל אינטרס אישי שלנו.

יחוסים

Khalidi, R. (2001). The Palestinians and 1948: the underlying causes of failure. In E. L. Rogan & A. Shlaim (Eds.), The war for Palestine: rewriting the history of 1948 (p. 252). Cambridge: Cambridge Univ Press.

Kuran, T. (2004). Why the Middle East is economically underdeveloped: historical mechanisms of institutional stagnation. Journal of Economic Perspectives, 71–90.

Klein, M. (2002). The origins of Intifada II and rescuing peace for Israelis and Palestinians. October, 2, 50–51.

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

מה גורם להתחממות ביהודה ושומרון?

ניסיון הרצח של הנעם גליק בת ה-9 מפסגות, מצטרף לשורה ארוכה של פעילויות חבלניות עוינות הולכות ומתגברות ביו"ש כלפי אזרחים וכלפי צה"ל. באף אחת מהכתבות שקראתי לא מצאתי הסבר מספק לסיבה להתגברות הפיגועים. המשותף לכל ההתקפות שהן לכאורה ספורדיות. לא מחבלים מאומנים, אלא פלסטינים שהחליטו מסיבה כל שהיא לצאת ולפגוע בצה"ל או בישראלים. החשד המיידי אמור ליפול על החמאס שמתנגד לשיחות על הסכמי-הרגיעה שהרשות וישראל מקיימות. למיטב זכרוני, כמעט בכל פעם שבהן מתקיימות שיחות רציניות החמאס ולפעמים גם חלק מארגוני הפת"ח, מעודדים פיגועים. ההתרחשות הזאת תואמת את  תורת משחקי המלחמה שמראה שכאשר קיצונים מזהים תהליכים של נורמליזציה בין הקבוצות, הם פועלים כדי לייצר מצב אלים יותר שגורם לאוכלוסיות רחבות להימנע מהנורמליזציה, ולשמר את מצב הלוחמה. המצב של התגברות הטרור מתאים לכאורה לדפוס שבו החמאס מקצין את הארועים כדי למנוע נורמליזציה.

אלא שאינני בטוח שמדובר כאן דווקא בחמאס. ביום שישי האחרון, כאשר רכבתי על אופניי בין בית-אריה לפדואל, שמעתי צעקות מהמואזין של כפר עלבון או רנטיס שנשמעו בהחלט "ג'יאהד". המואזין לא אמר זאת פעם אחת, אלא חזר על המילה כמה פעמים, בכעס ובזעם, כאילו הוא קורא למאמיניו עכשיו לקום ולפרוע ביהודים. קשה לי להאמין שמואזין יכול לקרוא בקולי קולות לג'יאהד מבלי שהרשות, שנחשבת בין הפלסטינים כיודעת-כל, תדע על כך ותמנע את ההסתה. גם אצלנו בכפר השכן: קדום, יש מסורת של כמה שנים של מאבק לשחרור אדמות. מאבק שמנוהל באחריות הרשות. זאת כחלק מניסיון של הרשות לשמור את המאבק העממי על אש קטנה, אך מספיק חזקה כדי לעלות למודעות הישראלית.
העובדה המחשידה בכל הסיפורים היא שבאף אחת מהכתבות, צה"ל והשב"כ שמן הסתם יודעים את סיבת הארועים לא מספקים הסברים מניחים את הדעת. כאילו מישהו מלמעלה מבקש מצה"ל ומהשב"כ לא לדווח על סיבת ההתחממות. את ההסברים, מספקים דווקא הפת"ח עצמו (שדובריו מתורגמים באדיבות האתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"). כך באתר הפייסבוק של הפת"ח ניתן שיר הלל לזה שכיוון אקדח על ילדה בת 9 וירה. או שבמהלך השיחות ממשיך הפת"ח לקדש טרור.

אם גורמים בפת"ח משבחים את הטרור, ומצד שני אבו-מאזן דן עם נציגי ישראל על הסכמי שלום, כיצד הדבר מסתדר? לדעתי התשובה היא פשוטה, והיא מסתדרת עם תורת המשילות. כפי שכתבתי בתחילת השיחות, אבו-מאזן אינו מעוניין בשלום או בהסכמי-קבע. הוא מפחד מהם. הוא יודע שהוא יאבד משילות אם יפרוץ לו פתאום שלום. לפלסטינים אין יכולת משילות, והמאבק עם ישראל מסייע לפלגים הפלסטינים לשמור על אחדות. ההסכמים, אם יחתמו,  יובילו להתפתחות "אביב פלסטיני". זאת הסיבה שהרשות ממשיכה לקדם הסתה נגד ישראל. הסתה שהולכת ומניבה פירות עבור הפת"ח. ובחסותה נורות מטווח קצר ילדות בנות 9.

מה דעתכם?

מקדים את זמנו 🙂

בחלק זה, אני בודק, האם הארועים התגלגלו כפי שחזיתי בזמן כתיבת הפוסט על ההסכמים (30 ליולי 2013)

בוגי מאשים את הרשות – 25 לדצמבר 2013

נתניהו מאשים את הרשות בגל הטרור – 3 לינואר 2014

שטייניץ מעלה בכנסת את דו"ח ההסטה של הרשות – 5 לינואר 2014.

גורם פלסטיני מודיע שההסכם יביא לפיצוץ (כפי שחזיתי) – 26 לינואר 2014

 

 

חרב פיפיות

בתוך בליל הידיעות והירחונים הזורמים אלינו התפרסמו בימים האחרונים שתי כתבות וגליון של ירחון שיש בינהם קשר סמוי. אולי במבט ראשון לא נראה בינהן קשר, אך התבוננות עמוקה יכולה להראות שבין שלושתן קיים קשר של שתיקה. שלושת הפרסומים הם: הדיווח על כך שאסנג' יוסגר לשוודיה, אורי בלאו יעמוד לדין וגליון ארץ-אחרת שהוקדש לחוק הביומטרי.
המחבר בין שלושתם הוא קשר עמוק ותת קרקעי הקשור לנושאי בטחון-פנים.

במקרה הראשון אסנג' מוסגר לשוודיה על מנת לעמוד בפני משפט על אונס שלכאורה ביצע. במקרה השני אורי בלאו מועמד לדין בגין מסמכים סודיים שהחזיק, על אף שנראה כי ערך חופש העיתונות היה אמור לאפשר לו את ההחזקה של המסמכים. במקרה השלישי, ממשלת ישראל, בהליך תמוה שמריח מהעדר דמוקרטיה, הצליחה לשים יד על המידע הביולוגי של אזרחי מדינת ישראל.

המקשר בין שלושתם הוא ככל הנראה מערכות לבטחון פנים המסוגלות לכופף את המערכת הדמוקרטית ולפעול בהן בחשאי ומתחת או מעל לחוקים, בצורה כזאת שהאזרח התמים לא יבחין בה.

המקרה של אסנג' הוא הרדיקלי מבין שלושת המיקרים. אסנג' אחראי על ההדלפה החמורה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. אסנג' הצליח לחשוף שקרים שתוו ארצות הברית ובנות בריתה (בינהם גם ארצות-ערב). לראשונה בהיסטוריה יכלו אזרחי העולם וגם אזרחי ארצות הברית לראות כמעט בזמן אמת, מה באמת עושה ארצם, ולאן היא חותרת. על פניו היה זה הישג עיתונאי אדיר מימדים. בפועל, הדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אוהבת את חופש הביטוי כאשר הוא לא נוח לה. אך כיוון שארצות הברית לא יכולה לחסל את אסנג' מבחינ ה פיזית מבלי לזכות לביקרות קשה, היא משתמשת בחוקים כדי "לחסל" משפטית את מי שנתפס כ"מחבל" בעיני ארצות-הברית. כבר בימים הראשונים לאחר החשיפה הממשל הפעיל לחצים על חברות שהיו קשורות לויקיליקס כדי להפיל את אתר ההדלפות. במהלך ההתקפה הופיע גם אישום על אונס כנגד אסנג' ויש לשער שהוא חלק מתהליך החיסול ה"חוקי". מערכות בטחון-פנים מחזיקות בידהן מידע רב, ולא יקשה עליהן לפברק עדויות או לשפוך מידע סודי על מי שאינן חפצות ביקרו. לכן סמיכות הארועים בין האשמה באונס ובין הדלפת ויקיליקס מעלה את הסבירות שתיק האונס של אסנג' הוא תיק תפור ולא תיק אמיתי. תיק שנועד ללמד את אסנג' ודומיו לקח לבל ינסו שוב לפגוע בחסיון המידע האמריקאי. הדוגמה של אסנג' היא רק דוגמא אחת לשימוש של מערכות ביטחון פנים בעיוות של החוק כדי לפעול כנגד עקרונות דמוקרטיים.

גם המקרה של ענת קם ואורי בלאו דומה. ענת קם חשפה מסמכים שנועדו להראות כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות מערכת המשפט. ללא המעשה של בלאו וקם, לא ניתן היה לחשוף את הקרע בין מערכת המשפט הישראלית לצה"ל. וגילוי של קרע זה, חשוב לניהול ושימור הכוח הדמוקרטי של אזרחי ישראל כנגד מערכות השלטון. פעולתם של בלאו וקם היו צריכות לזכות בפרס שמירת הדמוקרטיה בישראל. לעומת זאת בפועל, ידה של מערכת הבטחון גברה, ובלאו-קם מצאו את עצמם בצד הנענש.

גם במקרה הביומטרי מי שיקרא את הבטאון ארץ-אחרת העוסק בחוק הביומטרי יוכל להבחין מיד שמי שבפועל ניהל והוביל את החוק היא מערכת הבטחון, תוך כדי שהיא מנצלת את המערכת הדמוקרטית כדי להעביר חוקים שלא עברו תהליך דיון ציבורי מספק.

בכל המקרים הללו, כוחה של מערכת הבטחון גדול מכל המערכות הדמוקרטיות. לציבור או לפחות למבקרי מערכת הבטחון אין כוח אמיתי לבלום מהלכים של מערכת הבטחון. באף אחד מהמקרים הנ"ל העיתונות לא היתה מסוגלת לנהל מאבק דמוקרטי יעיל נגד מערכת הבטחון, וכך נוצר מצב שבו מי שמכתיב בפועל את הדמוקרטיה של המדינה, אלו כוחות עלומים שאינם נמצאים בפיקוח ציבורי יעיל. לא פעם ולא פעמים במהלך ההיסטוריה, היו אלו כוחות בטחון הפנים שהכתיבו את אופיו וקיומו של המשטר.
הדוגמאות לכך הן רבות. הידועה שבהן היא קריסת הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות. לאחר חמש-מאות שנים של דמוקרטיה צולעת אך מתפקדת, איבד הסנאט את יכולת השליטה שלו. התופעה התרחשה ככל הנראה על רקע הפיכת הצבא הרומאי לצבא מקצועי ובשל כך, מוקד הכוח הפוליטי האמיתי עבר לצבא. כתוצאה מכך יכול היה יוליוס להשתלט על רומא, מבלי שלסנאט תהיה דרך להתנגד. גם הרצח של יוליוס קיסר לא הספיק כדי לעצור את התהליך. מרגע שהצבא הפך לפוסק האחרון, רומא היתה בדרך הבטוחה להפוך לדיקטטורה. רומא לא הצליחה להימלט מגורלה. בדורות הראשונים של הקיסרים, עוד השתדלו הידקטטורים להראות כפועלים על פי החוקים הדמוקרטיים, אך כעבור כמה דורות כאשר התרגלו האזרחים לשלטון הדיקטטורי, יכלו הקיסרים לנהל את האימפריה ללא כל אפשרות של האזרחים להתנגד. במהלך 500 שנים הבאות המשיכה רומא לתפקד כקיסרות לא דמוקרטית הנשענת על כוח הצבא. גם מיקיאוולי מזהיר אותנו שברגע שהבטחון הופך להיות הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר, סופה של הדמוקרטיה קרוב.

למרות הסכנה שבמערכת בטחון המהווה כוח פוליטי דומיננטי אין לנו אפשרות לוותר על מערכת הבטחון. ישראל זקוקה למערכות בטחון יעילות לקיומה. אנו חיים באזור היפר-שמרני ואנטי דמוקרטי, וחיינו הדמוקרטיים נשענים על כוחם של צה"ל השב"כ והמוסד. בלי היכולת שלהם לפעול ביעילות, כמות הפיגועים והמלחמות עלולה לעלות ולצמוח, ואיתם היכולת לנהל אורח חיים דמוקרטיים תרד. בזכות יכולתיהם המעולות של מערכות הבטחון הישראליות, יש לנו את השקט לנהל הדיון הציבורי שלנו, ללא צורך לעסוק בסוגיות בטחון. חלק גדול מהצלחת המחאה תלוי בכך שבשנים האחרונות, הרבה בזכות מערכת הבטחון, אנו זוכים לתחושת בטחון גבוהה.

כוחה של מערכת הביטחון הוא חרב פיפיות. בהעדר בקרה ציבורית יעילה יוכלים גורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון להניע את מדינת ישראל לכיוון פחות ופחות דמוקרטי (ראו ערך ווטרגייט או הקונגלומרט הצבאי-תעשייתי בארה"ב). השאלה כיצד לאפשר למערכת הבטחון לבצע את תפקידה וביחד עם זאת לשפר את הדמוקרטיה היא שאלה מורכבת, הדורשת עיון רב. זאת שאלה חשובה הדרושה להמשך הקיום הדמוקרטיה שלנו, והגיע הזמן שניתן עליה את הדעת. בפנינו קימות דרכים רבות לאזן בין הצרכים השונים, ובוודאי דיון ציבורי רציני יוכל לחשוף עוד כמה רעיונות ומהלכים שעוד לא חשבנו עליהם. האם אתם מכירים דרכים טובות לאזן בין דמוקרטיה לבטחון?

שלכם,

טל

מה עלינו לעשות?

גינויים על ההפגנות אתמול וההתקפות על הזרים אתמול הגיעו מקיר אל קיר, כך נראה (או שלפחות הימין-הרדיקלי שותק כרגע).

בצדק השוו האחים פרץ בפייסבוק בין התעמולה הנאצית ובין התעמולה שבה השתמשו אתמול ככל הנראה מירי רגב ובן-ארי (אם להאמין לדיווחים של גורביץ' והעיתונות). הם זיהו את האמירות של אתמול, ואת ההתנהגות של אתמול עם התנהגות נאצית. גם בעיני יש דמיון בין השנים, והדימיון הזה לא קורה סתם.

זוהי תגובה אולטרא-שמרנית קלאסית. אנשים שמרנים-קיצוניים הם אנשים שנמצאים במצב חרדה קיומית. התגובות שלהם אלימות והם תמיד מאשימים מישהו אחר בבעיות שלהם. לא פעם הם גם מעלים תיארויות קונספירציה. יש לזה הסברים פסיכולוגים רציניים.

השאלה היא מדוע הגיעו הנאצים למצב אולטרא-שמרני ומדוע אותם 1000 איש הגיעו למצב אולטרא-שמרני. הנאצים הגיעו לכך ככל הנראה בגלל חוסר משילות ומשברים כלכליים קשים וכן בגלל התרבות הדוגמטית הגרמנית ששלטה בגרמניה לפני הדה-נאציפקציה (מה שמכונה האופי הפרוסי על ידי צ'רצ'יל). הם זיהו בקומוניסטים וביהודים סכנה, כיוון שהיהודים היו ליברליים והקשו על יצירת אחידות גרמנית, והקומוניסטים היו אנטי-לאומיים ששאפו לאחדות העולם (ובפועל לכיבוש העולם על ידי בריה"מ).

כאן המצב שונה. תושבי השכונות מתלוננים הרבה זמן על כך שהרחובות שבהם הם גרים אינם בטוחים. יש דיווחים על מקרי אונס, שוד וגניבה. אני לא יודע עד כמה נכונים הנתונים. אני לא יודע אם הממשלה בשיטותיה המתוחכמות מנסה ליצור תחושת סכנה יותר גדולה ממה שנראה. אבל לפחות גם מעדויות המשטרה וגם מעדויות התושבים, נראה בהחלט שיש מצב של מצוקה קיומית. לכן נסו ליצור רגע אמפטיה לתושבי השכונות ותחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם ביתכם לא היה בטוח. אם הבנות שלכם היו הולכות ברחוב ואתם לא יודעים אם הן לא תאנסנה.

וכיוון שהממשלה לא עשתה די כדי לפתור את הבעיה, וכיוון שארגוני זכויות האדם לא טיפלו בבעיה לפני שהיא התפוצצה (זה נחמד להאכיל בני אדם ולדואג להם לסעד משפטי, אבל צריך גם לדאוג של יתרחשו פיצוצים על רקע אי התאמה קהילתית).

וכיוון שכך, הנה מצאו מירי רגב ומיכאל בן-ארי כר להפיק ממנו אהדה, והם ניגשו לעזור לתושבי השכונות, על פי שטיתם (לגרש ולהפחיד את הזרים).

לכן, לפני שאני ניגש להאשים את "הרעים", אני חושב שעלינו לבדוק את עצמנו קודם כל . איך אנו כחברה נורמטיבית לא ידענו למצוא פתרון לפני שחבית אבק השרפה התפוצצה. כבר זמן רב אני מציין לפני חבריי מהשמאל-הרדיקלי שאי-אפשר להביא לכאן אנשים בלי לדאוג לפתרון חברתי בר-קיימא. בימין מראש ראו את הזרים כאיום ולא היה מקום לדבר על פתרון סובלני. ובמרכז ובשמאל המתון יש רפיון עשיה וכך יצא שאף אגון בחברה האזרחית לא פעלוב זמן כדי לפתור את הבעיה. חיכינו עד שהנושא יתפוצץ לנו בפנים. אולי צריך להאשים את האנשים שהשתתפו בהפגנות, אולי צריך להעמיד אותם במקומם, אך בלי מציאת פתרון אנו מאלצים אותם למצוא את הפתרון היחיד העומד לראשותם – אלימות. אלו אנשים קשי יום, שסובלים ממצוקה קיומית, והבעיות שלהם הן אמיתיות. אני בטוח שאם ימצא פתרון, ונדע לטפח את השכונות, המראות המבישים שראינו אתמול לא יחזרו.

אם אנו רוצים חברה מתוקנת, אף אחד לא יעשה את העבודה עבורינו. החוכמה שלנו תהיה ללמוד להתארגן ביחד, ולמצוא פתרונות ליברליים ברי-קיימא לבעיות הללו. העתיד, בידיים שלך ושלי ושל כל מי שחשוב לו ליצור חברה בריאה.

אם תשאלו אותי מה ניתן לעשות בפרקטיקה, אז נראה לי שעורו זאת התשובה הטובה ביותר כיום (עורו היא קהילה של אנשים הפועלים לדמוקרטיה-משמעותית-דליברטיבית, שמבקשת ליצור הסכמות בציבור וליצור על פי ההסכמות לובי לכנסת). אבל גם אם לא מצאתם פתרון בעורו, בוודאי יש עוד אירוגנים חברתיים הפועלים בשיקול דעת ויכולים לתרום להורדת המתחים ומציאת פתרונות מושכלים יותר.

ולבסוף, ללא קשר להפקת הלקחים שאנו צריכים להפיק, אם עדות העיתונות וגורביץ' נכונות אז מירי רגב ומיכאל בן-ארי צריכים להיות מאחורי סורג ובריח, על הסטה לאלימות. חד וחלק. אין מקום בישראל להסטה גיזענית או להסטה לאלימות בכלל.

מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? או שליטה ממלכתית בתודעה הלאומית

תארו לעצמכם פוליטיקאי ישראלי, המשבח רוצחי המונים. תארו לעצמכם פוליטיקאי המשבח את ברוך גולדשטיין (הגבר). תארו לעצמכם אותו מעודד שיהיו עוד מאות ואלפי ברוך גולדשטיינים. מה אתם חושבים שהיה קורה בתקשורת הישראלית? נכון, צעקות חמס ודרישה מהמשטרה לעצור את האיש בגין הסטה לאלימות. מפלגתו היתה מוצאת מחוץ לחוק (ואכן מפלגה כזאת כבר הוצאה). ואני חושב שאכן בצדק היה הדבר הזה נעשה. דמוקרטיה אינה נבנת על הסטה לאלימות, אלא על בניית יכולת לגשר ולהתדיין ולקבוע על פי בחירת הרוב את המהלך המדיני. כך צריך להיות, וכך ראוי שיהיה.

אלא שבישראל יש פוליטיקאי כזה שמעודד את הברוך גולדשטינים הבאים. הוא קורא מעל גבי בימה פומבית ומשבח אותם, ואף כלי תקשורתי מרכזי לא מדווח על כך. שום חקירת משטרה לא נפתחת כלפיו. נדה, זירו, אפס תגובה של מוסדות החוק או התקשורת הציבורית הרחבה.

לפוליטקאי הזה קוראים אחמד טיבי, אלא שבמקום לעודד את ברוך גולדשטיין מחברון, הוא מעודד את הערבים ליצור פיגועי התאבדות ופעולות רצח של ישראלים. ושום דבר לא קורה, ושם מעשה לא נעשה. אנא הסתכלו על הסרטון הזה, ובואו ננסה להבין מדוע לא נעשה דבר. התיאוריה שאציע, כך אני מקווה תפתיע אתכם.

יש לי תיאוריה שתנסה להסביר את התופעה המוזרה הזאת של העדר התגובה בציבוריות הישראלית ובמערכות החוק. על פי התיאוריה, הסיבה היא לכך שהתקשורת שומרת על פרופיל נמוך כלפי הסטה לאלימות מהצד הערבי-ישראלי היא שרוב הציבור הערבי-ישראלי עובר תהליך של ישראליזציה. אם מסתכלים ברחובות רעננה וכפר-סבא ניתן לראות שערבים הולכים ומשתלבים בחברה הישראלית. הרוב, כמו בכל מקום, הוא מתון ולא מתלהם. אם יתנו במה לטיבי, הדבר עלול לגרום להתפתחות תגובות קיצוניות בקרב הציבור הערבי-שיראל ולכן ליצירת תהליך של דה-ישראליזציה ופרוק הנורמליזציה. אנו אומנם נטפל במסיט אחד, אך נקבל אלפי קיצונים חדשים. באופן כללי, הפתרון מבקש ליצור נורמליזציה על ידי המנעות מהגבה לקיצונים. לא להגיב להם. רק לנטר מקרוב שהם אינם מבצעים פיגועי טרור, ומעבר לכך דממה.

לא לגמרי בטוח שזה הפתרון הטוב ביותר. יתכן כי בינתיים, בשקט בשקט, דיבורים מהסוג של טיבי ואחרים מועדדים מילטרזציה של הציבור הערבי. לא ברור. אבל אולי עדיף באמת לשמור על שקט בעניין הזה. מה דעתכם?

העניין השני, הוא איך מדינת ישראל מצליחה להשיג שקט תקשורתי כזה? הרי בעיתונות של שוק חופשי, כל עיתונאי שהיה רואה כזאת הרצאה היה עושה מהסרטון צימס. אין כמו כמה עוכרי ישראל כדי לספק כותרות עיתונים ולמכור עוד קצת. איך קורה שסרטון כזה לא עולה לכותרות הראשיות? הסיבה כנראה נעוצה ברגולציה של המדינה על העיתונות. בצורה כל שהיא מצליחה המדינה לגרום לעיתונות לא לפרסם פרסומים מהסוג הזה. איך מצליחה המדינה לעשות זאת? כנראה באמצעות מה מה שנקרא וועדת העורכים. וועדת העורכים היא פגישה תקופתית של העורכים של כלי התקשורת המרכזיים בארץ, שבה יושבים נציגים של השב"כ וגורמי בטחון אחרים. מן הסתם גורמי הבטחון נותנים הערכות מצב על המצב הפוליטי-בטחוני בארץ, מייעצים ומסייעים כנראה לעורכים לקבל החלטות שיעלימו מידע שעלול לגרום להקצנה של הציבור היהודי והערבי בישראל. העורכים מצדם בניגוד לתתחושת חופש הביטוי שהם משדרים לציבור, הם אנשים רבי כוח במערכת העיתונאית. הם קובעים בסופו של דבר מה יפורסם, איך יפורסם ומי יפרסם. כל עיתונאי, כמו כל מי שעובד בכל ארגון אחר, יודע שכדי להישאר במערכת וכדי להתקדם, עליו לפעול על פי רצונו של האנשים החזקים במערכת. מערכת העיתונות לא שונה בכך מכל מערכת אחרת.

עדות לכך שמערכת הרגולציה בנושא הערבי-ישראלי עובדת בישראל, היא סדרה של ארועי תקיפות של ערבים-ישראלים, כלפי יהודים שבדרך כזאת או אחרת צוינו כסתם אלימות, למרות שבכולם היו מאפיינים לאומניים. ההתקפה בשבוע שעבר בגן סאקר, רציחתו של סעדו, שלושה מיקרי אלימות ביום העצמאות בירושליים, וארועים אלימים שמתרחשים לאחרונה. את ההשקטה משיגים על ידי כך שהמשטרה מדווחת שהאורע אינו על רקע לאומני (למרות שכמעט תמיד היא מוסרת בהתחלה שהארוע הוא על רקע לאומני), והדיון בעיתונות מתמסמס, כיוון שבתקשורת המרכזית דואגים לצייר אותו כלא-לאומני.

כך נראה שמבקשת המדינה למנוע הסלמה של היחס הערבי-יהודי.

האם לדעתכם גישה זאת נכונה?האם ראוי ללכת אני בדרך אחרת (כמו למשל לדבר באמת על הבעיות ולא לעלים אותן)?

לפעמים צריך להיזהר

לעבאס זאכי, חבר בוועד המרכזי של הפתח יש משהו שהוא רוצה להגיד לאחיו הערבים, אך לא בטוח שהוא רוצה שהישראלים ישמעו.

לפעמים כדאי להקשיב לפליטות הפה הפרוידיאנות, ולהבין שכאשר אנו מנסים לפתור בעיות עם הפלסטינים, לפליסטינים, אם הם יוכלו, יש תוכניות שונות משלנו.

זכי אינו דק רקק. הוא זוכה לתמיכה רחבה בקרב ההנהגה הפלסטינית. בויקיפדיה נאמר עליו:

בחודש יוני 2011 פרסם השבועון "כל אל-ערב" היוצא לאור בנצרת "חשיפה", על פיה זכי הוא המועמד המוביל לרשת את יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לאחר שזה יפרוש מתפקידו. העיתון הסתמך בדיווחו על מקור עלום שם המוגדר "מהימן ובכיר", ודיווח כי זכי זוכה לתמיכה אף בקרב חברי הוועד המרכזי של ארגון הפתח. זכי עצמו הגיב לדברים בביטול, וציין כי הוא מקווה שאבו מאזן ימשיך בתפקידו.

לכן לדעתי, כל פתרון שימצא, צריך להבטיח שהפלסטינים לא יוכלו לממש את מאוויהם הכמוסים, למדינה מהירדן ועד הים.

השטחים הכבושים?

נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

ראש המוסד וראש השב"כ לא מאמינים שניתן להשיג שלום עם הפלסטינים. ברק אומר שהם צריכים להתחזק לפני שניתן יהיה לעשות שלום

מתוך ההתכתבויות שקשורות לגורמים ישראליים, נראה כי הפלסטינים אינם מוכנים עדיין לשלום. האם ההאצה של תהליכי שלום, לא תביא להתרסקות הרשות, ולעליית גל חדש של טרור איראני?

במסמכים שנחשפו בויקי-ליקס, עולה כי ראש המוסד לשעבר, דגן אינו מאמין ביכולת של הפת"ח לשרוד ללא תמיכה ישראלית. הוא אינו מאמין ביכולת של הפלסטינים להגיע לפתרון הסכסוך.  הפת"ח ממשיך ככל הנראה להיות ארגון מושחת, ללא בסיס אמיתי בציבור הפלסטיני.את הדברים הללו הוא אומר ב- 2007 לטאונסנד, היועצת לבטחון לאומי של בוש.

"Departing from official GOI (Govemant of Israel, T.Y) policy, Dagan expressed his personal opinion that after more than a decade of trying to reach a final status agreement with the Palestinians, "nothing will be achieved." Only Israeli military operations against Hamas in the West Bank prevent them from expanding control beyond Gaza, lamented Dagan, without which Fatah would fall within one month and Abbas would join his "mysteriously wealthy" son in Qatar. Offering what he believed to be a conservative estimate, Dagan said that USD 6 billion had been invested in the Palestinian Authority since 1994. "What did it accomplish, other than adding a few more people to the Fortune 500?" asked Dagan. Although he expressed his personal faith in Salam Fayyad, Dagan said that the Palestinian Prime Minister had no power base. Fatah as a party would have to completely reorganize itself in order to regain credibility, argued Dagan, but instead they have turned once again to the "old guard." The Mossad Chief suggested that a completely new approach was required, but did not provide Townsend any additional details.

עמדה זאת נאמרה על ידי דגן בפגישה אחרת גם לתת המזכיר ברנס:

Dagan said that Jordan has successfully faced down  threats from the Muslim Brotherhood and Hamas, and that Egypt is struggling with the question of who will replace President Mubarak. He said he sees no hope for the Palestinians, and that Israel looks at Syria and Lebanon, and sees only instability. Further afield, it looks at Turkey and sees Islamists gaining momentum there. The question, he asked, is how long Turkey's military — viewing itself as the defender of Turkey's secular identity — will remain quiet

שימו לב, שכבר ב-2007, המוסד העריך שטורקיה הופכת ליותר ויותר מוסלמית.

במכתב שפורסם בשגרירות תל-אביב, ב13 ליוני 2007, דיסקין טעון את אותה טענה, כי הפתח חלש מאד.

עמדתם של דגן ודיסקין מחוזקת בצורה קצת יותר דיפלומטית על ידי אהוד ברק ב-2009, שאומר על הפלסטיני כי הם חלשים מידי:

Barak made clear in these meetings that he feels the Palestinian Authority is weak and lacks self-confidence, and that Gen. Dayton's training helps bolster confidence.

לפני כן הוא ציין כי הפלסטינים צריכים להתחזק בכל הקשור לממשל וסדר:

the Palestinianauthority has much to accomplish in terms of law enforcement, a functioning judiciary, and regaining control of Gaza before a "balanced" Palestinian state can be created.

המסמכים הללו, מראים כי גם המוסד וגם ממשלת ישראל, מעריכים את הפלסטינים כחלשים מידי, מכדי לקיים שלום בר-קימא.

לאור העדויות הללו, אני חושב שניתן להגיד, שלחץ של ארגוני שמאל להביא שלום במהירות עלולים להביא לנפילת הרשות הפלסטינית לידי החמאס, ולעליתו של טרור איראני חדש ביהודה ושומרון.
לפני שאנו דוהרים לשלום-שאינו בר-קיימא, עם הפלסטינים, אני חושב שאנו צריכים לאפשר לסאלים פיאד, לייצב מדינה פלסטינית שומרת חוק ודמוקרטית, ובעיקר ברת-קיימא. כל ניסיון לדחוף את תהליך השלום מוקדם מידי, יביא לחוסר יציבות אזורית, להידרדרות לגל טרור נוסף, ולהתחזוקתה של איראן באזור.

הפתרון לדעתי, נעוץ בפיתוח איטי של הפלסטינים את עצמם, ויצירת גשרים כלכליים ואנושיים בין הפלסטינים והישראלים. או כמו שאומרים הערבים "אל-עג'לה מן א-שייטן" – המהירות מהשטן. תנו לפלסטינים לבנות את עצמם, ואל תדחפו אותם למה שהם אינם מסוגלים לבצע. אם אכן השלום חשוב לכם.