11 אפר 2010

על חוקי מלחמה הומניסטים – נספח לפרשת קם-נווה-דיסקין

בהתכתבות בין האחים ניתאי ונדב פרץ, לביני, בבלוג המשובח שלהם, התחיל דיון על זכויות וחוקי מלחמה.
להלן הדברים שכתב לי נדב:
אתה מתעלם לחלוטין משאלת הזכויות.
מהעובדה שגם בסיטואציה של מלחמה, ובטח בסיטואציה שהיא לא מלחמתית, הוצאה להורג בלי משפט – של אדם שלא מאיים עליך – היא לא לגיטימית.
וזאת תגובתי. אשמח לשמוע עליה ביקורת, הערות, הארות וכיוב:
(נדב,) בוא ננסה רגע לראות שאנו מדברים על אותו דבר.

זכויות:

לאילו זכויות אתה מתכוון?
זכויות טבעיות, זכויות אזרחיות/חברתיות? הרי אלו ואלו הן זכויות הניתנות לאדם בתוך חברה, וכל חברה מחליטה אילו זכויות לתת ואילו לקחת.
אני מניח שאתה מתכוון לזכויות אדם. כלומר זכויות שמדינות נותנות לאדם גם אם הוא לא אזרח בהן.
צריך לזכור כי כל הזכויות, הן פרי של התפתחות חברתית. ואין הן אוניברסליות. כל חברה, מחליטה אילו זכויות לתת ולקחת, על פי תהליכים פנימיים והיסטוריים. כך גם זכויות אדם.
כיום מקובל בין ארצות המערב שאין לוקחים את חייו של אדם, שאינו אזרח שלהן ללא סיבה מספיקה, ולא משעבדים אותו. ובמקרים  מסוימים אף נותנים לו הגנה (במקרה של פליטים או גולים פוליטיים).
אלא שבמלחמה הדבר שונה.
המלחמה, משחר ההיסטוריה, התחילה כמאבק על משאבים, ללא כללים ברורים. כובשים רבים בזזו רצחו אנסו שרפו. חלקם השאירו את הכפרים שלמים, אם חשבו שהכפרים יוכלו להעלות להם מס, אז היו משאירים אותם משועבדים. במהלך התקופות התקבעו נימוסי מלחמה (למשל נימוסי המלחמה של האבירים). אבל אלו השתנו עם הטכנולוגיה (למשל הופעת הקשת האנגלית במלחמת מאה השנים).
בעיקר מאמצע המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היה ניסיון ליצור נימוסי מלחמה חדשים. נימוסים אלו נועדו למנוע הרג מיותר, שאינו דרוש למלחמה. אלו היו הסכמי ז'נאווה שחתמו עליהם חלק מהמדינות.
הסכמים אלו כמעט שלא כובדו במלחמת העולם הראשונה והשנייה.
צל-צלו של הקשבה להסכמים הללו, ניתן לראות בהגנה על שבוים במלחמה בין גרמניה לארה"ב ולבריטים. אבל כל שאר הנימוסים לא עמדו במבחן התוצאה, וההכרח של המלחמה (או הדרך האפקטיבית שבה חשבו קברניטי המלחמה שניתן לנצח).
באופן עקרוני, עד כמה שאני זוכר, הסכמי ז'נווה אמרו כי יש לפגוע רק בחיילים במדים, ועל הצבאות להיות מסומנים. אלא שבפועל, כדי להכריע במלחמה, חנקה בריטיניה את גרמניה במלה"ע-1, וגרמה למותם של שלושת ריבעי מיליון גרמנים מרעב. במלחמת העולם השניה, בעלות הברית (בעיקר  בריטניה וארה"ב), הפציצו מתקני תעשיה, ערים, כבישים, רכבות. צ'רצ'יל ורוזוולט האמינו כי אם יפציצו ערים אזרחיות, הם יכריעו את המלחמה מהר יותר. במקרה של גרמניה, אני חושב שהממצאים הראו שטעו. במקרה של יפן, הם צדקו. כך שאנו רואים שגם אלו שחתמו על האמנה לא קיימו אותה. הם לא קיימו אותה, לא בגלל שהיו א-דמוקרטים, אלא שהסכמי ז'נוואה אינם עומדים בפרקטיקה של המלחמה. הם נכתבו על ידי דיפלומטים, מאחורי מכתבות, שלא הבינו אילו מהלכים יש לקדם כדי לנצח מלחמה. מסתבר שהסכמים כאלו, נוצרים לאחר ניסיון מלחמות, ובין צדדים שהתנסו פעם אחר פעם במלחמה. כמובן שההסכמים מופרים, בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, ופני המלחמה משתנים. כמובן שבמלחמה, אין הגנה על זכויות אדם, כאשר יש צורך מלחמתי.
אגב, כיוון שהרוסים רצחו ואנסו ופגוע באזרחים גרמנים, ואילו הבריטים והאמריקאים הפסיקו לראות בהם אויב, מרגע שנכנעו (הם בכ"ז חששו מטרור, אך לא באופן היסטרי). בגלל ההבדל הזה, רבים מהגרמנים ביקשו ליפול לידי המערביים, ורק לא ליפול בידי הרוסים. הקרבות בצד המזרחי, היו קשים יותר עם יותר הרוגים, מאשר בחזית המערבית. וזה עקרון שסון טסו ציין לפני 2500 שנים (אל תעמיד את האויב שלך עם הגב לקיר).
כלומר, כדאי מאד לאפשר לאוכלוסיה להיכנע, ולהגן עליה מרגע שנכנעה. זה לא נובע "מזכויות" אלא מיתרון מלחמתי. ואולי משמירת צלם אנוש של החיילים הלוחמים (צבא שמתרגל לירות באזרחים, עלול לגלוש למעשי ביזה ואונס (דבר שהרוסים על פי הסיפורים אכן עשו)).
עד כאן לגבי המצב במלחמה.

טרור/גרילה

במקרה שלנו, הדבר עוד יותר סבוך. חוקי המלחמה נכתבו עבור צבאות לוחמים בתחילת המאה ה-20. מאז מלחמת קוראיה, המערב לא מצוי במלחמת צבא מול צבא. כנראה בגלל מאזן האימה האטומי, כל המלחמות הן מלחמות גרילה וטרור.
במלחמות כאלו, לא קיימים כלל חוקי ז'נווה, שכן הצד הגרילי/טרוריסטי, אינו לובש מדים ואינו מפריד את עצמו מהאוכלוסיה.
ולכן כאן יש לפתח חוקים הומניסטים חדשים שיתאימו למלחמה מהסוג שהיה נפוץ ממאז מלחמת קוראיה.
איך עושים זאת? צבאות רבים התלבטו בנושא, והומצאו פתרונות שונים. האמריקאים בווייטנאם, לא בחלו בשום אמצעי כמעט (למעט פצצת אטום), וזרעו הרס רב, וגם הפסידו (כיוון שבמלחמה מהסוג הזה, נכנס נשק חדש עם אפקטיביות גדולה כנגד הצד הסדיר – הטלויזיה.
מאז, כדי לנצח את מלחמות הטרור/גרילה, יש צורך להכניס למשוואה את הטלויזיה.
לא אכנhס כאן לכל הפתרונות האפשריים (ויש רבים כאלו).  בעיניי הפתרון המשטרתי, שהבריטים נהגו בו בצפון אירלנד, הוא הפתרון הטוב ביותר. ואכן הבריטים אינם אמורים להרוג או לכלוא אדם ללא משפט, זאת כיוון שהם מתייחסים על הקתולים בצפון אירלנד כאזרחיהם. הדבר מקטין את מעגל הדמים ולבסוף מאפשר הקטנת האלימות. בצפון אירלנד, זה לקח קרוב לשלושים שנים להשיג הסכם רגיעה, אם כי עדיין יש שם מידי פעם אלימות. כאן בישראל, אולי יהיה עלינו ללכת לפתרון דומה.
ושוב, צריך להבין שזה יקח זמן. האירים היו תחת כיבוש בריטי במשך מאות שנים, ונדרשו הרבה מרידות עד שהבריטים הניחו להם. וגם צפון אירלנד עוד בערה כמה עשרות שנים.
ולכן, בהתאם לחוק המאבק, הפגיעה בפלסטיני שנחשב לוחם, אינה נקבעת על פי "זכויות" או על פי חוקים בינ"ל (שאינם מתאימים על קונפליקט טרור/גרילה), אלא על פי תבונה פוליטית/צבאית/מדינית.
יחד עם זאת ברור לחלוטין בכל מלחמה, שיש להימנע מהרג אזרחים. הדבר גם שומר על מוסר העם התוקף, וגם מקצר את המלחמה. וגם שומר עלינו שפויים ואוהבי אדם (גם אוהבי אדם, נאלצים לצאת למלחמה כאשר המדינות שלהם יוצאות מאיזון). אינני בטוח שהדבר נכון לגבי מי שלוחם. לכך יש שיקולים אחרים שציינתי לפני כן.
ולבסוף, הרוצה להבין איך ליצור שלום, יבין איך נוצרות מלחמות. ואיך ליצור פוליטיקה המונעת מלחמות, ומקדמת שלום ושיתוף פעולה.
מה דעתכם?

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under מלחמה Comments 10 תגובות »

31 מאי 2009

מלחמת העולם הראשונה – האם הגרמנים נדקרו בגבם?

באחד משולי ההתעסקויות שלי  בפרשת ויקיפדיה, פניתי לערך על מלחמת העולם השניה. תחום שיש לי בו הבנה גדולה מהמוצע. רציתי לראות האם אני יכול לסייע בשיפור הערך. אחד הדברים שמיד הבחנתי בחסרונם הוא "אגדת הסכין בגב" כרקע למלחמת העולם השניה.

על פי התפיסה הנאצית, היו אלו היהודים והבולשביקים שהביאו להפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ההפסד הוביל להסכם כניעה מבזה שהוביל לשנים של חוסר יציבות פוליטית ואומללות כלכלית לרבים מאזרחי גרמניה. זאת אחת הסיבות שהביאו את הנאצים להילחם ביהודים, ולכבוש את חבלי הארץ הסלאויים ואת רוסיה.

האם גרמניה נדקרה בגבה? האם יש צדק בטענת הגרמנים. ברור לי ששאלות בנושא זה, עלולות להדליק אש. אבל לדעתי, הן גם יכולות להוציא אותנו מהשקרים שאנו טווים לעצמנו. סיפורים ונרטיבים שבהם אנו הולכים ומסתבכים, מבלי יכולת לבחון את המציאות כפי שהיא. אם אנו רוצים למצוא מזור לצרות שבהם אנו נמצאים, אני מציע להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהתחיל להסתכל למציאות טוב טוב בעניים, כדי שיום אחד נוכל לנווט את מדינתנו למקום מבטחים.

האם גרמניה נדקרה בגבה?

הרשימה הבא היא פרי מחקר ראשוני ולא מחייב.

אחד המאמרים התמוהים ביותר בשקראתי בנושא זה הוא מאמר של Wilhelm Deist שכתב את המאמר: "The Military Collapse of the German Empire: The Reality Behind the Stab-in-the-Back". במאמר מתאר דיסט את לודנדורף, מי שהיה הרמטכ"ל של גרמניה במלחמה, כאחראי הבלעדי להפסדה של גרמניה. דיסט מראה כי לודנדורף היה מנותק לחלוטין מהבנת רחשי החיילים. הוא לא הבין שבין החיילים ששכבו בחפירות לבין הפיקוד ששניהל את חייו מחוץ לטווח התותחים, נוצר פער עצום. פער שהביא כבר ב-1916 לתלונות הולכות ונשנות של החיילים על ניצולם בידי הפיקוד. על שליחתם של מאות אלפי חיילים למוות , מבלי להשיג כל תוצאה נראת לעין.

החיים בחפירות, עם כל הקושי שלהם, עם המוות היום-יומי, עם הצחנה של רבבות גופות הנרקבות בין קווי האויב. עם החולדות שאכלו והשמינו מבשר אדם. וחוסר ההצלחה של הפיקוד להשיג פריצת דרך משמעותית, הביא למרידות בצבא הגרמני.דיסט מאשים לחלוטין את לודנדורף בכל אלו, ואינו נפנה להביט על תמונה הכוללת שבצורה מתמיהה עולה גם ממאמרו.

הסבריו של דיסט אינם מספקים תשובות לשאלות רבות הנוגעות לסיבת ההפסד במלחמה. מי שמכיר קצת את מלחמת העולם הראשונה , יודע שהפיקוד בכל הארצות שהשתתפו בלחימה כשל לחלוטין. גם בצרפת וגם בבריטניה, חייהם של מאות אלפים בוזבזו לריק במחפורות, מבלי להשיג דבר. המרחק שהיה קיים בין החייל הגרמני, לפיקוד היה דומה לאותו מרחק שחווה החייל הצרפתי או הבריטי. ובכל זאת לא פרצו מרידות בצבאות בריטניה וצרפת. אם כן, עדיין לא ברור מדוע דווקא החייל הגרמני הפסיק להילחם?

דיסט מזכיר מידי פעם שכבר ב-1917, המפקדים התחילו להרגיש שהעורף נלחם נגדם ולא איתם. דיסט שוכח להזכיר את השביתות הגדולות שארגנו רוזה לוקסמבורג וחבריה הספרטקים במהלך המלחמה. מלחמות שפגעו ביכולת הצבא להילחם. הספרטקים, שהיו זרם של מרקסיסיטים, והפכו אחר כך למפלגת ה-USPD עודדו פועלים לעצור את המלחמה, על ידי קיום שביתות פראיות. בקרב  הנהגת ה-USPD היו היהודים בולטים מאד. בינהם ניתן למצוא את רוזה לוקסמבורג, פול לוין וג'וליאן מרכילובסקי. את כל השביתות הללו הם אירגנו בזמן שגרמניה היתה במלחמה נגד מספר רב של אויבים, כשהגרמנים מרגישים כי לא הם התחילו במלחמה.

ברור מכאן, מדוע הרגישו גרמנים רבים כי הקומוניסטים והיהודים חיבלו במאמץ המלחמתי הגרמני.

אבל יהיה זה נוח מידי להאשים את הקומוניסטים והחברים היהודים שבינהם בתקיעת הסכין בגב האומה הגרמנית. דיסט טוען שהיה זה לודנדורף, שבתרגיל מתוחכם "התפטר" רגע לפני הנפילה והשאיר את האחריות, לדמוקרטים ש"בישלו" את ההפסד. בכך הוא הוריד את האחריות מעצמו, והניח לאלו ש"בישלו" את כישלון לשאת את אות הקלון של ההפסד. אגדת הסכין בגב, על פי דיסט, היתה כלי של לודנדורף לחמוק מאחריות אישית.

הטענה של דיסט מתחזקת, אם נבחין שלמעשה ב-1916, לודנדורף והינדונברג, מהמטכ"ל הגרמני, הפכו לשלטים בפועל של גרמניה. הם השתמשו בכוח הלא-דמוקרטי שניתן בידהם כדי לחייב את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא תוספת שכר. הם לא הבינו, כי כדי שהעם ישתתף במלחמה כזאת, העם צריך להרגיש שהמלחמה זאת מתנהל על פי רצונו, ואינה נכפת עליו, כפי שעשה המטכ"ל.

בכך טעה המטכ"ל הגרמני, ולא הבין את הרוח המאפשרת לאומות ענק לנהל מלחמות ארוכות טווח. הוא לא הבין את שיבינו רבים טובים אחרי 1945, שבלי דמוקרטיה או תעמולה משובחת, לא יכולה אומה לנצח במלחמת כוללת.  כך, נראה כי במו ידיהם הרס המטכ"ל הגרמני את התשתית האזרחית שאיפשרה את התמיכה העממית במלחמה. בחוסר הבנתם, הם יצרו קרקע פוריה לספרטקאים, שעודדו מרידות דמוקרטיות, שהסתיימו במהפכה הדמוקרטית של 1918-1919, ובהפסד גרמניה במלחמה.

סיכום

המציאות תמיד יותר מסובכת מהתיאוריות הפשוטות שאנו רוצים לצייר. לודנדורף חש בצדק כי הקומוניסטים והדמוקרטים מחבלים במאמצי המלחמה שלו, וממרידים את העורף כנגדו. אבל יחד עם זאת, לודנדורף אינו מנהל את המלחמה למען רצונותיו האישיים. המלחמה היא בשביל העם, ואם העם איבד את האמון במלחמה, רצוי מאד שההחלטה בנוגע להמשך ניהול המלחמה תחזור לעם.

הקומוניסטים והדמוקרטים, השתמשו בטעיונים הגיונים ושאלו מדוע בכלל נדרשת המלחמה הזאת? האם היא מנוהלת בשביל האגו הפרטי של אנשי המלחמה? יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהמלחמה הזאת מיותרת לחלוטין. ולודנדורף, שלא גדל על ברכי הדמוקרטיה, לא הבין שהשאלה הזאת היתה שאלה נכונה. חוסר היכולת שלו לענות תשובות ברורות לגבי הצורך בהמשך המלחמה, ואי היכולת שלו לנהל את המלחמה ביעילות, הם אלו שגרמו בסופו של דבר למאיסת חלק גדול מהגרמנים במלחמה. לא המורדים תקעו סכין בגב הגרמנים, אלא לודנדורף וחבריו במטכ"ל הם אלו לשדעתי תקעו סכין בגב העם הגרמני, וחיסלו למעלה משנים וחצי מיליון מבניו בדרך.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה, מלחמה, נאצים Comments 4 תגובות »