02 אוק 2015

על הקשר המוזר בין חוקי הירושה המוסלמים לבין גלי פגועי הטרור

הפיגוע הנורא שהתרחש אתמול בערב, מצטרף אל גל קשה של טרור פלסטיני המתחולל בשנה האחרונה ביהודה ושומרון. גל בו נרצחים אנשים בדרכם לעבודה. אנשים החוזרים ממשחק כדורסל. אנשים כמוך וכמוני, שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הגל הזה של טרור, הוא חלק מגלי טרור שנמשכים מאז ראשית הישוב. מאה שנים של טרור שבא בגלים. גלים גלים. יש גלים קטנים ויש גלים גדולים. מה הוא הכוח המניע של הגלים? מה מוביל להתפרצויות המחזוריות הללו?
יש שיגידו כי הכיבוש או המאבק על ארץ-ישראל/פלסטין, הוא המניע לטרור. יש שיגידו שאם רק יסתיים הכיבוש, הכל ירגע. יש שיגידו שזאת תופעת טבע, ותמיד הפלסטינים ימשיכו בטרור. אני מעוניין להציג גישה אחרת. תמצית של עבודת סמינריון שערכתי עבור הקורס "אליטות במזרח התיכון" של פרופ' רמי גינת בו ביקשתי לענות על השאלה מדוע הפלסטינים אינם מצליחים לייצר משילות. כלומר, מדוע הם תמיד מפוצלים? מדוע בכל פעם שהם מתבקשים להגיע להכרעה, המנהיגות הפלסטינית מתפוררת? כך למשל היום, הפלסטינים מפוצלים לחמאס ופת"ח. הם אינם מצליחים לייצר ממשלה שעובדת ביחד ומקבלת החלטות. דוגמא בולטת לחוסר המשילות הזאת התרחשה ב-2006. לאחר שישראל יצאה מרצועת עזה, אבו עבאס דרש מחמאס לא להקים זרוע צבאית עצמאית, החמאס התנגד, והקים זרוע כזאת. הזרוע הזאת שימשה ב-2007 לכבוש את עזה מידי הרשות. אם משווים תהליך הפלסטיני לתהליך לתהליך שעבר על הישוב ערב הקמת מדינת ישראל, ניתן להבחין בשונות. כאשר הוקמה המדינה, שלושת ארגוני הלחימה של הישוב, שהיו שייכים לשלושה זרמים שונים (ההגנה, האצ"ל והלח"י), אוחדו לגוף לחימה אחד – לצה"ל. לא שלא היו התנגדויות, אך באמצעים נחמדים יותר או פחות, שלושת הפלגים איחדו את גופי הלוחמים לגוף אחד שנשלט על ידי הממשלה. זה לא קרה אצל הפלסטינים. עד היום, לפלסטינים יש עשרות אירגוני לחימה, שלפעמים נלחמים נגדנו, ולפעמים נלחמים אחד בשני.

הפיצול במנהיגות הפלסטינית אינו חדש. גם ב-1936, ערב המרד הגדול, זרמים פלסטינים נלחמו ביחד ולחוד. במחקר שערך חלידי (Kahlidi 2001) על הסיבות לכשלון המרד, כמו גם לכשלון הפלסטינים ב-1948, הוא מצא מנהיגות מפולגת, שמתפרקת לרסיסים. הריסוק שעברה המנהיגות הפלסטינית ב-1936 עד 1939, היווה רק קדימון להתפוררות המוחלטת שלהם ב-1948. כאשר פרצה המלחמה, המנהיגות ברחה מהארץ, ואחריה עוד כ-700 אלף פלסטינים נסו. גם לאחר שהוקם אש"פ ב-1964, הוא לא זכה למנהיגות מאוחדת. לאורך כל תקופת קיומו כארגון טרור, אש"פ התאפיין בפיצולים ובפלגנות. לא פעם ארגוני פת"ח לחמו בארגוני פת"ח אחרים. ב1984, לחם הארגון "פתח-אינתיפדה", ברשאותו של אבו-מוסא, פרקציה של פת"ח, כנגד ארגון האם פת"ח. ב1994, כשהנהגת אש"פ הגיע ליהודה שומרון וחבל עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, המנהיגות לא הצליחה להשיג אחיזה. פיגועי הטרור שהתגברו בשנת 1994, הובלו בעיקר על ידי החמאס. מתוך 32 פיגועי טרור שבוצעו בשנה 1994, 12 בוצעו על ידי החמאס, 3 על ידי הג'יאהד האיסלמי, עשרה על ידי לא מזוהים, ורק שני פיגועים על ידי חברים בפת"ח או במשטרה הפלסטינית (מקור). החמאס וארגוני טרור אחרים, שלא משויכים לאש"פ, הובילו לגל של פיגועים. אש"פ רק נגרר אחריהם.

fatahhamas617_MPW77_26548מדוע אם כן אין מנהיגות מאוחדת או לפחות ממשל מאוחד אצל הפלסטינים? זאת היתה השאלה שעניינה אותי. ומה שמצאתי, היה מעניין אף יותר.
מצאתי מספר דברים שהתמיהו אותי וגילו לי דבר מה על החשיבות של כוחות בחברה האנושית שלא הייתי מודע לחשיבותן, לפני המחקרון הזה. מעניין מה תחשבו אתם על הממצאים שלי. אשמח להערותיכם בסוף הפוסט.

אחד הדברים שמצאתי, הוא שבאופן כללי, בעולם הערבי-מוסלמי, מצב הדמוקרטיה הוא הגרוע ביותר בעולם. יותר גרוע אפילו מהמצב באפריקה. חוקרים שניסו להסביר את הסיבות לכך מצאו מספר הסברים שונים. ההסבר המעניין הראשון מבחינתי, נמצא בעבודתו של קורן (Kuran 2004). קורן מראה שבאסילאם ישנם חוקים חברתיים, שבמבט ראשון נועדו להיטיב עם העם, אך בדיעבד, גורמים לכך שהעם יהיה חלש יותר. החוקים הללו נועדו לאפשר חלוקה טובה יותר של ההון, ולמנוע מתאגידים כלכליים לקום. על פי חוקי הירושה המוסלמים, אדם חייב להוריש 2/3 מהונו לכל צאצאיו בצורה שווה. ורק בשליש אחד מהונו הוא יכול להוריש כטוב בעיניו. החוק השני הוא החוק שאינו מכיר בהתאגדות-כלכלית. כל עסקה שנעשית באיסלם, היא בין אנשים. היא אינה יכולה להתבצע בין חברות, כפי שהדבר מותר במערב. התוצאה היא שכל הסכם כלכלי, הוא בין מספר מצומצם של אנשים, וכל הסכם תקף, כל עוד האנשים הללו חיים.

שני החוקים הללו גרמו לכך שהון לא יוכל להצטבר בקרב מוסלמים לאורך הדורות. כמו כן, לא יוכלו לקום תעשיות או חברות-כלכליות גדולות. והחוקים הללו הובילו לכך שברבות השנים, כאשר במערב התפתחה תעשיה מפותחת, שהובילה להתפתחות מעמדות עשירים (ועצמאיים מהממשל), ולהתפתחות מעמד ביניים נרחב שהתבסס על התעשיה המתקדמת, בעולם האיסלאם לא יכלו לצמוח מעמדות כאלו או כלכלות שעליהן יכול היה לצמוח מעמד ביניים.

למעשה הדרך היחידה לצבור הון לאורך דורות, היא להיות נאמן למלוכה ולשרת אותה. מקור ההון בעולם הערבי היתה מערכת המיסים שהושתתה על העמים הערבים ועל הסוחרים שנעו במרחבי האימפריות המוסלמיות. וכדי להנות מן ההון הזה, היה עליך להיות מקורב לשלטון. היה עליך לזכות בחסדיו, ולהיות נאמן לו. כך הפך השלטון בעולם המוסלמי לכל-יכול. שלטון ללא עוררין, שכל האליטות נשארות נאמנות לו. מי שנטש את חיבוקו של השלטון, שוב לא יכול היה להבטיח לו או לצאצאיו עושר.
בעולם המוסלמי, כבר מראשיתו, דאג השלטון לחזק את עצמו ולהחליש מתחרים. המנהיגות המוסלמית צמחה כבר מראשיתה, מתוך חצי האי ערב, והמזרח התיכון. אזור שהיה משופע בשבטים נודדים (בדואים). שבטים אלו לא היו מורגלים לשלטון, ובמידה רבה היו ועדיין מקור לסיכסוכים ולמריבות. הם איימו על השלטון המוסלמי, וכדי להתמוד עם האיום, היה על מנהיגי העולם המוסלמי, להחליש את כוחם של השבטים. השלטון דאג לגייס את לוחמי השבטים, וליישבם במקום רחוק, כך שיאבדו את זיקתם השבטית. השלטון דאג לקרב אליו את ראשי השבטים, ולהופכם לתלויים בשלטון. השלטון דאג לצ'פר את מי שהיה קרוב אליו, ולהחליש את מי שאיים עליו. כך צמח שלטון ריכוזי מאוד בעולם הערבי. שלטון עריצות, שלא היה צריך להתחשב עוד באליטות עצמאיות. השלטון פשוט החליש אותן, וכך מנע איום.

העדרם של אליטות עצמאיות, כתוצאה מחוקי האיסלאם, כמו גם מסורת שלטונית שדאגה לרכז את כל הכוח בידי השלטון הובילה לעריצות ושחיתות. והיא גם הובילה לתופעה שעליה אנו משלמים עד היום.

בניגוד למערב, שבו התפתחו אליטות כלכליות עצמאיות מהשלטון. אליטות שיכלו לבוא בדרישות, ולדאוג לעליית זכיות קניין וחופש הביטוי, כמו גם להופעת הפרלמנטים, בעולם הערבי לא צמחו אליטות כאלו. סיפור של המגנה כרטה, היא עדות להתליך כזה. ב1215, זכו הברונים האנגלים להקמת הפרלמנט הראשון, כיוון שהמלך היה זקוק לכספים הברונים כדי לנהל את מלחמותיו. לאורך השנים, כוחן של האליטות העצמאיות הלך וגדל, ואיתן גם הזכויות שהמלכים נאלצו להעניק להן. בעולם האיסלאם זה לא קרה, כי הדרך היחידה להיות אליטה לאורך זמן, היא להיות נאמן לשלטון.
אולי זאת הסיבה שבגללה מצב הדמוקרטיה במזה"ת, רע מהמצב באפריקה. באפריקה, עד כמה שידוע לי, נשארו ראשי השבטים באפריקה עצמאיים, ולכן היה על המנהיגות להתחשב בהם. בעולם הערבי, ראשי השבטים, איבדו מכוחם, והשליטים לא נדרשו להתחשב בהם.

עד כאן, על הסיבה לחולשת הדמוקרטיה בעולם הערבי, והסיבה לשלטון העריצות הנפוץ כל כך באזורינו. אך יש לשיטת הממשל הזאת גם השלכות קשות עלינו. על ישראל. הסיבה לכך היא בתופעה אופיינית שנוצרת בסוג כזה של שלטון וסוג כזה כלכלה.

בעולם המערבי, כאשר אדם מאבד את ראשות הממשלה, או ראשות השלטון, יש לו לאן ללכת. לא חסרים ראשי ממשלות, שהתעשרו בתקופה בה לא היו בהנהגה (ע"ע, אהוד ברק ומגדלי אקירוב). הקרקע הכלכלית בארצות המערב, היא כר נוח לקליטת מנהיגי שלטון שירדו מגדולתם. בעולם הערבי אין זה כך. ברגע שמנהיג של מדינה ערבית מאבד את השלטון אין לו לאן ללכת. ההון, ככמעט כולו נובע מקשרים עם השלטון. ועכשיו, לאחר שהודח, שוב אין הוא מהווה עניין עבור השלטון. נהפוך-הוא. עכשיו הוא מהווה איום, ולכן המנהיגות החדשה תעשה הכל כדי להרחיק אותו מהשלטון. ויחד עם ההרחקה, גם יאובד עתידו הכלכלי של המנהיג (אלא אם כן דאג לשמור רזרבות ליום גשום בחשבון בנק בשוויץ (כפי שעשה ערפאת, ורבים מראשי השלטונות בעולם הערבי)). כתוצאה מכך, התחרות על השלטון בעולם הערבי, היא על הכל או לא כלום. מרגע שהגעת לעמדת השלטון, לא תניח לאף אחד לאיים עליך. כל מתחרה יסולק בדרך זאת או אחרת.
אין תופעת ההכל-או-לא-כלום פוסחת על הפלסטינים. בספרו A state of failure, מתאר שנזר (2013) את המהלכים השונים של אבו-מאזן לסלק מתחרים. אבו מאזן מאשים את מתחריו בפשעים, ושופט אותם לשנות מאסר. הוא מעליל עליהם, רק כדי לדחוק אותם מעמדות איום. הוא עושה זאת בשקט, אך הדבר דומה למה שפוטין עושה ברוסיה. אפילו רפורמטור גדול וחשוב כמו סאלם פיאד, שהיה אמור לתקן את הממשל הפלסטיני, סולק כאשר הרפורמות שלו הפריעו לאבו מאזן, לשלוט שלטון יחיד.
מדוע אם כן תופעה ההכל-או-לא-כלום חשובה לעניינו? מה אכפת לנו אם הפלסטינים חיים תחת שלטון יחיד? הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה עבורינו, היא שהיא מהווה את הכוח המניע לגלי הטרור נגד ישראל.

איך זה קשור? אנסה להסביר:

בכל חברה אנושית קיימים טיפוסי אלפא. טיפוסים שמבקשים לשלוט ולהנהיג. טיפוסים אלו נהנהים מהכוח שניתן בידיהם. הם נהנים לנהל את העולם כרצונם. וכדי להשיג זאת, הם מוצאים דרכים לאסוף תחתם אנשים נאמנים שיסיעו למנהיג להגיע לגדולה. התופעה רווחת בעולם האנושי, כמו גם בעולם הטבע בכללו. התעשייה מנצלת תוכנות אלו, כדי למנות מנהלים. אנשים שמשתמשים במשאבי התעשיה כדי לשכור עובדים, ולהובילם לפיתוח והתרחבות המחלקה והתעשייה. גם במרחב הפוליטי קיימים אנשים כאלו, שמובילים את מפלגתם או את רכיבי המפלגות שלהם, כדי להגיע להשפעה וגדולה. במערכות השלטון הדמוקרטי, התחרות בין טיפוסי האלפא הללו היא הוגנת. יש כללים ברורים והתחרות היא אפשרית. מחר אתה יכול להיות ראש ממשלה, ומוחרתיים, ראש אופוזיציה. כדי לעלות לשלטון, אין צורך להפעיל אלימות. חוקי המשחק ברורים, ומי שמפסיד, יכול להמשיך לשגשג במקומות אחרים. לא כך הדבר בעולם הערבי. כאן התחרות היא על החיים ועל המוות.

ולכן, האליטות שנמצאות בשלטון אינן מוכנות לתת מקום לאליטות חדשות. המינוי בעולם הערבי הוא עד המוות, בין אם הוא נגרם מזקנה, ובין אם הוא נוצר כתוצאה ממרד מוצלח. וכיוון שהמינויים בעולם הערבי הם כל כך ארוכים, אליטות חדשות אינן יכולות לצמוח. האליטות הישנות דבקות לכסאן, והחברים החדשים בארגון, תקועים למטה. אך כמו שאמרנו, טיפוסי אלפא אינם חובבים גדולים של שעמום והעדר יכולת להתקדם. הם שואפים לגדולה. ואיך הם עושים זאת? הם מגייסים יותר משאבים, כדי לגייס יותר כוח לדחוק את עצמם כלפי מעלה.
ואיך מגייסים משאבים בעולם הערבי? בעולם המודרני מגייסים משאבים על ידי גיוס תרומות מתומכים עשירים. אבל כמו שהסברנו, בעולם הערבי, האליטות העשירות הן חלק מן השלטון. מה יעשה אם כן טיפוס אלפא צעיר? איזה כח הוא יגייס? אה….. את הכוח היחיד שעומד לראשותו בשפע בעולם הערבי. בהעדר תעשיה מפותחת, העולם הערבי מתאפיין באכלוסיות חלשות ועניות רבות. וכדי להניע את האוכלוסיות הללו, כל מה שצריך לעשות, הוא לעורר זעם. האוכלסיות הללו, הסבלות מחרפת קיום, קלות להתססה. ואת מי אפשר להאשים בכל החוליים של החברה? האם את המנהיגות הישנה של הפלסטינים שאינה מוכנה לזוז ממקומה? אולי, אך זה לא ממש חומר טוב לסיפורים מתסיסים. החומר הטוב ביותר, הוא סיפורי אגדות. סיפורים על שדים ושטנים. סיפורים על נבלים הפועלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע באוכלוסיה המסכנה הזאת. ומי יכול להיות הנבל הראשי באגדה כזאת? ובכן, הנבלים האולטימטיבים באגדות הללו, הם לא אחרים מאשר אנחנו. כן אנחנו היהודים. לאו דווקא היהודים שחיים בישראל. כל היהודים באשר הם. הם אלו שמנהלים את העולם, ומצמיתים את הערבי המסכן.

arabcartoons07אגדות אלו שהיו קיימות מזה שנות דור בעולם המערבי, זכו לתחייה מחודשת בעולם הערבי (קישור). אגדות הללו, שלא היו מביישות את גבלס, קיימות בכלי תקשורת רבים בעולם הערבי, כולל התקשורת הפלסטינית שחתומה איתנו על הסכמי-פרו שלום. האגדות הללו נפוצות מאד, והן אלו שמלבות את השנאה ליהודים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל "יודין רין" היחידי שהצליח להתבצע במאתיים השנה האחרונות לא היה בידי הגרמנים, אלא בידי הערבים. בתוך עשור או שניים, כול העולם הערבי נוקה מהיהודים, בזכות פרעות ושנאה הולכת וגוברת ברחובות ערי העולם הערבי.
בישראל המצב עוד הרבה יותר "טוב". הנוולים נראים יותר ברור, כשהם כובשים ומנדים את האוכלוסיה הפלסטינית. תחת הכיבוש הישראלי, הסיפור ברור יותר. האשמים הברורים והמיידים, הם הישראלים. לא חס וחלילה המנהיגות המושחתת, שלא מצליחה להקים מדינה לעם הפלסטיני כבר למעלה ממאה שנים. לא הרשות הפלסטינית, שלא הצליחה לנצל את ההזדמנות של אוסלו כדי להקים מדינה. לא אבו-מאזן שוויתר על ההצעות הנדיבות של אולמרט. לא הם. הם לא האשמים. מי שאשמים, הם מי שביקשו לצאת משטחי יו"ש, אך נאלצו לחזור, כיוון שהטרור הפלסטיני היה בלתי נסבל.

ואכן, טיפוסי אלפא הללו מגייסים את ההמונים, על ידי ליבוי שנאה וסיפורי אימיים על הישראלים. זאת הסיבה שכיום מתחוללת התחממות סביב מסגד אל-אקצא. התחממות שנובעת מהצורך להסיט וללבות אש, כדי להניע את גלגלי המהפכה, לא נגד הישראלים, אלא נגד אליטות השלטון הפלסטיני. להתחממות הזאת, קדמה שנה של מתחים פנימיים עזים בתוך הפת"ח (כתבה באל-מוניטור).
ואז, מה עושה השלטון הפלסטיני? האם הוא יכול להשאר אדיש? לא הוא לא יכול. כדי לא לאבד את הלגיטמיות, האליטות הפלסטיניות מצטרפות לחגיגה. מנחם קליין שחקר את הסיבות לפרוץ האינתפדה השניה טוען, שלאירועים קדמו מתחים פנים-פלסטינים. המתחים הללו התפוצצו באוקטבר 2000, בעקבות עליית שרון להר הבית. וכאשר הפכו המתחים הללו לאלימות גלויה נגד ישראל, נאלץ הפת"ח להקים ארגון טרור משל עצמו, כדי להישאר לגיטמי (Klein 2002). גם ברגותי במשפטו טען את אותה טענה. הוא אמר כי הפת"ח הקים את ארגון חללי-אל-אקצא כדי להישאר רלוונטי בעיני הציבור הפלסטיני (זהו הארגון שממנו יצאו רוצחי איתם ונעמה היקן).

וכך לסיכום, הנה התהליך בקצרה. השלטון בעולם הערבי הוא במצב של הכל-או-לא-כלום. מי ששולט לא מאפשר למתחרים לעלות מלמטה. העולם הערבי אינו משופע בתעשיה, באליטות כלכליות עצמאיות או במעמד ביניים מפותח. ולכן הדרך לאיים על השלטון, היא להתסיס את השטח, ולצבור אוהדים אלימים. האלימות הזאת, שמכוונת נגד האליטות, בסופו של דבר מתפרצת נגדנו. וזאת היא תורת הגלים בכמה שורות. פעם בכמה זמן, המתחים הללו שנצברים במשך כמה שנים, עולים על פני השטח, ומתפרצים. כאשר הם מתפרצים, הפלסטינים נכנסים להתנגשות בישראל. ישראל בתמורה מחסלת רבים מטיפוסי האלפא הללו או כולאת אותם, והשטח שקט לכמה שנים, עד שצומח גל טיפוסי האלפא הבאים, שגם הם מלבים את השנאה, עד שהיא שוב עולה ומתפרצת, וחזור חלילה.

ואם כן, כיצד מפסיקים את גלי הפיצוץ הללו?

אינני חושב שהתשובה היא בסיום הכיבוש. יהיה צרוך להפסיק לשלוט בעם אחר, אך אין לזה קשר לפתרון האלימות. גם בפלסטין, עדיין תתקיים מנהיגות הכל-או-לא-כלום, וגם בה יחולו גלי אלימות, שיופנו נגדנו בדרכים כאלו או אחרות. פעם בכמה שנים נזכה לסבב אלים עם הפלסטינים, בדומה למה שקורה כיום בעזה.

לדעתי הפתרון נמצא במקום אחר.

הוא נמצא בסיבה הראשונה. העדרה של כלכלה משגשגת ועצמאית בקרב הפלסטינים. כלכלה שיהיו בה בעלי הון שיעשו את כספם ללא תלות ברשות. כלכלה המבוססת על תעשיות מתקדמות, שבה צומח מעמד ביניים רחב. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל לכך. על פי דוח האו"ם, הפלסטינים הם אחד העמים הערביים המשכילים ביותר. לאורך השנים, הפלסטינים הפגינו חריצות רבה. הם בנו חלק גדול מהבניינים בישראל. כל מה שנדרש מהם, אלו תנאים להתפחות עסקים. עליהם להנות מהיכולת ליזום, ולבנות אימפריות כלכליות. אימפריות שלא יהיו תליות ברשות, ולא בישראל.
כדי להצליח לעשות זאת, על האיחוד האירופי וארה"ב, לדאוג לכך שיתקימו התנאים המשפטיים והשלטונים שיאפשרו צמיחת עסקים. עליהם לוודא שפיתוח עסקי אינו תלוי במתן שוחד לפקידי ממשל. בכוחם של האיחוד וארה"ב לעשות זאת, כיוון שהם המסבסדים הגדולים של הרשות. עליהם לעודד מנהיגות כמו זאת של סאלים פיאד. עליהם לאפשר לאבו-מאזן לפרוש, ולאפשר עליית מנהיגות חדשה בתוך הפת"ח.

הכלכלה החופשית הזאת, תאפשר את צמחיתה של אליטה פוליטית חדשה. כזאת שאינה נדרשת להסתה ואלימות, אלא לקדם את האינטרסים של מובילי הכלכלה הפלסטינית.
כדי לעצור את הגלים, ולאפשר סיכוי לחיים נורמלים במזה"ת, צריך לשנות מספר דברים, והעיקרי שבהם, הוא לאפשר את צמיחתה של כלכלה מתקדמת פלסטינית. על ישראל, לסייע במהלך, ואף להנהיג אותו, כיוון שחיים נורמלים עם הפלסטינים, הוא קודם כל אינטרס אישי שלנו.

יחוסים

Khalidi, R. (2001). The Palestinians and 1948: the underlying causes of failure. In E. L. Rogan & A. Shlaim (Eds.), The war for Palestine: rewriting the history of 1948 (p. 252). Cambridge: Cambridge Univ Press.

Kuran, T. (2004). Why the Middle East is economically underdeveloped: historical mechanisms of institutional stagnation. Journal of Economic Perspectives, 71–90.

Klein, M. (2002). The origins of Intifada II and rescuing peace for Israelis and Palestinians. October, 2, 50–51.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, איסלאם, אישלאם, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, פוליטיקה Comments 11 תגובות »

13 דצמ 2011

לא אשתוק, כי ארצי שינתה פניה

טוב, עכשיו זה הנושא החם. הפעלת האלימות נגד חיילי צה"ל על ידי "אנשי-ארץ-ישראל-השלמה". כל התקשורת קוצפת, וחבריי מתנגדי-ארץ-ישראל-השלמה, כותבים "מחיר של המשך הישיבה בשומרון וביהודה הופך גבוה משנה לשנה. אם חו"ח תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, האחריות והדם על ידי מי שממשיכ/ה לשבת בשטחים ולגלגל עיניים לשמים. "

כלומר, אני אשם. בראוו, כך עושים לינץ' ציבורי בקבוצה שיש לה אידאולוגיה שונה משלך. נופת צופים, שיא הדמוקרטיה. ממש נפלאות הליברליות.

חבר'ה, תרדו מהעץ הגדול שאתם מטפסים עליו, ותתחילו לחשוב כמו שליברלים אמורים לחשוב, ולא כמו קופים שמרנים, בבונים מחרחרי ריב ומדון.

כדי לחשוב כמו ליברלים, יש לחפש קודם כל את ההבנה של כל הצדדים בסיפור. האבן שהורמה על המח"ט, לא התחילה בקומץ האנשים. לסיפור של האבן, קדמו תהליכים רבים שהובילו אל האלימות.

כן, כן, אני יודע. אסור להרביץ. בטח שאסור להרביץ. מה פתאום. זה אסור.

האלימות של תג-מחר לא הופיעה פתאום, יש לה שני צדדים. הצד האחד, הוא קבוצת רדיקליות בקרב המתנחלים, שמאמינות בכוח, כגורם מרתיע הן כלפי הערבים והן כלפי הממשל. צד זה היה יכול להשאר קטן, אילולא, היתה לצידו ממשלת ישראל, שהסבירה לציבור (לא רק הכתום) שבמקום הזה אין באמת דמוקרטיה (כמה מפתיע).

הציבור הכתום למד על בשרו, את מה שלמדו 450 אלף אזרחים ביולי-ספטמבר 2011:

במדינה הזאת, השלטון עושה מה שהוא רוצה. שרון העביר את ההתנתקות, בניגוד לדעת הליכוד, ולהצבעת 70 אלף מתפקדי הליכוד. ואז הציבור הכתום, הבין שכאן לא הדמוקרטיה משחקת, אלא כוח-פוליטי-ברוטאלי. את ההתנגדות השלווה של המתנחלים לפינוי, לא הוכירו.

 

אם הציבור הזה, עוד חשב שאסור להפעיל אלימות, באה הממשלה והראתה לו שהדרך היחידה לפעול, היא אלימות ועוד אלימות.

אם פעולה של בניית בתים, כאקט פוליטי. אקט הדומה מאד לאקט הפוליטי של הפולשים לבתים עבור מחאת הדיור, הסתיימה מצד הממשלה באלימות, אז איזו פעולה נשארה עוד בפני נוער אקטיביסטי? כן… ניחשתם נכונה. הנוער האקטיבסטי-הרדיקלי (זה שלא רואה את המציאות כמורכבת) גילה שתג-מחיר, זאת הדרך שלו להשפיע על המדינה, ולהחזיר לה מכה אחת אפיים.

 

הנוער הזה, למד שאם הוא רוצה לפגוע בצה"ל, עליו לפגוע היכן שכואב לו. כמו שצה"ל פוגע בו, כך הוא פוגע בחזרה בצה"ל.

לממשלה היה תפקיד מכובד ביותר בהסלמת המצב, והפיכת תג-מחיר לגיטמי בעיני ציבור הולך וגדל של ימנים-רדיקליים.

עד כאן סיפור הנוער האקטיבסטי של ארץ-ישראל-השלמה.

עכשיו, נלך לנוער אחר. או בעצם לפעילים אחרים. חברי, אוריאל, ומכרתי לירון, הלכו להפגין לפני שבועיים נגד משהו בתל-אביב. אוריאל, הוא בחור שקט, רגוע מאד. לוקח לו זמן עד שהוא אומר את דברו. חבר וותיק מהתנועה לדמוקרטיה ישירה. לירון, אשת חיבורים, פעלה כדי לחבר את אנשי כנסת-פתוחה, התנועה לדמוקרטיה ישירה, איידמוס, משמר הכנסת, לכדי קבוצה אחת. אוריאל הצטרף להפגנה, ופגש שם אדם שמוכר לו. הוא ראה שהאדם הזה עם שן שבורה, ושאל אותו לסיבת שבירת השן. הבחור סיפר לאוריאל ששוטרים הכו אותו ושברו לו את השן.

פתאום, משום מקום, התפרצו שוטרים, ועצרו את הבחור הזה שוב. אוריאל שביקש להגן עליו, צעק "הי הם עוצרים אותו". מיד צעק מפקד השוטרים לעצור גם את אוריאל. כמה שוטרים התנפלו עליו והכניסו אותו לניידת. אוריאל יאושם מאוחר יותר בהתקהלות אסורה ובהתנגדות למאסר. באותה הפגנה, גם לירון תעצר. היא תהיה העצורה הנשית היחידה. לירון תזרק למאסר לבד, לא לפני שהיא תוכה על ידי שוטרים. החבורות הכחולות,  על פי עדויותיה היא ועל פי עדותו של אוריאל, לא ירדו במשך ימים. לירון נשפטה שלא בפניה, ונפתח נגדה תיק פלילי. מאוריאל הוחרם האיפון (שבו הוא צילם את הההפגנה), וממשתתף אחר גם הוחרם הסלולרי, ונמחקו תמונות מההפגנה.

גם לירון וגם אוריאל נפגעו מאלימות המשטרה, שפועלת כאילו אין לה דין ואין לה דיין. משטרה אלימה ופוגענית, שאינה מבחינה בין שמאל לימין (יאמר לזכותה).

אלא שכאן מסתיים הדימיון בין נוער הגבעות, לאוריאל ולירון.

בשיחות שהיו לי עם שנייהם, היה ברור שהפעולה שיש לנקוט, איננה השבת אלימות כנגד אלימות. היה ברור לשניהם, שיש לבנות כאן דמוקרטיה מתפקדת.

זאת גם אמירתי לחבריי, נוער הגבעות. אלימות לא תביא דבר. היא רק תאפשר הפעלת יותר אלימות, ותאפשר לצבא להפעיל יותר אלימות נגדכם, ובסופו של דבר היא תאפשר למדינה להפעיל יותר אגרסיביות נגד כלל תושבי יו"ש.

אני מעריך שלא תקישבו להמלצותי. משום מה אתם מעדיפים את דרך האלימות, ומצדיקים אותה. קטונתי מלשכנעכם. לכן, לא אל מצדיקי האלימות דבריי, אלא אל חבריי הליברלים מימין ומשמאל. כן, אתם שמאמינים שצריך לתקן את הדמוקרטיה על ידי יותר שקיפות, על ידי יותר דיבור, על ידי יותר כבוד, ופיקוח על הממשלה. עלינו לפעול במשנה מרץ לרסן את הממשלה, ולא לתת לה להשתשמש באלימות נגד אזרחים, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. עלינו לפעול במרץ על מנת לבנות כלי פיקוח על הממשלה. עלינו לבנות כלים טובים יותר לדיון ציבורי. עלינו לקדם תרבות שיח, שנמנעת מהתלהמות.

וכן, עלינו להגיד לנתניהו, ולליברמן, ולשאר שרי ישראל, אתם שותפים לאלימות. רסנו את המשטרה, ואת האלימות שהיא נוקטת.

עלינו להגיד לתקשורת שמכסה על אלימות המשטרה, אתם שותפים ביצירת מציאות אלימה, ובהשתקת חופש הביטוי.

אכן, רבותיי השרים וראש הממשלה, צריך לעצור הפגנות אלימות, אך עליכם למצוא דרכים לא אלימות לעשות זאת. כי אם אתם מפעילים אלימות. אם המשטרה נוהגת באלימות, ואם שוטרים מתנהגים כקלגסים משוללי רסן, הפועלים מעל החוק, אז גם האזרחים לומדים להפעיל אלימות. שלטון אלים, הוא שלטון חלש, ואם תלכו בדרך הזאת, סופה ללבות עוד ועוד שנאה, מימין ומשמאל.

רבותי, יהה השלום על כולנו. שובו איש איש לפעולתו למען הדמוקרטיה, בדרכי שלום.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha Comments 17 תגובות »

03 נוב 2010

ההתעלמות של פוקו והפורום להגנת ההשכלה הגבוהה

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

להמשך קריאה

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under פילוסופיה, תיקון חברתי Comments 76 תגובות »

04 מרץ 2010

ניאו-נאצים: מדוע הם קיימים? (01)

אני מציע שתקחו לעצמכם 20 דקות לצפות בשרטון הזה ובהמשך שלו. זהו סרטון העוסק בחברה הניאו-נאצית ברוסיה. והייתי רוצה שננסה לענות על מספר שאלות.

מדוע יש כיום ניאו-נאצים ברוסיה?

מה מניע אותם?

כיצד ניתן לשנות זאת?

אנא צפו בסרטון, ונסו לענות על כך. אני מקווה כי בשבוע הבא, אוכל להציג תזה מעניינת בנושא זה, הקשורה לפרדיגמת התיאום.

תהנו,

טל

סרטון ההמשך

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה, חרות, קפיטליזם Comments 12 תגובות »

31 מאי 2009

מלחמת העולם הראשונה – האם הגרמנים נדקרו בגבם?

באחד משולי ההתעסקויות שלי  בפרשת ויקיפדיה, פניתי לערך על מלחמת העולם השניה. תחום שיש לי בו הבנה גדולה מהמוצע. רציתי לראות האם אני יכול לסייע בשיפור הערך. אחד הדברים שמיד הבחנתי בחסרונם הוא "אגדת הסכין בגב" כרקע למלחמת העולם השניה.

על פי התפיסה הנאצית, היו אלו היהודים והבולשביקים שהביאו להפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ההפסד הוביל להסכם כניעה מבזה שהוביל לשנים של חוסר יציבות פוליטית ואומללות כלכלית לרבים מאזרחי גרמניה. זאת אחת הסיבות שהביאו את הנאצים להילחם ביהודים, ולכבוש את חבלי הארץ הסלאויים ואת רוסיה.

האם גרמניה נדקרה בגבה? האם יש צדק בטענת הגרמנים. ברור לי ששאלות בנושא זה, עלולות להדליק אש. אבל לדעתי, הן גם יכולות להוציא אותנו מהשקרים שאנו טווים לעצמנו. סיפורים ונרטיבים שבהם אנו הולכים ומסתבכים, מבלי יכולת לבחון את המציאות כפי שהיא. אם אנו רוצים למצוא מזור לצרות שבהם אנו נמצאים, אני מציע להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהתחיל להסתכל למציאות טוב טוב בעניים, כדי שיום אחד נוכל לנווט את מדינתנו למקום מבטחים.

האם גרמניה נדקרה בגבה?

הרשימה הבא היא פרי מחקר ראשוני ולא מחייב.

אחד המאמרים התמוהים ביותר בשקראתי בנושא זה הוא מאמר של Wilhelm Deist שכתב את המאמר: "The Military Collapse of the German Empire: The Reality Behind the Stab-in-the-Back". במאמר מתאר דיסט את לודנדורף, מי שהיה הרמטכ"ל של גרמניה במלחמה, כאחראי הבלעדי להפסדה של גרמניה. דיסט מראה כי לודנדורף היה מנותק לחלוטין מהבנת רחשי החיילים. הוא לא הבין שבין החיילים ששכבו בחפירות לבין הפיקוד ששניהל את חייו מחוץ לטווח התותחים, נוצר פער עצום. פער שהביא כבר ב-1916 לתלונות הולכות ונשנות של החיילים על ניצולם בידי הפיקוד. על שליחתם של מאות אלפי חיילים למוות , מבלי להשיג כל תוצאה נראת לעין.

החיים בחפירות, עם כל הקושי שלהם, עם המוות היום-יומי, עם הצחנה של רבבות גופות הנרקבות בין קווי האויב. עם החולדות שאכלו והשמינו מבשר אדם. וחוסר ההצלחה של הפיקוד להשיג פריצת דרך משמעותית, הביא למרידות בצבא הגרמני.דיסט מאשים לחלוטין את לודנדורף בכל אלו, ואינו נפנה להביט על תמונה הכוללת שבצורה מתמיהה עולה גם ממאמרו.

הסבריו של דיסט אינם מספקים תשובות לשאלות רבות הנוגעות לסיבת ההפסד במלחמה. מי שמכיר קצת את מלחמת העולם הראשונה , יודע שהפיקוד בכל הארצות שהשתתפו בלחימה כשל לחלוטין. גם בצרפת וגם בבריטניה, חייהם של מאות אלפים בוזבזו לריק במחפורות, מבלי להשיג דבר. המרחק שהיה קיים בין החייל הגרמני, לפיקוד היה דומה לאותו מרחק שחווה החייל הצרפתי או הבריטי. ובכל זאת לא פרצו מרידות בצבאות בריטניה וצרפת. אם כן, עדיין לא ברור מדוע דווקא החייל הגרמני הפסיק להילחם?

דיסט מזכיר מידי פעם שכבר ב-1917, המפקדים התחילו להרגיש שהעורף נלחם נגדם ולא איתם. דיסט שוכח להזכיר את השביתות הגדולות שארגנו רוזה לוקסמבורג וחבריה הספרטקים במהלך המלחמה. מלחמות שפגעו ביכולת הצבא להילחם. הספרטקים, שהיו זרם של מרקסיסיטים, והפכו אחר כך למפלגת ה-USPD עודדו פועלים לעצור את המלחמה, על ידי קיום שביתות פראיות. בקרב  הנהגת ה-USPD היו היהודים בולטים מאד. בינהם ניתן למצוא את רוזה לוקסמבורג, פול לוין וג'וליאן מרכילובסקי. את כל השביתות הללו הם אירגנו בזמן שגרמניה היתה במלחמה נגד מספר רב של אויבים, כשהגרמנים מרגישים כי לא הם התחילו במלחמה.

ברור מכאן, מדוע הרגישו גרמנים רבים כי הקומוניסטים והיהודים חיבלו במאמץ המלחמתי הגרמני.

אבל יהיה זה נוח מידי להאשים את הקומוניסטים והחברים היהודים שבינהם בתקיעת הסכין בגב האומה הגרמנית. דיסט טוען שהיה זה לודנדורף, שבתרגיל מתוחכם "התפטר" רגע לפני הנפילה והשאיר את האחריות, לדמוקרטים ש"בישלו" את ההפסד. בכך הוא הוריד את האחריות מעצמו, והניח לאלו ש"בישלו" את כישלון לשאת את אות הקלון של ההפסד. אגדת הסכין בגב, על פי דיסט, היתה כלי של לודנדורף לחמוק מאחריות אישית.

הטענה של דיסט מתחזקת, אם נבחין שלמעשה ב-1916, לודנדורף והינדונברג, מהמטכ"ל הגרמני, הפכו לשלטים בפועל של גרמניה. הם השתמשו בכוח הלא-דמוקרטי שניתן בידהם כדי לחייב את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא תוספת שכר. הם לא הבינו, כי כדי שהעם ישתתף במלחמה כזאת, העם צריך להרגיש שהמלחמה זאת מתנהל על פי רצונו, ואינה נכפת עליו, כפי שעשה המטכ"ל.

בכך טעה המטכ"ל הגרמני, ולא הבין את הרוח המאפשרת לאומות ענק לנהל מלחמות ארוכות טווח. הוא לא הבין את שיבינו רבים טובים אחרי 1945, שבלי דמוקרטיה או תעמולה משובחת, לא יכולה אומה לנצח במלחמת כוללת.  כך, נראה כי במו ידיהם הרס המטכ"ל הגרמני את התשתית האזרחית שאיפשרה את התמיכה העממית במלחמה. בחוסר הבנתם, הם יצרו קרקע פוריה לספרטקאים, שעודדו מרידות דמוקרטיות, שהסתיימו במהפכה הדמוקרטית של 1918-1919, ובהפסד גרמניה במלחמה.

סיכום

המציאות תמיד יותר מסובכת מהתיאוריות הפשוטות שאנו רוצים לצייר. לודנדורף חש בצדק כי הקומוניסטים והדמוקרטים מחבלים במאמצי המלחמה שלו, וממרידים את העורף כנגדו. אבל יחד עם זאת, לודנדורף אינו מנהל את המלחמה למען רצונותיו האישיים. המלחמה היא בשביל העם, ואם העם איבד את האמון במלחמה, רצוי מאד שההחלטה בנוגע להמשך ניהול המלחמה תחזור לעם.

הקומוניסטים והדמוקרטים, השתמשו בטעיונים הגיונים ושאלו מדוע בכלל נדרשת המלחמה הזאת? האם היא מנוהלת בשביל האגו הפרטי של אנשי המלחמה? יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהמלחמה הזאת מיותרת לחלוטין. ולודנדורף, שלא גדל על ברכי הדמוקרטיה, לא הבין שהשאלה הזאת היתה שאלה נכונה. חוסר היכולת שלו לענות תשובות ברורות לגבי הצורך בהמשך המלחמה, ואי היכולת שלו לנהל את המלחמה ביעילות, הם אלו שגרמו בסופו של דבר למאיסת חלק גדול מהגרמנים במלחמה. לא המורדים תקעו סכין בגב הגרמנים, אלא לודנדורף וחבריו במטכ"ל הם אלו לשדעתי תקעו סכין בגב העם הגרמני, וחיסלו למעלה משנים וחצי מיליון מבניו בדרך.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה, מלחמה, נאצים Comments 4 תגובות »

15 מרץ 2009

מלחמת העולם השניה ולקחיה הרלוונטים למלחמת ישראל-חמאס

במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלותהברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידלהרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיניישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו– Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרדומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטיהיטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.


צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבההצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחדהם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתיתאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ– 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטיתפשיסטית (מולדתמפלגהסטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללאחת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטיאימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ– 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטיאיסלאםרדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.

Posted by מאת נושאים Filed under דמוקרטיה, חמאס, מלחמה, מלחמת העולם השניה, נאצים, צ'רצ'יל Comments סגור לתגובות על מלחמת העולם השניה ולקחיה הרלוונטים למלחמת ישראל-חמאס