הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.
בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.
אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:
יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית
פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית
כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.
לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.
הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.
להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:
סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות – באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.
הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.
טווית קשרים בין אישיים– לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.
לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).
בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.
לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית
היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות
המדיניות. עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.
את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.
דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים
את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) 
ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.
המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):
אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).
לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.
השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת
לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.
לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.
גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.
הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.
רעיונות?
קריאה נוספת:
לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire
קפיטליזם – http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism
מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.
האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.
אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.