תגית: זכויות אדם

על הקשר המוזר בין חוקי הירושה המוסלמים לבין גלי פגועי הטרור

הפיגוע הנורא שהתרחש אתמול בערב, מצטרף אל גל קשה של טרור פלסטיני המתחולל בשנה האחרונה ביהודה ושומרון. גל בו נרצחים אנשים בדרכם לעבודה. אנשים החוזרים ממשחק כדורסל. אנשים כמוך וכמוני, שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הגל הזה של טרור, הוא חלק מגלי טרור שנמשכים מאז ראשית הישוב. מאה שנים של טרור שבא בגלים. גלים גלים. יש גלים קטנים ויש גלים גדולים. מה הוא הכוח המניע של הגלים? מה מוביל להתפרצויות המחזוריות הללו?
יש שיגידו כי הכיבוש או המאבק על ארץ-ישראל/פלסטין, הוא המניע לטרור. יש שיגידו שאם רק יסתיים הכיבוש, הכל ירגע. יש שיגידו שזאת תופעת טבע, ותמיד הפלסטינים ימשיכו בטרור. אני מעוניין להציג גישה אחרת. תמצית של עבודת סמינריון שערכתי עבור הקורס "אליטות במזרח התיכון" של פרופ' רמי גינת בו ביקשתי לענות על השאלה מדוע הפלסטינים אינם מצליחים לייצר משילות. כלומר, מדוע הם תמיד מפוצלים? מדוע בכל פעם שהם מתבקשים להגיע להכרעה, המנהיגות הפלסטינית מתפוררת? כך למשל היום, הפלסטינים מפוצלים לחמאס ופת"ח. הם אינם מצליחים לייצר ממשלה שעובדת ביחד ומקבלת החלטות. דוגמא בולטת לחוסר המשילות הזאת התרחשה ב-2006. לאחר שישראל יצאה מרצועת עזה, אבו עבאס דרש מחמאס לא להקים זרוע צבאית עצמאית, החמאס התנגד, והקים זרוע כזאת. הזרוע הזאת שימשה ב-2007 לכבוש את עזה מידי הרשות. אם משווים תהליך הפלסטיני לתהליך לתהליך שעבר על הישוב ערב הקמת מדינת ישראל, ניתן להבחין בשונות. כאשר הוקמה המדינה, שלושת ארגוני הלחימה של הישוב, שהיו שייכים לשלושה זרמים שונים (ההגנה, האצ"ל והלח"י), אוחדו לגוף לחימה אחד – לצה"ל. לא שלא היו התנגדויות, אך באמצעים נחמדים יותר או פחות, שלושת הפלגים איחדו את גופי הלוחמים לגוף אחד שנשלט על ידי הממשלה. זה לא קרה אצל הפלסטינים. עד היום, לפלסטינים יש עשרות אירגוני לחימה, שלפעמים נלחמים נגדנו, ולפעמים נלחמים אחד בשני.

הפיצול במנהיגות הפלסטינית אינו חדש. גם ב-1936, ערב המרד הגדול, זרמים פלסטינים נלחמו ביחד ולחוד. במחקר שערך חלידי (Kahlidi 2001) על הסיבות לכשלון המרד, כמו גם לכשלון הפלסטינים ב-1948, הוא מצא מנהיגות מפולגת, שמתפרקת לרסיסים. הריסוק שעברה המנהיגות הפלסטינית ב-1936 עד 1939, היווה רק קדימון להתפוררות המוחלטת שלהם ב-1948. כאשר פרצה המלחמה, המנהיגות ברחה מהארץ, ואחריה עוד כ-700 אלף פלסטינים נסו. גם לאחר שהוקם אש"פ ב-1964, הוא לא זכה למנהיגות מאוחדת. לאורך כל תקופת קיומו כארגון טרור, אש"פ התאפיין בפיצולים ובפלגנות. לא פעם ארגוני פת"ח לחמו בארגוני פת"ח אחרים. ב1984, לחם הארגון "פתח-אינתיפדה", ברשאותו של אבו-מוסא, פרקציה של פת"ח, כנגד ארגון האם פת"ח. ב1994, כשהנהגת אש"פ הגיע ליהודה שומרון וחבל עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, המנהיגות לא הצליחה להשיג אחיזה. פיגועי הטרור שהתגברו בשנת 1994, הובלו בעיקר על ידי החמאס. מתוך 32 פיגועי טרור שבוצעו בשנה 1994, 12 בוצעו על ידי החמאס, 3 על ידי הג'יאהד האיסלמי, עשרה על ידי לא מזוהים, ורק שני פיגועים על ידי חברים בפת"ח או במשטרה הפלסטינית (מקור). החמאס וארגוני טרור אחרים, שלא משויכים לאש"פ, הובילו לגל של פיגועים. אש"פ רק נגרר אחריהם.

fatahhamas617_MPW77_26548מדוע אם כן אין מנהיגות מאוחדת או לפחות ממשל מאוחד אצל הפלסטינים? זאת היתה השאלה שעניינה אותי. ומה שמצאתי, היה מעניין אף יותר.
מצאתי מספר דברים שהתמיהו אותי וגילו לי דבר מה על החשיבות של כוחות בחברה האנושית שלא הייתי מודע לחשיבותן, לפני המחקרון הזה. מעניין מה תחשבו אתם על הממצאים שלי. אשמח להערותיכם בסוף הפוסט.

אחד הדברים שמצאתי, הוא שבאופן כללי, בעולם הערבי-מוסלמי, מצב הדמוקרטיה הוא הגרוע ביותר בעולם. יותר גרוע אפילו מהמצב באפריקה. חוקרים שניסו להסביר את הסיבות לכך מצאו מספר הסברים שונים. ההסבר המעניין הראשון מבחינתי, נמצא בעבודתו של קורן (Kuran 2004). קורן מראה שבאסילאם ישנם חוקים חברתיים, שבמבט ראשון נועדו להיטיב עם העם, אך בדיעבד, גורמים לכך שהעם יהיה חלש יותר. החוקים הללו נועדו לאפשר חלוקה טובה יותר של ההון, ולמנוע מתאגידים כלכליים לקום. על פי חוקי הירושה המוסלמים, אדם חייב להוריש 2/3 מהונו לכל צאצאיו בצורה שווה. ורק בשליש אחד מהונו הוא יכול להוריש כטוב בעיניו. החוק השני הוא החוק שאינו מכיר בהתאגדות-כלכלית. כל עסקה שנעשית באיסלם, היא בין אנשים. היא אינה יכולה להתבצע בין חברות, כפי שהדבר מותר במערב. התוצאה היא שכל הסכם כלכלי, הוא בין מספר מצומצם של אנשים, וכל הסכם תקף, כל עוד האנשים הללו חיים.

שני החוקים הללו גרמו לכך שהון לא יוכל להצטבר בקרב מוסלמים לאורך הדורות. כמו כן, לא יוכלו לקום תעשיות או חברות-כלכליות גדולות. והחוקים הללו הובילו לכך שברבות השנים, כאשר במערב התפתחה תעשיה מפותחת, שהובילה להתפתחות מעמדות עשירים (ועצמאיים מהממשל), ולהתפתחות מעמד ביניים נרחב שהתבסס על התעשיה המתקדמת, בעולם האיסלאם לא יכלו לצמוח מעמדות כאלו או כלכלות שעליהן יכול היה לצמוח מעמד ביניים.

למעשה הדרך היחידה לצבור הון לאורך דורות, היא להיות נאמן למלוכה ולשרת אותה. מקור ההון בעולם הערבי היתה מערכת המיסים שהושתתה על העמים הערבים ועל הסוחרים שנעו במרחבי האימפריות המוסלמיות. וכדי להנות מן ההון הזה, היה עליך להיות מקורב לשלטון. היה עליך לזכות בחסדיו, ולהיות נאמן לו. כך הפך השלטון בעולם המוסלמי לכל-יכול. שלטון ללא עוררין, שכל האליטות נשארות נאמנות לו. מי שנטש את חיבוקו של השלטון, שוב לא יכול היה להבטיח לו או לצאצאיו עושר.
בעולם המוסלמי, כבר מראשיתו, דאג השלטון לחזק את עצמו ולהחליש מתחרים. המנהיגות המוסלמית צמחה כבר מראשיתה, מתוך חצי האי ערב, והמזרח התיכון. אזור שהיה משופע בשבטים נודדים (בדואים). שבטים אלו לא היו מורגלים לשלטון, ובמידה רבה היו ועדיין מקור לסיכסוכים ולמריבות. הם איימו על השלטון המוסלמי, וכדי להתמוד עם האיום, היה על מנהיגי העולם המוסלמי, להחליש את כוחם של השבטים. השלטון דאג לגייס את לוחמי השבטים, וליישבם במקום רחוק, כך שיאבדו את זיקתם השבטית. השלטון דאג לקרב אליו את ראשי השבטים, ולהופכם לתלויים בשלטון. השלטון דאג לצ'פר את מי שהיה קרוב אליו, ולהחליש את מי שאיים עליו. כך צמח שלטון ריכוזי מאוד בעולם הערבי. שלטון עריצות, שלא היה צריך להתחשב עוד באליטות עצמאיות. השלטון פשוט החליש אותן, וכך מנע איום.

העדרם של אליטות עצמאיות, כתוצאה מחוקי האיסלאם, כמו גם מסורת שלטונית שדאגה לרכז את כל הכוח בידי השלטון הובילה לעריצות ושחיתות. והיא גם הובילה לתופעה שעליה אנו משלמים עד היום.

בניגוד למערב, שבו התפתחו אליטות כלכליות עצמאיות מהשלטון. אליטות שיכלו לבוא בדרישות, ולדאוג לעליית זכיות קניין וחופש הביטוי, כמו גם להופעת הפרלמנטים, בעולם הערבי לא צמחו אליטות כאלו. סיפור של המגנה כרטה, היא עדות להתליך כזה. ב1215, זכו הברונים האנגלים להקמת הפרלמנט הראשון, כיוון שהמלך היה זקוק לכספים הברונים כדי לנהל את מלחמותיו. לאורך השנים, כוחן של האליטות העצמאיות הלך וגדל, ואיתן גם הזכויות שהמלכים נאלצו להעניק להן. בעולם האיסלאם זה לא קרה, כי הדרך היחידה להיות אליטה לאורך זמן, היא להיות נאמן לשלטון.
אולי זאת הסיבה שבגללה מצב הדמוקרטיה במזה"ת, רע מהמצב באפריקה. באפריקה, עד כמה שידוע לי, נשארו ראשי השבטים באפריקה עצמאיים, ולכן היה על המנהיגות להתחשב בהם. בעולם הערבי, ראשי השבטים, איבדו מכוחם, והשליטים לא נדרשו להתחשב בהם.

עד כאן, על הסיבה לחולשת הדמוקרטיה בעולם הערבי, והסיבה לשלטון העריצות הנפוץ כל כך באזורינו. אך יש לשיטת הממשל הזאת גם השלכות קשות עלינו. על ישראל. הסיבה לכך היא בתופעה אופיינית שנוצרת בסוג כזה של שלטון וסוג כזה כלכלה.

בעולם המערבי, כאשר אדם מאבד את ראשות הממשלה, או ראשות השלטון, יש לו לאן ללכת. לא חסרים ראשי ממשלות, שהתעשרו בתקופה בה לא היו בהנהגה (ע"ע, אהוד ברק ומגדלי אקירוב). הקרקע הכלכלית בארצות המערב, היא כר נוח לקליטת מנהיגי שלטון שירדו מגדולתם. בעולם הערבי אין זה כך. ברגע שמנהיג של מדינה ערבית מאבד את השלטון אין לו לאן ללכת. ההון, ככמעט כולו נובע מקשרים עם השלטון. ועכשיו, לאחר שהודח, שוב אין הוא מהווה עניין עבור השלטון. נהפוך-הוא. עכשיו הוא מהווה איום, ולכן המנהיגות החדשה תעשה הכל כדי להרחיק אותו מהשלטון. ויחד עם ההרחקה, גם יאובד עתידו הכלכלי של המנהיג (אלא אם כן דאג לשמור רזרבות ליום גשום בחשבון בנק בשוויץ (כפי שעשה ערפאת, ורבים מראשי השלטונות בעולם הערבי)). כתוצאה מכך, התחרות על השלטון בעולם הערבי, היא על הכל או לא כלום. מרגע שהגעת לעמדת השלטון, לא תניח לאף אחד לאיים עליך. כל מתחרה יסולק בדרך זאת או אחרת.
אין תופעת ההכל-או-לא-כלום פוסחת על הפלסטינים. בספרו A state of failure, מתאר שנזר (2013) את המהלכים השונים של אבו-מאזן לסלק מתחרים. אבו מאזן מאשים את מתחריו בפשעים, ושופט אותם לשנות מאסר. הוא מעליל עליהם, רק כדי לדחוק אותם מעמדות איום. הוא עושה זאת בשקט, אך הדבר דומה למה שפוטין עושה ברוסיה. אפילו רפורמטור גדול וחשוב כמו סאלם פיאד, שהיה אמור לתקן את הממשל הפלסטיני, סולק כאשר הרפורמות שלו הפריעו לאבו מאזן, לשלוט שלטון יחיד.
מדוע אם כן תופעה ההכל-או-לא-כלום חשובה לעניינו? מה אכפת לנו אם הפלסטינים חיים תחת שלטון יחיד? הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה עבורינו, היא שהיא מהווה את הכוח המניע לגלי הטרור נגד ישראל.

איך זה קשור? אנסה להסביר:

בכל חברה אנושית קיימים טיפוסי אלפא. טיפוסים שמבקשים לשלוט ולהנהיג. טיפוסים אלו נהנהים מהכוח שניתן בידיהם. הם נהנים לנהל את העולם כרצונם. וכדי להשיג זאת, הם מוצאים דרכים לאסוף תחתם אנשים נאמנים שיסיעו למנהיג להגיע לגדולה. התופעה רווחת בעולם האנושי, כמו גם בעולם הטבע בכללו. התעשייה מנצלת תוכנות אלו, כדי למנות מנהלים. אנשים שמשתמשים במשאבי התעשיה כדי לשכור עובדים, ולהובילם לפיתוח והתרחבות המחלקה והתעשייה. גם במרחב הפוליטי קיימים אנשים כאלו, שמובילים את מפלגתם או את רכיבי המפלגות שלהם, כדי להגיע להשפעה וגדולה. במערכות השלטון הדמוקרטי, התחרות בין טיפוסי האלפא הללו היא הוגנת. יש כללים ברורים והתחרות היא אפשרית. מחר אתה יכול להיות ראש ממשלה, ומוחרתיים, ראש אופוזיציה. כדי לעלות לשלטון, אין צורך להפעיל אלימות. חוקי המשחק ברורים, ומי שמפסיד, יכול להמשיך לשגשג במקומות אחרים. לא כך הדבר בעולם הערבי. כאן התחרות היא על החיים ועל המוות.

ולכן, האליטות שנמצאות בשלטון אינן מוכנות לתת מקום לאליטות חדשות. המינוי בעולם הערבי הוא עד המוות, בין אם הוא נגרם מזקנה, ובין אם הוא נוצר כתוצאה ממרד מוצלח. וכיוון שהמינויים בעולם הערבי הם כל כך ארוכים, אליטות חדשות אינן יכולות לצמוח. האליטות הישנות דבקות לכסאן, והחברים החדשים בארגון, תקועים למטה. אך כמו שאמרנו, טיפוסי אלפא אינם חובבים גדולים של שעמום והעדר יכולת להתקדם. הם שואפים לגדולה. ואיך הם עושים זאת? הם מגייסים יותר משאבים, כדי לגייס יותר כוח לדחוק את עצמם כלפי מעלה.
ואיך מגייסים משאבים בעולם הערבי? בעולם המודרני מגייסים משאבים על ידי גיוס תרומות מתומכים עשירים. אבל כמו שהסברנו, בעולם הערבי, האליטות העשירות הן חלק מן השלטון. מה יעשה אם כן טיפוס אלפא צעיר? איזה כח הוא יגייס? אה….. את הכוח היחיד שעומד לראשותו בשפע בעולם הערבי. בהעדר תעשיה מפותחת, העולם הערבי מתאפיין באכלוסיות חלשות ועניות רבות. וכדי להניע את האוכלוסיות הללו, כל מה שצריך לעשות, הוא לעורר זעם. האוכלסיות הללו, הסבלות מחרפת קיום, קלות להתססה. ואת מי אפשר להאשים בכל החוליים של החברה? האם את המנהיגות הישנה של הפלסטינים שאינה מוכנה לזוז ממקומה? אולי, אך זה לא ממש חומר טוב לסיפורים מתסיסים. החומר הטוב ביותר, הוא סיפורי אגדות. סיפורים על שדים ושטנים. סיפורים על נבלים הפועלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע באוכלוסיה המסכנה הזאת. ומי יכול להיות הנבל הראשי באגדה כזאת? ובכן, הנבלים האולטימטיבים באגדות הללו, הם לא אחרים מאשר אנחנו. כן אנחנו היהודים. לאו דווקא היהודים שחיים בישראל. כל היהודים באשר הם. הם אלו שמנהלים את העולם, ומצמיתים את הערבי המסכן.

arabcartoons07אגדות אלו שהיו קיימות מזה שנות דור בעולם המערבי, זכו לתחייה מחודשת בעולם הערבי (קישור). אגדות הללו, שלא היו מביישות את גבלס, קיימות בכלי תקשורת רבים בעולם הערבי, כולל התקשורת הפלסטינית שחתומה איתנו על הסכמי-פרו שלום. האגדות הללו נפוצות מאד, והן אלו שמלבות את השנאה ליהודים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל "יודין רין" היחידי שהצליח להתבצע במאתיים השנה האחרונות לא היה בידי הגרמנים, אלא בידי הערבים. בתוך עשור או שניים, כול העולם הערבי נוקה מהיהודים, בזכות פרעות ושנאה הולכת וגוברת ברחובות ערי העולם הערבי.
בישראל המצב עוד הרבה יותר "טוב". הנוולים נראים יותר ברור, כשהם כובשים ומנדים את האוכלוסיה הפלסטינית. תחת הכיבוש הישראלי, הסיפור ברור יותר. האשמים הברורים והמיידים, הם הישראלים. לא חס וחלילה המנהיגות המושחתת, שלא מצליחה להקים מדינה לעם הפלסטיני כבר למעלה ממאה שנים. לא הרשות הפלסטינית, שלא הצליחה לנצל את ההזדמנות של אוסלו כדי להקים מדינה. לא אבו-מאזן שוויתר על ההצעות הנדיבות של אולמרט. לא הם. הם לא האשמים. מי שאשמים, הם מי שביקשו לצאת משטחי יו"ש, אך נאלצו לחזור, כיוון שהטרור הפלסטיני היה בלתי נסבל.

ואכן, טיפוסי אלפא הללו מגייסים את ההמונים, על ידי ליבוי שנאה וסיפורי אימיים על הישראלים. זאת הסיבה שכיום מתחוללת התחממות סביב מסגד אל-אקצא. התחממות שנובעת מהצורך להסיט וללבות אש, כדי להניע את גלגלי המהפכה, לא נגד הישראלים, אלא נגד אליטות השלטון הפלסטיני. להתחממות הזאת, קדמה שנה של מתחים פנימיים עזים בתוך הפת"ח (כתבה באל-מוניטור).
ואז, מה עושה השלטון הפלסטיני? האם הוא יכול להשאר אדיש? לא הוא לא יכול. כדי לא לאבד את הלגיטמיות, האליטות הפלסטיניות מצטרפות לחגיגה. מנחם קליין שחקר את הסיבות לפרוץ האינתפדה השניה טוען, שלאירועים קדמו מתחים פנים-פלסטינים. המתחים הללו התפוצצו באוקטבר 2000, בעקבות עליית שרון להר הבית. וכאשר הפכו המתחים הללו לאלימות גלויה נגד ישראל, נאלץ הפת"ח להקים ארגון טרור משל עצמו, כדי להישאר לגיטמי (Klein 2002). גם ברגותי במשפטו טען את אותה טענה. הוא אמר כי הפת"ח הקים את ארגון חללי-אל-אקצא כדי להישאר רלוונטי בעיני הציבור הפלסטיני (זהו הארגון שממנו יצאו רוצחי איתם ונעמה היקן).

וכך לסיכום, הנה התהליך בקצרה. השלטון בעולם הערבי הוא במצב של הכל-או-לא-כלום. מי ששולט לא מאפשר למתחרים לעלות מלמטה. העולם הערבי אינו משופע בתעשיה, באליטות כלכליות עצמאיות או במעמד ביניים מפותח. ולכן הדרך לאיים על השלטון, היא להתסיס את השטח, ולצבור אוהדים אלימים. האלימות הזאת, שמכוונת נגד האליטות, בסופו של דבר מתפרצת נגדנו. וזאת היא תורת הגלים בכמה שורות. פעם בכמה זמן, המתחים הללו שנצברים במשך כמה שנים, עולים על פני השטח, ומתפרצים. כאשר הם מתפרצים, הפלסטינים נכנסים להתנגשות בישראל. ישראל בתמורה מחסלת רבים מטיפוסי האלפא הללו או כולאת אותם, והשטח שקט לכמה שנים, עד שצומח גל טיפוסי האלפא הבאים, שגם הם מלבים את השנאה, עד שהיא שוב עולה ומתפרצת, וחזור חלילה.

ואם כן, כיצד מפסיקים את גלי הפיצוץ הללו?

אינני חושב שהתשובה היא בסיום הכיבוש. יהיה צרוך להפסיק לשלוט בעם אחר, אך אין לזה קשר לפתרון האלימות. גם בפלסטין, עדיין תתקיים מנהיגות הכל-או-לא-כלום, וגם בה יחולו גלי אלימות, שיופנו נגדנו בדרכים כאלו או אחרות. פעם בכמה שנים נזכה לסבב אלים עם הפלסטינים, בדומה למה שקורה כיום בעזה.

לדעתי הפתרון נמצא במקום אחר.

הוא נמצא בסיבה הראשונה. העדרה של כלכלה משגשגת ועצמאית בקרב הפלסטינים. כלכלה שיהיו בה בעלי הון שיעשו את כספם ללא תלות ברשות. כלכלה המבוססת על תעשיות מתקדמות, שבה צומח מעמד ביניים רחב. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל לכך. על פי דוח האו"ם, הפלסטינים הם אחד העמים הערביים המשכילים ביותר. לאורך השנים, הפלסטינים הפגינו חריצות רבה. הם בנו חלק גדול מהבניינים בישראל. כל מה שנדרש מהם, אלו תנאים להתפחות עסקים. עליהם להנות מהיכולת ליזום, ולבנות אימפריות כלכליות. אימפריות שלא יהיו תליות ברשות, ולא בישראל.
כדי להצליח לעשות זאת, על האיחוד האירופי וארה"ב, לדאוג לכך שיתקימו התנאים המשפטיים והשלטונים שיאפשרו צמיחת עסקים. עליהם לוודא שפיתוח עסקי אינו תלוי במתן שוחד לפקידי ממשל. בכוחם של האיחוד וארה"ב לעשות זאת, כיוון שהם המסבסדים הגדולים של הרשות. עליהם לעודד מנהיגות כמו זאת של סאלים פיאד. עליהם לאפשר לאבו-מאזן לפרוש, ולאפשר עליית מנהיגות חדשה בתוך הפת"ח.

הכלכלה החופשית הזאת, תאפשר את צמחיתה של אליטה פוליטית חדשה. כזאת שאינה נדרשת להסתה ואלימות, אלא לקדם את האינטרסים של מובילי הכלכלה הפלסטינית.
כדי לעצור את הגלים, ולאפשר סיכוי לחיים נורמלים במזה"ת, צריך לשנות מספר דברים, והעיקרי שבהם, הוא לאפשר את צמיחתה של כלכלה מתקדמת פלסטינית. על ישראל, לסייע במהלך, ואף להנהיג אותו, כיוון שחיים נורמלים עם הפלסטינים, הוא קודם כל אינטרס אישי שלנו.

יחוסים

Khalidi, R. (2001). The Palestinians and 1948: the underlying causes of failure. In E. L. Rogan & A. Shlaim (Eds.), The war for Palestine: rewriting the history of 1948 (p. 252). Cambridge: Cambridge Univ Press.

Kuran, T. (2004). Why the Middle East is economically underdeveloped: historical mechanisms of institutional stagnation. Journal of Economic Perspectives, 71–90.

Klein, M. (2002). The origins of Intifada II and rescuing peace for Israelis and Palestinians. October, 2, 50–51.

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

מה עלינו לעשות?

גינויים על ההפגנות אתמול וההתקפות על הזרים אתמול הגיעו מקיר אל קיר, כך נראה (או שלפחות הימין-הרדיקלי שותק כרגע).

בצדק השוו האחים פרץ בפייסבוק בין התעמולה הנאצית ובין התעמולה שבה השתמשו אתמול ככל הנראה מירי רגב ובן-ארי (אם להאמין לדיווחים של גורביץ' והעיתונות). הם זיהו את האמירות של אתמול, ואת ההתנהגות של אתמול עם התנהגות נאצית. גם בעיני יש דמיון בין השנים, והדימיון הזה לא קורה סתם.

זוהי תגובה אולטרא-שמרנית קלאסית. אנשים שמרנים-קיצוניים הם אנשים שנמצאים במצב חרדה קיומית. התגובות שלהם אלימות והם תמיד מאשימים מישהו אחר בבעיות שלהם. לא פעם הם גם מעלים תיארויות קונספירציה. יש לזה הסברים פסיכולוגים רציניים.

השאלה היא מדוע הגיעו הנאצים למצב אולטרא-שמרני ומדוע אותם 1000 איש הגיעו למצב אולטרא-שמרני. הנאצים הגיעו לכך ככל הנראה בגלל חוסר משילות ומשברים כלכליים קשים וכן בגלל התרבות הדוגמטית הגרמנית ששלטה בגרמניה לפני הדה-נאציפקציה (מה שמכונה האופי הפרוסי על ידי צ'רצ'יל). הם זיהו בקומוניסטים וביהודים סכנה, כיוון שהיהודים היו ליברליים והקשו על יצירת אחידות גרמנית, והקומוניסטים היו אנטי-לאומיים ששאפו לאחדות העולם (ובפועל לכיבוש העולם על ידי בריה"מ).

כאן המצב שונה. תושבי השכונות מתלוננים הרבה זמן על כך שהרחובות שבהם הם גרים אינם בטוחים. יש דיווחים על מקרי אונס, שוד וגניבה. אני לא יודע עד כמה נכונים הנתונים. אני לא יודע אם הממשלה בשיטותיה המתוחכמות מנסה ליצור תחושת סכנה יותר גדולה ממה שנראה. אבל לפחות גם מעדויות המשטרה וגם מעדויות התושבים, נראה בהחלט שיש מצב של מצוקה קיומית. לכן נסו ליצור רגע אמפטיה לתושבי השכונות ותחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם ביתכם לא היה בטוח. אם הבנות שלכם היו הולכות ברחוב ואתם לא יודעים אם הן לא תאנסנה.

וכיוון שהממשלה לא עשתה די כדי לפתור את הבעיה, וכיוון שארגוני זכויות האדם לא טיפלו בבעיה לפני שהיא התפוצצה (זה נחמד להאכיל בני אדם ולדואג להם לסעד משפטי, אבל צריך גם לדאוג של יתרחשו פיצוצים על רקע אי התאמה קהילתית).

וכיוון שכך, הנה מצאו מירי רגב ומיכאל בן-ארי כר להפיק ממנו אהדה, והם ניגשו לעזור לתושבי השכונות, על פי שטיתם (לגרש ולהפחיד את הזרים).

לכן, לפני שאני ניגש להאשים את "הרעים", אני חושב שעלינו לבדוק את עצמנו קודם כל . איך אנו כחברה נורמטיבית לא ידענו למצוא פתרון לפני שחבית אבק השרפה התפוצצה. כבר זמן רב אני מציין לפני חבריי מהשמאל-הרדיקלי שאי-אפשר להביא לכאן אנשים בלי לדאוג לפתרון חברתי בר-קיימא. בימין מראש ראו את הזרים כאיום ולא היה מקום לדבר על פתרון סובלני. ובמרכז ובשמאל המתון יש רפיון עשיה וכך יצא שאף אגון בחברה האזרחית לא פעלוב זמן כדי לפתור את הבעיה. חיכינו עד שהנושא יתפוצץ לנו בפנים. אולי צריך להאשים את האנשים שהשתתפו בהפגנות, אולי צריך להעמיד אותם במקומם, אך בלי מציאת פתרון אנו מאלצים אותם למצוא את הפתרון היחיד העומד לראשותם – אלימות. אלו אנשים קשי יום, שסובלים ממצוקה קיומית, והבעיות שלהם הן אמיתיות. אני בטוח שאם ימצא פתרון, ונדע לטפח את השכונות, המראות המבישים שראינו אתמול לא יחזרו.

אם אנו רוצים חברה מתוקנת, אף אחד לא יעשה את העבודה עבורינו. החוכמה שלנו תהיה ללמוד להתארגן ביחד, ולמצוא פתרונות ליברליים ברי-קיימא לבעיות הללו. העתיד, בידיים שלך ושלי ושל כל מי שחשוב לו ליצור חברה בריאה.

אם תשאלו אותי מה ניתן לעשות בפרקטיקה, אז נראה לי שעורו זאת התשובה הטובה ביותר כיום (עורו היא קהילה של אנשים הפועלים לדמוקרטיה-משמעותית-דליברטיבית, שמבקשת ליצור הסכמות בציבור וליצור על פי ההסכמות לובי לכנסת). אבל גם אם לא מצאתם פתרון בעורו, בוודאי יש עוד אירוגנים חברתיים הפועלים בשיקול דעת ויכולים לתרום להורדת המתחים ומציאת פתרונות מושכלים יותר.

ולבסוף, ללא קשר להפקת הלקחים שאנו צריכים להפיק, אם עדות העיתונות וגורביץ' נכונות אז מירי רגב ומיכאל בן-ארי צריכים להיות מאחורי סורג ובריח, על הסטה לאלימות. חד וחלק. אין מקום בישראל להסטה גיזענית או להסטה לאלימות בכלל.

פרובוקציה או הדרה

זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

* טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

—-
Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

שלום חברים

להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

"היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

ממך כיהודי אל יהודי".

לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

"הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

ובכן, מה קרה כאן?

תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

ועוד מספר כלי תיקשורת.

מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

"השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

"הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

על גבולות הסובלנות

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשיך לקרוא על גבולות הסובלנות

האם ניתן לדון בקבוצות גדולות על נושאים מורכבים? – המקרה של ערביי צפת

הכותרת בידיעות אחרונות צעקה הבוקר "חרפת הרבנים". ההתנהלות של רבני הערים מרגיזה רבים בציבור השמאלני. מנגד, יכול להיות שיקומו אנשי ימין ודתיים-לאומיים שיצאו להגנה מיידית על הרבנים. נראה שדווקא רבני צוהר, מוציאים פסק הלכה הפוך לפסיקת רבני הערים. שום דיון רציני לא נעשה בנושא. כל צד יתבצר בדעותיו. הבלוגרים ההומניסטים יקטרו עד כמה האיום הגזעני מתעצם במדינה, הטוקבקיסטים יקללו את הסמולנים ואנו נכנס שוב לדיון של כוח ומאבק שעיקרו "כל דאלים גבר". השאלה הנשאלת היא, האם התופעה הזאת היא הכרח, או שניתן לשנותה?

להמשיך לקרוא האם ניתן לדון בקבוצות גדולות על נושאים מורכבים? – המקרה של ערביי צפת

אסאנג' והדמוקרטיה החדשה

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

תג-מחיר ואהבת חינם

עם ישראל, עם מגוון הוא, בעל דעות הרבה וריבוא מחלוקות לשם שמיים. אחת המחלוקות הגדולות המשסעות בנו שסעים, היא המחלוקת על עתידה של ארץ ישראל. לימדנו רבותינו את אהבת החינם, אך המחלוקת הזאת נראה כי בוערת בנו, עד כי איננו רואים את האחר, אלא את המחלוקת.

ונדמה כי חלק גדול מהמחלוקת מעוצם כיוון שאנו מסתכלים איש על רעהו מרחוק, ולא באמת מקשיבים. כדי להתגבר על כך, נפגשנו כמה חברים טובים משני המחנות, והחלטנו להגדיל את המעגל, ולהפגיש את חברינו וחבריי חברינו, כדי ללבן את המחלוקת. למצוא בסיס משותף, ולראות האם נוכל להציע פתרון שיהיה מקובל על כולנו, או לחלופין לחלוק מתוך רעות והסכמה על המחלוקת.

והנה אויה. הסתבר שיש הר מפריד בינינו. כאשר קראנו את הספרון הכחול של השמאל הלאומי, התברר לנו כי הוא כתב פלסתר כנגדנו. מנגד הזדעזעו אנשי השמאל, ואמרו כיצד זה קורה שבכפר לידינו מחוללים קברים ואנו שותקים. שני המעשים נחשבו בעיני הצד השני, כלקות מוסרית שאין לעבור עליה בשתיקה.

לכן ישבנו וכתבנו, איש איש את תכניו מחדש. ירון בן-עמי וד"ר אורי אמיתי כתבו את כתב השאלה מחדש, ואנו כתבנו קריאה לציבור שלנו, לפנות לדרך הישר. אנא קראו את דבריהם, ולאחר מכן המשיכו לקרוא את הקול הקורא שלנו.

הקריאות הללו, הן הבסיס להמשך המפגשים שיערכו, בע"ה. המפגש הבא יערך שוב בקדומים ב-23 לחודש הזה, ב20:30 באולפנה, בחדר האוכל החדש, ואתם יותר ממוזמנים אליו. בואו ונהפוך לקול קורא לחיבור של עם ישראל.

ותהיה הברכה שורה עלינו, כפי שאמר הרב קוק:

"כשהנשמה מתנוצצת, מבקשים בכל מה שלומדים את הנשמה הכללית ואורותיה (עם ישראל, ט.י), שהוציאו אל הפועל את אותן העניינים הנלמדים. והזיו הרוחני מתגלה בשלל צבעיו, והאדם דבק בגדולת נפש באור החיים המקוריים האלוהיים הזה. והברכה מתגדלת על נשמתו ועל הכלל כולו, והרי הוא עולה במעלות עוסק בתורה לשמה, שעושה שלום בפלטרין (ארמון, ט.י.) של מעלה ובפלטרין של מטה (מלכות ישראל של מטה, ט.י.)." שמונה קבצים, קובץ ב', קמ"ג

*********

קול קורא לפנות לדרך הישר:

חילול המצבות בבית העלמין של כפר קדום, מעלה סוגיה מוסרית עמוקה הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב אנשי ארץ ישראל השלמה. צד אחד מבקש להאבק ולשמר את ההתישבות היהודית כמעט בכל מחיר, ואילו הצד השני, רואה את החיים בארץ כמהלך מורכב יותר וממלכתי יותר, ומחובר יותר אל שאר הציבור. בעיני אנשי המאבק על ארץ ישראל, הממלכתיים נחשבים דתיים-לייט, שאינם מחויבים לארץ ישראל. בעיני הממלכתיים, מעשיהם של אנשי המאבק לעתים אינם מוסריים ומסכנים את עצם הישוב ביו"ש.

על פי כתבה שפורסמה בגיליון 298 בעיתון בשבע, ב29 ליוני 2008, עיתון ימני מובהק, אחת מהפעולות שנוקטים אנשי המאבק, היא גביית "תג-מחיר" מהממשלה עבור כל ניסיון להוריד היאחזויות. לפי הרציונל הזה, כל ניסיון להוריד האחזויות, יוליך לסדרת ארועים שעלולה להדליק את האזור, ולפרוץ אינתיפדה שלישית. בין הארועים שכנראה בוצעו על פי הרציונל הזה, היה שרפת בתי כנסיות מוסלמים, חילול קברים, ויש האומרים פגיעה במטעי זיתים.

אנו יודעים שבציבור שלנו מושרשת המחשבה כי השב"כ מעורר כל אלו. הממלכתיים מבינינו נוטים לראות בשב"כ, יסוד לאנשי המאבק. אך זאת לדעתנו חמיקה מהתמודדות אמיתית. כל מי מאיתנו שפגש ישירות את אנשי המאבק שלנו, יודע שאלו אנשים שמאמינים באמת ובתמים בדרכם, ובדרך הכיבוש בכוח. והתירוץ של פרובוקציה של השב"כ מוריד מעלינו אחריות לקום ולהוכיח כשצריך. למצער, השב"כ מאפשר לפעולות הללו להתרחש, כדי להבאיש את ריחה של ההתיישבות בעיני כלל הציבור.

להמשיך לקרוא תג-מחיר ואהבת חינם

ילדי העובדים הזרים ומלחמתנו בשחיתות.

יונתן שחם, סיפר לי כי אתמול בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, היו כ- 6000 מפגינים. שתי כתבות והתמונה הבאה הן עדות לכך.

בפוסט הקודם טענתי כי אנו מטפלים כאן בסימפטום, ולא במוקד הבעיה: השחיתות.

יונתן העיר בחוכמה, כי הנה הגיעו להפגנה ששת-אלפים איש ואישה ושמעו על הדלת המסתובבת, שנגרמת מהשחיתות. אומנם מקור ההפגנה הוא רחמים ופלורליזם, אבל אולי דרך ההפגנה הזאת, אנשים יבינו שוב, שחלק גדול מהבעיות שלהם מקורו בשחיתות הממשל. רבות מהבעיות לא היו מתרחשות אילו מצאנו דרך לבטל את השחיתות.

למעשה החבורה שבה מסתובב יונתן, היא הדרך לשנות כאן דברים. מתאחדים להם כמה אנשים אידאליסטים ומוכשרים ביותר, ומתחילים לשגע את המדינה. מי שרוצה לדעת איך לשנות ולהשפיע, ילך וילמד אצל החבורה של יונתן, שאירגנה את הפסטיבל הזה.

ואם עסקינן בשחיתות, יש כאן מאמר מבריק על שחיתות. אם מישהו רוצה לעזור לי בתרגום המאמר, אודה לו מאד. ממולץ להעביר את המאמר לגוגל-טרנסלייט, להמירו ולשלוח לכל מי שרוצה להשתתף בתרגום דרך גוגל-דוקס. את המאמר המוגמר אשמח לפרסם, בציון שם המתרגמים. אם מישהו רוצה לקחת את התירגום על עצמו ולפרסמו בבלוג שלו, אשמח ליצור קישור לבלוג של המתרגם.

פלסטין 1852 – שיח עם עומר

בהמשך להתכתבות סביב מצב האוכלוסיה בפלסטין/א"י ב-1852-3, עניין אותי לשמוע חוות דעת של בלוגר מהציבור הערבי. פניתי לעומר, שכותב שני בלוגים (החיים המשעממים, וערביי 48). עומר הוא מהבלוגרים הערביים הבודדים, שמצאתי, שכותב עבור קהל קורא עיברית. בעיני הוא כותב יפה ודן בצורה מאד עניינית עם קוראי הבלוג. הסבלנות שלו ראויה להערכה רבה.

ביקשתי מעומר שיחווה דעה, והוא אכן ענה, לשימחתי. להלן תשובתו, ובתוכה גם התשובות שלי לעומר. אני מקווה כי ההתכתבות הזאת, תהיה פתח לעוד התכתבויות וברורים של מציאות חיינו המשותפת. זאת הזמנה גם לדיון עם עוד קוראים/כותבים מהציבור הערבי.

רשות הדיבור לעומר:

קראתי בעיון רב, ויש לי כמה הערות עיקריות:
א. הטיעון של "לא היו הרבה ערבים כאן" הוא טיעון מקומם, לא בגלל המחלוקת ההיסטורית סביבו, אלא בגלל שהוא לא רלוונטי לסכסוך. תאר לעצמך שיבוא עם מסוים ויחליט לגור בנגב והוא יטען על מנת להצדיק את התיישבותו כי "אין שם הרבה יהודים". ברור לכל כי התביעות על קרקע מסוימת לא קשורה למס’ האנשים שאיכלסו אותה.

مرحبا عمر ، وذلك بفضل للرد.(שלום עומר, ותודה על התשובה).

כדי לענות על הדילמה הזאת, אעזר במשנתו של ג'ון לוק, לעניין הזכויות הטבעיות. המסכת של לוק מנסה להבנות את החשיבה על קרקע, משאבים, צדק וחברה. אני משתמש במשנה שלו, כיוון שהיא כיום מקובלת למדי, והיא עוסקת בבסיס של החברה והצדק. מעליה כמובן אפשר להלביש תיאוריות של צדק חלוקתי, אך לוק נחשב היסוד.

בתחילת המסכת המדינית לוק מתאר שכל עוד אין מגבלה בארץ לכמות המשאבים, אין אדם יכול להגיד על הארץ, "שלי היא". אם לך ולי יש מקום לגור כאן מבלי לפגוע אחד בשני, אז מי שטוען כי כל הארץ שלו היא, ואין הוא מעבד אותה ומגדל ממנה דבר, היא בחזקת חומס רכוש לא לו. רק כדי להמחיש זאת, הבה נדמיין שני אחים החיים לבד בתוך שטח עצום. למחייתם הם צריכים כמה פרדסים ומטעים, ואין להם שום צורך ביתרת השטח. נכון לתחילת הסיפור, הם מנצלים רק 2% מהשטח, כדי לחיות. אז מגיע אדם שלישי, המבקש להתקיים גם הוא מהשטח, והללו יוצאים לגרשו. לוק טוען, שהם גזלנים. אדם צריך להסתפק באדמה הדרושה לקיומו, ולא למנוע אדמה מאנשים אחרים אם אין לו צורך בה.

גם ביהדות, אדם מראה חזקה על מקום, בכך שהוא מעבד אותו. אין אדם יכול להגיד מקום זה שלי, בעוד אין הוא מנצלו כלל. מעניין שלוק והיהדות מסכימים בנושא זה לגמרי.

מה הלכות האיסלאם בנושא זה?

מההתרשומת של הנוסעים בא"י/פלסטינה באמצע המאה ה-19, עולה רושם כי רוב הארץ נטושה. גם כיום, ישנם אזורים מספיק נרחבים בבשומרון וביהודה, שניתן לראות בברור שאינם מנוצלים לחקלאות. הארץ עדיין אינה מלאה באנשים.

יש לזכור גם כי אותם תושבים לא היו בעלי הארץ. הבעלים היו העות'מנים. והעות'מנים איבדו את השלטון לבריטים. הבריטים בהצהרת בלפור, העניקו לציונים את פלסטינה ועבר הירדן, בתנאי שישמרו על זכויות התושבים הלא-יהודים:

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

הבריטים העבירו את גורל הארץ להחלטות חבר הלאומים. וגם חבר הלאומים העניק את מירב הארץ לסוכנות היהודית, תוך ציון העובדה שעל הציונים לדאוג לזכויות התושבים המקומיים:

Art. 2: The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.

על פי המסמכים של בעלי הארץ, הארץ היתה אמורה להינתן ליהודים בתנאי שישמרו על זכויות מלאות של התושבים המקומיים. ברור שערבים לא אהבו את מה שראו, ופעלו בדרכים כאלו ואחרות לשנות את החלטת בעלי הבית. הדבר התבטא בהתאגדות פולטית, בהפעלת לחץ, בטרור ובמרד של 1936-9. ואכן ההחלטה שונתה עד שלבסוף אושרה תוכנית החלוקה של 1947. גם כאן, הערבים לא קיבלו את רוע הגזרה וניסו להחריב את המדינה היהודית בתרם קמה.

כשבאים לפסוק מה צודק ומה לא, יש לזכור כי היהודים לא דאגו בעבר מספיק לזכויות התושבים ההלא-יהודים. אני חושב שאם מדינת היהודים חפצה חיים, עליה לדאוג לשיוויון מלא בין העדות השונות, כפי שמקימיה חתמו בעצמם במגילת העצמאות. בכך חטאה הציונות, ובכך יבוא גם תירונה.

אך יש לזכור כי גם הערבים חטאו. חלק לא מבוטל מהמתישבים הערבים הגיעו בעקבות ההשיגשוג (כפי שמראה הגדילה הבלתי אפשרית, של הכפלה של האוכלוסיה המוסלמית ב-13 שנים, והמחקרים הגנטים שמראים כי חלק גדול מהאוכלוסיה אין מקורו בא"י/פלסטינה). וכן ההתנגדות של מדינות ערב, שבעצמן היו מדינות מדבר, עם אוכלוסיה דלילה, ואי-מוכנותן לקבל את היהודים שהמקום הזה היה פעם ביתם. במקום הידברות, פעלו התושבים בערבים באלימות ובטרור. ועד 1948 לא הסכימו לשום חלוקה של הארץ.

האשמה מונחת לדעתי על שני הצדדים, והגיע הזמן, שימצאו דרכים לחיות בשלום ובשלווה אחד עם השני.

ב. הטיעון הזה גם מנוגד לנרטיב הציוני, מאחר והוא יוצר רושם שהבחירה בא"י באה בעקבות כך שהאדמה לא הייתה מאוכלסת, כלומר שהמצב יכול להיות שונה במידה והיא כן הייתה מאוכלסת.

אני מניח שאם האדמה היתה מיושבת, הינו צריכים למצוא פתרון אחר. אבל זה כנראה לא היה המצב. אינני חושב שנרטיבים מובילים לאיזה שהוא מקום טוב. ב"נרטיבים" ניתן לספר כל סיפור שמתחשק לנו. לברור המצב לאשורו עדיף לחפש את האמת בכלים המחקריים העומדים לראשותנו. כך אנו יודעים על איזו קרקע אנו עומדים. וכך אנו יכולים לחפש פתרונות אמת, הטובים לכולנו.

ג. צריך לבחון את המס’ האלו בהתחשב במס’ האוכלוסין בעולם באותה תקופה. נדמה לי כי ריכוז אוכלוסין כזה הוא מאוד סביר לאותה תקופה, לא??

ניתן לבחון שאלה זאת על ידי נתונים הקיימים לפנינו.

על פי הגרף הזה שנלקח מויקיפדיה האנגלית לגבי אוכלוסיית העולם, ניתן להעריך כי ב-1850 מנתה אוכלוסיית העולם 1.4 מיליארד איש. חמישית מהאוכלוסיה כיום. אם נקבל את ההערכות המתירניות שמדברות על 300 אלף תושבים בא"י/פלסטינה ב- 1850, נראה שהאוכלוסיה גדלה מאז פי 33 (אז 300 אלף, והיום 10 מילון, אם מוסיפים גם את תושבי יש"ע הערבים). אם הינו הולכים לפי קצב הגדילה העולמי, הארץ היתה צריכה למנות כיום מיליון וחצי תושבים בלבד. אם ניקח את הערכה שהצעתי בפוסט הקודם (150 אלף תושבים),  אז האוכלוסיה היתה מונה כיום 750 אלף תושבים בלבד! גם כיום אנו מדורגים מבחינת צפיפות אוכלוסיה מהמקומות הפחות צפופים (מקום 95 בעולם). אם הינו מונים רק עשירית ממה שאנו מונים כיום (על פי 750 אלף תושבים), אז הינו מדורגים במקום ה -119 בעולם מתוך 240. נראה שגם ביחס לתקופה ההיא הארץ היתה דלילה מאד. הדבר ניכר גם בהתרשמותם של הנסעים בני הזמן. הם היו רגילים לצפיפות בת זמנם, והארץ היתה נראת להם שוממה וארץ חורבות.

ד. גם אם הקרקע הייתה פנויה מאנשים הרי ברור שהיא לא הייתה ללא בעלים. אני מניח שאתה לא תסכים שמישהו יכנס לבית שלך ויתגורר בו אך ורק כי אתה לא נמצא שם.

אם אינני טועה זאת אותה שאלה שעולה בסעיף א. גם כאן השאלה הנשאלת היא איך קובעים למי שייכת ארץ ריקה, או דלילה מאד. אם תשאל אותי, אין כאן עניין של משחק סכום אפס (כלומר, אחד מרוויח, ואחד מפסיד). יש כאן משחק שכולנו יכולים להרוויח ממנו. ליהודים היתה כאן יכולת שיפור ושידרוג של הארץ, בצורה מוכחת. לדוגמא, מצרים השכנה גדלה מאז 1882 מ 6.5 מיליון תושבים ב- 1882 ל 76 מיליון תושבים ב- 2006 (פי 11.7). פלסטינה/א"י גדלה מ350 אלף ב- 1882 ל7.5 מיליון (פי 21.5). התמ"ג לנפש של מצרים הוא 6,123 דולר לנפש. התוצר בישראל הוא 28,393 דולר לנפש (פי 4.6 יותר לכל אדם). כלומר, השלטון הישראלי מאפשר לכל אזרח להרוויח הרבה יותר. הבעיה היא שבגלל הרבה סיבות, שחלקן אני משוכנע קשורות לדרך ההתנהלות והמחשבה של היהודים, לא היתה אפשרות לאזרח ערבי להרוויח כמו אזרח ישראלי. לכן אנו צריכים לדאוג לתיקון המצב. כל אדם, ללא הבדל, דת, מוצא או מין, צריך לזכות להזדמנות שווה לנצל את הפוטנציאל שהקב"ה (الله) טמן בו, ולזכות בסיכויים שווים להתפרנס כמו כל אחד אחר. יהיה טוב גם אם נרגיש יותר ויותר בני תרבות אחת, שכן היהודים והערבים דומים מאד זה לזה בשפתם, במנהגיהם ובדתם.

ה. השאלה הזו היא שאלה למחשבה בלבד, היא לא יכולה להצדיק את המצב כיום.

מסכים מאד. יש צורך למצוא פתרון לחיים מלאים כאזרחים שווים  וכשותפים מלאים ברווחים ובחובות במדינת ישראל.

רב תודות לך בן ארצי. אשמח לקבל ממך ביקורת והערות, ולשתף פעולה בכל הקשור לשיוויון בין תושבי הארץ.

سلام لك

טל