31 אוג 2011

תאונה

השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון.  הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.

למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.

המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.

עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.

היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.

עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.

הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.

הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.

מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.

פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.

בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.

ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.

עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.

שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.

בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.

החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.

בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.

כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.

לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.

כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.

מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.

במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי  דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.

הכל מאורגן. איזה יופי.

בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי.  לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.

יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.

במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.

זהו, עכשיו לחופשה 🙂

אחרית דבר:

לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.

מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.

אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.

שלכם,

טל

—-

* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under אושר, אימון Comments 40 תגובות »

06 אוג 2009

איסור משכבי זכר – טעמה של המצווה – הזמנה לביקורת

בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.

אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'.  אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.

בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).

הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.

חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.

עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.

מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.

את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.

עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?

אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.

מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.

באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.

לביקורתכם אמתין 🙂

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under תנ"ך Comments 64 תגובות »

18 אפר 2009

אתנחתא לשבוע חדש – על הקנקן ומה שיש בו

פשוט מעורר השראה….

סוזן בויל, בחורה מובטלת בת 47 מכפר בבריטניה, מראה לבריטניה שהקנקן אינו שווה למה שבתוכו.

Posted by מאת נושאים Filed under כללי Comments סגור לתגובות על אתנחתא לשבוע חדש – על הקנקן ומה שיש בו