02 ינו 2017

דמוקרטיה ישירה: עבר, הווה, עתיד

הרצאה על דמוקרטיה ישירה בכנס "קול העם": עבר, הווה, עתיד

בהרצאה נפלו מספר שגיאות

(סליחה על השגיאות, הן נבעו בעיקר בגלל הצורך להעביר במהירות בקצב שבו הקהל עוד מסוגל להקשיב, רעיונות פילוסופיים והיסטוריים. לצערי, עדיין אין לי את המיומנות לדבר פילוסופיה-היסטוריה מול קהל, בלי לעשות שגיאות שנובעות ממהירות הדיבור. ט.ל.ח):

  • צדק חלוקתי – לא ז'אן ז'אק רוסו, אלא ג'ון רולס, 1971
  • זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים בארה"ב – התפתחה בתהליך מדורג, מ-1867, ועד 1962 (ראו ערך בוויקיפדיה)
  • אם אתם מזהים עוד שגיאות, אנא השאירו הודעה, ואתקן….

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה ישירה Comments סגור לתגובות על דמוקרטיה ישירה: עבר, הווה, עתיד

14 אוק 2014

עוברים לדמוקרטיה 2.0

כן, זאת הדרך! נאום נפלא של פיה מנסיני, ופעולה מרתקת של החבר'ה ב-DemocracyOS.

אכן הגיע הזמן שהדמוקרטיה הישנה שלנו תעבור מספר שינויים ותאפשר לאזרחים לקחת חלק פעיל יותר בקבלת ההחלטות המדינית.

קחו לעצמכם 13 דקות וראו נאום רב עוצמה. ובסוף אל תשכחו לשתף!

נ"ב. מי שמעוניין להצטרף לפרויקט ישראלי כזה מוזמן להצטרף לקבוצה הזאת.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under אינטרנט, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה Comments סגור לתגובות על עוברים לדמוקרטיה 2.0

13 אוק 2013

יש לי חלום… שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה דיונית

לקוראי היקרים שלום, יש לי שאלה אליכם, בנושא הפיתוח של דמוקרטיה דיונית, והאם לפנות להקמת עמותה או להקמתו של עסק. אשמח לשמוע דעתכם (גם אם אין לכם ניסיון בתחום).

רקע:

יש לי חלום. חלום בן עשר שנים, שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה כזאת שבה הציבור באמת ישפיע. דמוקרטיה כזאת שבו צרכיהם של אוכלוסיות הולכות ומתרחבות ילקחו בחשבון, ובד בבד, פתרונות מבריקים יצמחו, מתוך חוכמת ההמון ותבונת החכמים.

מאז 2008, הייתי פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה, בה חשבנו רבות כיצד ניתן לקדם דמוקרטיה ישירה, איך דמוקרטיה ישירה צריכה לפעול וגם למדנו רבות על דמוקרטיות ישירות בעולם (אתונה ז"ל, שוויץ וחלק ממדינות ארה"ב). לאט לאט התבהר לי כי כדי לקדם דמוקרטיה ישירה, יש צורך לשפר את תרבות הדיון, ובכלל יש לבנות תהליכי דיון שיאפשרו למאות, אלפים ואף מאות-אלפים להשתתף בדיון ולקבל החלטות מושכלות, נבונות וטובות לטווח הקצר ולטווח הארוך. לשם כך, יחד עם אזי לב-און, ראש בית הספר לתקשורת באריאל, ארגנו בין 2011 ל- 2012, שישה מפגשים של מומחים וחוקרים בתחום הדיון בקבוצות גדולות. לאחר המפגשים שהיוו עבורי בסיס לסיעור מוחות מדהים, התחלתי לחקור יותר לעומק את תהליכי הדיון, ופיתחתי ויקי שעוסק בתחום הדמוקרטיה הדליברטיבית. במקביל, גם עזרתי לעיריית רעננה לקדם תהליכי דיון פנים ארגוניים שיאפשרו לעובדים ליזום וליצור מיזמים בתוך העירייה. ההתנסות בעיריית רעננה סייעה לי להבין את המורכבות שבקבלת החלטות בתהליכי ממשל. תהליכים שאינם תמיד "נוחים" לקבלת החלטות רציונלית לגמרי (ולפעמים דווקא כן). מה גם שלאחרונה לאור ספריהם של דן אריאלי, ג'ונתן הייט ודניאל קאהנמן, אני יותר ויותר נוטה להניח שיש לגשר בין "החשיבה הלא-רציונלית" שבה אנו פועלים רוב הזמן (כן, גם הרציונליסטים שבינינו), לבין יכולת לקבל החלטות מושכלות לטובת הכלל. בקיצור גילתי אתגר מרתק.

אבל האתגר הגדול עוד לפני, וכאן אזדקק את עזרתכם.

השאלה:

השאלה שאני עומד לפניה היא מה לעשות. בעוד כמה שבועות נגמר החוזה שלי בעיריית רעננה, ואני פנוי לדרך חדשה. נראה שעומדות לפני כמה אפשרויות לקדם את חזון הדמוקרטיה-הדיונית. האחת היא להקים עסק פרטי, בו אספק סיוע בשיפור קבלת החלטות לקהלים גדולים, לגופי ממשל וחברות עיסקיות. האפשרות השניה היא לנסות להקים עמותה, וחברי אורי אמיתי, הציע שאקים עסק חברתי, אך אינני בטוח שקל להקים עסק כזה.מרתין לותר קינג - יש לי חלום

הנה האופציות שאני רואה כרגע (ואם יש לכם/ן אחרות, אשמח לשמוע). לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות.

עסק: לעסק כלכלי יש יתרון, שאם הוא מצליח הוא מאפשר לזכות בהכנסות יפות, ובמקביל הוא מאפשר לשפר את הידע בתהליכי קבלת החלטות אמיתיות (שאינן דומות להחלטות שמתקבלות במעבדות המחקר לתהליכי דיון). מצד שני עסק יגרום תחרות עם מומחים אחרים בתחום, וימנע את שיתוף הידע הכ"כ חשוב לפיתוח התחום. וכיוון שמטרתי היא פיתוח התחום, חשובה היכולת לשתף פעולה בצורה נקיה ופתוחה ככל האפשר.

עמותה: לעמותה קיים היתרון של היכולת לפעול ביחד, מומחי התחום, למען פיתוח דמוקרטיה דיונית. מצד שני העמותה היא כלי שקשה להתפרנס ממנו, לפחות בשנים הראשונות. וכיוו שכבר אמרנו שיש צורך בלחם, גם להוזים וחולמים, אינני יודע אם עמותה אפשרית מבחינתי. אבל אולי אני טועה.

עסק חברתי: וואלה, לא יודע. למישהו יש ניסיון מוצלח עם עסק חברתי?

מה עצתכם? כיצד לדעתכם אוכל לסייע בפיתוח דמוקרטיה דיונית? כיצד נוכל ליצור כאן דמוקרטיה מהותית יותר, ויחד עם זאת, לאפשר להוזים ולממשים לחיות בשלום עם מנהל הבנק שלהם?

מה הייתם ממליצים?

 

20131118-095118.jpg

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה, קבלת החלטות, תיקון חברתי Comments 17 תגובות »

25 אוג 2013

שלושה מודלים לקבלת החלטות ציבוריות

במסגרת הסדנא לידע ציבורי אנו בוחנים כיום שלושה מודלים לשיתוף ציבור. שלושת המודלים הם מודלים פעילים ואף וותיקים בשיתוף ציבור ובחשיבה יצרתית. המודלים שבחנו היו המודלים של Osborn-Parnes, המודל של Hurson, והמודל של OpenIDEO (ראו איורים מצורפים, עבור שני המודלים הראשונים). הוסבורן-פרנס והורסון הם מודלים וותיקים, משנות ה60 וה-80, וOpenIDEO הוא מודל חדש, שפיתחה חברה IDEO, שמתמחה כבר שנים בחשיבה יצרתית לעסקים.

מודל הורסון - לחצו להגדלה

מודל הורסון – לחצו להגדלה

במבט ראשון קשה להבין מה היחודי בכל אחד מהמדולים, וקשה להבין איזה מודל עלינו לבחור לשיתוף ציבור מוצלח. אך הבנת רקע בקבלת החלטות מאפשרת לנו לראות את ההבדלים בין המודלים. אחד המודלים החשובים בתחום, שיכול לסייע לנו הוא מודל שהפיץ Sam Kaner, בספרו Facilitator's guide to Participatory decision-making . בספר קנר מראה כי דיון מתחיל קודם כל בשאלת שאלות על הנושא. תפקיד שאלת השאלות, הוא לאפשר התפתחות הבנה משותפת ושפה משותפת. שני רכיבים אלו מאפשרים לקבוצה לאחר מכן, בשלב הצעת הפתרונות ליצור פתרונות שהגיונם מובן לכלל חברי הקבוצה, ולכן ניתן גם לדון עליהם מתוך הבנה משותפת.

מודל אוסבורן-פרנס - לחצו להגדלה.

מודל אוסבורן-פרנס – לחצו להגדלה.

על פי המודל של קנר, הורסון עוסק בהיבטים המורכבים של הבעיה, בהבנת סיבותיה, בהבנת הגורמים שבבעלותם נמצא התחום (Key stakeholders), והמושפעים מהבעיה (primary and secondary stakeholders). גורמים שנקראים כמכלול, בעלי-עניין (stakeholders). הבנת הרשת של בעלי העניין, חשובה מאד לפתרון בעיות חברתיות, והיא זאת שמאפשרת לנו לערב את כל הגורמים הרלוונטים כדי להגיע לפתרון מוסכם. הדרת בעלי עניין, היא אחד הגורמים העיקריים לכך שמיזמים גדולים נתקלים בהתנגדות. לכן הורסון משקיע מאמץ גדול בהרחבת הידע בבעלי-העניין. שימוש במודל הורסון, מאפשר לפתח תהליך השתתפותי, שבו משתתפים כל הנוגעים בדבר, ולכן יש לו פוטנציאל דמוקרטי גבוה יותר. באמצעותו, ניתן לזהות אוכלוסיות חלשות שאינן משתתפות בתהליך, ולדאוג לכך שיהיו להן נציגי בשלבי פיתוח הפתרונות.

הורסון אינו משקיע רבות בפתרון הבעיה. את זה עושה טוב יותר מודל אוסבורן-פרנס. למעשה, אוסבורן-פרנס יוצא משלב הגדרת הבעיה של הורסון, מגדיר עתיד רצוי, ומתחיל לחקור את הבעיה, לפני שהוא מציע לנו לגשת לפתרון. כאן הבנת הבעיה, היא הבסיס למציאת פתרונות מעמיקים יותר. הוסבורן-פרנס גם עוסק במציאת חלופות ובתעדוף שלהן.

פתרון נוסף, הוא הפתרון של OpenIDEO. מודל זה למעשה אינו מגדיר את הבעיה, אלא רק שואל אותנו כיצד ניתן לפתור את הבעיה. הוא מצרף שלב ראשוני של ״השראות״: פתרונות שכבר ניתנו לבעיות דומות. ולאחר מכן מאפשר מגוון רחב מאד של פתרונות. כדי לסנן את הפתרונות השונים, נערך סינון על פי כמות התמיכה בכל הצעה (applause). וכך מתוך מאות הצעות, הציבור בוחר את עשרים ההצעות הטובות ביותר.

הבעיה היא שכבר ראינו שלייק, או מחיאות-כפיים, אינן מדד טוב לסוג הפתרון. בד״כ לייק יראה האם הפתרון עומד יפה בתוך מסגרת ערכים שאנו מאמינים בהם, אך הוא לא בוחן ריאליות של הפתרון ואינו מתעמק בהבנת פתרון עצמו. בכך לדעתי, חולשתו של הפתרון של OpenIDEO. הוא אינו בוחן את יעילות הפתרון, אלא בעיקר את הנראות הערכית של הפתרון. המודל הנ״ל גם אינו מעמיק בפתרון הבעיה, כיוון שאינו חוקר כלל את הסיבות לבעיה, ואת רשת בעלי-העניין. . בכך להערכתי, הוא יוצר המון פתרונות פופולריים אך לא ישמים.

כיוון שאנו עוסקים בתהליכי קבלת החלטות רחבות משתתפים, אשר אמורות לסייע לרשות מבצעת למצוא את הפתרונות האופטימליים, הרי שמודל OpenIDEO אינו מתאים להחלטות של גופים ביצועיים, או להחלטות של גופים מחוקקים. הוא אולי מתאים לגופים שרוצים להיחשף למגוון רחב של פתרונות' ואינם מחויבים לישום הפתרונות.

לכן, אני מציע שדווקא שילוב של מודל הורסון, שמיועד להבנת הבעיה ושותפיה, ולאחר מכן מודל הוסבורן-פרנס, שמאפשר להבין את הבעיה בצורה מעמיקה יותר, הם אלו שיאפשרו לייצר פתרונות טובים יותר לגופים מחוקקים ומבצעים.

בנוסף אני מציע שהצבעות לייק, אינן המדד המתאים למציאת פתרונות מורכבים. במקומם, הייתי מציע שילוב של הערכות ביקורתיות. צריך לזכור, כי הטכנולוגיה המתקדמת והמדע לא התפתחו על בסיס "לייקים" אל על בסיס ביקורת. לכן עלינו להכניס מדד שיאפשר למביני עניין להעריך את היתכנות של הפתרונות. כמו כן, עלינו לנסות להכניס עוד פרמטרים לבחינת הפתרון שיאפשרו לבדוק את ישימותו, כמו הערכת עלויות ומשאבים אחרים הנדרשים לביצוע הפתרון. המקום של הערכת לייק, חושב לדעתי רק בשלב האחרון, כאשר אנו מבקשים לבחור בין שתי אלטרנטיבות ששתיהן עמדו במבחן ההפרכה והביקורת. רק לאחר שההצעות עמדו במבחן ההיתכנות ניתן להשתמש במדד הפולריות, שהוא גם מדד הערכים הציבוריים.

מה דעתכם?

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה בארגונים, פוליטיקה, קבלת החלטות, קהילת קוד פתוח אינטלקטואלית Comments 3 תגובות »

04 אפר 2013

מדוע אנו מרכלים? וכיצד הרכילות עוזרת לשפר אירגונים דמוקרטיים?

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד 🙂

athens1החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…
בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים 😉 )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

Judah_and_tamarאבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, דמוקרטיה ישירה, תיקון חברתי Comments 5 תגובות »

09 אוג 2012

האם יש סיכוי למפלגה ישירה?

היום, יום חמישי, מתקיים מפגש הקמה של מפלגת-העם. מפלגה שמכוונת ככל הנראה להיות מפלגה ישירה. הערכתי האישית שגם אם תקום המפלגה היא לא תצלח, במתכונתה הנוכחית, אלא אם כן תימצא התוכנה לניהול של מפלגה שכזאת, וכללי ניהול שיאפשרו לציבור הרחב להשפיע.

כאשר לציבור אין כלי יעיל (ומקוון) לנהל את המפלגה, היא תיפול במוקדם או במאוחר לכוחו של חוק הברזל של האוליגרכיה. ינהלו אותה הקבוצה המשקיעה ביותר, ואם היא תשרוד את הפלגנות שמאפיינת אירגונים שבהם אין לציבור כלים לנהל את המפלגה, היא תהיה מפלגה אוליגרכית, כמו כל מפלגה אחרת.

הסיכוי היחידי, להערכתי, של המפלגה שמוקמת עכשיו להיות מפלגה ישירה, היא לחבור לאנשי "מפלגה-פתוחה" מבית הסדנה לידע ציבורי, שמפתחים כלי לדמוקרטיה ישירה, עבור מפלגה. אם אנשי המפלגה החדשה יאמצו את הכלי וישתמשו בו לניהול המפלגה, יש סיכוי שתהיה לנו מפלגה ראשונה ישירה.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה בארגונים, דמוקרטיה ישירה Comments סגור לתגובות על האם יש סיכוי למפלגה ישירה?

17 יול 2012

הבנק העולמי: בדמוקרטיה ישירה התקציב הוגן יותר

מחקר של הבנק העולמי שנערך באפגניסטן, מראה כי חלוקת תקציבים על ידי הציבור שנערכת במשאל עם, משפרת את חלוקת המשאבים ומעלה את הלגיטמיות של חלוקת המשאבים (PDF).
לידיעת ביבי והמערכת השלטונית בישראל. מחקר של הבנק העולמי מראה כי בעוד שבממשלי נציגים אליטות ושדולות מצליחות לנכס לעצמן משאבי ציבור, ובכך לגרום להזרה של הציבור מהמערכת השלטונית, המחקר שערך הבנק העולמי באפגניסטן, מראה כי חלוקת משאבים שנעשת בהצבעות חשאיות בידי הציבור, משפרת את חלוקת המשאבים, וגם את הלגיטמיות של התקציב בעיני הציבור. בכך היא מאפשרת לממשל להתחזק.

האם לא הגיע הזמן לדמוקרטיה ישירה בישראל?

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה ישירה, כלכלה Comments סגור לתגובות על הבנק העולמי: בדמוקרטיה ישירה התקציב הוגן יותר

04 יול 2012

המשאל הכלכלי – מגבלות ופתרונות

משאל הכלכלי" הוא כלי טכנולוגי להצבעה ישירה על תקציב המדינה. לכאורה דמוקרטיה ישירה בתפארתה, בפועל פרויקט שצריך לקחת אותו כפרויקט ראשוני, הרחוק מלייצג בצורה טובה ונאמנה את דעת הציבור.

ניתן לומר שהמשאל הוא התקדמות חשובה בדמוקרטיה הישירה, הוא מציע בפעם הראשונה, לפחות באופן היפוטטי, לאזרחי ישראל להשתתף בחלוקת תקציב המדינה. הוא מאפשר לאזרחים לראות מהי העלות של כל הצעת חוק, וגם מציע שיש לאזן את הההוצאות עם ההכנסות. כלומר, לכאורה יש כאן גם אחריותיות. אלא שהמשאל, למי שקצת בקיא בתהליכי דיון, רחוק מהלוות כלי יעיל לקבלת החלטות, ולפני שאנו מאמינים שכך צריך להתבצע משאל עם, אני מציע להיזהר, ולראות כיצד יש ליצור כלי לגיטמי ויעיל יותר לקבלת החלטות. אעבור על הרעיון של המשאל, ואראה את הבעיותיות. אם יש לכם רעיונות כיצד מתגברים על הבעיות, אשמח לשמוע.

בעיה ראשונה: השלכות.

המשאל הכלכלי, הוא אפליקציה המאפשרת לאזרחי מדינת ישראל לבנות את תקציב המדינה בעצמם. הוא מאפשר חופש בחירה ומהווה כלי דמוקרטי שבו האזרחים יכולים לבחור את ההתנהלות הכלכלית של המדינה בעצמם. האפליקציה מאפשרת לבחור שרותים חברתיים ומציעה דרכים לממן את ההוצאות עבור השרותים החברתיים שבחרתם. חלק מהצעות המימון מדברות על העלאת מיסים לחברות עסיקיות ולבעלי הכנסות גבוהות, או לבטל הטבות לאוכלוסיות שונות (אילת, מתנחלים וחרדים). לכל בחירה שלנו יכולה להיות השפעה. כאשר אנו מתכננים מהלכים, אנו מנסים להעריך מה יהיו ההשלכות שלהם בעתיד. אנו מקווים כי הבחירות שלנו יובילו אותנו ואת החברה להצלחה גבוהה יותר, אל שבהעדרה של יכולת להעריך נכונה את השלכות בחירתינו, אנו עלולים לפגוע בתהליכים חברתיים ובשגשוגנו. לכן הערכת ההשלכות היא חלק חשוב בתהליך הבחירה האזרחית.

כדי להתגבר על בעיה זאת, מפתחי המשאל הוסיפו דף הסבר לכל אחת מההצעות ובה הם כותבים מה הם מצפים שיקרה ואילו השלכות טובות ורעות יכולות להיות לבחירה.  גם כאן יש עוד שתי בעיות. האחת היא שלכל אחד מאתנו יש הבנה אחרת לגבי ההשלכות האפשרויות. לא לכולנו יש יכולת להעריך נכונה מה תהיה ההשלכה של פעולה שנבצע. אנשים שאינם מומחים בתחומם, נוטים להערכת יתר ליכולתיהם לשפוט נכונה את ההשלכות(דנינג וארלינגר 2003). גם אם נשתמש במומחים לצורך הערכת התוצאות, המומחים בד"כ יהיו חלוקים על ההשלכות האפשרויות.

כדי לפתור בעיה זאת, יש צורך בפאנל מומחים מאוזן, שמכיל מומחים מכל הצדדים הפוליטים. רצוי כי יהיו שם גם "מחרבי שמחות" כדי שהדיון יהיה ביקורתי ולא יפול להטיה קבוצתית. מהתבוננות בפאנל שהרכיב את "המשאל" אני חש שמדובר בפאנל לא מאוזן. כך למשל אחד הסעיפים שיאפשרו לחסוך בתקציב המדינה הוא ביטול הטבות למתנחלים בסך 2.1 מיליארד ש"ח (מעולם לא ראיתי את המקור להערכה הזאת), אך לא קיים למשל סעיף שבו ניתן לבטל את התמיכה בטלויזיה, קולנוע ובתאטרון (הומניסטים רואים במוסדות אלו הכרח קיומי).

בעיה שניה: בעיית הפריימניג (Framing).

בעיית הפריימינג, היא אחת הבעיות הקשות בדיונים ציבוריים. ברגע שיש גורם שעורך את המשאל, או יכול לשלוט דרך כל שהיא לנהל את  המשאל, הוא בד"כ יטה את השאלות ואת המבנה של השאלון, גם אם באופן לא מודע, כך שישקף את התשובות שהגוף המארגן מבקש להשיג. מומלץ לקרוא על כך את המאמר של בריסון (2012). כפי שכבר ציינתי, הפאנל שהרכיב את המשאל, נראה כבנוי בעיקר מאנשי שמאל. לזכותם של יוצרי המשאל יש לציין שהם ביקשו מהקהל להציע תוכניות ולא הסתפקו בהצעות הצוות.  גם כאן, סביר להניח שכיוון שהמשאל לא היה ידוע לכלל הציבור, המשיבים ששלחו להם הצעות היו חלק מאותו מילייה מצומצם. וכיוון שאין לנו דרך לבדוק כיצד התקבלה ההחלטה ואילו תוכניות התקבלו ואילו תוכניות נדחו, יתכן מאד כי תהליך הסלקציה של השאלות, שוב הטה את תוצאות המשאל.

בעיה שלישית: המורכבות של השאלות, העדר דיון ואי יכולת לבחון את ההשלכות של התוכניות השונות.

כל רכיב בתוכנית שנשנה, יגרום להשלכות לא צפויות במציאות. גם מומחים מתקשים לנבא את טיב התוצרים של תוכנית מסויימת. המציאות מורכבת מאד, וכל שינוי מביא איתו סדרה של ארועים לא צפויים. כך לדוגמא, רק בדיעבד התברר כי הורדת ריבית על ידי בנק ישראל, שנועדה למנוע מיתון בזמן המשבר העולמי ב-2008, הובילה להעברה של השקעות הון פנוי לנדל"ן, דבר שגרם לעליה במחירי הדיור. את ההתרחשות הזאת, המומחים יכלו להסביר רק לאחר שהיא התרחשה. כאשר נותנים לציבור לקבל עשרות החלטות בו"ז, כשלא ברור מה ההשלכה של כל שינוי ושינוי, אנו מקבלים אוסף של תוצאות לא צפויות, שגם יהיה קשה יותר להבין מה בדיוק גרם למה, בגלל השינוי של כל כך הרבה פרמטרים בו-זמנית.

המשאל גם יוצר עומס בלתי אפשרי על מערכות קבלת ההחלטות. הוא דורש מאזרחים להכריע המון הכרעות על המון סעיפים, בתחומים שבהם האזרח הרגיל אינו יכול לדעת עליהן מספיק, ולא על השלכותיהן. גם אילו לא היה מדובר בהחלטות ששבהן אנו מומחים, קבלת עשרות החלטות בו"ז היתה מביאה לקריסת מערכת קבלת ההחלטות שלנו. אילו היה המשאל כלי אמיתי, שבעזרתו מדינת ישראל היתה מקבלת החלטות, סביר להניח שהינו צופים באסון כלכלי וחברתי. זאת הסיבה שבדמוקרטיות ישירות, כל סעיף זוכה לדיון ציבורי מקיף ולהצבעה עממית משלו. כל סעיף נבחן בדיון ציבורי לאורך זמן. בשוויץ, ישנם סעיפי חוק שנדרשים כמה וכמה משאלים לאורך כמה שנים, עד שהציבור משתכנע שאכן השינוי דרוש.

סיכום:
המשאל הוא כלי תעמולתי לא רע בכלל. הוא מאפשר לאזרחים לחוש שהטכנולוגיה מאפשרת להם להצביע, אך בהעדר התייחסות רצינית לתהליכי הדיון הציבורי, ולדרכים לממש את חוכמת הציבור, יזכה המשאל ליותר ביקורת מאשר שבחים, ויהיה כלי שישמש ללעג וקלס על "הניסיון של הציבור להחליט". איננו צריכים להתייאש. לאחר סיום הסבב הזה של המשאל, יהיה על התומכים ברעיון משאלי העם והדמוקרטיה הישירה להמשיך לחתור לפתח כלים יותר ויותר טובים, ולהבין טוב יותר כיצד מתבצע דיון ציבורי משמעותי ופורה.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה ישירה Comments 27 תגובות »

16 מרץ 2012

מדליברציה לשלום

השגת שלום הוא אולי אחד התהליכים החמקמקים והקשים ביותר שאיתו מנסה המין האנושי להתמודד. המלחמה, כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, והשכנת הפיוס לא תמיד פשוטה היא. הנושא מעסיק אותי זמן רב, ולאחרונה הצטברו מספר תובנות ממספר תחומי עיסוק שבעיני שופכים אור על היכולת להשכין שלום. אציג לכם את תמצית המסקנות, ואבקש מכם לבחון, האם יכולות תובנות אלו להוביל ליותר שלום באזור. אשמח לשמוע את דעתכם.

בפוסטים שכתבתי על היווצרותן של מלחמות, נראה היה שאת הגורמים למלחמה ניתן לתאר בסכמה הבאה:

הציור ממחיש את התופעה שרוטשילד ולייק דיברו עליה, שכאשר נעלמת המנהיגות שמסוגלת לאזן בין קבוצות שונות, יווצרו מאבקי כוח בין הקבוצות השונות על המשאבים. בהעדר יכולת לבטוח אחד בשני ולסמוך אחד על השני (נושא שעליו הרחיבו לייק ורוטשילד), חוסר האמון בין הקבוצות מתרחב, ובהשפעת הקיצונים וחוסר זהירות של המנהיגים, הולך ומתפתח קונפליטק שעלול לגלוש לאלימות ומלחמה.

רוטשילד ולייק, ציינו במאמר אחר, כי כדי למנוע סיכסוך, חייב להיות ממוקם בראש הקבוצות גורם מרסן שנהנה מלגיטימציה וסמכות בעיני הקבוצות השונות. לאורך כל ההיסטוריה, כינונה של סמכות ראשה (כמו אבן הראשה), היתה הבסיס ליציבות שלטונית. בימי האנרכיה האנגלית (1135-1153), כאשר היה משבר בהורשת המלוכה, נכנסה אנגליה למלחמה ארוכה סביב השאלה מי ימלוך. באופן כללי, לאורך ההיסטוריה האנגלית, בכל פעם שהיה משבר מלוכה, הברונים השתדלו למצוא מלך חדש, לפני שהמדינה תכנס למלחמת אזרחים נוספת. כמעט בכל מקום בו נעלמה אבן הראשה המלכותית, נכנס האזור למלחמה. בארצות שבטיות, בהן לא התפתח מוסד המלוכה, כמו אירלנד וסקוטלנד, היו מלחמות השבטים עניין שבשגרה במשך מאות בשנים.

ככל שהתפתח הממשל בארצות המערב, כך הלך תהליך האיזון בין האוכלוסיות והשתפר. התפתחות הדמוקרטיה בשוויץ (1291) באנגליה (סוף המאה ה-17), לאחר מכן בארצות הברית (1776), ולבסוף באירופה (תחילת המאה ה-20) הביא לייצוג נרחב יותר של הזרמים השונים באוכלוסיה ולהתפתחות ממשל לגיטמי ויציב שאפשר למדינות המערביות להשיג יציבות פנימית גבוהה יותר.

דליברציה:

למעשה, ככל שממשל מצליח להשיג דליברטיביות (דיוני) טובה יותר, כך הוא יציב יותר, וכך הוא מצליח למצוא פתרונות טובים יותר עבור האוכלוסיות השונות.

נקח לדוגמא שלבים שונים של דליברציה.

השלב הראשוני, הוא העדר דליברציה בכלל. מצב זה קורה בין שבטים. אם ראשי השבטים אינם מצליחים להגיע להסכמות, ואין להם דרך לאכוף את ההסכמות, השבטים יתחרו על המשאבים השונים, ובמוקדם או במאוחר יצאו למלחמה אחד בשני.

בשלב השני, עולה לשלטון מלך מוסכם, שמצליח לרסן את הכוחות השונים. המלך מהווה מקור סמכות וגורם מפשר ומכריע בין האצילים, שהם בעצם בעלי הכוח על האזורים השונים בממלכה. למלך יש גם אפשרות לקבל החלטות ביחד עם האליטות, וגם כוח לכפות את מרותו במקרה של חוסר ציוט. כך הוא מבטיח העדר מלחמות פנימיות. כאשר מלך אינו ניכן ביכולת דיון טובה, ואינו יודע לייצר הסכמות, יתחילו הברונים הנמצאים תחתיו, לחתור תחתיו וינסו למקסם את המשאבים העומדים לראשותם על ידי מרידה במלך והדחתו. כדי למנוע זאת, בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, המלכים הקימו מועצת אצילים שאיתם התייעצו המלכים לפני קבלת ההחלטותיהם.

בשלב הבא של ההתפתחות הדליברטיבית, הוקמו פרלמנטים, שלכאורה ייצגו את העם. בראש הפרלמנטים עמדו ראשי ממשלות, שהיוו את אבן הראשה השלטונית. אך עיקר תהלכי הדיון וההסכמות אמורים להערך על ידי נציגי העם. אותם תהליכי דיון שנערכו בפרלמנט, מובאים להכרעה בהצבעת רוב הנציגים.

לא כל הפרלמנטים יעילים בתפקודם. ישנם פרלמנטים שהיו מורכבים מפרגמנטים קטנים מידי של מפלגות, ולכן לא יכלו להגיע להסכמות. כך קרה ברפובליקת ויאמר, שבגלל שיטת הבחירות, ללא אחוז חסימה, גרמה לכך שהפרלמנט הויאמרי יהיה מורכב מרסיסי מפלגות. הדבר הביא לחוסר אפשרות לקבל החלטות, ולבסוף לאובדן האמון של העם הגרמני בפרלמנט. גם בישראל, הפרלמנט מתקשה לקבל החלטות בגלל ריבוי המפלגות, ולכן בפועל מי שמנהל את המדינה זאת הממשלה ולא הכנסת.

אחת הבעיות הגדולות של פרלמנטים יצוגיים, היא שבגלל הצורך להיבחר ולהיות פופליסט, לא פעם הופכים הדיונים לפולמוסיים ולא עניינים (contestation). הדיון הופך לתעמולתי, ומלחמת גרסאות מפתחת. מצב זה יוצר מצב של התלהמות, ומוביל להעדר יכולת ליישב מחלוקת, חוץ מאשר באמצעות הצבעת רוב ודריסת המיעוט.

דיון טוב אינו פולמוסי, אלא דיון ענייני, שנועד למצוא הבנות רחבות יותר והסכמות רחבות יותר. כיוון שהכנסת לא מסוגלת לנהל דיונים מחברים, היא מוצאת את עצמה מיותרת לא פעם, ונאלצת להשאיר לממשלה לנהל את המדינה. הממשלה יכולה לעשות זאת, כיוון שבה מתרחשים יותר דיונים עניינים ומחברים.

באופן כללי, ככל שדיון מצליח לחבר אינטרסים ורצונות של קהלים גדולים יותר, ציבורים גדולים יותר נהנים מחלוקה הוגנת יותר של המשאבים. כך נוצר שלטון לגיטמי יותר. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, הוא תהליך הדיון שמתרחש בממשל השוויצרי. ממשל זה מתאפיין בתהליכי דיון רחבים יותר, ובייצגות גבוהה יותר של הציבור באזורי קבלת ההחלטות. בגלל ההיסטוריה העתיקה של שוויץ בנושאי דמוקרטיה ישירה, הציבור השוויצרי רגיל לדון הרבה כאשר הוא עומד לקבל החלטה. בגלל היות שוויץ דמוקרטיה ישירה (או יותר נכון, דמוקרטיה מעורבת), האזרחים גם יכולים להתערב באופן ישיר בקבלת החלטות של הפרלמנט. כנראה כתוצאה מההשפעה הגדולה של האזרחים על הממשל באמצעות תהליכי דליברציה משופרים, שויץ הפכה למדינה ניטרלית לפני 350 שנים, ונשארה כך עד היום. למרות היותה ממוקמת, בדומה לישראל בצומת דרכים חשובה בין אימפריות, שוויץ נהנתה משלום ארוך, בגלל חוסר התערבותה בענייניהן של מדינות אחרות, ובגלל המוכנות של אזרחיה להגן בחירוף נפש על שוויץ.

שוויץ היא דוגמה לכך, שמדינה שבה יש תהליכי דליברציה המסוגלים לאזן בין רצונות של אוכלוסיות רחבות, זוכה לשקט ולשלום ולשלווה ולשגשוג.

ישראל איננה מדינה כזאת. בישראל מתקיים דיון פולמוסני, בין שברי מפלגות. דיון שלא נועד לאחד, אלא נועד לרסק את הצד השני ולשבור את כוחו. כתוצאה מכך, ישראל מתנהלת על פי מאבקי כוחות פולטים, אשר לעולם מדירים את המיעוט או את החלשים פוליטית. דבר זה יוצר קרעים בחברה הישראלית, ומקשים עליה ליישב מחלוקות בשלום.

הדבר חמור עוד יותר אצל הפלסטינים. הפלסיטינים הם עדיין עם שבטי בעיקרו (השבטיות נקראת בפיהם, חמולות). כעם, הפלסטינים קמו מתוך מלחמה, והם משמרים עדיין הרבה ממנטליות המלחמה. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטינים עדיין לוחמים בינהם, לפעמים אפילו באלימות.  יחד עם זאת, תחת שלטון ישראל, ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, מבססים לעצמם הפלסטינים לאט לאט את הרשות, ומקנים לה יציבות שלטונית. יכולת הדיון אצל הפלסטינים עדיין רחוקה משלמות בלשון המעטה, אך היא משתפרת. במקום מאבק בין הפלגים, נראה שהולכת ונוצרת יציבות. אך יציבות זאת היא שברירית עדיין. סביר להניח שאם יצא צה"ל מיו"ש, תתרסק הרשות הפלסטינית, והחמאס יעלה, כפי שהוא עלה במצריים. כתוצאה מכך יהפכו הפלסטינים לפלגנים יותר, מילטנטים יותר ושמרנים יותר. סביר להניח שגם כתוצאה מכך, אנו עלולים לראות יותר מאבק עם הישראלים.
לכן, אם אנו רוצים שלום עם הפלסטינים, עלינו לסייע בידהם להפוך ליותר דליברטייבים. כמובן שגם אנו צרכים ללמוד להיות הרבה יותר דליברטיביים.

כיצד הופכים לדליברטייבים?

דליברציה, היא אומנות הדיון המחבר. זאת אומנות שאנו מתחילים ללמוד אותה. ישנן כיום לא מעט קבוצות בציבור הישראלי שהולכות ומפתחות את יכולת הדיון המחבר. אחת מהן היא קבוצת "מפגשים טובים", קבוצה אחרת היא "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" ועוד קבוצות. אך לצערנו, עד כמה שאנו כקבוצות קטנות נדע לנהל דיון מחבר, לא דרכנו יגיע השלום. כדי להגיע לשלום, על המארג השלטוני להגיע ליכולת להפוך לדליברטיבי.

על מנת להגיע למצב של שלטון דליברטיבי, אין ספק שעלינו כקבוצות קטנות לפתח את יכולת הדליברטיביות, אך עלינו לשאוף להרבה יותר מכך, עלינו לשאוף להכניס אל השלטון המדיני מערכות דליברטיביות. עלינו למצוא דרכים שבהם אזרחים יהיו שותפים בקבלת החלטות. עלינו לדאוג שאזרחים ידעו לדון בכל עיר ובכל מקום בצורה דליברטיבית חיובית. עלינו לדעת לדון בין זרמים שונים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, פלסטינים ועוד. עלינו להטמיע את התרבות הזאת, עד שנדע כיצד לעשות זאת תחת כל גבעה רעננה, עד שהתרבות הדליברטיבית תחלחל עד המוסדות. ואני מאמין שאם נדע לעשות זאת, טוב יתחילו המוסדות השלטוניים ללאמץ בחום את המודל הדליברטיבי החיובי. עדות לכך הכוחות הפוליטיים יאמצו את השיטה במהירות נמצאת בועידת מפלגת העבודה הקרובה, שבנויה בנוסח שולחנות העגולים שנוצרו בסיום המחאה.

כאשר תושבי ישראל הגדולה ידעו לדון בצורה חיובית, או אז, הם ידרשו בקול ברור מהכנסת לאפשר להם להכניס תהליכים דליברטיביים חיובים, בהם משתתף כל הציבור. או אז, נדע כבר ליצור תהליכי דיון עם הפלסטינים, שיביאו להסכמות רחבות.

ולכן נראה לי שהמשימה שלנו, היא לפתח את תרבות הדיון המחבר ברחבי הציבור הישראלי, ואם אפשר גם הפלסטיני.

עוד מילה על דיון מחבר:

דיון מחבר לא נוצר בסביבה פוסט-מודרניסטית, ניו-אייג'ית או קונסטורקטיביסטית. לא הכל הולך, לא הכל נכון, ולא הכל נרטיב. דיון מחבר, הוא דיון שבו אנשים מדברים על האמת כפי שהיא נתפסת בעיניהם, וביחד, מנסים לייצר אמת גדולה יותר, רחבה יותר. דיון מחבר, מאפשר לכל אחד להביא את הסיפור שלו לשלוחן, אך הוא מאפשר גם ליצור סיפור שלם יותר. בדיון מחבר, חלק מהאמיתות מופרכות, כיוון שהן אינן עומדות בתהליכי הפרכה. אם לטענה אין ראיות, היא נופלת. אין זה אומר שאת הכל צריך לבסס על ראיות קבילות. לפעמים אפשר להסתפק בכך שאנשים מרגישים טוב אם החלטה כזאת או אחרת, גם אם אין לה הוכחות ברור מישוש. אך בסה"כ, בדיון מחבר, אנו הולכים ומוצאים דרכים לפעול, שיהיו מוסכמות על ציבורים הולכים ומתרבים.

אם נדע ליצור את התרבות הזאת ברחוב הישראלי, משם יגיע הדיון-המחבר לכנסת. אם נלמד לנהל דיון מחבר עם הפלסטינים, יוכל הציבור הישראלי והפלסטיני, למצוא דרכים ליצור פתרונות משותפים, שיהיהו טובים לשני העמים.

להבנתי, זאת הדרך לשלום. מה דעתכם?

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, שלום, תיקון חברתי Comments 19 תגובות »

12 פבר 2012

להדביק את חלקי הפאזל

מאמר חשוב שכתב ניר סוכן, מתאר כיצד החברה האזרחית תקום מתוך חלקי הפאזל השונים הבנויים מהתנועות החברתיות הפועלות למען שינוי. ניר מציג מבט-על שמאפשר לנו לראות את כיצד חלקי הפאזל מתחברים לכדי פעולה אזרחית רחבה, שיכולה בבוא הזמן ליצור שינוי חברתי משמעותי.

בעיני, התמונה הזאת היא אכן הדרך, על פי הבנתי, בה תבנה החברה האזרחית, או הדמוקרטיה היותר ישירה. כדי להשלים את חלקי הפאזל אני מציע עוד שני רכיבים חיוניים הדרושים ליצירת דבק טוב יותר שיאפשר לחלקי המכונה להסתנכרן בצורה יעילה וליצור תוצר-דמוקרטי יותר. שני החלקים הללו הם תרבות הדיון והתרבות הפוליטית.

תרבות הדיון

תרבות הדיון מכירה בכך שכדי ליצור חיבור בין שני אנשים ויותר, צריך להיווצר גשר יעיל בין העולמות. משתתפי הדיון צריכים להבין אחד את השני, להבין את העולם כמו שכל אחד מהצדדים רואה אותו, וביחד לייצר פתרונות שיהיו מוסכמים על כמה שיותר מחברי הקבוצה. פתרונות שלא יפגעו בחברים שאינם מסכימים עם הפתרון. פתרונות מוסכמים אלו, הם שיהוו בסיס לצמיחתה של תנועה הזוכה ללגיטמיות מקהלים הולכים ומתרחבים.

הדרך לעשות זאת עוברת בשינוי מחשבתי עמוק. אולי בגלל ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, אולי בגלל תרבות הרחוב הישראלית, אנו רגילים לחשוב מתוך נקודות מבט לוחמנית. אנו בונים את העולם כמלחמה בין רעים וטובים בין שקר לאמת. יש את בעלי ההון הרשעים והציבור הטוב. יש את המתנחלים הפושעים והשמאל הטהור, ולהיפך. יש את החרדים האיומים והחילונים המתוקים. הציור הזה של עולם טוב ורע מתאים לסרטי הוליווד ולמהפכות שתמיד נכשלו. הוא מעולה בלהניע עוד כמה חבר׳ה לוחמניים, אך לא כדי להניע מאות-אלפים. תרבות שיח לוחמנית, היא תרבות שבה איננו מכבדים את האחר. נקודת המבט שלנו תמיד נראת נכונה יותר מנקודת מבט של אחרים. כתוצאה מכך, איננו יכולים לקבל את דעתו של האחר, ולא יכול להיווצר הסכם בין קבוצות רחבות.

כדי להניע מאות אלפים, יש צורך במעגלי שיח שייצגו נאמנה את דעותיהם של מאות-אלפים.  על תוצרי השיח שלנו להיתפס כליגטמיים ולהיות לגיטמיים בעיני ציבורים רחבים, ולכן עלינו לשנות את תרבות הדיון מדיון לוחמני, לדיון מושכל. עלינו להגיע למקומו של האחר. לחשוב ביחד על העולם, על מקומות שבהם אנו יכולים להסכים ועל מקומות שעדיף שנפתור בהזדמנות אחרת. עלינו ביחד למצוא פתרונות אופטימליים, ולכבד איש את רעהו. אולי לא רק לכבד, אלא ממש לאהוב.

רק כדי להדגים זאת, אתאר בקצרה תהליך שהתרחש בשתי קבוצות בהן אני חבר. שתי הקבוצות  "ואהבת" ו"מפגשים-טובים" מחברות בין חלקים באוכלוסיה שבעבר לא יכלו לפעול ביחד, אנשי-שמאל ומתנחלים, ולאחרונה גם חרדים. סוג השיח שיצרנו מפיל חומות, ויוצר חיבורים אנושיים וערכים בין הקבוצות השונות. אנשי השמאל לא הפכו לימניים, וגם המתנחלים לא הפכו לשמאלנים. אך נראה לי כי חברי הקבוצות גילו עד כמה יש בינהן קרבה ערכית, וכמה משותף יש, ושמתוך המשותף הזה ניתן לבנות כאן חברה הרבה יותר דליברטיבית, עם ערבות הדדית וצדק-חברתי. בסופו של דבר את המחלוקות הפוליטיות (וכאלו בוודאי שנשארו) הסכמנו להשאיר לקלפי. השיח הזה, יוצר תחילתו של בסיס טוב לפעולה אזרחית משותפת, בין קצוות של הציבור שלפני כן לא נפגשו.

תרבות-פוליטית

הרכיב השני, הוא השינוי הפוליטי. באופן טבעי, מרבית הציבור לא משתתף בדיונים. תהליכי דיון דורשים משאבים רבים, ולא כולם יכולים להשתתף בהם. לכן, גם אם נוצרו קבוצות של כמה עשרות מתדיינים, אין לנו להשאיר את ההחלטה ביד הציבור הצר המשתתף בדיון, אלא לשאוף להסכמה-דמוקרטית בקרב הקהל הרחב. את תוצרי הדיון שמתקבלים בתוך קבוצות ההתדיינות, עלינו להעביר להצבעת ההמונים.

גם אם בהתחלה נקבל משובים שליליים, אין זה אומר שעלינו להפסיק. עלינו למצוא דרכים יותר ויותר טובות, ליצור פתרונות שיענו על צרכיהם של קהלים הולכים ומתרחבים, ולמצוא פתרונות שיערבו קבוצות הולכות וגדלות בתהליכים הפוליטיים.

מרגע שניצור פתרונות שיהיו מקובלים על יותר ויותר ציבורים, כך גם תזכה התנועה האזרחית ללגיטמציה רחבה יותר, ואיתה יותר כוח פוליטי לשנות את המציאות בהתאם לרצון הציבור.

—-

הכותב הוא חבר במפגשים-טובים, ב״ואהבת״ ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.
חבר בקבוצה לחקר תהליכי דיון וקבלת החלטות בקבוצות גדולות.
תושב קדומים.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, דמוקרטיה בארגונים, דמוקרטיה ישירה Comments 5 תגובות »