תגית: דמוקרטיה השתתפותית

עוברים לדמוקרטיה 2.0

כן, זאת הדרך! נאום נפלא של פיה מנסיני, ופעולה מרתקת של החבר'ה ב-DemocracyOS.

אכן הגיע הזמן שהדמוקרטיה הישנה שלנו תעבור מספר שינויים ותאפשר לאזרחים לקחת חלק פעיל יותר בקבלת ההחלטות המדינית.

קחו לעצמכם 13 דקות וראו נאום רב עוצמה. ובסוף אל תשכחו לשתף!

נ"ב. מי שמעוניין להצטרף לפרויקט ישראלי כזה מוזמן להצטרף לקבוצה הזאת.

שלושה מודלים לקבלת החלטות ציבוריות

במסגרת הסדנא לידע ציבורי אנו בוחנים כיום שלושה מודלים לשיתוף ציבור. שלושת המודלים הם מודלים פעילים ואף וותיקים בשיתוף ציבור ובחשיבה יצרתית. המודלים שבחנו היו המודלים של Osborn-Parnes, המודל של Hurson, והמודל של OpenIDEO (ראו איורים מצורפים, עבור שני המודלים הראשונים). הוסבורן-פרנס והורסון הם מודלים וותיקים, משנות ה60 וה-80, וOpenIDEO הוא מודל חדש, שפיתחה חברה IDEO, שמתמחה כבר שנים בחשיבה יצרתית לעסקים.

מודל הורסון - לחצו להגדלה
מודל הורסון – לחצו להגדלה

במבט ראשון קשה להבין מה היחודי בכל אחד מהמדולים, וקשה להבין איזה מודל עלינו לבחור לשיתוף ציבור מוצלח. אך הבנת רקע בקבלת החלטות מאפשרת לנו לראות את ההבדלים בין המודלים. אחד המודלים החשובים בתחום, שיכול לסייע לנו הוא מודל שהפיץ Sam Kaner, בספרו Facilitator's guide to Participatory decision-making . בספר קנר מראה כי דיון מתחיל קודם כל בשאלת שאלות על הנושא. תפקיד שאלת השאלות, הוא לאפשר התפתחות הבנה משותפת ושפה משותפת. שני רכיבים אלו מאפשרים לקבוצה לאחר מכן, בשלב הצעת הפתרונות ליצור פתרונות שהגיונם מובן לכלל חברי הקבוצה, ולכן ניתן גם לדון עליהם מתוך הבנה משותפת.

מודל אוסבורן-פרנס - לחצו להגדלה.
מודל אוסבורן-פרנס – לחצו להגדלה.

על פי המודל של קנר, הורסון עוסק בהיבטים המורכבים של הבעיה, בהבנת סיבותיה, בהבנת הגורמים שבבעלותם נמצא התחום (Key stakeholders), והמושפעים מהבעיה (primary and secondary stakeholders). גורמים שנקראים כמכלול, בעלי-עניין (stakeholders). הבנת הרשת של בעלי העניין, חשובה מאד לפתרון בעיות חברתיות, והיא זאת שמאפשרת לנו לערב את כל הגורמים הרלוונטים כדי להגיע לפתרון מוסכם. הדרת בעלי עניין, היא אחד הגורמים העיקריים לכך שמיזמים גדולים נתקלים בהתנגדות. לכן הורסון משקיע מאמץ גדול בהרחבת הידע בבעלי-העניין. שימוש במודל הורסון, מאפשר לפתח תהליך השתתפותי, שבו משתתפים כל הנוגעים בדבר, ולכן יש לו פוטנציאל דמוקרטי גבוה יותר. באמצעותו, ניתן לזהות אוכלוסיות חלשות שאינן משתתפות בתהליך, ולדאוג לכך שיהיו להן נציגי בשלבי פיתוח הפתרונות.

הורסון אינו משקיע רבות בפתרון הבעיה. את זה עושה טוב יותר מודל אוסבורן-פרנס. למעשה, אוסבורן-פרנס יוצא משלב הגדרת הבעיה של הורסון, מגדיר עתיד רצוי, ומתחיל לחקור את הבעיה, לפני שהוא מציע לנו לגשת לפתרון. כאן הבנת הבעיה, היא הבסיס למציאת פתרונות מעמיקים יותר. הוסבורן-פרנס גם עוסק במציאת חלופות ובתעדוף שלהן.

פתרון נוסף, הוא הפתרון של OpenIDEO. מודל זה למעשה אינו מגדיר את הבעיה, אלא רק שואל אותנו כיצד ניתן לפתור את הבעיה. הוא מצרף שלב ראשוני של ״השראות״: פתרונות שכבר ניתנו לבעיות דומות. ולאחר מכן מאפשר מגוון רחב מאד של פתרונות. כדי לסנן את הפתרונות השונים, נערך סינון על פי כמות התמיכה בכל הצעה (applause). וכך מתוך מאות הצעות, הציבור בוחר את עשרים ההצעות הטובות ביותר.

הבעיה היא שכבר ראינו שלייק, או מחיאות-כפיים, אינן מדד טוב לסוג הפתרון. בד״כ לייק יראה האם הפתרון עומד יפה בתוך מסגרת ערכים שאנו מאמינים בהם, אך הוא לא בוחן ריאליות של הפתרון ואינו מתעמק בהבנת פתרון עצמו. בכך לדעתי, חולשתו של הפתרון של OpenIDEO. הוא אינו בוחן את יעילות הפתרון, אלא בעיקר את הנראות הערכית של הפתרון. המודל הנ״ל גם אינו מעמיק בפתרון הבעיה, כיוון שאינו חוקר כלל את הסיבות לבעיה, ואת רשת בעלי-העניין. . בכך להערכתי, הוא יוצר המון פתרונות פופולריים אך לא ישמים.

כיוון שאנו עוסקים בתהליכי קבלת החלטות רחבות משתתפים, אשר אמורות לסייע לרשות מבצעת למצוא את הפתרונות האופטימליים, הרי שמודל OpenIDEO אינו מתאים להחלטות של גופים ביצועיים, או להחלטות של גופים מחוקקים. הוא אולי מתאים לגופים שרוצים להיחשף למגוון רחב של פתרונות' ואינם מחויבים לישום הפתרונות.

לכן, אני מציע שדווקא שילוב של מודל הורסון, שמיועד להבנת הבעיה ושותפיה, ולאחר מכן מודל הוסבורן-פרנס, שמאפשר להבין את הבעיה בצורה מעמיקה יותר, הם אלו שיאפשרו לייצר פתרונות טובים יותר לגופים מחוקקים ומבצעים.

בנוסף אני מציע שהצבעות לייק, אינן המדד המתאים למציאת פתרונות מורכבים. במקומם, הייתי מציע שילוב של הערכות ביקורתיות. צריך לזכור, כי הטכנולוגיה המתקדמת והמדע לא התפתחו על בסיס "לייקים" אל על בסיס ביקורת. לכן עלינו להכניס מדד שיאפשר למביני עניין להעריך את היתכנות של הפתרונות. כמו כן, עלינו לנסות להכניס עוד פרמטרים לבחינת הפתרון שיאפשרו לבדוק את ישימותו, כמו הערכת עלויות ומשאבים אחרים הנדרשים לביצוע הפתרון. המקום של הערכת לייק, חושב לדעתי רק בשלב האחרון, כאשר אנו מבקשים לבחור בין שתי אלטרנטיבות ששתיהן עמדו במבחן ההפרכה והביקורת. רק לאחר שההצעות עמדו במבחן ההיתכנות ניתן להשתמש במדד הפולריות, שהוא גם מדד הערכים הציבוריים.

מה דעתכם?

 

מדוע אנו מרכלים? וכיצד הרכילות עוזרת לשפר אירגונים דמוקרטיים?

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד 🙂

athens1החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…
בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים 😉 )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

Judah_and_tamarאבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

מדליברציה לשלום

השגת שלום הוא אולי אחד התהליכים החמקמקים והקשים ביותר שאיתו מנסה המין האנושי להתמודד. המלחמה, כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, והשכנת הפיוס לא תמיד פשוטה היא. הנושא מעסיק אותי זמן רב, ולאחרונה הצטברו מספר תובנות ממספר תחומי עיסוק שבעיני שופכים אור על היכולת להשכין שלום. אציג לכם את תמצית המסקנות, ואבקש מכם לבחון, האם יכולות תובנות אלו להוביל ליותר שלום באזור. אשמח לשמוע את דעתכם.

בפוסטים שכתבתי על היווצרותן של מלחמות, נראה היה שאת הגורמים למלחמה ניתן לתאר בסכמה הבאה:

הציור ממחיש את התופעה שרוטשילד ולייק דיברו עליה, שכאשר נעלמת המנהיגות שמסוגלת לאזן בין קבוצות שונות, יווצרו מאבקי כוח בין הקבוצות השונות על המשאבים. בהעדר יכולת לבטוח אחד בשני ולסמוך אחד על השני (נושא שעליו הרחיבו לייק ורוטשילד), חוסר האמון בין הקבוצות מתרחב, ובהשפעת הקיצונים וחוסר זהירות של המנהיגים, הולך ומתפתח קונפליטק שעלול לגלוש לאלימות ומלחמה.

רוטשילד ולייק, ציינו במאמר אחר, כי כדי למנוע סיכסוך, חייב להיות ממוקם בראש הקבוצות גורם מרסן שנהנה מלגיטימציה וסמכות בעיני הקבוצות השונות. לאורך כל ההיסטוריה, כינונה של סמכות ראשה (כמו אבן הראשה), היתה הבסיס ליציבות שלטונית. בימי האנרכיה האנגלית (1135-1153), כאשר היה משבר בהורשת המלוכה, נכנסה אנגליה למלחמה ארוכה סביב השאלה מי ימלוך. באופן כללי, לאורך ההיסטוריה האנגלית, בכל פעם שהיה משבר מלוכה, הברונים השתדלו למצוא מלך חדש, לפני שהמדינה תכנס למלחמת אזרחים נוספת. כמעט בכל מקום בו נעלמה אבן הראשה המלכותית, נכנס האזור למלחמה. בארצות שבטיות, בהן לא התפתח מוסד המלוכה, כמו אירלנד וסקוטלנד, היו מלחמות השבטים עניין שבשגרה במשך מאות בשנים.

ככל שהתפתח הממשל בארצות המערב, כך הלך תהליך האיזון בין האוכלוסיות והשתפר. התפתחות הדמוקרטיה בשוויץ (1291) באנגליה (סוף המאה ה-17), לאחר מכן בארצות הברית (1776), ולבסוף באירופה (תחילת המאה ה-20) הביא לייצוג נרחב יותר של הזרמים השונים באוכלוסיה ולהתפתחות ממשל לגיטמי ויציב שאפשר למדינות המערביות להשיג יציבות פנימית גבוהה יותר.

דליברציה:

למעשה, ככל שממשל מצליח להשיג דליברטיביות (דיוני) טובה יותר, כך הוא יציב יותר, וכך הוא מצליח למצוא פתרונות טובים יותר עבור האוכלוסיות השונות.

נקח לדוגמא שלבים שונים של דליברציה.

השלב הראשוני, הוא העדר דליברציה בכלל. מצב זה קורה בין שבטים. אם ראשי השבטים אינם מצליחים להגיע להסכמות, ואין להם דרך לאכוף את ההסכמות, השבטים יתחרו על המשאבים השונים, ובמוקדם או במאוחר יצאו למלחמה אחד בשני.

בשלב השני, עולה לשלטון מלך מוסכם, שמצליח לרסן את הכוחות השונים. המלך מהווה מקור סמכות וגורם מפשר ומכריע בין האצילים, שהם בעצם בעלי הכוח על האזורים השונים בממלכה. למלך יש גם אפשרות לקבל החלטות ביחד עם האליטות, וגם כוח לכפות את מרותו במקרה של חוסר ציוט. כך הוא מבטיח העדר מלחמות פנימיות. כאשר מלך אינו ניכן ביכולת דיון טובה, ואינו יודע לייצר הסכמות, יתחילו הברונים הנמצאים תחתיו, לחתור תחתיו וינסו למקסם את המשאבים העומדים לראשותם על ידי מרידה במלך והדחתו. כדי למנוע זאת, בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, המלכים הקימו מועצת אצילים שאיתם התייעצו המלכים לפני קבלת ההחלטותיהם.

בשלב הבא של ההתפתחות הדליברטיבית, הוקמו פרלמנטים, שלכאורה ייצגו את העם. בראש הפרלמנטים עמדו ראשי ממשלות, שהיוו את אבן הראשה השלטונית. אך עיקר תהלכי הדיון וההסכמות אמורים להערך על ידי נציגי העם. אותם תהליכי דיון שנערכו בפרלמנט, מובאים להכרעה בהצבעת רוב הנציגים.

לא כל הפרלמנטים יעילים בתפקודם. ישנם פרלמנטים שהיו מורכבים מפרגמנטים קטנים מידי של מפלגות, ולכן לא יכלו להגיע להסכמות. כך קרה ברפובליקת ויאמר, שבגלל שיטת הבחירות, ללא אחוז חסימה, גרמה לכך שהפרלמנט הויאמרי יהיה מורכב מרסיסי מפלגות. הדבר הביא לחוסר אפשרות לקבל החלטות, ולבסוף לאובדן האמון של העם הגרמני בפרלמנט. גם בישראל, הפרלמנט מתקשה לקבל החלטות בגלל ריבוי המפלגות, ולכן בפועל מי שמנהל את המדינה זאת הממשלה ולא הכנסת.

אחת הבעיות הגדולות של פרלמנטים יצוגיים, היא שבגלל הצורך להיבחר ולהיות פופליסט, לא פעם הופכים הדיונים לפולמוסיים ולא עניינים (contestation). הדיון הופך לתעמולתי, ומלחמת גרסאות מפתחת. מצב זה יוצר מצב של התלהמות, ומוביל להעדר יכולת ליישב מחלוקת, חוץ מאשר באמצעות הצבעת רוב ודריסת המיעוט.

דיון טוב אינו פולמוסי, אלא דיון ענייני, שנועד למצוא הבנות רחבות יותר והסכמות רחבות יותר. כיוון שהכנסת לא מסוגלת לנהל דיונים מחברים, היא מוצאת את עצמה מיותרת לא פעם, ונאלצת להשאיר לממשלה לנהל את המדינה. הממשלה יכולה לעשות זאת, כיוון שבה מתרחשים יותר דיונים עניינים ומחברים.

באופן כללי, ככל שדיון מצליח לחבר אינטרסים ורצונות של קהלים גדולים יותר, ציבורים גדולים יותר נהנים מחלוקה הוגנת יותר של המשאבים. כך נוצר שלטון לגיטמי יותר. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, הוא תהליך הדיון שמתרחש בממשל השוויצרי. ממשל זה מתאפיין בתהליכי דיון רחבים יותר, ובייצגות גבוהה יותר של הציבור באזורי קבלת ההחלטות. בגלל ההיסטוריה העתיקה של שוויץ בנושאי דמוקרטיה ישירה, הציבור השוויצרי רגיל לדון הרבה כאשר הוא עומד לקבל החלטה. בגלל היות שוויץ דמוקרטיה ישירה (או יותר נכון, דמוקרטיה מעורבת), האזרחים גם יכולים להתערב באופן ישיר בקבלת החלטות של הפרלמנט. כנראה כתוצאה מההשפעה הגדולה של האזרחים על הממשל באמצעות תהליכי דליברציה משופרים, שויץ הפכה למדינה ניטרלית לפני 350 שנים, ונשארה כך עד היום. למרות היותה ממוקמת, בדומה לישראל בצומת דרכים חשובה בין אימפריות, שוויץ נהנתה משלום ארוך, בגלל חוסר התערבותה בענייניהן של מדינות אחרות, ובגלל המוכנות של אזרחיה להגן בחירוף נפש על שוויץ.

שוויץ היא דוגמה לכך, שמדינה שבה יש תהליכי דליברציה המסוגלים לאזן בין רצונות של אוכלוסיות רחבות, זוכה לשקט ולשלום ולשלווה ולשגשוג.

ישראל איננה מדינה כזאת. בישראל מתקיים דיון פולמוסני, בין שברי מפלגות. דיון שלא נועד לאחד, אלא נועד לרסק את הצד השני ולשבור את כוחו. כתוצאה מכך, ישראל מתנהלת על פי מאבקי כוחות פולטים, אשר לעולם מדירים את המיעוט או את החלשים פוליטית. דבר זה יוצר קרעים בחברה הישראלית, ומקשים עליה ליישב מחלוקות בשלום.

הדבר חמור עוד יותר אצל הפלסטינים. הפלסיטינים הם עדיין עם שבטי בעיקרו (השבטיות נקראת בפיהם, חמולות). כעם, הפלסטינים קמו מתוך מלחמה, והם משמרים עדיין הרבה ממנטליות המלחמה. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטינים עדיין לוחמים בינהם, לפעמים אפילו באלימות.  יחד עם זאת, תחת שלטון ישראל, ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, מבססים לעצמם הפלסטינים לאט לאט את הרשות, ומקנים לה יציבות שלטונית. יכולת הדיון אצל הפלסטינים עדיין רחוקה משלמות בלשון המעטה, אך היא משתפרת. במקום מאבק בין הפלגים, נראה שהולכת ונוצרת יציבות. אך יציבות זאת היא שברירית עדיין. סביר להניח שאם יצא צה"ל מיו"ש, תתרסק הרשות הפלסטינית, והחמאס יעלה, כפי שהוא עלה במצריים. כתוצאה מכך יהפכו הפלסטינים לפלגנים יותר, מילטנטים יותר ושמרנים יותר. סביר להניח שגם כתוצאה מכך, אנו עלולים לראות יותר מאבק עם הישראלים.
לכן, אם אנו רוצים שלום עם הפלסטינים, עלינו לסייע בידהם להפוך ליותר דליברטייבים. כמובן שגם אנו צרכים ללמוד להיות הרבה יותר דליברטיביים.

כיצד הופכים לדליברטייבים?

דליברציה, היא אומנות הדיון המחבר. זאת אומנות שאנו מתחילים ללמוד אותה. ישנן כיום לא מעט קבוצות בציבור הישראלי שהולכות ומפתחות את יכולת הדיון המחבר. אחת מהן היא קבוצת "מפגשים טובים", קבוצה אחרת היא "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" ועוד קבוצות. אך לצערנו, עד כמה שאנו כקבוצות קטנות נדע לנהל דיון מחבר, לא דרכנו יגיע השלום. כדי להגיע לשלום, על המארג השלטוני להגיע ליכולת להפוך לדליברטיבי.

על מנת להגיע למצב של שלטון דליברטיבי, אין ספק שעלינו כקבוצות קטנות לפתח את יכולת הדליברטיביות, אך עלינו לשאוף להרבה יותר מכך, עלינו לשאוף להכניס אל השלטון המדיני מערכות דליברטיביות. עלינו למצוא דרכים שבהם אזרחים יהיו שותפים בקבלת החלטות. עלינו לדאוג שאזרחים ידעו לדון בכל עיר ובכל מקום בצורה דליברטיבית חיובית. עלינו לדעת לדון בין זרמים שונים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, פלסטינים ועוד. עלינו להטמיע את התרבות הזאת, עד שנדע כיצד לעשות זאת תחת כל גבעה רעננה, עד שהתרבות הדליברטיבית תחלחל עד המוסדות. ואני מאמין שאם נדע לעשות זאת, טוב יתחילו המוסדות השלטוניים ללאמץ בחום את המודל הדליברטיבי החיובי. עדות לכך הכוחות הפוליטיים יאמצו את השיטה במהירות נמצאת בועידת מפלגת העבודה הקרובה, שבנויה בנוסח שולחנות העגולים שנוצרו בסיום המחאה.

כאשר תושבי ישראל הגדולה ידעו לדון בצורה חיובית, או אז, הם ידרשו בקול ברור מהכנסת לאפשר להם להכניס תהליכים דליברטיביים חיובים, בהם משתתף כל הציבור. או אז, נדע כבר ליצור תהליכי דיון עם הפלסטינים, שיביאו להסכמות רחבות.

ולכן נראה לי שהמשימה שלנו, היא לפתח את תרבות הדיון המחבר ברחבי הציבור הישראלי, ואם אפשר גם הפלסטיני.

עוד מילה על דיון מחבר:

דיון מחבר לא נוצר בסביבה פוסט-מודרניסטית, ניו-אייג'ית או קונסטורקטיביסטית. לא הכל הולך, לא הכל נכון, ולא הכל נרטיב. דיון מחבר, הוא דיון שבו אנשים מדברים על האמת כפי שהיא נתפסת בעיניהם, וביחד, מנסים לייצר אמת גדולה יותר, רחבה יותר. דיון מחבר, מאפשר לכל אחד להביא את הסיפור שלו לשלוחן, אך הוא מאפשר גם ליצור סיפור שלם יותר. בדיון מחבר, חלק מהאמיתות מופרכות, כיוון שהן אינן עומדות בתהליכי הפרכה. אם לטענה אין ראיות, היא נופלת. אין זה אומר שאת הכל צריך לבסס על ראיות קבילות. לפעמים אפשר להסתפק בכך שאנשים מרגישים טוב אם החלטה כזאת או אחרת, גם אם אין לה הוכחות ברור מישוש. אך בסה"כ, בדיון מחבר, אנו הולכים ומוצאים דרכים לפעול, שיהיו מוסכמות על ציבורים הולכים ומתרבים.

אם נדע ליצור את התרבות הזאת ברחוב הישראלי, משם יגיע הדיון-המחבר לכנסת. אם נלמד לנהל דיון מחבר עם הפלסטינים, יוכל הציבור הישראלי והפלסטיני, למצוא דרכים ליצור פתרונות משותפים, שיהיהו טובים לשני העמים.

להבנתי, זאת הדרך לשלום. מה דעתכם?

מטרת קבוצת ואהבת

ארגוני שינוי רבים מתרכזים במאבק. במאבק נגד משהו. מאבק הוא תבנית חברתית שקל לעבוד איתה. היא מגדירה רשעים וטובים, היא מאחדת, כי האויב המשותף והמסוכן, מאלץ אותנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו. היא קלה, כי למעשה לא צריך לעשות הרבה, אלא רק להתנגד, לרכל, ומידי פעם ללכת עם החבר'ה להפגנה. ובעיקר היא קלה, כי היא דורשת מאתנו להפעיל מרכז פשוט במוח הקדמון, שיודע להגיב באגרסיביות או בבריחה. היא לא דורשת מאתנו מחשבה רבה. ויותר מכך, את שטף האנדרנלין אנו מקבלים בקלות, רק מעצם ההזכרות באויב הנורא, הדורש חיסול מידי.

הבעיה הגדולה של ארגוני מאבק, שהם מרכזים את האנרגיות שלהן בפירוק ובחיסול התנגדות. בכך הם רק מעצימות את הצד השני, ובעצם עוזרות ליריב להבנות ולהתחזק. ועוד יותר גרוע מכך, האנרגיות אינן מופנות לבניה. ואז, אם וכאשר סוף סוף אנו מנצחים במאבק, למעשה לא הכנו תשתית לבנייתה של חברה מתוקנת יותר, אלא התמחינו בהרס חברה אחרת. את מירב האנרגיה והחשיבה שלנו (אם בכלל) הפננו לריסוק ההתנגדות. ואם וכאשר מצליחה המהפכה (והיא בד"כ לא מצליחה בחברה דמוקרטית), למעשה הגופים שאנו מקימים אז, הם בדיוק אותם גופים כוחניים, המשתיקים דיון ויוצרים ואוליגרכיה. הם אינם מסוגלים להתקיים ללא אויב, שיאחד את השורות, ואז ארגונים כאלו הופכים להיות מכורים למלחמה.

לאחר ההתנסות בארגוני מאבק, הבנו כדי  כי יש צורך בשיטה אחרת. בשיטה המבוססת על בניה. שיטה שעיקרה אינו שנאה, אלא אהבה. אהבה לזולת, כבוד לזולת, חיבור לזולת. פיתוח תהליכי בניה משותפים, והגעה להסכמות משותפות. אנו מתבססים על תבונה ורגישות לאחר. אנו לומדים, איך אפשר לבנות כאלו ארגונים, שיתמקדו בצורה טובה, ומושכלת, וישמרו על רוח חברית. אנו מחפשים דרכים לגרום לפעילות להיות מהנה, ובונה ומקדמת.

אנו בהחלט בתחילת הדרך. על הקבוצות הללו, ניתן למנות את אקלי, המפלגה הישירה, מפגשים טובים ו"ואהבת". הסרטון הבא, שצולם על ידי נרי, נערך על ידי יאיר, והשתתפו בו אן, גלילה ואני, מסביר את מטרת קבוצת ואהבת, ומהיכן היא באה.

הרבה אהבה,

טל

 

 

מה זאת דמוקרטיה ישובית ואיך יוצרים אותה

מאמר זה התפרסם בבטאון התושבים של קדומים.

רובינו מבינים את המושג דמוקרטיה, כשלטון הציבור על המדינה. אך בתת-המודע אנו מרגישים שאיננו חיים ממש בדמוקרטיה. אנו מרגישים שקשה לנו להשפיע על המדינה. לפעמים אנו גם מרגישים שאינטרסים צרים מנהלים את המדינה. גם ברמה העירונית קשה להרגיש דמוקרטיה. למרות שהמצב בקדומים, להערכתי טוב יותר מאשר במועצות אחרות, עדיין רוב התושבים בישראל מתקשים להניע תהליכים ברמה העירונית. יש משהו מאד מסורבל בשיטה המכונה דמוקרטיה, שמייאשת חלק מאיתנו לפעול בה, ולהשפיע על עתידנו העירוני או המדיני.

הסיבה לקושי נובעת בראש ובראשונה מהצורך לקבל החלטות ביחד (אילו היתה כאן דמוקרטיה שבה כל אחד יכול להצביע ישירות על התנהלות המדינה או העיריה), או הקושי של השלטונות העירוניים או המדיניים לרצות גורמים רבים ככל הניתן.

אלא שכל זה הולך ומשתנה, בעידן בו האינטרנט מהווה כלי יום-יומי לתקשורת לקהלים רבים. לראשונה מתאפשר סוג חדש של דמוקרטיה פעילה, בקנה מידה גדול. דמוקרטיה שניתן לכנותה, דמוקרטיה של שיתופי פעולה.

דמוקרטיה של שיתופי-פעולה מתפתחת על בסיס רשתות אינטרנט שכונתיות או עירוניות.
תושבים בכל שכונה ובכל עיר יכולים לפתוח קבוצת דיון , ולנהל את ההתקשרות בין התושבים. שיתופי הפעולה בין התושבים נעשים על ידי כך שאחד מהתושבים מציע רעיון ברשת השכונתית, שמוצא חן בעיני עוד כמה תושבים. ביחד, בשיטה שנדבר עליה בהמשך, מתארגנים כמה תושבים בקלות, ויוצרים ארוע חברתי או ארגון חברתי עבור כלל הקהילה. ככל שאנו לומדים לשתף פעולה טוב יותר, כך קל להניע יותר תהליכים.

אחד הרזים הגדולים ביותר בדמוקרטיה חדשה זאת, היא שככל שמבינים טוב יותר את רזי התורה, וככל שפועלים על פיהם, כך היא מצילחה יותר. אבל על כך, באחת הפעמים הבאות, בע"ה.

לשאלות ועזרה, ניתן לפנות לטל ירון

ניתן לשאול את השאלות בתגובות למטה ואשתדל לסייע.

מפגש חדש של "מפגשים טובים – בונים חברה ביחד"

זוכרים את הסיפורים שלי על קבוצה של אנשי שמאל ומתנחלים הנפגשים פעם בחודש, ומדברים, נוטעים עצים עושים מעשים, מנסים לקבוע יסודות חיובים בחברה הישראלית, ומגשימים חלומות ביחד?

הנה הזדמנות להצטרף אל הקבוצה. בתחילת חודש ניסן, 5 באפריל, בשעה 20:30 ניפגש שוב, והפעם לדיון על "הגאולה מנקודת המבט שלי".

דוד בן-גוריון כתב: "יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" דוד בן-גוריון.

כיצד כל אחד מאתנו רואה את הגאולה, או את העדרה. האם לשמאל חזון גאולה? האם הוא יכול לדור בכפיפה אחת עם חזון גאולה דתי? ומהם חזונות הגאולה הדתיים? לוויתן ושור הבר, או איש תחת גפנו ותחת תאנתו? איך מביאים את הגאולה? שאלות אלו ועוד, יעסיקו אותנו במפגש הקרוב.

אנא הצטרפו דרך הארוע בפייסבוק.

אשמח לראותכם,

טל

 

 

על גבולות הסובלנות

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשיך לקרוא על גבולות הסובלנות

האם ניתן לדון בקבוצות גדולות על נושאים מורכבים? – המקרה של ערביי צפת

הכותרת בידיעות אחרונות צעקה הבוקר "חרפת הרבנים". ההתנהלות של רבני הערים מרגיזה רבים בציבור השמאלני. מנגד, יכול להיות שיקומו אנשי ימין ודתיים-לאומיים שיצאו להגנה מיידית על הרבנים. נראה שדווקא רבני צוהר, מוציאים פסק הלכה הפוך לפסיקת רבני הערים. שום דיון רציני לא נעשה בנושא. כל צד יתבצר בדעותיו. הבלוגרים ההומניסטים יקטרו עד כמה האיום הגזעני מתעצם במדינה, הטוקבקיסטים יקללו את הסמולנים ואנו נכנס שוב לדיון של כוח ומאבק שעיקרו "כל דאלים גבר". השאלה הנשאלת היא, האם התופעה הזאת היא הכרח, או שניתן לשנותה?

להמשיך לקרוא האם ניתן לדון בקבוצות גדולות על נושאים מורכבים? – המקרה של ערביי צפת