מתוך On Deliberation
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דמוקרטיה השתתפותית, מעודדת אזרחים לקחת חלק בשלטון, ולהשתתף בקבלת ההחלטות במדינה. גישה זאת, שאינה רווחת עדיין בעולם, מעורר שאלות רבות, ויש לה לא מעט מבקרים מתוך האליטות השלטוניות במדינת ישראל, וגם מארגונים הפועלים לחיזוק הדמוקרטיה[1]. מדוע אם כן נדרשת לנו דמוקרטיה השתתפותית? מהם יתרונותיה על פני דמוקרטיית הנציגים בה אנו חיים? הרי מאז הקמתה של מדינת ישראל, שורר במדינה שלטון דמוקרטי נציגי. באמצעות השלטון הזה ניצחנו את אויבנו, הקמנו מדינה, פיתחנו כלכלה מוצלחת, הקמנו ערים וקלטנו עליה. אם כך מדוע עלינו לעודד בה יותר השתתפות אזרחים בתהליכי השלטון?

תהליך שיפור מתמיד של השלטון

הסיבה הראשונה היא שכחברה יהודית-מערבית, אנו מבקשים לשפר את מערכות השלטון שלנו בתהליך רציף ומתמשך. שיטות שלטון שהתאימו לתקופות קודמות, משתנות ומחלפות על ידי שיטות שלטון מתאימות יותר. אחיזת השלטון העזה של בן גוריון ומפא"י בממשל בתחילת דרכה של המדינה, , התאימה לתנאים בהם נדרש גיוס מוחלט של החברה והמשק לצורך הקמת המדינה. אך החל משנות ה-70, חשו אזרחי מדינת ישראל ששלטון עוצמתי וריכוזי זה אינו עונה על צרכיהם, והם מבקשים יותר חופש כלכלי ואישי. בתגובה, העלה הציבור לשלטון מפלגות יותר ליברליות-כלכליות. כיום שוב מרגיש הציבור שהשלטון ריכוזי מידי עבורו, והוא מבקש לבזר את השלטון, ולקבל יותר השפעה על השלטון. תהליך הביזור של השלטון, אם יעשה בצורה הדרגתית ומדודה, יבטיח את התאמת שיטת השלטון לצרכי התקופה ויענה על רצונם של האזרחים בצורה טובה יותר. בעידן הזה, בו בני האדם חשים צורך גדול לשנות ולהשפיע על עולמם, דמוקרטיה השתתפותית יכולה לתת תשובה הולמת לדרישות החדשות.

חדשנות, יצירתיות, חוכמת הרבים, לגיטימציה והעצמה

באופן אינהרנטי מערכות שלטון מתקשות לאמץ חדשנות. כדי שמערכת שלטונית תפעל ביעילות, עליה לייצר תקנות וחוקים שיאפשרו לכל אלפי ועשרות אלפי האנשים שעובדים בה להיות מתואמים, ולפעול ביחד ליצירת התוצר הרצוי. ככל שארגון גדול יותר, כך הוא נדרש ליותר חוקים ותקנות. ככל שהארגון גדול יותר, הנעת תהליכים הופכת להיות מורכבת יותר ותלויה יותר במשחקים פוליטיים, המורכבות האנושית עולה. כתוצאה מכך ארגונים גדולים מאבדים מגמישותם ומיכולתם לחדש. אני מעריך, כי אין זה רק עניין של מבנים וחוקים, אלא גם בחירה של מאפייני העובדים שמועסקים בארגונים גדולים שמקשה על חדשנות. ארגון גדול דורש משמעת ומילוי הוראות, ולכן לעובדים יצירתיים קשה לשרוד ולפעול בתוך ארגונים , והם מעדיפים, אם יש להם אפשרות, לעבוד בארגונים קטנים יותר. לעומת זאת אנשים בעלי נטייה למשמעת ומילוי הוראות, יוכלו לתפקד טוב יותר בתוך מסגרת גדולה. כתוצאה מכך, גם מבחינת הנטייה של האנשים הפועלים בתוך הארגונים הגדולים, תהיה לארגונים גדולים נטייה רבה יותר לשמרנות ופחות נטייה לחדשנות.

מצד שני מערכות שלטונית, אינן יכולות לקפוא על שמריהן. הן נדרשות להגיב לארועים בזמן אמת. עליהן לשרת את הציבור ולענות על צרכיו 24 שעות בימימה, 365 ימים בשנה. עליהן להגיב לנסיבות משתנות, וסביבה משתנה. בהיבט זה, החיים במאה ה-21, עתירת הטכנולוגיה, מעמידם על מול הרשויות השלטוניות אתגרים רציניים. האזרחים כיום רגילים לקבל תשובות בתוך שברירי שניה. הם רגילים לנוע במהירות ממקום למקום, באמצעות תוכנות ניווט חכמות. אזרחים כיום מקבלים אינפורמציה, וגם עורכים קניות בכל מקום בעולם. האזרחים שכיום מרגישים מועצמים על ידי מאות חבריהם ברשתות החברתיות, רגילים להשפיע ולהנות מחרות גדולה יותר משחשו הוריהם.

על מנת להישאר רלוונטיות, מערכת השלטון חייבת לעבור התאמה, וללמוד לעמוד בסטנדרטיים של סביבת המאה ה-21, ולהתאים את עצמן אל מידת החרות וההשפעה שאליה התרגלו תושביהן. לשם כך עליהן לשמור על חדשנות, תגובתיות והענות מותאמת לצרכי התושבים.

אלא שצרכי החדשנות של המערכות השלטוניות מתנגשים עם הצורך של המערכת בשמרנות מובנית. כדי להתגבר על הקונפליקט הזה, חברות מסחריות גדולות וגופים שלטוניים פתחו "מרכזי חדשנות" או "מרכזי עתיד". מרכזים אלו פותחו כך שיאפשרו לארגונים הגדולים הללו להגיב במהירות לסביבה המשתנה. השיטות במרכזים אלו שונות, אך כל שיטה נועדה לאפשר בסופו של דבר למנהלים, עובדים ואזרחים המבקשים לכולל שינוי, להוביל שינוי בארגון. למיטב ידעתי, רוב השיטות שבהן משתמשים מרכזים אלו, מאפשרים ליצור שינוי מחוץ לארגון, ואז להכניסו לתוך הארגון. במרכז בעתיד העירוני בו שימשתי כמוביל, ביקש ראש העיר לאתגר את המודלים הקיימים, ולפתח מרכז עתיד, שיגמיש את הארגון עצמו. הניסיון שעל פיו נכתב הספר הזה, נכתב לאור האתגר המיוחד הזה.

כאשר יודעים לרתום נכון את חוכמתם ותבונותם של המוני התושבים, לא רק שניתן לחדש את העיר והארגון, אלא ניתן גם לפרוץ דרך על ידי פתרונות יצירתיים, ולמצוא פתרונות חכמים. תושבי העיר, הם משאב עצום של ידע ותבונה. כאשר ארגון מעמיד לפני עצמו אתגר, כמעט בטוח, שבין תושבי העיר, יהיה מישהו או מישהי שימצאו פתרון יצרתי לאתגר. בשילוב נכון של תושבים ניתן למצוא דרכים חדשות ויעילות לענות על צרכי השעה. ובתנאים מתאימים, ניתן לרתום את תושבי העיר ליצירת חזון משותף, שיניע את התושבים והעירייה למקומות חדשים, יעלה את ההזדהות עם העיר, ויגביר את ההון החברתי.

עיר שתצליח לרתום את ההון האנושי של תושביה לצרוך קידום החיים המשותפים, תזכה לחוסן קהילתי, ולפטריוטיות מקומית גבוהה. מנהיגיה, יזכו לקרדיט גבוה ולהערכה רבה.

עליה בכוחו הפוליטי של הציבור ויכולתו להשפיע על הבחירות

הופעת הרשתות החברתיות הובילה מתחילת המאה ה-21 לעליה משמעותית בכוחו של הציבור להשפיע על השיח הפוליטי. מאז ראשית המאה, אנו חווים התארגנויות של מאות-אלפים ומיליונים של בני אדם ברחבי הגלובוס, המתאחדים להפגנות ענק, ואף להפיכות ענק, כדי להשפיע, ולשנות את מסלול ההיסטוריה. במשך חמשת אלפי השנים של ציוויליזציה אנושית, לא נראתה תופעה כזאת שבה מאות אלפים ומיליונים יוצאים לשנות את המדינות שלהם ללא מנהיגים קבועים, וללא גופים מארגנים. נראה כי חוקי הפוליטיקה שנרשמו בדפי ההיסטוריה, הולכים ופוקעים, ותחתיהם קמים חוקים פוליטיים חדשים. מתוך הצורך של רבים מאתנו להשפיע, עולות תנועות חדשות, כדי לקדם נושאים הבוערים לחבריהן. התנועות הללו קמות כמעט באופן ספונטני, ומבלי שיוצריהן התכוונו להיות מנהיגים. כך, מבלי שהתכוון, הפך מהנדס אנונימי בשם שמעון אוקהויז, למנהיגם של רבע מיליון איש בישראל, המבקשים להאריך את שעון החורף. דפני ליף, עורכת וידאו צעירה שהתקשתה להשיג דירה בתל-אביב במחירים סבירים, הפכה לאייקון של 450 אלף איש שהגיעו להפגנה הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל. רותי שפיצר, עובדת קהילתית מקרני שומרון, הפכה למנהיגת מחאה כנגד שרותי האוטובוסים באזור השומרון. לציבור יש היום כלים טכנולוגים המאפשרים לו לפעול ביתר שאת, ולהשמיע את קולו בעוצמה שלא הייתה קיימת בעבר. הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחד ואחד מאתנו להשמיע את קולו, ולדרוש שינוי. הטכנולוגיה שעומדת לראשות לא מעט ילדים במדינת ישראל, נושאת כוח חישובי וכמות ידע בקצה האצבעות שלמהנדסי החלל של נאסא, לא היה ב-1969, כאשר הנחיתו את האדם הראשון על הירח . כל נער ונערה הפעילים ברשתות החברתיות יכולים להגיע בקלות למאות ואלפי חברים. נערה שהתרגלה להיות איקון תרבות עבור מאות קוראים, מרגישה עוצמות ותחושת יכולת לשנות, שבעבר היו רק למעטים (ויצמן כ. שיחה אישית). הנוער רגיל לקבל תשומת לב ואהדה על כל כוס קפה ששתו בבוקר. הודעה ויראלית, מסוגלת להגיע למאות אלפים בתוך ימים קצרים, גם בלי סיוע של המדיה הישנה. סודות מדינה, וסודות פוליטיים מוצאים את דרכם במהירות לתודעת הציבור ברשתות הבלוגרים שאינן יודעות גבולות. הכוח של הרשתות החברתיות מורגש היטב, הוא משפיע על התקשורת הישנה, וגם על הפוליטיקה. הציבור הולך וקונה לו חזקה על תקשורת חדשה, חסרת גבולות ובעלת יכולת משמעותית לשנות את פני הפוליטיקה.

פוליטיקאים ופעילים חברתיים שרוצים להמשיך לשרוד במערכת התקשורתית החדשה אינם יכולים להתעלם מהזרמים הללו. הציבור היום הרבה יותר אקטיבי מאשר היה אי פעם בדרישותיו להשתתפות במערכות הממשל, וברצונו להשפיע על הדרך בה המדינה מתנהלת. הציבור מחפש לעצמו דרכים לשנות ולהשפיע ביעילות, וארגונים ודרכי פעולה חדשנות נוצרות על בסיס יומי. אנו כיום נמצאים במרכזו של שדה ניסויים עצום. ברחבי הגלובוס הולכות ומתפתחות טכניקות פוליטיות חדשות, ומתפשטות במהירות לשאר חלקי המרשתת. הפוליטיקה שבעבר היוותה גן כמעט-סגור למתי מעט בעלי יכולת, היום מעורבות על ידי אזרחים הולכים ורבים ונבחנת על ידי עשרות-אלפי עיתונים זעירים, שכל אחד מהם יכול להפוך מחר לכוכב לרגע, ולהפיץ את המידע שחשף. בישראל ובעולם כיום, הולכות ונבנות תנועות וארגונים שלומדים כיצד לרתום את האנרגיה הזאת לכדי עשיה פוליטית.

אותם אנשי ממשל ופעילים פוליטיים שיבינו כיצד לנתב את הרצון האדיר הזה, ואת כוחו של הציבור להשתתף במערכת הפוליטית, יזכה לתומכים רבים, ולרוח גבית שתניע אותו הרחק לפני המחנה של הפוליטי שלא הסתגל לשינוי. הרחק אל תוך המאה ה-21. המאה שבה הצטרפו ההמונים אל מעגל ההשפעה האקטיבית העירונית, הארצית ואף הבין-לאומית. אל מקום בו "אזרחים-פשוטים" לוקחים חלק משמעותי בהתפתחותה של העצמה אזרחית שלא היו רבות כמוה בהיסטוריה האנושית. ספר זה מיועד לאלו המעוניינים להיות מובילי שינוי.

שיפור השלטון

גם אם עיקר עיסוקם של סדרת המאמרים עוסק במערכת השלטון, אני מציע כי חלק גדול מהתובנות שיעלו, יוכלו לתרום גם למי שמנהל או מנהלת ארגונים גדולים. בין אם אלו ארגונים עסקיים, ובין אם ארגוני חברה אזרחית. הכלים שנציג, מאפשרים ליותר שותפים לקחת חלק בכל ארגון, ויחד לשפר את חוכמת הרבים שבקבלת ההחלטות, ואת היעילות הארגונית. הכלים שפיתחנו ואנו עדיין מפתחים, מאפשרם קבלת החלטות מהירה וטובה יותר מזאת הנהוגה כיום בארגונים הקיימים. ארגונים שבהם פעולת השתתפות רחבה, מחייבים שלטון שקוף, ורוח של חדשנות ויוזמה, וכך הרבה מהמשחקים הפנים-פוליטיים נמנעים ובמקומם עולה אווירה של פעולה משותפת לטובת הארגון ומטרותיו. וכך הפרקטיקות השתתפותית שאנו ממליצים עליהן לגופים שלטוניים, יכולים גם להפוך ארגונים עסקיים, להרבה יותר יעילים, הרבה יותר חדשנים, אשר מגיבים טוב יותר לצרכי השוק.

מאמרים אלו נכתבים על בסיס ניסיון עשיר שהכותבים צברו בארגונים שטוחים ובארגונים היררכיים. בסיוע לעיריות להניע תהליכי שיתוף, ובלמידה מתמשכת מתוך הניסיון שנצבר במקומות רבים בעולם בהם תהליך השתתפות הציבור צברו ניסיון והצלחה.

עקרון השיוויון בפני המדינה

הסיבה השנייה היא שבחברה מערבית-ליברלית (ולדעתי גם יהודית) אנו מעריכים כל אדם כעולם ומלאו. כשווה בערכו לכל אחד אחר. כל אחד מאתנו חשוב, וכל אחד מאתנו יקר. אין שווים יותר ואין שווים פחות מבחינת ערכנו. זה נכון שאיננו שווים בתכונותינו, יכולותינו, מינינו או העדפתינו, אך ערכינו האנושי שווה בעינינו ובעיני המדינה. ערכו האנושי של עו"ד מוצלח, אינו שונה מערכו האנושי של דר-רחוב המקושש מחיתו מנדבת ליבם של עוברים ושבים. בעבור המדינה כולנו אזרחים שווים, בין אם הפרוטה מצויה בכיסנו, ובין אם לאו.

כאשר אנו מקימים משטר בו ישנם אזרחים המסוגלים להגיע קרוב יותר לאזורי קבלת ההחלטות, ואחרים שמורחקים מאזורי קבלת ההחלטות, אנו ממילא גם מעניקים לאזרחים המקורבים יתרונות בניצול משאבי המדינה והעדפותיה, ולמעשה, בשיקוליה של המדינה, אנו מקנים להם ערך גבוה יותר.

הטיה לטובת מגזרים ושכבות מסוימות באוכלוסיה היא דבר טבעי, כאשר פרומיל מן האוכלוסיה הוא בעל יכולת החלטה בפועל. במדינת ישראל נבחרים 120 נציגים כדי לייצג אוכלוסיה של מעל שמונה מיליון אזרחים (נכון ל-2014). בקרב נציגים אלו מרוכז כוח ההחלטה עבור שמונה מיליון. כל נציג בכנסת מייצג 68 אלף אזרחים, ולכן ההשפעה הסגולית של כל אזרח על נציגיו, היא חסרת משמעות כמעט. בישראל אי-היציגות מוחמרת, כיוון שאין נציגות ישירה. אזרחי ישראל בוחרים מפלגות ולא נציגים אישיים, ולכן הנציגים אינם תלויים באזרחים ישירות, אלא במנגנוני המפלגה.

כיוון שהשפעתו הסגולית האישית של כל אזרח היא נמוכה, מעדיף רוב הציבור לא להשקיע משאבים בהשפעה על המערכת הפוליטית ועל הנציגים, למעט, המינימום של בחירת המפלגה המועדפת עליו בזמן בחירות [2]. לעומת זאת אנשים בעלי עוצמה חברתית, כמו קבלני קולות, עמותות ממומנות, או אנשים וגופים שבידיהם משאבים כספיים רבים, מסוגלים לגייס את המשאבים המתאימים, ולפתח יחסי הדדיות עם הנציגים. כך יוצא שבשלטון נציגים, ישנן קבוצות קטנות של אזרחים שיוצרות השפעה רבה יותר על הגוף המחוקק מאשר מרבית האזרחים. כתוצאה מכך, מרבית ההחלטות השוטפות במדינה בסופו של דבר יוצרות העדפה כלפי מיעוט בעל-יכולות, ואילו מרבית האזרחים מאבדים יכולת השפעה ממשית על ההחלטות. יוצא מכך, שבפועל, עבור המדינה, אין האזרחים שווים. ישנם כאלו שקולם נשמע יותר ומשקלם בקבלת ההחלטות רב, ואילו הרוב הגדול, אינו זוכה לייצוג כזה, ומשקלם הסגולי, האישי, זעום. אם נשווה זאת במספרים, ניתן לומר כי יתכן שלרוב הגדול במדינת ישראל יש אולי השפעה כוללת שקולה לזאת של בעלי-האמצעים-הפוליטיים, אך כיוון שהקבוצה של בעלי האמצעים מורכבת ממיעוט זעיר של כמה אלפים, ואילו קבוצת הרוב מורכבת מציבור של שמונה מיליון אזרחים, הרי שהקול של אזרח מן השורה, קטן פי כמה רבבות מקולו של חברו מקבוצת בעלי האמצעים הפולטיים. וכך, בניגוד לערכי הדמוקרטיה הרואים בכל אדם אישיות בעלת ערך שווה, בפועל, המערכת הנציגותית במדינת ישראל גורמת להפרה של השיוויון בין האזרחים, ומאפשרת לתת קבוצות להשפיע יותר מאשר מרבית האזרחים.


שקיפות ובקרה

הדרישה לשיוויון שמופיעה גם בכתביהם של התיאורטיקנים המובילים של הדמוקרטיה הדיונית (deliberative democracy), היא דרישה תיאורית (Cohen, 1989; Habermas, 2001). בפועל, כפי שאראה וארחיב בפרק שיעסוק באתגרי ההשתתפות האזרחית, קיימים אתגרים גדולים בדרך לשיתוף המונים בקבלת החלטות ציבוריות. ישנן מדינות בהן הדבר אכן קורה. בשוויץ, כמו גם באזורי צפון מזרח ארה"ב, ישנה תרבות מוצלחת של השתתפות ציבור, אך פיתוח מנגנונים אלו דרשו מאות שנים של פיתוח, ניסוי וטעיה. אני אציע שנוכל ללמוד מן המקומות הללו ונוכל לאפשר שיתוף ציבור, אך בשלב זה, במדינת ישראל אין עדיין את תרבות הדיון ואת המוסדות הדיוניים המאפשרים שיתוף ציבור נרחב. לכן, עד שנמסד מוסדות כאלו ועד שנפתח תרבות המתאימה לדיון המוני, יאלץ הממשל בישראל להסתפק בדיונים שנערכים על ידי קומץ נציגי ציבור. אך גם אם עדיין אין שיתוף ציבור מלא, הרי ששיתוף ציבור חלקי, יכול לסייע לשיפורה של מערכת השלטון הישראלית, בפתרון בעיה שכבר במאה ה-18, זיהה ז'אן ז'אק רוסו וכתב עליה ב"האמנה החברתית". רוסו זיהה שקיים כשל במערכת הנציגים. מהתבוננותו על מערכת הנציגים הוא זיהה שנציגים שנשלחו לייצג אינטרסים של ציבור, בפועל פועלים בראש ובראשונה לקידום האינטרסים האישיים שלהם, בשלב השני, הם ידאגו לאנשים מקבוצת האינטרסים הקרובה אליהם, ורק בסוף, בעדיפות אחרונה, הנציגים ידאגו לאינטרסים של שולחיהם. כשל נציגותי זה, מוכר לנו כיום גם בכלכלה כ"בעית הסוכן". תחום הכלכלה הכיר בכך שגם בעסקים, כאשר דריקטוריון ממנה נציג (מנהל, במקרה של הכלכלה), הנציג ידאג קודם כל לאינטרסים הפרטיים שלו, ורק אחר-כך לאינטרסים של שולחיו. הכשל היצוגי נובע מפערי מידע הקיימים בין הנציג לשלוחיו. בעוד לשולחים יש מעט מאד ידע על הסביבה בה פועל הנצגי, לנציג יש ידע רב על התנהלות החברה, השוק, וכל הקשור לתפעול העסק. מצב זה של פערי מידע, או מידע א-סימטרי, מאפשר לנציג להסתיר מידע רלוונטי לשולחיו, ולהציג מידע אחר שיטעה את שולחיו וישרת את מטרותיו, בעוד האינטרסים של שולחיו עלולים להיפגע. במצב הידע הא-סימטרי, השולחים אינם יכולים לבקר את הסוכן, ואינם יכולים לכן לוודא שהאינטרסים שלהם מיוצגים במלואם על ידי הסוכן[3].

מצב המידע הכשל הנציגותי אפשרי כאשר לנציג ידע רב יותר מאשר לשולחיו. אך כאשר מאפשרים למידע לזרום באופן חופשי מכלל רמות הארגון, השולחים יכולים לקבל הרבה יותר מידע וכך לבקר ביעילות גבוהה יותר את הסוכן[4]. במצב של חופש ידע, אין צורך שהשולחים יבקרו באופן תמידי את הסוכן. מספיק שהסוכן עצמו, יודע שאין לו שליטה על הידע, ולכן כל אחד יוכל לבקרו ולהזהיר את השולחים לגבי חרגיה מן האינטרסים שלהם, כדי שהסוכן ידבוק ביתר קפידה במטרותיהם של שולחיו ולא במטרותיו הוא.

מצב זה של הפחתה באי-סמטריות של המידע נוצר באופן טבעי, כאשר אזרחים מן השורה, שאינם מקבלים שכר מן המערכת השלטונית, מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות השלטוניות. ראשי ערים, ומערכות שלטון אחרות, שישתפו אזרחים במערכת השלטונית, יגרמו לכך שההתנהלות השלטונית תהיה שקופה יותר, נתונה יותר לביקורת, ובכך יובילו למצב שבו המערכת כולה, נאמנה יותר לשולחיה, כלומר לראש העיר ולשולחיו, תושבי עירו. ובמקומות בהם תהליכי השיתוף פועלים בהצלחה, היעילות הארגונית של הגופים השלטוניים משתפרת פלאים.

יש שיטענו כי ביקורת ציבורית מסוג זה אינה הכרחית, שהרי במדינת ישראל קיימות מערכת ביקורת, בדמותן של העיתונות ומערכת המשפט. ואכן מערכות אלו עושות עבודת קודש. בימים אלו, בהם שר אוצר, נשיא מדינה וראש ממשלה נשפטים ונענשים על ידי מערכת המשפט, בעידודה של התקשורת, אכן נראה כי מערכת הביקורת פועלת. אלא שפרשיות אלו, הן "הדובדבן" שבקצפת השחיתות. במערכת הממשל פועלים מאות אלפי עובדי ציבור. זהו גוף ענק שגם המערכת המשולבת, של עמותות צדק, תקשורת ומערכת המשפט אינן יכולות לטפל ולבקר את כולו. מערכות הביקורת הללו יכולות לעלות רק על הדגים הגדולים מאד, בפרשיות הקשות ביותר, אך מרבית השטח השלטון למעשה אינו מבוקר. מה גם שלהערכתי, מרבית בעיות היציגות בשלטון הארצי והמקומי, אינן בהכרח בעיות שחיתות, אלא בעיות של חוסר יעילות ממשלית, הנובעים מכך שבעלי תפקידים, שצריכים לשרוד במערכת פוליטית כל כך מורכבת, נדרשים לתפעל רשת של מורכבת אינטרסים צרים במקום העבודה שלהם, עד שלבסוף, קשה להם, גם אם רצו, לפעול ביעילות למען האינטרסים שאותו הם משרתים. אני חושב שאחד המשפטים ששמעתי לגביהם את מירב ההסכמה הן בארגוני שלטון והן בעסקים גדולים, היא שכדי לנהל מערכת שלטונית, 90% מהזמן מוקצב לניהול הפוליטיקה הפנימית, ורק 10% נשארים כדי לשרת מטרת הארגון. זאת בעיה, שככל הנראה חוצת ארגונים, וחוצת מגזרים, ולמערכת הביקורת כמעט אין אפשרות לטפל בה.

אבל בישראל יש לנו עוד בעיה שמקשה על הביקורת. אחד הכלים שדמוקרטיית נציגים אמורה לספק לבעיה המחסור בביקורת הוא ביזור כוח בן הרשויות השונות. רעיון הפרדת הרשויות. נועד להבטיח שגופי שלטון שונים לא יהיו תלויים אחד בשני, ולכן יאזנו אחד את השני ויפקחו זה על זה. בפועל, במדינת ישראל הפרדת הרשויות לוקה בחסר. שרים במדינת ישראל, המהווים את ראשי הרשות המבצעת, הם גם חברי כנסת, וחברי קואליציה מובילים. כתוצאה מכך, חברי הממשלה, יכולים להוביל חקיקה שתגביר את כוחה של הראשות המבצעת ותחליש את כוחה של הרשות המחוקקת. גם המערכת השופטת בישראל אינה מופרדת דיה מהרשות המבצעת. מבקר המדינה, המהווה שלוחה של מערכת המשפט, ממונה על ידי הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת. אך בפועל, כיוון שהממשלה שולטת בקואליציה והקואליציה שולטת בכנסת, הממשלה גם שולטת במינוי הדמות שאמורה לבקר אותה. אותו דבר נכון גם בשלטון המוניצפלי. בפועל הרשות המבצעת היא זאת שממנה את המבקרים, ולכן יכולת הביקורת על ל הגוף המבצע תפחת. הבלמים העיקריים לרשות המבצעת הוא בג"צ שאינו יכול לבקר את הממשלה, אלא רק לעצור פעולות ממשלה וחקיקה. כך נוצר מצב, שבמדינת ישראל מערכת הבקרה והאיזון חלשה יחסית למודל הדמוקרטי הקלאסי.

חוסר היכולת לאזן ולבקר מחמיר כאשר מדובר על אינטרסים חוציי-מפלגות, כמו פיקוח על מקורות ההכנסה של חברי הכנסת. במקרים כאלו בהם למרבית הנציגים יש אינטרסים משותפים, אין לציבור כמעט שום דרך להשפיע, למעט ביקרות תקשורתית, שגם היא מוגבלת ביכולותיה.

יתכן וכתוצאה מחולשת הביקורת המובנית במערכת הציבורית הישראלית, מצבה השלטוני של ישראל אינו שפיר. ישראל מקבלת כיום ציון של 61 מתוך 100 במדד השחיתות הבינ"ל, כאשר ציון 100 מעיד על ניקיון משחיתות (“The 2013 corruption perceptions index,” 2013). אנו ממוקמים בשליש התחתון של מדינות ה-OECD, ונמצאים הרחק מאחורי מדינות כמו בריטניה, פינלנד, שבדיה, שוויץ וסניגפור.

לכן אחד הפתרונות להגברת הביקורת הציבורית, הוא מעורבות פעילה של אזרחים בניהול השלטון, כפי שקורה בשוויץ. המעורבות בשלטון מאפשרת לאזרחים לבקר את המערכת ביעילות רבה יותר. בשוויץ, האזרחים לוקחים חלק בניהול השלטון המקומי, וכתוצאה מכך הם עדים לליקוי השלטון. בהיותם גם בעלי יכול חקיקה ישירה, יש להם גם כוח להשפיע ישירות על השלטון ולתקנו. זאת ככה"נ הסיבה שכאשר משווים בין ערים בשוויץ בהן נהוגה השתתפות אזרחים לבין ערים שבהן לא נהוגה השתתפות, מוצאים שהערים המשתפות, יעילות תקציבית ב 12% - 18% ביחס לערים הלא-משתפות, והן גם בעלות חוב ציבורי נמוך יותר[5]. ובמקביל שכר הנבחרים בשוויץ, נמוך בכחצי משכר מקבילהם בפרלמנטים אחרים באירופה.

מעורבות ציבורית, היא אולי אחד הכלים הטובים ביותר הקיימים כיום לתיקונה ושיפורה של הדמוקרטיה הישראלית. בעולם קיימים מודלים יעילים לשיתוף ציבור ואם נאמצם ונתאימם לסביבה הישראלית, יתכן ורבים מן הקשיים של המערכת הציבורית הישראלית ישתפרו, ויחד עמם, ישוב ויתחזק האמון של הציבור בממשל.


יחוסים

  1. אריאלי-הורוביץ, ד. (2006). פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם. (ד. אריאלי-הורוביץ, Ed.) (p. 223). ירושליים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  2. Downs, A. (1957). An economic theory of political action in a democracy. The Journal of Political Economy, 135–150.
  3. Arrow, K. J. (1963). Uncertainty and the welfare economics of medical care. The American Economic Review, 941–973.
  4. Saxton, G. D., & Anker, A. E. (2013). The Aggregate Effects of Decentralized Knowledge Production: Financial Bloggers and Information Asymmetries in the Stock Market. Journal of Communication, 63(6), 1054–1069.
  5. Feld, L. P., Kirchgässner, G., & Schaltegger, C. A. (2011). Municipal debt in Switzerland: new empirical results. Public Choice, 149(1-2), 49–64.