מבט פילוסופי

בחיפושיי אחר דרכים בהן יכולים ליברלים לתפוס מנהיגות, הגעתי לקבוצה שנקראת "היוזמה לפרוק הריכוזיות". אני מתחבר לקבוצה הזאת, כי גם אני, כבעלי ראיית עולם ליברלית, חושב שקרטלים ומונופלוים בתחום העסקי וגם בתחום התקשורתי, פוגעים בחופש המחשבה וביכולת השגשוג של החברה האנושית.
אך מייד תמהתי, מדוע עלינו "לפרק את הריכוזיות". האם אין מטרתנו לבנות חברה חופשית יותר, או בעצם להגביר את התחרויות בשוק?
הלכתי ושאלתי את אנשי הקבוצה, האם לא ניתן לשנות את שם הקבוצה למשהו חיובי כמו "הקבוצה להגברת התחרויות בשוק" חשבתי כי כך ניתן יהיה לאגד אנשי עסקים קטנים ובינוניים, על מנת ליצור כוח פוליטי משמעותי שיעזור להפוך את השוק לחופשי יותר, ויאפשר יותר חופש פעולה לרבים אחרים.
התשובה שקיבלתי היא כזאת:

אני חייב לציין כי התשובה בהתחלה מצאה חן בעיניי. כאשר רוצים לאחד קבוצות גדולות, צריך לפנות אל מכנה משותף רחב. חבריי הסוציאליסטים, הידועים כאנשים שאוהבים להחריב דברים לפני שהם בונים דברים אחרים ("עולם ישן עד היסוד נחרימה"), אכן יכולים להתחבר לססמא "פירוק הריכוזיות"… זה מתאים לאג'נדות הסוציאליסטיות של פירוק בעלי ההון. ומצד שני, הקפיטליסטים יכולים לחיות בשלווה עם "פרוק הריכוזיות", שמאפשר יותר חופש מבחינתם.

יופי. וגר זאב עם כבש וסוציאליסט עם קפיטליסט. על פניו נראה שיש בכך יופי ויעילות.

אך בכל זאת אני מעוניין להרהר בדבר.
אם נחשוב על התהליכים שנדרשים ליצור חברה חופשית. מה עלינו לעשות? האם עלינו להלחם? אולי. אך מהניסיון, מלחמה אינה כלי יעיל לטווח ארוך. היא טובה לטווח הקצר, הוא אולי מורידה קצת את מחיר הקוטג', אך היא אינה יוצר חלופה. היא מונעת יצירת דרך חלופית בריאה למצב הקיים. כאשר מפרקים, אף אחד לא חושב על הבנייה. לעומת זאת, כאשר בונים, מתוך תהליך השינוי, נוצרת גם החברה הטובה יותר שרצינו ליצור.

כדי ליצור שינוי, יש להתאגד סביב מטרה מסויימת. כדי שהמטרה הזאת תצליח, יש להקים ארגון פוליטי, שתפקידו ליצור לובי נרחב, וקמפיינים עממי נרחבים. לשם כך יש לסחוף את ההמונים והתקשורת. בניגוד למקובל לחשוב, ההמונים אינם אוהבים מלחמה. רוב הציבור הוא ליברלי. הוא אוהב לעבוד למען, לתרום למטרה ולהתקדם. המקרה של שליט, הוא דוגמא קלאסית. הציבור אוהב לראות אחדות, רעות, ביחד. הוא מוכן לעבוד למען הביחד לאורך חמש שנים, ולא להתיייאש (אם יש מנהיגות שלא מתייאשת).

אני חושב שהדרך שמציע השם "פרוק הריכוזיות" תוביל למאבק שתפקידו פירוק. פירוק שלא יבנה חברה, אלא ילחם בתחנות הרוח של הכוח המונופלי, שישיב מלחמה שערה.

אילו יכלה הקבוצה לפעול במקום זאת, בעד יצירת משק חופשי יותר, בשילוב של בעלי עסקים קטנים ובינוניים, תוך הפעלת אמצעי שיווק טובים, היא אולי היתה מצליחה לרתום יותר אנשים למעגליה.

ובכ"ז, אולי אני טועה. בסה"כ החבר'ה הללו עשו עבודה טובה, ויש להם כ-2444 חברים נכון לרגע זה.

אין לי תשובה ברורה. אני מסתכל על התופעה ובוחן אותה. בהמשך נראה מה עובד יותר ומה עובד פחות.

מה דעתכם? האם יש שם מתאים יותר, שיכול לאפיין גם בנייה, וגם שיתוף פעולה בין כולם?

אתמול התכתבנו אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה על ההצהרה המשותפת של ה-99% מארה"ב, והתבסמנו מהיכולת של ארגוני ה- occupy להגיע לקונצנזוס בקבוצות גדולות. אלא שמי שנכנס אל ההצהרה הבוקר, גילה מחלוקות חריפות. מי שכותבים את המסמך טוענים לאוליגרכיה ולדיקטטורה של אנשי "כיבוש-וול-סטריט" (ראו ציטוט למטה).

אני מציע שכדי שנמנע אי פעם מאוליגרכיות (על אף חוק הברזל של האוליגרכיה), יהיה עלינו להימנע ממצב בו רק ארגון אחד הוא הדובר. לדעתי אירגונים דמוקרטיים-ישירים, צריכים להיות עצמאיים, ולפעול ביחד רק אם שיתוף הפעולה משרת את טובתם המשותפת.
כך יווצר איזון בריא בין הצורך להגיע לקונצנזוס, לבין הצורך של ארגונים ובני אדם לשמור על חרותם הפרטית, לפעול על פי דרכם. כך, תמנע האפשרות של היווצרות אולגרכיה-של-כוח, ותופיע אפשרות להתפתחות מנהיגות, המובילה מתוך בחירה חופשית, והטווית דרך אופטימלית עבור רבים או אף יותר טוב מכך, יופיעו תהליכי הסכמה שבהם הציבור יוביל את עצמו.

הנה ההודעה מהבוקר שהתפרסמה תחת ההצהרה.

As some of you may know, this Working Group started with seven people in Liberty Park. It was announced to the NYCGA on 10-15-11 at 7:45pm. Since then, the NYCGA has done everything it can to tear down this group because our goal of electing 870 delegates to a National General Assembly does not serve the interests of the oligarchy that runs #OWS in NYC. They seem to think #OWS is their movement to be controlled from NYC where it started. In any event, the NYCGA has now taken down our Working Group that was set up on the official NYCGA webpage. I have repeatedly asked for the admins of this website to restore the 99% Working Group that was deleted by Stand Ford. No one in the actual working group formed in Liberty Park on 10-15-11 ever had admin control of the Working Group webpage that was deleted by Stan Ford. We are waiting to see if NYCGA will reintroduce the 99% Declaration Working Group to this website so we can have our point of view heard and developed here. We are not holding our breath because our goals do not serve this small group of people who run the website and facilitate the NYCGA. I really have no faith in the NYC chapter of #OWS and have no desire to work with them again

המחאה היא התגשמות של חלום (ישן), שחבריי ואני חולמים עליו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לאורך דרכינו המשותפת, הדעות הפוליטית שלנו לא שינו דבר. אנו ימניים ושמאליים שחלמנו חלומות דומים, וניהלנו את עסקינו, ללא קשר לדעותינו הפולטיות. ולכן לתומי, הייתי משוכנע שמחאה מהסוג הזה, שמתאפיינת ברמת עממיות גדולה מאד ודיון חופשי, תמשוך אליה ימין ושמאל כאחד. אלא שבשנה האחרונה, התחלתי לשים לב שימין מגיב שונה מהשמאל לתהליכי דמוקרטיה ישירה.

ההפתעה הגדולה ביותר, הגיעה עם פרוץ המחאה. מלא התלהבות מאירועי המחאה, פניתי לאנשים בסביבתי הקרובה, שנמנים על הדתיים-הלאומיים מתוך הערכה שהם יצטרפו בשמחה למחאה. הרי רבים מאד מהם נמנים על מעמד הביניים (ואפילו על החלק הנמוך של מעמד זה). כמעט כולם בעלי משפחות מרובות ילדים. כולם מאמינים באהבת-ישראל, ובשיח, וברעות ובעזרה הדדית. בדיוק סוג החומרים הדרושים להשתלבות מלאה במחאה מסוג זה. והנה להפתעתי, גילתי חומה כמעט בצורה. היו שם מעטים (בעיקר מעטות) שאכן אהבו את המחאה, אך הרוב התנגד למחאה. לתדהמתי, אפילו אנשים ליברליים מאד מתוך המחנה הדתי-לאומי התנגדו למחאה. הייתי בהחלט מופתע. בהמשך ניסתי לברר מדוע הימין (בעיקר הדתי-לאומי) לא הצטרף למחאה בצורה מסיבית. הפוסט הזה נועד לסכם את מסקונותיי, ולאפשר לנו לחשוב ביחד על הסיבות האפשרויות להמנעות הימין מהמחאה.

מדוע הימין לא הצטרף למחאה?

 התקשרות

אחד הגורמים הבולטים להתנגדות למחאה בימין היתה התקשורת הימנית. מתסבר שיש תקשורת ימנית. בציבור הדתי-לאומי, עלוני השבת משמשים כלי-תקשורת חזקים מאד ומשפיעים יותר ממה שנדמה. אומנם לא קראתי אותם, אך משיחות עם חבריי, עולה שמרבית העלונים התנגדו נחרצות למחאה. היו לכך סיבות רבות, שעליהן נדבר בהמשך. אך גם "מקור ראשון", הציג קול כמעט אחיד נגד המחאה, כך גם "בשבע" ומעריב (שהינו עיתון של בעלי-הון) וישראל-היום (פרו-ביבי).  העיתונים הללו, ניסו להציג את המחאה כמחאה שמאלנית נגד ראש-הממשלה, המנוהלת על ידי השמאל-הלאומי או/ו הקרן החדשה לישראל (הנחשבת לגיס חמישי בעיני הימין). מהכרותי את השטח, להד"מ. אומנם הקרן החדשה עזרה, אך היא לא היתה המניע העיקרי. המחאה יצאה מכיוון אחר לחלוטין, שנבע מתרבות שהתפתחה באינטרנט ובאוירת אהבה של ארגוני החופש וההעצמה הפועלים בישראל. ארגונים שאין להם דבר עם התחום שנקרא שמאל או ימין. השמאל-הלאומי בסיפור הזה, היה בעיקר טרמפיסט.

התקשורת הימנית, אספה אנקדות שמאליות וטענות של הקרן החדשה, ותוותה מחלקי המידע סיפור מאיים מבחינת הימין. כאשר ניסתי להראות שהפעם מדובר במחאה אחרת, היה לי קשה להראות זאת, בגלל העדר שקיפות מספקת מבחינת ראשי המחאה. יתרה מכך, תמונות של תנועת דרור, ובית הנוער העובד והלומד ומוערבות פה ושם של שתי"ל רק חיזקו את הטענות שמדובר על מחאה שמאלית.

אנשים בימין, כמעט לא ירדו לראות את מעגלי השיח, או התהליכים ההיפר-דמוקרטים שאפינו את המחאה. גם עדויות של אנשי ימין שהיו, לא השביעו את הטענה שחזרה ונשנתה בתקשורת הימנית, שמדובר כאן על הפגנה שמאלנית נגד הימין.

ההערכה הזאת התחזקה, כאשר הופיעו ססימאות כמו "צדק חברתי" ובמיוחד "מדינת רווחה" . שתי האמירות הללו, ובמיוחד, האחרונה, מאפיינת את השיח השמאלי, ואינה חלק מעולם המושגים הימני. לימין קיים הצדק לבדו (בלי אמירה חברתית), ומשק חופשי/תחרותי.

חברי בימין, טענו כי מדובר בעדויות חותכות, כי אכן מדובר בהפגנת שמאל. אך מי ששמע את הדברים שנשאו מנהיגי המחאה מעל הבמות. מי שצפה במעגלי השיח, ואף השתתף בהם, לא יכול היה שלא לראות שהעניין אינו שמאלי מעקרו, אלא פשוט שאנשי וארגוני שמאל התחברו יותר למחאה, ובאופן סגולי השפיעו יותר על השיח שנוצר במעגלי הדיון וקבלת ההחלטות. אנשי ימין פשוט לא היו שם, כדי להשפיע על השיח, ולכן התוצאות נשמעו יותר שמאליות מימניות.

לא רק התקשורת – גם אופי הימין

איילת שקד, מובילת "ישראל-שלי"

אך לא רק התקשורת אשמה. לדעתי, גם לאופי הימין יש השפעה על חוסר היכולת להתחבר למחאה. בשנים האחרונות,  הימין מצליח להתארגן במסות די-גדולות מעל גבי האינטרנט. תופעות חברתיות כמו "אם-תרצו" שהניעה אלפים רבים להפגנות, ו"ישראל-שלי" של אילת שקד, עם 95 אלף חברים וכמובן לאטמה של קרולין גליק, שסוחף גלי תודעה מרהיבים מעל דפי הרשת. כל האתרים הללו, מאופיינים בצנטרליזציה גדולה, ובהעדר דיון. כל הקבוצות הללו, מנוהלות על ידי אנשים (ולשמחתי, בעיקר נשים) מאד כריזמתיות ומאד חכמות, והן שולחות את הציבור לעשות מעשה. לימין, מסתבר, יש נטיה גדולה יותר להתרכז סביב דמות חזקה.

גם כאשר הימין החליט להצטרף, וניסה לגייס משתתפים ימניים למאהל, הוא נחל הצלחה קטנה מאד. אם אינני טועה, כאשר "ישראל-שלי" ניסתה לגייס תומכים במחאה, רק 600 איש נרשמו בפייסבוק (לעומת מסעות של אלפים שישראל-שלי מגייסת בקלות).

חוסר ההבנה בתהליכי דיון, התאפיין בתלונות ששמעתי מקבוצות פיסבוק בימין שניסו להשפיע. הם מצאו ש"אנשי המחאה לא הקשיבו לנו". הימין ציפה שאם ארגוני-הכוח של הימין יבקשו ממובילי המחאה שישמיעו את התקווה בהפגנה, מיד יהיה שם מנהיג מוביל, שיגיד "יאללה, אחלה רעיון!", וכשארגוני הימין לא קיבלו תשובה מידית, זה נתפס כהתעלמות. אם אינני טועה, שבוע אחר כך, כן הושמעה התקווה בעצרת המרכזית (מה לעשות שתהליכי דיון דמוקרטים דורשים זמן).

אבל יש כאן משהו יותר עמוק לגבי אופי המחאה

הרמב"ם, ממפתחי עבודת המידות, ומאבות ה"חכה לעניים"

יש לא מעט אנשים רציניים בימין, התורמים רבות לחברה, ופועלים בתבונה רבה ומתוך דיאלוג, שעדיין הביעו הסתייגות מהמחאה. הסיבות שלהם, הידהדו גם בתשובות של רבים אחרים בימין. הטענה היתה שעל אדם לבוא קודם בדרישות לעצמו, לפני שהוא ניגש בדרישות לאחרים. רובם ציינו את אופי החיים הבזבזני שמאפיין את החברה הישראלית. תהליכי נהנתניים שגורמים לעליית מחירים. הם גם ציינו את האופי התאוותני של משכירי הדירות. הדרישה שלהם נגעו קודם כל לאדם הפרטי.

אותם ליברליים-ימניים, הכירו בכך שעל הממשלה לפעול נגד הריכוזיות, ובמידת הצורך, במיקרים מיוחדים גם לקיים מדיניות רווחה, אך עיקר פנייתם היתה לתרבות הצרכנות הפושה במקומותינו.

לסיכום:

אלו הבעיות המרכזיות שלמיטב הבנתי מנעו מהימין להצטרף בהמוניו למחאהן:

1. זיהוי של המחאה כהתקפה של השמאל על הימין.
2. כדי שהימין יצטרף, יש צורך שמנהיגים מהימין יכנסו למעגלי הדיון של המחאה.
3. המחאה צריכה ללאזן בין המדינה לפרט. הדתיים-לאומיים אוהבים לדבר על האדם, כאחראי לעיצוב עולמו.
4. שני המחנות יכולים להיות מאוחדים בפיזור הריכוזיות במשק (זאת נקודת ההסכמה הרחבה ביותר).

מה ניתן לעשות כדי שימין ושמאל יכולו לפעול ביחד?

שפת בעד: יש להמנע מרוח נגד הממשלה. הממשלה צריכה לעסוק במה כן צריך לעשות, ולא בתקיפת פולטיקאי כזה או אחר. אני מוצא שמנהיגי המחאה, אכן נהגו ברוח זאת.
תשובות ברורות לציבור הרחב: רבים בימין אוהבים תשובות ברורות. את התשובות הברורות ניתן לייצר על ידי דיאלוג התנגדותי (הפחתת התנגדויות). דיון התנגדותי הוא דיון בין אנשי רעיונות משני הצדדים, המנסים לפתח נוסחה שתתאים לשני המחנות, ותקלע טוב גם לטעמם של אנשי שמאל וגם לטעמם של  אנשי ימין. ניתן לעשות זאת על ידי שילוב פעיל של מנהיגים רוחניים מהימין במחאה, ויצירת שיח רב-תרבותי עם מנהיגים רוחניים מהימין הדתי-לאומי,.
איזון בין חברה למדינה: מתן דגש על בניית חברה טובה, עוזרת, אישית (לאו דווקא מדינית). יש לגבש דכים שבהם ניתן לבנות חברה סולידרית יותר, ברמה הקהילתית, ולאו דווקא ברמה המדינית.
עבודת המידות: מתן דגש על עבודת המידות האישית והקהילתית.
חכה לעניים, כבוד לזקנים: יותר פתרונות מסוג "חכה לעניים", ופחות פתורנות מסוג "דגים לעניים". הימין, בניגוד לסטיגמה המקובלת, מעוניין לעזור לחלשים, אך הוא שואף לפתרונות שיעזרו לאדם לעמוד בראשות עצמו. כל זה טוב ויפה, כל עוד מדובר באוכלוסיה שיכולה לעזור לעצמה. באוכלוסיות שאינן יכולות לעזור לעצמן (כמו זקנים), ניתן בהחלט לשתף פעולה, ולגייס את המדינה ואירגוני- עסקים-חברתיים לפעילות למען האוכלוסיה המיוחדת.
איזון בין ממשלה לקהילה: יותר הסתמכות על הקהילה (עסקים חברתיים, ופתרונות קהילתיים) ופחות פתרונות ממשלתיים.
הפחתת ההבדלים בין "ימין" ל"שמאל": כאשר מדברים על גדולות ונצורות, נשארים ברמת הסיסמאות. ככל שננרד לרמת הקונקרטי, ולרמה של מה ניתן לעשות, נראה שההבדלים נעלמים.
ציונות: ציונות, היא אהבת הארץ, העם, האזרחים, והשיכות למקום הזה. רבים ממובילי המחאה הביעו את אהבתם למקום ולחברה הישראלית. כך זה צריך להימשך. מומלץ ורצוי לצרף למחאה מיעוטים, כל עוד הם רואים עצמם אזרחים שווים ותורמים ו"ישראלים".

פיתוח שיח ישראלי: מדינת ישראל הוקמה על בסיס מורשת עתיקת יומין של עם ישראל. הן השמאל והן הימין ינקו ממסורת זאת, רבות, ולכן, כדי להדגיש את האיחוד והשורשים המשותפים, רצוי שנערוך את הדיונים שלנו באמצעות בשילוב מסורת זאת. חשוב שנלמד את הוגי היהדות, כמו הרמב"ם והראי"ה, והאר"י והתנ"ך, ורבים אחרים המדברים אל דורינו. ניתן לשלב זאת בחשיבה בת-ימינו, ודעות מורכבות של סוציאליזם וקפיטליזם ודמוקרטיה ועוד. ערבים, הם חלק מהציבור הישראלי, וניתן בהחלט לראותם משתלבים בשיח, בהביאם את המסורת הערבית, שיש לה שורשים במקום, ואני בטוח שהיהודים יכולים ללמוד ממנה רבות. יש מקום לכולם, בלי שנמחק את הזהות של אף אחד/ת.

 תוספות:

למאמר נוסף ומעניין לגבי השאלה הנ"ל מומלץ לקרוא את טורו של שמעון אל-עמי.

נפתלי בנט מתפטר בגלל תמיכתו במחאה?

לפני שאתחיל לדבר על הראיון של דפני ליף אצל שרון גל, אומר את שבחיה של דפני.

למען הסר ספק,בעיניי דפני עשתה דבר שב63 שנות קיומה של מדינת ישראל, איש לפניה לא עשה. היא הצליחה לסחוף מדינה שלמה לשינוי אקטיבי של המציאות. כדי לעשות זאת, היה צריך אומץ אדיר ויכולות של ענק. לעבור בגיל צעיר מאדם אלמוני למנהיגה של מאות אלפים באבחה אחת, דורש אומץ לב אדיר. דפני היא דמות הראויה להערכה עצומה, ואני מאחל לנו, שיהיו לנו עוד הרבה דפני ליפיות. דפני, את עצומה!

עכשיו, לדבר עצמו. קודם כל אני מסכים על חגי מטר, שאומר שלמעשה למחאה הזאת אין באמת מנהיגות. מי שמנהיג אותה בפועל הם מאות ואלפי אנשים שאכפת להם. זה דור נהדר, המודע לעצמו ולעוצמתו. ולכן העבר הפרטי והצבאי של דפני אינו מעניין כלל. מה שמעניין, אלו הרבבות שבאים למחאות והאלפים השוכנים באוהלים ועושים מעשה.

ובכל זאת, ההיסטוריה של דפני מציגה באור ביקורתי את הקריאה ל"מדינת רווחה" שהולכת ונשמעת יותר ויותר בשלטי המחאה. למה היא מעמידה בביקורת? כי כדי שתקום מדינת רווחה, שנותנת לחלשים, מישהו צריך לתרום למדינה. סוציאליסטים טוענים שצריכים למסות את העשירים ואת העניים צריך לסבסד. אבל בפועל זה לא כזה פשוט. מיסוי יתר, יגרום לקפיאת המשק, ולבריחת השקעות (השקעות כלכליות שמהן אנו חיים). כדי שתקום מדינה-רווחה, אנשים צריכם להתגייס ולסכן את חייהם למען המדינה. ואם הם לא מתגייסים, כי יש להם מחלת נפילה, אז הם יכולים להתגייס לשרות לאומי ולתרום לחברה.

כך בונים מדינת רווחה. הציבור מתגייס (בכפייה או שלא בכפייה), ומההון האנושי-כספי הזה מאכילים את החלשים ומגנים על המדינה. דפני לא עשתה זאת, ולכן אם כולם היו פועלים כמו שדפני פעלה, אי אפשר היה לקיים מדינת רווחה.

כדי שתקום מדינת רווחה היו צריכים מוביל הרעיון ללכת קודם כל עם שלטים "אזרח, אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, תשאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה שלך", כי רק כך בונים מדינת רווחה מתפקדת.

אבל דפני ליף, בחרה להתנדב באופן פרטי. גם אני אוהב להתנדב באופן פרטי. אומנם הייתי בצבא-קבע ועד גיל 36 התנדבתי בכמויות למילואים, אך את עיקר ההתגיסות שלי למען הכלל אני עושה במסגרת עצמאית שמתאימה לי. זה נובע מהמאונה שלי ברצון חופשי וביוזמה חופשית (קפיטליזם). אני מאמין שההתגיסות למען הכלל והחלש, צריכה לבוא בעיקר מבחירה אישית (אם כי בהחלט עדיין יש מקום להתגייס גם ברמת המדינה).
כן, למעשה דפני ליף כמעט באסכולה שלי – גם היא פעלה מתוך תרומה חופשית למען הכלל. אז אני עדיין לא מבין מדוע היא מובילה מחאה שקוראת לתרומה בכפייה? מדוע דפני ליף, לא תקראי לאנשים להתנדב מרצונם למען הכלל, ולתת תרומות ולפעול למען החלשים מרצון? מדוע דפני, את לא מראה את העוול שבקריאה למדינת רווחה-בכפייה?

אולי כי את לא מודעת לאבסורד? אולי כי את פשוט מנהיגה שמנסה להוביל את כולם?

לא יודע…

אני כן יודע, שלמרות שלא שירתת, את בהחלט אדם הראוי להערכה רבה. ובהחלט מוכשרת וחשובה לנו.

אישית הייתי ממליץ לך לחשוב מחדש על תפיסת העולם שלך. תפיסה שנראת לי תפיסת עולם ליבראלית-חברתית, וממש לא סוציאליסטית. אני בעד

בהערכה רבה,
טל

כחלק מדיונים שהתפתחו אצלנו בשכונה ,על הצטרפות או אי הצטרפות למחאה, העלה איציק וייס, רעיון חתרני

עיקר הרעיונות שעלו אצלנו בשכונה, מדברים על כך שעל האדם הפרטי לקחת אחריות על מעשיו. לו יש את הכוח לשנות, ועליו לשנות את דרכיו. המתנגדים להצטרפות למחאה, נוקטים בגישת השינוי מבפנים. זאת גישה רווחת ביהדות-הדתית-לאומית. כנראה מתוך הגישה הזאת, הציע איציק את טענתו. אני ממליץ לכם לקרוא את דבריו, ולנסות להתמודד איתם. זה תרגיל נחמד בחשיבה שוברת פרדיגמות, וגם ניסיון להבין בכלכלה.

בהצלחה,

טל

מכתבו של איציק (פורסם בהסכמתו)

בס"ד

הבנקים אשמים בהכל.

והציבור מטומטם לכן הציבור משלם.

כלומר,

בסופו של דבר, עצם האפשרות להוציא כסף שאין, כלומר, להיכנס לאוברדרפט, יוצר את המצב שאנשים מוכנים לקנות דברי מותרות.
דברי מותרות אלו כבר מזמן הפכו למיינסטרים. אם זה סלולר לכל בן בית, טלויזיה רב ערוצית, מעדני חלב כל יום, דירה גדולה, או נוחה, או במרכז.. רכב חדש ולא יד שנייה. וכו…
כל זה נוצר כי זה נהיה אפשרי. בגלל היכולת הטכנית שלנו לשלם קצת יותר ממה שבאמת אפשר.
ברגע שהמותרות נהיו סטנדארט, וכל אחד צריך ורוצה, הביקוש נהיה גדול, וכשיש ביקוש, המחירים עולים… ככה זה. אף אחד לא פראייר, ואם יש לו אפשרות להרוויח, הוא יעשה את זה.
גם כאן בשכונה בתי שופ המצויינים עלו 200,000 ₪ וכך כל פעם מישהו ניסה להעלות את המחיר. וביקש 300, ראה אחר, וביקש 400, ראה אחר כי טוב וביקש 450. הפראייר התורן ששילם, העלה את מחיר בתי שכונתנו ב100%.
ככה זה עובד..
הרי אם נקים קבוצת פייסבוק שבה חברים כל העלי הדירות שמוכנים כאות סולידריות חברתית להוריד את מחיר השכירות ב15%, היא תהיה כנראה ריקה.
אף אחד לא מוכן להיות פראייר. והציבור שמשלם, שזה אנחנו הוא המטומטם. ואז הוא צועק לממשלה.
נכון, יש היצע דירות שצריך לשחרר.. ואת זה מנסים לעשות עכשיו. נכון יש ריכוזיות… אבל היכולת שלהם להעלות ולתאם מחירים נובעת בראש ובראשונה מההסכמה שלנו לשלם.
ושוב למה מסכימים? כי זה ניתן ואפשר. (על ידי הבנקים)
הרי אם זה לא היה ניתן, לא הייתה ברירה וכל אדם היה צריך (אחרי תהליך קשה ביותר) לרדת ברמת החיים שלו, אם זה בדירה, ברכב, במזון… אבל זה היה מאזן את המצב.
כי בסופו של דבר המחירים היו יורדים לרמתם ההגיונית.
ובכן,
לדעתי אם יבטלו את האפשרות לאוברדראפט. המחירים ירדו כעבור חצי שנה.

איציק

מעל 300 אלף איש ואישה צעדו אתמול ברחבי הארץ. נראה כי המקור לכאב, ולאחדות המדהימה שנוצרה אתמול בערב, הם מחירי המחיה השערוריתיים שמשתוללים כאן בארץ. מחירי עמלות הבנקים, מחירי מוצרי המזון, מחירי הדיור, מחירי הסלולאר ועוד ועוד. כיום הולכת ומתגבשת הסכמה שהמקור העיקרי לעליית מחיירי המחיה בישראל, נובעת מהשתלטות קבוצות הון על המשק הישראלי, ויצירת קרטלים.

לא נראה שההפגנות שוכחות. נהפוך הוא, ככל שעובר הזמן, גדלות ההפגנות, ואיתן התמיכה העממית לה זוכות ההפגנות. תל-אביב של אתמול בערב,נראתה יותר ויותר דומה לככר תחריר. הכוח הציבורי, שהמרי האזרחי הזה, מעורר, יכול בהחלט להתחיל להרעיד את הממשלה, ולעורר אצל ראש הממשלה צורך לפעול ביצרתיות הולכת וגוברת למצוא פתרון לבעיות מחירי המחיה.

הכוח קיים, והממשלה נלחצת, אך עדיין נשאלת השאלה, מה יביא להורדת מחירי המחייה, ויחד עם זאת יאפשר למשק הישראלי להמשיך לשגשג? אילו צעדים צריכה מדינת ישראל לעשות, כדי להוריד את מחירי המחייה, לשפר את רמת התעסוקה, ולשפר את המשכורות המשולמות במשק?

על כך לא ברורה עדיין התשובה. מפגינים צעירים דורשים מדינת רווחה. אך הטענות נגד מדינת רווחה, שהיא תביא בהכרח לעלייה במיסים, דבר שיגרום להאטה במשק, ולדחיפת המשק הישראלי לחדלון פרעון, כמו אירופה וארה"ב. לעומתם, אנשי ראש-הממשלה, טוענים כי הפתרון הוא ביצירת שוק חופשי, ומאבק בקרטליזציה ובבירוקרטיה.

ויקידיון

איך מגיעים להחלטה שתהיה מוסכמת על רוב הציבור בישראל, ותאפשר שגשוג המשק הישראלי ואזרחיו?

ראשי המאבק, השכילו עד כה לשמור על רמת דיון גבוהה מאד. אך החלטות ברורות בתוך מאות אלפי אנשים, אינן דבר פשוט. על הבעיה הזאת, בדיוק, עבדנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה במשך שלוש וחצי השנים האחרונות. כתוצאה מהמסקנות שהגענו אליהם, הוקמה אקלי, תוכנה לקבלת ההחלטות בקבוצות גדולות (שאתמול בערב זכתה במקום הראשון (יחד עם עוד שני מיזמים) כמיזם ההיטק הטוב ביותר שנבחר על ידי המנטורים בכנס LeanUXMachine). במקביל, התנועה גם פיתחה שיטת דיון המתאימה למיליונים, סביב פלטפורמת מדיה-ויקי. על בסיס העקרונות של המדיה ויקי, מפתחת כיום קבוצת מפתחים של המפלגה הישירה, כלי לקבלת החלטות במיליונים. (מי שמעוניין/ת להצטרף אל מתכנתי המפלגה, שישלח בקשה לדואל שלי (tal.yaron בג'ימייל)).

הכלים הללו, אמורים, כאשר יבשילו, לאפשר את תהליכי קבלת ההחלטות הדרושות למחאה כזאת. אלא שבינתיים, שתי קבוצות התוכנה עוד לא מוכנות. לכן האפשרות העומדת לפנינו, בשלב זה, הוא השימוש בויקדיון.

בפוסט זה, אני מבקש להציג את הויקדיון, ואיך לדעתי הוא יוכל להוות פלטפורמה לקבלת החלטות מושכלות ומוסכמות לגבי הפתרון.

הצגת הויקידיון

ויקידיון, התפתח על בסיס פלטפורמת מדיה-ויקי (הפלטפורמה של ויקיפדיה). בבסיס המחשבה על ויקידיון עמדה ההבנה שאם ויקיפדיה מאפשרת למאות אלפים ומיליונים מרחבים העולם להחליט לגבי הידע האנושי, ניתן לפתח וריאציה מתאימה שתאפשר למאות אלפים ומיליונים לנהל דיון בצורה מושכלת על פתרונות אפשריים לבעיות העומדות בפני הציבור.

אלא שלא ניתן לאמץ את המודל הויקיפדי כפי שהוא. בויקיפדיה, סביב כל ערך, נאלצים כל משתתפי הדיון להתרכז וליצור הסכמה. כתוצאה מכך, אסכולות שונות נאלצות להאבק על פתרון אחד. הדבר גורם למלחמות פוליטיות קשות, ולנצחון המקושרים והעקשנים. כדי למנוע את הבעיה הזאת, היה ברור כי עלינו לאפשר פיצול של האפשרויות השונות. היה עלינו לאפשר לכל אחד או לכל גישה להצמיח דף פתרון משלה.

אלא שמצד שני, אנו עלולים למצוא את עצמנו עם מאות ואלפי דפים שונים, ולכן יהיה קשה למצוא את הידים והרגליים. לכן, החלטנו שכל אחד יכול להעלות הצעה, אך ההצעות בעלות התמיכה הרבה ביותר יופיעו בראש הדף שעוסק בשאלה הנידונה. הדבר יאפשר אבולוציה של הצעות מוסכמות מצד אחד, אך גם מושכלות. למשל הדף של פתרון מחירי המחיה, מרכז את כל הפתרונות של מחירי המחייה.

כדי למנוע התנגשויות עריכה ומאבקים-פוליטיים, כל פותח/ת דף ירשום בתחילתו מהם כללי העריכה המקובלים בדף זה. בד"כ נעדיף שלכל דף יהיה עורך אחד או קבוצת עורכים שאליהם ניתן לפנות בנושאים הקשורים לדף. במידה ולא תהיה הסכמה בין העורכים למתכתבים, תמיד יכולים המתכתבים לפצל את הדף, וליצור קבוצת תמיכה חדשה.

כדי למנוע מלחמות עריכה מצד אחד, וכדי לאפשר הצטברות חוכמת ההמון, אנו ממליצים על מנגון fork (פיצול). מנגנון הפיצול אומר, שאם לא נוצרת הסכמה בין עורכי הדף, לבין אחד המתכתבים, יכול המתכתב להעתיק את כל הדף, וליצור לו דף חדש משלו. על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר הפיצולים חייב המפצל, ליצור קישור לדף ממנו נוצר הפיצול. כך הידע שצברו עד כה הדפים הקודמים נשמר בדף החדש, אך לכותב החדש, יש אפשרות ליצור פתרון משלו, ולנסות לסחוב אחריו תומכים.  לכותבים יש אינטרס לנסות למנוע פיצולים ולהגיע להסכמות, כדי לא לאבד תומכים. כך נוצרת מוטיבציה ליצור הסכמות רחבות.

כדי שניתן יהיה לשקף את ההסכמות ההולכות ומצטברות, לכל הצעה יהיה דף תמיכה (כנראה בפייסבוק), שיראה מי האנשים התומכים בכל הצעה ומה מספרם. כפי שאמרנו, ההצעות שיזכו להכי הרבה תמיכה, ידורגו בראש דף השאלה.

בנוסף, יהיו רכיבים מאוחדים, שאליהם יצטרכו כל ההצעות להתייחס. רכיבים אלו יהיו רכיבים של ידע שצריך להיות מוסכם. למשל השאלה "מהן הסיבות לעליית מחירי המחייה" צריכה להבנות מתוך דיון מושכל. בדפים אלו תיווצר חוכמת הקבוצה, ויעלה הידע המדוייק שיכולה השיטה הויקיפדית לעלות. דפים אחרים חיונים לדיון של מחירי הדיור, יהיו דפים כמו "מה ההשלכות של פעולות שונות" מה יקרה, לדוגמא, אם חוק הוודלים ייושם?. דפי ההצעות השונות, יפנו אל התוצאות של רכיבי הדייון המאוחדים, וכך ניתן יהיה להעריך מה הסיבות ומה ההשלכות של כל פתרון.

הכרעה והצבעה

כדי להביא את ההצעות להכרעה, יבחר מועד שבו יעלו ההצעות השונות להצבעת הציבור. כיוון שהציבור אינו בנוי לקרוא מסמכים ארוכים והרבה פתרונות, יעלו לבחירת הציבור שתי ההצעות המוסכמות ביותר. בתהליך של בחירות יוכל הציבור לבחור את העדרך המועדפת עליו, ועל פי הפתרון שיתקבל, תצטרך הממשלה לפעול.

ברור כי מהלך כזה, ידרוש הרבה תיאומים בין הקבוצות השונות, ויצירת תאימות בהנגשת ההצעות השונות. לכן, מומלץ כי קבוצה כזאת תתרכז סביב הדף שמאפיין את הויקידיון.

כך, באמצעות הכוח של ויקימדיה לייצר חוכמת המון, יבחר הפתרון מבוסס חוכמת ההמון שיוסכם על מרבית האוכלוסיה. וכך נהיה מסוגלים להתקדם לפתרון ישומי ונבון מאד. ונוכל לאפשר למדינתנו, לצמוח ולשגשג. הציבור יוכל לעקוב באמצעות האינטרנט ותהליכי שקיפות, אחר ביצוע הרפורמה.

אם אתם מעוניינים להצטרף למהלך, אנא כתבו זאת בתגובה, וסמנו שאתם מעוניינים לקבל עדכונים.

בברכה,

טל

חלק מהמשתתפים במאבק חושבים שיש להכיל כאן מדיניות רווחה כדי לפתור את בעיות מחירי הדיור. אני רוצה להציע שהפתרון הזה, רק יחזק את בעלי ההון. במקום זה, אני מציע שיש לפנות לדמוקרטיה-ישירה-דיונית, שרק היא תבטיח שהכוח ישאר בידי הציבור. אני מאמין שיוזמה חופשית, נקיה מקרטלים, היא זאת שתאפשר למשק לשגשג.

מדוע מדיניות רווחה רק תחזק את בעלי ההון?

ממשל ריכוזי, שבו לאזרחים יש מעט מאד השפעה, יש נטיה להיות כפוף לאינטרסים של בעלי הון וקבלני קולות. כדי להיבחר על המפלגות להעזר בכספי בעלי הון, ולהעזר בקבלני קולות. בחירות לפריימריס ולכנסת עולות מאות אלפי ועשרות מיליונים שקלים בהתאמה. כתוצאה מכך, בין בחירות לבחירות, נאלצים הנציגים הנבחרים להענות ללחצי בעלי ההון וקבלני הקולות.  כתוצאה מכך, יכולים בעלי הכוח הפוליטי (הון-קולות), להשתמש במשאבי המדינה כדי ליצור תנאים מישקיים שיתאימו לצורכיהם.  כך בעלי-הון יכולים לשתק את הרגולציה, ולאפשר התפתחות קרטלים בתחומים שונים, בניגוד לחוק או להגיון הכלכלי הבריא.

גם אם יעלו עכשיו מפלגות עם גוון סוציאליסטי לשלטון, הרי שהן תהינה חיבות להענות בצורה כזאת או אחרת לצרכי בעלי ההון, ואז שוב ההון יחבור לשלטון. יתרה, מכך. מדינה בעלת מאפייני סוציאליסטים מחזיקה הרבה יותר כוח-שוק בידיה, וכתוצאה מכך, יש לבעלי ההון יותר אינטרס לנסות לשחד נציגים במשטר ריכוזי.

תהליך ההפרטה של מדינת ישראל התחיל עוד בימי מפלגת העבודה (ראו את המכירה של "החברה לישראל"). כך זה כשיש שלטון גדול ששולט ללא השפעה ישירה של האזרחים.

לכן, הפתרון האמיתי, נמצא ביכולת של האזרחים לשלוט בממשלה שלהם באופן ישיר, ובכוח בלתי מעורער.

רק אם נמצא פתרון שבאמצעותו, יוכל הציבור לפקח על הממשל ביעילות, לקבל החלטות ולהכתיב לממשלה מה לעשות, יהיה ניתן לדאוג לכך שהאינטרסים של הציבור ישמרו, ולא של בעלי ההון. לכן עיקר המאבק בעיני, אינו פרשנית שמאלית או ימנית של התורה הכלכלית, אלא חיפושה של דרך בה האזרחים יהיו בעלי הבית במדינה הזאת. בעלי בית שמקבלים החלטות מושכלות, לאחר דיון טוב, ולאור מידע אמין, ולאחר מכן הם מסוגלים לקבל החלטות ולהכפיף את הממשלה לרצונם.

זאת בדיוק מהות המאבק מבחינתי, וגם אם נרצה וגם אם לא זה מה שקורה. הציבור מנסה לפתח דרכים לנהל את עצמו, ולהגיע להחלטות. ברוכים הבאים לדמוקרטיה הישירה.

כאשר מוצאים בעל-עסק טוב, חובה לספר זאת לעולם. בכך אנו נותנים מקום של כבוד ופרנסה טובה, לאלו שעוזרים לנו לפתח את עצמנו. ברצוני לספר על בעל עסק כזה, מרטין סקל, מאתר תבניות, שעזר לי לתרגם את תבנית הוורד-פרס באתר הקואצ'ינג שלי.

אני בונה בימים אלו אתר עבור עסק הקואצ'ינג שלי (הרי מפילוסופיה לא מרוויחים ). חיפשתי תבנית שתתאים לאתר, ומצאתי את cubit. אלא שcubit היא תבנית מסחרית, ולא קיים עבורה תרגום בעיברית. כאשר ניסתי לתרגם את התבנית לעיברית, על פי ההוראות של דק"ר, רוב העבודה נעשתה, אך עדיין סרגל הג'אווה עשה בעיות, והופיעו סימנים מוזרים בדפים השונים בפיירפוקס ובאקספלורר.

הבנתי, שעלי לבקש עזרתם של בעלי מקצוע. חיפשתי באינטרנט מתרגמי תבניות. מצאתי כמה מתרגמים, ומתוכם חזרו אלי ארבעה מתרגמים. המחירים שהחבר'ה ביקשו היו גבוהים מאד. במיוחד, כשאני יודע שלא מדובר בהרבה עבודה. רק מרטין חזר עם הצעת מחיר סבירה. דיברתי עם המתרגמים האחרים. משיחות עמם, הבנתי שבשפת העם "מחרתתים" אותי. המחירי הגבוהים שהציעו לא היו סבירים ולא הצדיקו את העבודה. ואז פניתי למרטין. מרטין היה חביב ואדיב. הסברתי לו את הבעיה, והגענו להסכם. לאחר שבדק את התבנית, הוא חזר אלי שוב, עם הצעת מחיר עוד יותר סבירה. בתוך כמה שעות מרטין סיים את עיקר העבודה. דיברנו, ובדקתי והחזרתי עוד קצת שיפורים, וזהו. התבנית היתה מוכנה לשביעות רצוני, במחיר טוב ובזמן קצר.

כן ירבו.

ישר כוח למרטין סלק מתבניות, והלוואי כולנו נהיה בעלי עסק הגונים וטובים, כמהו.

השלטון המרכזי מתחיל להתפרק, אם נרצה בזאת ואם לאו. במקומו מתחילות לעלות צורות שלטון ישירות יותר, בהן העם הוא הריבון. לאט לאט נוצרות התרבויות שיאפשרו לעם לשלוט.

עכשיו מצטרפת להתפרקות גם מערכות חברתיות יותר ממסדיות, כמו המתמחים. כתבה בהארץ מאתמול (20 ליולי)  אומרת את הדבר הבא:

"המדינה הגישה בקשה דחופה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, בכדי שתוציא צווי מניעה כנגד הרופאים המתמחים, לאחר שבמהלך היום יצאה שביתת הרופאים משליטה ובבתי חולים שונים החלו התארגנויות עצמאיות של רופאים מתמחים שנטשו את המחלקות."

אני מעריך שהסיבה לכך שדווקא המתמחים הם אלו שיצאו משליטת השלטון המרכזי ולא עמיתיהם הוותיקים יותר, קשורה לכך שהצעירים מחוברים יותר למהפכת הרשתות החברתיות, בעוד עמיתיהם המבוגרים, אינם מחוברים לרשתות החברתיות. לכן, לצעירים יש יכולת טובה יותר לתאם את עצמם באופן עצמי, מתוך תהליכי הסכמה רישתיים ועצמאיים. לעומתם הוותקים עדיין נסמכים על השיטה ההירכית-מוסדית לתיאום בינהם. ההבדל הזה, הוא שמאפשר לשלטון המרכזי לכפות על הותיקים את רצונו, אך אינו מאפשר לו לשלוט בצעירים, הפועלים מתוך תיאום והסכמה. כדי להציל את עצמו, קורא השלטון למערכת הענישה, ומקווה כי באמצעות יראת העונש, יחזרו הצעירים למרותו.

בימים אלו, התארגנויות העצמאיות, מתרחשות יותר ויותר בקלות, כאשר חלקים נרחבים בציבור לומדים ליצור לעצמם שלטון משלהם מעל גבי הרשתות החברתיות, ומצליח לתאם את עצמם ביעילות. ככל שתרבות העצמאות הזאת תתרחב, ואנשים יבטחו יותר ויותר בעצמם כי הם יכולים לשלוט בגורלם, וככל שמנגנונים חדשים לניהול דמוקרטיה ישירה יתפתחו, כך תחליף הדמוקרטיה הישירה את דמוקרטיית הנציגים העתיקה.

אתמול בערב היינו במאהל ברוטשילד, והיה מקסים. התחושה היתה שהחבר'ה מלאי רוח טובה, אך מתקשים בקבלת החלטות שתשקף את רצון רובם.

אני מציע כאן תהליך, שאולי יוכל לעזור לקבל החלטות בצורה טובה יותר . אשמח להצעות שיפור. אם אהבתם את הרעיון, שתפו אותו דרך הפייסבוק או טויטר בתחתית הפוסט.

במתחם ברוטשילד, ישנם הרבה שיחות פרטיות ומעגלי שיח. מה יקרה, אם כל מי שחושב/ת שיש לו/ה פתרון ודרך להביא לשינוי המצב, יעברו במעגלי השיח ויאספו חתימות. בראש הדף יופיעו עיקרי ההצעה שלו/ה. לקראת הערב, תארך אסיפה, שבה יבחרו האנשים שיש להם מקס' חתימות בדף. כדי לוודא, שהחתימות לא זויפו, כל מי שיבחר, יצטרך לעבור שוב את בחירת הקהל. האחראים יודיעו כי לפלוני יש X חתימות, והקהל יצטרך לאשר בהרמת ידים (כל מי שחתם לו ירים יד). רק אם יראו כי יש תאימות סבירה בין החתימות להרמת הידים, הוא/היא יוכלו לעבור לשלב הבא.

החמישה שקיבלו הכי הרבה חתימות, יקבלו כל אחד כ-10 דקות לנאום בפני כלל הקהל. הקהל יוכל להגיב במחיאות כפיים. בסיום ההרצאות, כל אחד כזה יוכל לאסוף סביבו קואליציה, שביחד תנסה לשפר את ההצעה. וינסו ביחד להציע דרך יותר ברורה איך להניע את תהליך השינוי הארצי.

מומלץ כי את ההצעה שלהם הם יפרסמו בקבוצת הפיסבוק, להמשך דיון ברשתות החברתיות.

למחרת התהליך יתחיל מחדש, רק שהפעם כבר יהיו לאותם המובילים עוד אנשים שיעבדו איתם. הם ינסו לשפר את ההצעה, וביחד להפיץ את המסר, ולאסוף ביחד חתימות עבור ההצעה. כך הדבר יחזור מידי יום, וכל ערב ינאמו 5 הדוברים עם מס' החתימות הרב ביותר.

כך לאט לאט יווצרו קואליציות הסכמות. מתוך אותן 5 שישרדו את התהליך, יווצר הגיבוש של אנשים שיודעים לעבוד ביחד, והם יניעו את תהליך השינוי (רצוי מאד, שזה יקרה בתהליכים דמוקרטים).

מה דעתכם? האם זה יצליח? מה ניתן לשפר? האם יש לכם פתרון אחר?