יש כאן משהו מרתק בתקופה האחרונה בה התקשורת החילונית תוקפת ציבורים שונים שאינם מתאימים לאורך חייה. למה היא עושה זאת? אני לא חושב שמדובר בקונספירציה בכוונה תחילה (כמו שבלשכת ראש הממשלה חושבים). אני חושב שהסיבה היא תוצאה של הקצנה שהתחוללה בציבור החילוני בעקבות כשלון המחאה. הציבור הזה ראה איזה כוח יש לו ביד. אנשים הבינו שבאמצעות הרשתות החברתיות, והעבודה המשותפת, אפשר ליצור גל מחאה בגובה 450 אלף איש.

אלא שהגל הזה לא השפיע יותר מידי על הממשלה. הממשלה נשארה חסינה יחסית, ויש חלק לא קטן בציבור החילוני שמרגיש מאוכזב מאד, ומחפש דרכים להשפיע. הנפילה גרמה גם לתחושת מרמור, ואנשים חשים תסכול עצום. כתוצאה מכך, כל ידיעה קטנה כנגד תפיסת עולם חילונית-ליברלית, מיד מקבלת הדים רחבים מאד ברשת, וההדים הללו עוברים לתקשורת.
זה התחיל בחרדה מ"גל" חקיקה "אנטי-דמוקרטי", שאם בוחנים אותו בפרספקטיבה היסטורית, הוא לא שונה בעיקרו מתופעות שהיו כאן כאשר השמאל היה בשלטון. אחר כך זה המשיך בהאשמת כל המתנחלים בהכאת המח"ט, בגלל קומץ חוליגנים, שאינם בשליטת מערכת החינוך של מועצת יש"ע. זאת למרות שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. שעורי ההתגייסות לצה"ל, ובמיוחד ליחידות קרביות ולפיקוד גבוהים בהרבה בציבור המתנחל מאשר בציבור החילוני-ליברלי. וזה ממשיך להיסטריה, כאשר סטטאטוס-קוו סביב קוי מהדרין נשבר על ידי  חילוניות, וזוכה להתקפה דווקא מצד הצד הליברלי-חילוני, כאשר מיעוט רדיקלי-חרדי מתנגד לשבירת הסטוס קוו בקללות.

לי נראה שיש לנו כאן פסיכוזת המונים, שמובילה לשיח קיצוני של הציבור החילוני, כלפי ציבורים שאינם מתאימים להשקפת-עולמו.

אני מאמין בדיאלוג, ולא ברור לי כיצד ניתן לחזור למסלול של דיאלוג, חוץ מאשר להשתמש ברשת החברתית, כדי לערער על הקביעות הכוללניות וההיסטריות של החבר'ה.

כבר מראשיתה נחשבה מחאת מחירי המחיה, כמחאה עממית אותנטית. מימיה הראשונים נראה שמובילי המחאה השתדלו לשלב קבוצות אוכלוסיה רבגוניות, ונעשה ניסיון על ידי גורמים מתוך המחאה לקדם שקיפות ודמוקרטיה. אלא שפעם אחר פעם נשמעו תלונות על הנהגה שמתרחקת מהשטח, ועל חוסר ייצוג הולם של המאהלים בפריפריה. שמועות עקשניות שהמחאה היא למעשה מחאה המנוהלת על ידי השמאל בלבד. כדי שהמחאה תמשיך להתקיים, על ציבורים רחבים להרגיש כי דעתם מיוצגת, וכי אין גורמי כוח פוליטים המנהלים את המחאה בניגוד לרצונו האמיתי של הציבור. האתגרים הדמוקרטיים העומדים בפני המובילים הם מסובכים. כדי לעזור בחשיבה על בניית המנגנונים הדמוקרטיים של המחאה, אני מבקש להציג מקרה מיוחד בהיסטוריה שבו נפתרו חלק גדול מהבעיות שאנו עומדים בפניהם. מאמר זה יעסוק בהבנת המבנה הדמוקרטי של אתונה העתיקה, בה שימשו מנגנונים דמוקרטיים מתוחכמים לשמור על הדמוקרטיה המלאה ממנה נהנו האזרחים. המאמר מנסה לבחון האם ניתן להתאים חלק מאמצעים אלו כדי לאפשר למחאה להיות דמוקרטית יותר.

המבנה הדמוקרטי של המחאה כיום

לאור ביקורת הולכת וגוברת על העדר הדמוקרטיה של המחאה, נראה כי בימים האחרונים, נעשה מאמץ להביא לידי ביטוי טוב יותר את רצון הציבור. החלטות שהתקבלו ב-24 לאוגוסט בפורום הארצי לגבי שינוי במבנה הארגוני-דמוקרטי של המחאה, אמורות לשפר את הדמוקרטיה. ההצעת השינוי הארגוני מדברת על כך שיבחרו 10 נציגי מחוזות + 15%-20% נציגות למגזר הערבי + 3 נציגים מגרעין המייסדים. כלומר, הפתרון נועד לשקף בצורה נציגית את רצון אנשי האוהלים ברחבי הארץ. אלא שאם נעקוב אחר תהליך הנציגות נראה כי הייצוגיות הזאת היא חלקית, ולמעשה קולם של המשתתף או משתתפת במחאה הולך ודועך וכמעט הופך חסר משמעות כאשר הוא מגיע לרמה הארצית. דיונים שמתפתחים באוהלים מועברים דרך נציגי המאהלים לנציגים המחוזים ואלו מעבירים את המידע שרכשו (לאחר ששמעו דעות של כמה מאהלים) לאסיפה הארצית. הקול של האזרח השוכן במאהלים הולך ונמוג בהיררכיה הארגונית שהשינוי מציע.

השינוי אמור לשפר את היצוגיות של המאהלים השונים, אך עדיין גם בשינוי זה, קולו של קהל חשוב מאד אינו מיוצג: קולם של מאות-האלפים שהגיעו להפגנות. רוב אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, אינם יכולים לשכון קבע באוהלים, אך כן יכולים להגיע במוצ"ש להפגנות הגדולות. הגעתם חיונית לייצור כוח פוליטי משמעותי. הם אלו שיוצרים תמונה של מפגן כוח עוצמתי שיכול להרתיע כל משטר בעולם. בהעדר יכולת לייצג את קולם של מפגני המוצ"שים, יתחיל הציבור להרגיש שקולו לא נשמע ורצונו אינו מבוטא, ולכן עלולה התמיכה הציבורית להעלם. כדי לשמר את הכוח הציבורי, על ההנהגה למצוא דרך אירגונית-פוליטית לשקף את רצונם של מאות אלפי האזרחים התומכים במחאה.

תהליך פוליטי-ארגוני-טכנולוגי המאפשר השתתפות יעילה של מאות אלפים, נמצא כרגע בפיתוח , אך ידרשו לפחות עוד כמה חודשים לפתח את התוכנה (בהנחה שימצאו מספיק מפתחים שיצטרפו לפרוייקט). בינתיים, אני מציע שנשתמש בטכנולוגיה ישנה ,שעבדה עבור אנשים אחרים לפני למעלה מ-2400 שנים. טכנלוגיה דמוקרטית שאיפשרה השתתפות שבועית של למעלה מ-6000 איש. מדינה שמנתה כ-30 אלף אזרחים, איפשרה במשך כמאתיים שנה לאזרחיה להשתתף בכל ההחלטות, מההחלטות הקטנות ביותר ועד ההחלטות המורכבות והחשובות ביותר. במהלך 200 השנים הללו היתה מדינה זאת אימפריה דמוקרטית, שממנגנוניה הדמוקרטיים אנו יכולים, היום, במרחק מאות שנים רבות, ללמוד על דמוקרטיה ישירה, שבה אין צורך בנציגים. שבה לכל אזרח היה כוח פוליטי שווה. לעיר-מדינה זאת קראו אתונה, והיא קיימה מנגנונים פוליטים מרשימים ביותר. בפוסט זה אציג את המנגנונים הללו, ואשאל אותכם, מה אנו יכולים ללמוד מאתונה? וכיצד ניתן ליישם מנגנונים אלו במחאה הדמוקרטית שלנו?

לקחים מאתונה וישומם כיום

כוחה של הדמוקרטיה האתונאית בדמוי

האוכלוסיה באטיקה היתה מחלוקת ל-139 קבוצות, שנקראו deme. הדמוי (רבים של deme), כמו המאהלים של ימינו, היוו את מקור הדיונים והכוח הפוליטי של אזרחי אתונה. המפגש היום-יומי והשיחות בתוך קבוצות קטנות, אפשרו לאזרחי אתונה ואטיקה ללבן נושאים ולגבש דעה לגבי מהלכים פוליטים. כיום איננו מוגבלים רק למאהלים (או לדומי אמיתיים). בזכות הרשתות החברתיות, אנו יכולים להוסיף עוד דמוס רבים שבהם נוכל לנהל דיונים אזרחיים. אנו יכולים להוסיף גם מאהלים וירטואלים בקבוצות דיון בפייסבוק או בכל מקום אחר שאנו אוהבים לשהות בו, ולהשיג את בסיס העוצמה הדמוקרטית שהאתונאים השיגו.

ריבונות הדמוקרטיה האתונאית – אסיפת העם

באתונה (או יותר נכון, באטיקה, הסובבת את אתונה) היו למעלה מ-30 אלף אזרחים, הזכאים להצביע באסיפת העם. מתוכם השתתפו באסיפה כ-6,000 עד 12,000 אלף איש. האסיפות היו על בסיס כמעט שבועי (נערכו כ-40 אסיפות בשנה). האתונאים האמינו בחשיבות ההשתתפות באסיפות, ולכן דאגו לשלם לאזרחים שהגיעו לאספות כ- אובול עד שלושה אובולים ליום (שישה אובולים שווים ליום עבודה של שכיר לא מיומן). האסיפה נערכה בפניקס (Pnyx) מתחם שבו יכלו להתאסף שנים-עשר אלף איש או יותר. הפניקס שכנה ליד כיכר השוק (אגורה), ולקראת האסיפה, כל באי השוק נדחקו לכיוון הפניקס, באמצעות נושאי חבל צבוע בצבע אדום טרי שסגרו על השוק, ודחפו את האנשים לאסיפה.כך הבטיחו האתונאים שמרבית האזרחים האתונאים ישתתפו בישיבות השבועיות הללו.

אם נקביל זאת לימנו, הרי שמספר של ששת-אלפים עד שנים-עשר אלף משתתפים מתוך אוכלוסיה של 30 אלף אזרחים, יהיה שווה להשתתפות של 800 אלף – 1.6 מיליון אזרחים מידי שבוע בהצבעות על חוקים ותקנות ציבוריות. למעשה, מבחינה טכנולוגית, אין לנו שום בעיה לקיים הצבעה בקרב מיליוני בני אדם. מחקרים אחרונים הראו כי לרבים מאזרחי ישראל יש פייסבוק. אמצעי הצבעה דמוקרטי דרך הפייסבוק שנקרא "קולורבים" מאפשר לכל משתתף בפייסבוק להצביע על כל שאלה שתוחלט על ידי המועצה (ראו להלן). ולכן זה רק עניין של מודעות, כדי שנוכל לשחזר שוב את אסיפת העם, דרך הפייסבוק וקולורבים.

דיון במועצה

יחד עם זאת לפני הצבעה יש צורך לנהל דיון מרוכז על נושאי ההצבעה, כדי שהבחירה תהיה מושכלת ומודעת עד כמה שניתן. אלא שדיון בקנה מידה של מיליונים אינו אפשרי כמעט. גם דיון בקרב אלפי אנשים קשה מאד לנהל דיון יעיל. ולכן פיתחו האתונאים את המועצה (boule). המועצה היתה גוף ציבורי שהכין את השאלות לציבור. גוף זה קבע אילו שאלות יעלו, ואיך ינוסחו השאלות. הוא גם קבע מי יעלה לנאום, ומי לא. ברור כי גוף זה החזיק בידיו כוח עצום.

את הכוח העצום הזה פירקו האתונאים, שהיתה להם התנגדות עזה לכל סממן של ריכוז כוח בידי אליטות, על ידי עיצוב המועצה בצורה שתבטיח כי הכוח הציבורי יתחלק היטב בין האזרחים. לכן פעם בשנה נבחרו למועצה 500 אזרחים בהגרלה. על האזרחים היה לעמוד בקריטריונים של תקינות ציבורית, עליהם להיות מעל גיל 30, עליהם היה לעבור בכניסה לתפקיד וביציאה מהתפקיד משפט ציבורי שבחן שהם פעלו בניקיון כפים לטובת הציבור. אזרח לא יכול היה להיבחר יותר מפעמיים לאסיפה, במהלך חייו, והוא אינו יכול לכהן במשך שתי כהונות רצוף.

כיוון שהמועצה היתה הגוף המושל באתונה (מקביל לממשלה אצלנו), וכיוון שהאזרחים שכיהנו במועצה לא היו אנשי מקצוע, מונו לחלק מהתפקידים אנשי מקצוע, אך עיקר העבודה נעשתה על ידי וועדות שקמו בתוך המועצה. כל וועדה מנתה כעשרה חברים, והם התחלפו ביניהם מידי יום בניהול הישיבות. גם כאן, שולמו לאנשי המועצה תשלום כדי שיוכלו להתפנות מעיסוקיהם, אף בפועל העניים לא יכלו להשתתף, ולכן רק המעמדות הבינוניים והגבוהים יכלו להשתתף באסיפה.

כאמור, המועצה הכינה את ההצעות להחלטת האסיפה. את האספה עצמה ניהלו חברי המועצה. נבחרו דוברים בעד ונגד החלטה, ואנשי המועצה ערכו את ההצבעה שאיפשרה לאלפי האזרחים להקשיב לטיעונים, להתווכח בינהם ולהצביע בעד או נגד ההצעה.

אם ננסה להקביל זאת לימינו, הרי שנוכל למנות בהגרלה אזרחים מן השורה, ל"מועצה" (גוף שימנה כמה מאות אזרחים). למועצה יהיו ועדות שונות והיא תוכל להעלות לדיון שבועי הצעות שונות. ניתן יהיה לנהל את הדיונים ברחבי האינטרנט, בבלוגים, בפייסבוק או בכל מקום אחר. והצבעה תערך לקראת כל סוף שבוע באמצעות קולורבים.

מנהיגות

הדמוקרטיה באתונה לא היתה נקיה משגיאות, אך היא הציגה מודל שאיפשר לאזרחים להשתתף בפועל בהחלטות המדיניות, ונתנה להם את היכולת להיות הפוסקים האחרונים במדינתם.

אחת הבעיות שהיתה לדמוקרטיה הישירה באתונה, היא העדר מנהיגות. כיוון שלמועצה נבחרו אנשים בהגרלה, ואנשים אלו היו חשופים לתביעה בגין רשלנות בתפקידם, רובם העדיפו להטיל את האחריות לפתחה של האסיפה. אך כיוון שלאסיפה לא היו כלים מנהיגותיים, אלא רק ובעיקר כלים תגובתיים, היה קשה מאד להצמיח מנהיגות.

את הפתרון ניתן היה למצוא באמצעות הסטרטגים (strategoi) שהיו הגנרלים של אתונה. מידי שנה הם נבחרו באופן אישי, אך בניגוד למשרות האחרות שנבחרו בהגרלה הם נבחרו בבחירות אישיות והם יכלו להיבחר פעם אחר פעם ללא הגבלה. גם הם עמדו לבחינת הציבור באופן שותף, אך בגלל מעמדם ומשך הכהונה הארוכה שלהם, הם אלו ששימשו מנהיגים בפועל.

גם אצלנו יכולה לקום הנהגה נבחרת, בעלת חזון ארוך טווח ויכולת מנהיגות, והיא תיבחר על ידי הציבור, ותזכה למשך כהונה ארוך יותר, שמאפשר אורך רוח, ומנהיגות. הם אומנם לא יהיו הפוסקים האחרונים, אך מעמדם והיבחרותם על ידי הציבור תאפשר להם להניע מהלכים ארוכי טווח.

אמת

חסרון אחר של אתונה, היה שכאשר אדם עמד מול 6000 איש, היה עליו להיות נואם משובח ורטוריקן מופלא, כדי לשכנע את שומעיו, ולהניעם לפעול על פי רצונו. כתוצאה מכך, אומנות הרטוריקה השתפרה פלאים ביוון, ושימשה בסיס לרטוריקה שאנו מכירים עד ימינו. הרטוריקה כבר אז, הצטיינה ביכולתה לרמות את ההמונים, ולהוליכם להחלטות שגויות. לכן, אם אנו רוצים להתאים חלקים מהשיטה היוונית לימינו, עלינו למצוא דרך לנהל דיונים אמיתיים, ביקורתיים ואחראיים, המבוססים על ידע אמת, ולא על סילוף המציאות.

אולי כיום יש הרבה פחות מקום לדמוגוגיה כיוון שהאינטרנט הוא פלטפורמה מבוזרת, המאפשרת ביקורת הדדית יעילה המחלישה את האפשרות לדמגוגויה. אך עדיין, כדאי שנאמץ לעצמנו ככלל תרבות דיון המבוססת על עובדות, ולא על רמיה. מומלץ כי נתבסס על מקורות אמינים, ועל דיון ביקורתי. כיום הסדנא לידע ציבורי, ביחד עם המשרד לשיתוף הציבור, חשפו לקהל הרחב את תקציב המדינה. מידע רלוונטי אחר נמצא באינטרנט. בואו בכל המסמכים הציבוריים שנוציא, נתייחס אל נתוני אמת, ונבסס את כל מה שאנו אומרים.

לסיכום

ריבונות הציבור באתונה נשמרה בקנאו על ידי האתונאים. הם השתמשו באסיפה כגוף הפוסק האחרון, ולא היה כוח שעמד מעליה. האתונאים הכינו הצעות חוק באמצעות המועצה, שאליה נבחרו באקראי, אזרחים כמעט מכל שכבות האוכלוסיה. אזרחים אלו התחלפו בתפקידיהם מידי יום, כך שהכוח לא יוכל להיות מרוכז אצל איש.

על אף שמנגנונים אלו הם דמוקרטיים לגמרי, עדיין יש בהם חלושות שעלינו למצוא להן פתרון במנגנונים המודרניים שאנו מבקשים להקים. עלינו למצוא דרך לפתח מנהיגות בעלת חזון, הניתנת לביקורת הציבור, ועלינו למצוא דרך לבסס את את החלטותינו על מידע מבוסס ואמין. עלינו למצוא דרך לנצל את הידע העצום שהציבור אוגר, כדי להגיע לפתרונות חכמים וברי-קיימא לציבור בישראל. יש לנו דרך לצעוד, אך בינתיים כדאי מאד לנסות להתאים את המבנה הארגוני של המחאה, כך שישקף את רצון הציבור. עלינו להתאים את האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו כדי להפוך את המחאה הזאת לעממית ומייצגת נאמנה את רצון הציבור

לאור המידע הנ"ל ומידע אחר הנמצא ברשותכם, איך לדעתכם ניתן לייצג את רצון הציבור בצורה האופטימלית? איך יכולים אנשי המאהלים להוביל למחאה יותר ויותר דמוקרטית?

לאחרונה אני קורא את סיפרו של אהרון ברק "שופט בחברה דמוקרטית". עוד לא התקדמתי בו רבות, אבל אני עוקב בקפידה אחר הטיעון הלוגי של ברק. הוא בונה את המתודה בכשרון  רב, ומוליך את הקורא צעד אחר צעד, לעבר המסקנות אליהן הוא עצמו הגיע.

לפחות עד השלב בו אני נמצא (עמ' 57), נראה בברור התהליך הלוגי של ברק, כמוביל לחרות משפטית במסגרת החוק (נדמה לי שהוא עתיד להוביל למסקנה, כי במקרים מסויימים בית המשפט צריך להיות מעל המחוקק, אך עדיין לא הגעתי לשם). ברק טוען כי תכופות, החוקים אינם ברור מספיק או שיש בהם חסר (לקונה) או שנחקקו בתקופה קודמת והחברה השתנתה ויש להתאים את החוק למצב הקיים. ברק טוען כי זהו תפקידו של השופט לפרש, כאשר יש חוסר התאמה בין החוק לחיים, כל עוד השופט נשאר במסגרת החוק ופרשנותו הסבירה.

במהלך הדיון, מסביר ברק כי הליגיטימיות של בית המשפט היא יסוד כוחו האמיתי של בית המשפט, ומתוך כך גם יסוד חשוב בדמוקרטיה. ברק מציע לשופט להיות שרוי בתוך עמו, לחוש אותו ולדעת מה מניע אותו וכיצד הוא חושב. על השופט להיות חלק מהחברה ולפעול ולפסוק, בהתאם לערכי החברה בה הוא שופט.

עד כאן, נראה הכל סביר למדי. אלא שבעמוד 57 ב"שינויים בחקיקה ובפרשנותה", מתגלע הפער הגדול בין כוונתו המקורית של אהרון ברק ללגיטמיות ציבורית, לבין הקרע אותו טוען הימין, כי ברק יצר בציבור. קרע אשר הוביל לאובדן האמון של הציבור הימני בבג"צ.

בסעיף זה, ברק מסביר כי לעיתים חוקים מתיישנים, ויש צורך לתת להם פרשנות עדכנית, בהתאם לשינויים שנוצרו בחברה מאז חקיקת החוק. הוא מביא כדוגמא את דיני הנזיקין הישראליים שנחקקה בסוף תקופת המנדט (1947), ונקבע בה בן השאר, כי אם מעשה ניזקין גרם למותו של אדם יהיו התלויים בו זכאים לפיצוי מהמזיק. התלויים הוגדרו כ"בן-זוגו, הורו וילדו". הדיבור בן זוגו הוא תרגום מחייב לעיברית של הנוסח האנגלי מ-1846, שדיבר על "Husband, wife". החוק האנגלי התכוון רק לבני-זוג נשואים. מכאן, טוען אהרון, אין המשמעות המחייבת שזה הפרוש שצריך להניתן לו כיום. החברה הבריטית של המאה ה-19, היתה חברה שמרנית, בעוד החברה הישראלית, לטענתו של ברק (טענה מובלעת) היא חברה שעברה שינוי ליברלי מאז חקיקת החוק והיא מכירה גם בידועים בציבור, במיוחד כאשר יש לידועים צאצא מאותו הרוג.

אהרון אינו אומר זאת במפורש. מבחינתו החברה הישראלית היא חברה ליברלית יותר, שערכי הנישואים המקודשים, של הבריטים במאה ה-19, אינם מתאימים לה. אלא שאהרון ברק חי בחברה שבה יש אוכלוסיה גדולה מאד שבה ערך חיי הנישואים הוא עדיין קדוש ומחייב. הדבר נכון הן בחברה הדתית, הן בחברה המסורתית והן בחברה המוסלמית. בחברות אלו החיים מחוץ לנישואים הם חטא. כאשר אהרון ברק נוקט כאן עמדה, ובעצם מכריז על בני-זוג, כזכאים לתגמול, כאילו היו נשואים, הוא נוקט כאן עמדה האמונה רק על פלח אחד באוכלוסיה. הפלח הליברלי. בכך, לשיטתו הוא, הוא מקעקע, וקיעקע בפועל, את הלגיטמיות של בג"צ בעיני החברה שאינה ליברלית, אשר ככה"נ מהווה ציבור דומיננטי מאד, שיש לו רוב בכנסת.

למעשה, סביר להניח שאהרון ברק לא התכוון לכך במודע. בספרו, הוא מורה לשופטים לא לנקוט בקביעת נורמות מתקדמות, אלא לשרות עם הציבור. הוא אומר במפורש שאין תפקידו של השופט להיות אקטיביסט לשינוי חברתי. ואני מאמין שאהרון ברק לא באמת התכוון לאקטיביזם שיפוטי בסוגיה הנ"ל, אלא שהוא חשב שהוא שרוי בתוך החברה ושבירת מוסד הנישואים היא ערך סביר ומקובל באותה חברה.

סביר להניח שברק טעה בכך, כיוון שהוא אינו באמת שורה בתוך הציבור. סביר להניח שחבריו, והחברה בה הוא מסתובב, היא חברה ליבראלית יותר. הפידבקים שהוא מקבל מחבריו, הם פידבקים של אנשים מהשמאל. וזה בסדר גמור. אין לצפות משופט שילך ויסתובב בין קהלים שונים, וידאג שיהיו לו חברים בקרב החרדים, המוסלמים הדתיים-לאומיים.

למעשה שופט יחיד אינו יכול לעמוד בציפיה של ברק להרגיש את כלל החברה. אפשר לעשות זאת, רק אם יש כמה וכמה שופטים היושבים באותו דין, וברור כי הם באים מרקעים שונים המייצגים את האוכלוסיה בצורה דמוקרטית והוגנת.

כדי לפתור את הבעיה היה ניתן לצפות כי שופט שמזהה חוק שאינו מדוייק מספיק וברור, יחזיר את ההכרעה לכנסת, שהיא הגורם המוסמך היחידי להכריע לגבי יצוג החברה (בהנחה שאנו חיים בדמוקרטיה תקינה). מצד שני ברור שאי אפשר לחזור לכנסת עם כל חוק וחוק שאינו ברור. הדבר יגרום לקריסת המערכת החקיקתית והשיפוטית.

לכאורה נראה שאין לכך פתרון, ועלינו להסתדר עם מה שיש. אלא שפתרון כזה כבר היה קיים בעולם, ואולי נשכח. ביהדות של בית שני, נמצא לכך פתרון, שמקורו ככל הנראה בשילוב בין "הזקנים שבשער" בימי בית-ראשון, ובתי המשפט היוונים של אתונה.

בכל עיר, היה נהוג בזמן בית ראשון כי בשער העיר יושבים זקנים מחכמי העיר, ושופטים בין הבאים לדין. הם היו כמה וכמה זקנים, וכך בעצם מקבלים החלטה בקבוצה, ולא על ידי יחיד (כפי שנהוג כיום בבית המשפט הישראלי). הם היו מתושבי העיר, ולכן הכירו את הקהילה היטב, ושרו עם העם,  בדוק על פי העקרון שאהרון ברק ציין בספרו.

באתונה  היה פתרון אפילו טוב יותר, לכאורה. היו בתי משפט שמנו בין 200 ל-1500 מושבעים. אזרחים פשוטים שנבחרו בהגרלה ושימושו כבוררים בדינים שהובאו לפניהם. אותם אזרחים, היו גם אלו שחוקקו את החוקים באסיפת העם, שנפגשה כמעט כל שבוע. באסיפה הכירעו כ-6000 עד 12000 איש באמפי,לגבי חוקים, שהגישה להם המועצה (שמנתה 500 איש שנבחרו בהגרלה מידי שנה).

אנשי בית שני, יצרו שילוב בין השיטות, והקימו סנהדרין שמנתה 71 חכמים, וגם סנהדריניות מקומיות שמנו 23 חכמים.

בכך, היו לאנשי בית שני, מערכת משפט מתקדמת בהרבה משלנו. וצריך לזכור כי מערכת משפט זאת, התקיימה בחברה אגררית, בה התל"ג לנפש היה נמוך בהרבה מהקיים היום, ולכן לכאורה, המדינה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק כזאת קבוצת משפט גדולות.

אינני יודע איך הצליחו אנשי בית שני להחזיק גופי משפט כאלו גדולים. באתונה המושבעים, קיבלו כחצי שכר עבודה יומי של פועל, בעבור הישיבה בבית המשפט, ואת המימון לכך הם השיגו מהעשרים (שהרגישו כבוד לשלם מיסים כבדים ביחס לרוב הציבור שלא שילם מיסים כלל).

אני מניח שהסיבה שהם הצליחו להחזיק גופי שפיטה כאלו גדולים ומשופרים, היא בגלל שהחברה היתה הרבה יותר ליואלית, כתוצאה מכך שכלאדם הרגיש שהצדק נעשה איתו, והוא זה שמחוקק את החוקים, יהיה מוכן להשקיע הרבה יותר. גם החכמים, ככל הידוע לי לא עסקו רק במשפט, אלא עסקו במלאכות. יתכן, שמכשתש כוחם במלאכת השדה, הם עברו לשבת בשער העיר ולשפוט. היה זה ניצול טוב של זקני העדה.

בכל מקרה, שווה לדעתי ללמוד מהתקופה ההיא רבות. למעשה, מהות היהדות, כפי שאנו מכירים אותה, היא המשנה והגמרא, והפרשנות, שמקורם באותם בתי משפט. יסוד היהדות היה הצדק.  צדק שנבע בדיוק מהמשיטה אותה מציע אהרון ברק, אך בהבדל אחד קטן. כדי להתגבר על בעיית הסקטוריאליות, אנשי בית שני ואתונה, מינו שופטים מקומיים רבים שדנו בכל דין, והיו תושבי המקום. והמשפט הגדול היה בסנהדרין, שמנתה 71 זקנים חכמים.

כיום אנו במשטר אוליגרכי (נבחר), וכך גם נראת שיטת השפיטה שלנו. של אוליגרכיה מנותקת המעיזה לחשוב שהיא עושה צדק, כאשר שופט אחד יושב בדין (גם 9 שופטים בדינים מיוחדים אינו דבר המתקרב ל-71 שופטים).

אני בטוח שאם אנשי בית שני היו מגיעים היום לירושיליים, הם היו מזועזעים לראות איזו מערכת משפט מקוקלת הקימו צאצאיהם. אנחנו יכולים לשנות את זה. אבל בשביל עלינו להקים דמוקרטיה ישירה, כמו באתונה, ובמידה מסויימת כמו בבית שני.

נפגשנו הפעם בקדומים, קבוצה של אנשים שאמונתם נטועה בשמאל, ואנשים שאמונתם נטועה בתורה ובתושב"ע. למפגש של טשולנט, טיול אביבי לפסגת הר-חמד, ומשם תצפית על נחלת שבט מנשה, בהדרכתו המקסימה של דביר רביב ממדרשת חלקת השדה. לאחר ששבנו מן הטיול חווינו מרעיונותיו של הרב-קוק, בדיון שהנחה משה.  את השבת קינחנו בסעודה שלישית ובשיחה על המשך הדרך.

היתה שם תרומה של כולנו. של אנשים שחציית הקו הירוק אינה הדבר הקל ביותר שעשו (הן מבחינה אידאולוגית, והן מבחינת החשש). של אנשי תל-אביב שאינם רגילים בעליות הקשות של נוף השומרון, אך בכל זאת נענו לאתגר. לחברות שהלכה והתפתחה. למשפחות קדומים שהתארגנו לארוח מלא חיבה ואוכל רב. לאווירה מרתקת וליכולת להתגבר על טיפוס הררי, על בטן מלאה טשולנט ומיני מגדנות אחרות.

עלו כמה וכמה נושאים לדיון במהלך השבת. כל הנושאים ראויים ודורשים עוד ליבון. הפעם אני מבקש לדון על נושא הדרך. לכולנו עוד לא ברורה לגמרי הדרך בה אנו מבקשים ללכת, ויחד עם זאת מתקבלת התחושה שיש בה משהו חבוי ומבורך בהמשך.

אני מרגיש שלאט לאט מתחילה להתחוור לנו הדרך. אולי השיחה המעניינת שהעביר משה, על הרב קוק, היא אחת מפתחי הדרך. ההבנה שאנו חלק משלם, הגדול מסך חלקיו. שכל אחד מאתנו אוחז בחלק מהתשובה. הלאומיים, הדתיים, האוניברסליים. שכדי להבין את שלושת החלקים הללו, הבונים את האחד, ואת הרבים, יש צורך לנטוש את הדרך הישנה של מחלוקות וביקורות, ולחפש דרך איך ליצור כאן את אותה חברה עתידית עליה אנו עמלים.

בתורה יש משהו. בלאומיות יש משהו. באנושיות (הומניזם) יש משהו. ביחד כנראה שיש להם אמירה מרתקת על דרכי חיינו.

לתורה ולנביאים יש חלקים אוניברסליים, חלקים לאומיים וחלקים קדושים. כל אחד מאתנו מתחבר בקלות לחלק המתאים למבנה נפשו, ומשמיט חלקים אחרים. אולי ניסיון להתמודד עם הרדיקליות של התנ"ך, יחשוף בפנינו את הדרך לצועד בה.

לתורה ולנביאים יש אמירה מהפכנית ביותר על דרכו של ישראל ועל דרך העולם. התורה, ובעיקר הנביאים, טוענים כי מלך או מלכות, היא מאיסה בקב"ה. כאשר זקני ישראל באים אל שמואל ומבקשים שישים עליהם מלך ככל הגויים (שמואל א', ח', ד' – ה'), מתרגז שמואל על ישראל כי ביקשו לשים מלך לשפוט אותם (שם, שם, ו'). ואז הקב"ה עונה לו "לא אותך הם מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שם, שם, ח'). כלומר, באמירה של הקב"ה לשמואל, יש שלילה חריפה מאד של המלוכה. במצב המתוקן, ישראל אינם נדרשים למלך. הם  נדרשים לידיעת תורת הקב"ה, ואילו היו ישראל נוהגים על פי תורת הקב"ה, היו חופשיים ממלך, והיה מתקיים הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', ד' ומיכה, ד', ד').

חיים ללא מלוכה, אינם הדבר הרדיקלי היחיד שמבקשת מאתנו התורה. היא מבקשת מאתנו להשמיט את מלאכתנו ביום השבת, ופעם בשבע שנים לשבות מעבודת האדמה (שבימנו, ניתן לשער שהכוונה היא לצאת לשנת שבתון). והיא מבקשת שפעם בשבע שנים, נשמוט חובות. כלומר, אם אדם לווה משכנתא מהבנק, היא תושמט, ותתאפס, בשנה השביעית. והתורה מבקשת מאתנו שפעם ביובל (49 שנים), מצב המשק יתאפס, כל הרכוש יוחזר לבעליו המקוריים, והמסחר יחל מחדש.

כדי לבנות את התורה הזאת, מוקמת מערכת  של צדק ומוסר, המתבטאת ב"~ לא תחמוד…דברים של רעך~". ואהבת לרעך כמוך, הגשת עזרה ליריב. ועוד כאלו וכאלו דברים היוצרים את חיי האומה, ללא צורך במלוכה. אלא רק בחיי מוסר מיוחדים.

רבות מהבקשות/ציווים של התורה נראו לבני הדורות הקודמים, בלתי אפשריים. איך יכול לקום עם ללא מלך? איך יכול להתקיים משק, ללא ריבית? איך יכולה חברה להפסיק לגדל מוצרי חקלאות פעם בשבע שנים? איך כל האנשים במשק יכולים לצאת לשבתון? אלו דרישות שנראות בלתי אפשריות, עד שבפועל ביטלו אותן חז"ל, כנראה עד תיקו. חכמי הדורות, הגו וחלמו על ימי הגאולה, אך לא היו בידהם תשובות שיאפשרו לחברה היהודית להתקיים, כאשר דרישות כל כך רדיקליות נדרשות מן היהודים.

אולי חלק מתפקידה של הקבוצה, היא להתחיל לברר כיצד תתאפשר חברה כזאת? חברה מוסרית, שאינה זקוקה למלך. חברה שיש בה שבתות, ושבתונים, חברה שיש בה שמיטת חובות, ואהבת לרעך כמוך.

בעיניי צריך לחול גם עוד שינוי. שינוי בדרך המחשבה.  ברור לנו שקל לשאול שאלות, ולהעלות ביקורות, להראות לאחר היכן הוא טועה. אבל הרבה יותר קשה והרבה יותר פורה, לחפש דרך חדשה ולבחון אותה ולעצב אותה. בתוכנו יש אנשי/נשות מעשה ואנשי/נשות מחשבה ובעיקר אכפתיות עצומה לעם ישראל ולחזון הגאולה. אני מציע שהדרך שלנו תהיה דרך של חציבת דרכים חדשות לחיבור הציבור הכללי.  דרך של כינון דרכי מוסר. דרך של בחינת אבני נגף, וישורן. דרך של התמודדות עם דילמות והצעת פתרונות שיתקבלו בקונצנזוס-רך. זאת דרך של הנהגה ויחבור. דרכו של נחשון. לא עוד ישיבה והמתנה לאחרים שיעשו את המלאכה, אלא אנו. אנו נעשה את המלאכה.

והנה כמה פרוייקטים שנוכל לקחת על עצמנו, מלבד פרויקטים רבים וטובים אחרים.

• לבדיוק איך ניתן להביא למצב כזה שחילונים ודתיים ישבו ביחד לשולחן אחד בקלות (גם כשדתי מתארח אצל חילוני וגם כאשר חילוני מתאחר אצל דתי). לגבש הלכות, ולכתוב אותן כדף פתוח לכלל ישראל וגריו. אולי יש לצרף רבנים מתאימים (שנאמר עשה לך רב (מסכת אבות)), שיוכלו לסייע בכתיבת ההלכות המתאימות.
• לבחון בצורה רצינית כיצד ניתן ליישם שמיטת חובות, ולהציע לכך מסמך עמדה שיעמוד בביקורת רצינית.
• לבחון כיצד ניתן ליצור פעילויות רבות משותפות, של התנדבות ועשיה.
• ואולי הכי חשוב, לבחון את התורה ולראות מה היא אומרת לנו היום, ואיזו דרך מוסרית רדיקלית היא מציעה לנו. לבחון אותה מול החשיבה המודרנית וליצור היזון חוזר בינה לבין ישראלים החיים בחברה שואפת חרות אישית וציבורית.

אני חבר בקבוצה של מתנחלים ושמאלנים, המנסים לפתח ביחד חברה, הבנויה על כבוד הדדי וחברות. עד כה הקבוצה נפגשה כמה פעמים ואף נטעה חרובים ביחד בט"ו בשבט. טוב לנו ביחד.

הפרויקט הקרוב שאליו אנו מתארגנים היא שבת משותפת בקדומים, שבה נאכל טשולנט ונראה את אחת הפריחות היפות ביותר שניתן לראות בארץ.  כל פרויקט משותף כזה עולה ומציף דילמות הקיימות בין שתי הקבוצות. אחת הדילמות היתה כיצד יכולים אנשי שמאל המאמינים שיו"ש היא שטח כבוש, יכולים לבוא לבקר בקדומים. הדילמה השניה שהתגלתה הגיעה מכיוון המתנחלים, שהם גם דתיים.

כאשר נרי בר-און ואני ישבנו לתכנן את תוכנית השבת, חשבנו על כך שנזמין את גרעין הפעילים לכל השבת, וכן נזמין קבוצות רחבות יותר רק לחלק מהשבת, לטיול-פריחה, ולדיונים קבוצתיים לאחר הטיולים. אלא שהדתיים העירו כי תהיה בכך בעיה. מבחינת הדתיים, אין בעיה להזמין חילונים לשבת, ואלו יחליטו אם להגיע לכל השבת, או רק לחלקה. הדתי, מבחינתו פטור בכך שהזמין את החילוני לכל השבת ולא גרם ביודעין חילול שבת. אבל במקרה של הזמנה מפורשת לחלק מהשבת של חילונים, הופכת את הדתי למסייע בחילול שבת.

העלנו את הסוגיה לדיון קבוצתי ביום חמישי האחרון. אחד החילונים הציע שהוא זה שיזמין את החילונים לחלק-השבת, ובכך יהיו הדתיים פטורים. הפתרון גרם לתזוזה של חוסר נוחות אצל הדתיים, ואז נאמר שאם יופיעו פתאום, בישוב בעל אופי דתי, עשרות רכבים באמצע השבת, הדבר יצור אנטגוניזם.

הדתיים הציעו שהם יתארגנו להגעה של קבוצה גדולה ככל שהם יוכלו לארח לכל השבת, והחילונים יגיעו מתי שהם רוצים. רוב החילונים קיבלו זאת בהבנה, וציינו לטובה את המוכנות הגדולה של הדתיים להתפשר למען קרוב לבבות.

אחד החילונים עמד על דעתו שמניעת הגעה פתוחה של עשרות חילונים במהלך השבת, היא סוג של כפיית דעה, ולכן הוא אינו מוכן לקחת חלק בארוע כזה. הוא הרגיש שהוא מייצג את כלל הציבור החילוני. למרות שרוב החילונים לא תמכו בדעתו, יש לציין כי היתה זאת דעה עקרונית שיש להתמודד איתה.

וכאן אנו נכנסים למקורות הקונפליקט. אם נבין את מקורות הקונפליקט, נוכל אולי למצוא דרך להתמודד עם הקונפליקט ואף לפתח את אותה חברה שאנו מעוניינים להקים.

למעשה, הדתיים מקיימים מערכת של כללים תורניים-הלכתיים, שמבוססים על מסורת שעברה בדורות, ומקורה על פי טענת המסורת, בהתגלות האמת בהר סיני. על פי מערכת ידע זאת, המסורת היא חיבור ישיר לעולם האמת, ולכן על המאמינים במסורת לבצע את הוראותיה.

מבחינת החילונים, מסורת זאת אינה עומדת במבחן המציאות. מעמד הר-סיני, אינו מבוסס. ההלכות הרבניות הן מוזרות, ומייצגות רק את אחד הזרמים היהודים של בית שני ששרד. את האמת מחפש החילוני ביכולת ההבנה האישית שלו, או במדע.

ולכן נוצרות כאן שתי מערכות ידע שאינן ישובות בקלות אחת עם השניה. בהינתן התהליך הזה נוצר שיח של חרשים. ואחת הדרכים להתמודד עם הבעיתיות הזאת, היא לכבד את התפיסות של הצד השני ולחיות איתן מבלי לערער עליהן. כלומר לפתח סוג של פלורליזם. אחד הדתיים הציע שהחילונים יראו בדתיים נכים, הכבולים במערכת חוקים מוזרה, שעליהם לציית לה. יש לציין כי אמר זאת, מתוך תפיסה יהודית שההולכת ומתקבלת באזורונו, המדגישה את הענווה. כלומר, אם אדם אינו מבין אותך, אל תנסה להראות לו את האמת, אלא אמור שאתה המוגבל, ואתה רק מבקש שיתחשבו בכך. מי שירצה להבין מדוע יש לגישה זאת יתרון, ילך וילמד על עבודת המידות.

אני אציע גישה שלישית שאולי יכולה לחבר באופן מלא יותר בין העולמות.

כאדם החיי שנים רבות בחברה דתית, אך בעל יסודות ידיעה חילוניים, המבוססים על המדע, על ההתנסות ועל הפילוסופיה (אני אגנוסטיקן), למדתי שאותה הלכה ומסורת יהודית, אינן סתם קביעות שהתורה וחז"ל קבעו, אלא ישנו הגיון בשגעון. רבות מהמצוות וההלכות אכן נועדו להבטיח אריכות ימים, אושר ושגשוג חברתי ואישי, כפי שהתורה ציינה. לא את כל המסורה אני מקבל. מצאתי גם מיקרים שבהם התורה, כפי שהיום היא מפורשת על ידי רבנים רבים, מביאה לשחיתות וחורבן.

הדבר שאני מציע לנו כחברה, המבקשת לשפר את עצמה, הוא לבחון את האמירות התורניות ולנסות להבין מתוכן כיצד ההוראות הללו ישפרו את חיינו כאן על פני כדור הארץ (בתנ"ך אין אמונה בעולם הבא. כל התגמול על מעשי האדם מתואר לעולם הזה בלבד. אלו היו חכמי בית שני שככל הנראה אימצו אמונות זוראיסטריות והכניסו ליהדות את האמונה בעולם הבא ושכר ועונש בעולם הבא). אולי נוכל לפתח תובנותץ שיסיעו לנו.

כיוון שעסקינינו היה בשבת, הבה ננסה להבין את פשר כוונת התורה, ואולי נחכים ונלמד משהו על חיינו אנו. התורה מבקשת שנשבות מכל מלאכה (שמות כ', ח'). כמי שחי בשני העולמות, אחד ההבדלים הניכרים בין השבת החילונית לבין השבת הדתית, היא שהמנוחה והשיחות בשבת, המנותקות מכל מעשי החול, מאפשרת למוח להירגע, להתעורר ולשפר את היצרתיות. אדם שעובד ללא הפוגה, אינו מאפשר להבנתי, למוח שלו לנוח ולהתארגן מחדש. ובכך, לטווח הרחוק פוגע ביכולת היצרתית שלו. ניסתי לחפש מאמרים שיחזקו את דעתי, אך לא מצאתי, אך התחושה של מנוחת הגוף והנפש, קשה שלא להרגיש בה.

שבת היא גם זמן משפחה וקהילתיות. זהו זמן בו אנו מתכנסים לארוחות משותפות, אם בקרב המשפחה ואם בתוך הקהילה. בכך אנו מחזקים את החוסן החברתי שלנו, ואת החוסן המשפחתי שלנו. אינני אומר שהדברים חלקים. לפעמים יש מתחים סביב שולחנות שבת. לפעמים הילדים אינם מוצאים את עצמם בשבת. בני נוער, בטמפרמנט שלהם, מעדיפים לחמוק לפעמים מפעילות השבת. אך כאשר מפתחים את השבת, לא פעם מוצאים אותה כמטען מצויין להמשך עבודת השבוע. זהו יום מנוחה שמאפשר להגיע לשבוע החדש עם הרבה כוחות.

חבריי החילונים אומרים כי בשבת הם מעדיפים לטייל או לבקר חברים. בעיני יש בכך יתרון של חיבור לארץ, אם אכן הולכים לטייל, ולבקר חברים. הבעיה היא שלפעמים הולכים לטייל במרכזי קניות ובמקומות בילוי. כך יוצא שכאשר חילוני אחד יוצר לבלות בשבת, הוא מעביד אדם אחר שחייב לעבוד בשבת. גם כשאדם מיוצא לבקר את חבריו, הוא עלול להזדקק לתחנות הדלק וחנויות המתנות.

ולכן מבחינתי מנוחה בשבת היא תפיסת עולם חברתית, שמאפשרת לכולם לנוח, להיפגש ולחזק את עצמם ואת החוסן החברתי.

כיצד אתם רואים את השבת ומטרותיה?

ועכשיו, נחזור לדילמה שהקבוצה עמדה לפניה. האם עלינו להזמין חילונים לחלק מהשבת?

אני חושב שלא. לא כי זאת כפיה, אלא כי אני מאד נהנה מהשלווה של השבת כאן. אני נהנה מהשקט, ומכך שאני ומשפחתי יכולים לטייל בשבת על הכביש, בלי לשמוע רעש מכוניות (משהו שהחילונים מכירים מימי הכיפור). החילונים שבאים אלי לכל השבת, אינם גורמים לנערים ונערות לעבוד בתחנות דלק ובחנויות כדי לשרתם בשבת, ואינם מרעישים ברכביהם את שלוות השבת. אני מעדיף חברה שלווה בשבת, כדי שהמנוחה תהיה מלאה, והנפש תתמלא אנרגיות לשבוע חדש.

האם זאת כפיה? לפי דעתי, לא. אני מזמין את חבריי החילונים לשבת, כדי שנוכל לפתח את החוסן החברתי שלנו. אני לא כופה עליהם את תפיסת עולמי. צדיק באמונתו יחיה. אבל אני מסייע ביצירת סביבה שקטה וסוציאלית בשבת.

מה דעתכם?

שלום לבאי הבלוג,

אני מעוניין לשתף אתכם, בהחלטה שאני צריך לקבל, הנוגעת לקניין רוחני.

רקע קצר,

אני מאמן לאיכות חיים. את הידע הראשוני על אימון רכשתי בקורס קצר בן שלושה חודשים שהעבירה רשת הולמס-פלייס. מאז אני עוד מעט שנתיים מאמן לאיכות חיים בהולמס. לאחרונה אני גם מאמן באופן אישי. במהלך השנתיים הללו נחשפתי למאות אנשים, כשהמטרה היתה לאפשר לאותם אנשים ליצור את השינוי שהם מבקשים בחייהם.

הידע הראשוני שאתו יצאתי מהקורס, לא הספיק לי לעבודה שאותה התבקשתי לעשות. לכן התחלתי לקרוא חומר מקצועי, ואימצתי דיסיפלינות שונות כמו Motivational Interview ו-Cognitive Behivior treatment. אבל גם מצאתי שכל הדיסיפלינות הללו לא הספיקו, ולכן ופיתחתי שיטה חדשה המבוססת על המודלים הקוגניטיבים שפיתחתי בעבודת הדוקטורט, וכן על הידע הרחב במדעי המוח שצברתי במהלך השנים.

במהלך האימונים שהעברתי בהם אנשים, היו גם אנשים שטופלו אצל פסיכולוגים שונים (גם פסיכולוגים קוגניטיבים), והיו גם אנשי מקצוע. כמעט אצל כולם התגובה היתה, שיש פער עצום בין התהליכים ומהירות התהליכים שמתרחשים, ונראה שהאפקטיביות של השיטה גבוהה ביחס למצאי בשוק.  אשת מקצוע שפועלת בתחום והגיעה אלי, עברה תהליך קצר, והתגובה שלה היתה "אה… איך עשית את זה כל כך מהר?" כשהפנים שלה היו מביעות הפתעה רבה.

נראה שבשיטה שאני מפתח יש משהו אפקטיבי מאד ויחודי מאד. כאשר התכוונתי לפתוח את האתר החדש שנועד לפרסם את האימון שאני עושה, ביקשתי לתת שם לשיטה. בחרתי שם, ואז אז אנשי המקצוע שעזרו לי לבנות את האתר הציעו, שכדאי שארשום על השיטה פטנט, כי לדעתם, בעתיד אוכל להתפרנס ברווחה גדולה אם אהפוך את השיטה לקניין רוחני.

להפיכת שיטה לקניין רוחני, יש השלכות רבות. והיה חשוב לי להתייעץ עם אישתי על הנושא. אישתי החליטה שכדאי שננהל על כך דיון אקלי.

אתם מוזמנים להצטרף לדיון באקלי. הדיון יערך שם, ולא כאן. אם אתם מועניינים להשתתף בדיון, אנא הרשמו לאקלי, ולאחר מכן היכנסו לקבוצה Moral society ושם לדיון "האם ליצור קניין רוחני". בבלוג אפשר לדון על שאלות בנושא הדיון והמתודה.

טל

לצערי יש לי בדיוק 20 דקות לכתוב את הפוסט הזה. אבל הוא חשוב בעיני, ולכן אני מתנצל על כל השגיאות והקצרנות.

שלשום נערך בביתי מפגש בין תושבי קדומים לאנשי השמאל הלאומי. המפגש נועד לברר את מציאות חיינו. הרבה עוד צריך לכתוב על המפגש המרתק שהתרחש באותו ערב. אנשים מתל-אביב, חיפה ושאר מקומות המרכז הגיעו, ונוצר שיח מאד מעניין ומרתק בעיניי. (דברים של אורי אמיתי על הערב ניתן לקרוא כאן)

הערב נראה מצוין, אך למחרת בבוקר, אנשים מקדומים התחילו לקרוא את הספרון הכחול של השמאל-הלאומי, והזדעזעו מכתב הפלסטר נגדם. גם בשיח של חלק קטן מאנשי השמאל, היתה גישה מאד תוקפנית ולא נעימה. אנשי קדומים לא רגילים לתרבות כזאת, וזה פיתאום חידד לי עד כמה תפיסות העולם שונות. השמאל מקיימים מאבקים, כדי לשנות את העולם (בלא יותר מידי הצלחה לדעתי), בעוד בקדומים ובקהילות דתיות אחרות, עושים זאת בצורה שונה. אסביר את הההבדל בדוגמא מתוך "ההתנגדות לנוער הגבעות".

חלק קטן מאנשי השמאל-הלאומי האשימו אותנו בחוסר עשיה כנגד נוער הגבעות. והאנשים שלנו לא הבינו על מה הם מדברים. אלו היו עולמות אחרים, כי למעשה אנשי קדומים בהחלט פעלו נגד נוער הגבעות. הם רק עושים זאת בצורה שונה לחלוטין, שאינה מובנת כלל לאנשים מהשמאל. אנשים מהשמאל , רגילים לראות בשינוי עולם מאבק, הפגנות ותהלוכות.

הדתיים-הלאומים משנים עולם אחרת. הם כל הזמן נפגשים, בבתי הכניסיות (שלוש פעמים ביום), מתארחים ומארחים כמעט כל שבת, בד"כ לסועדה או שתיים, וכך בעצם נוצר נטורקינג ענק של כל הקהילה. בפגישות הללו הם מדסקסים את ארועי היום, ובתהליך לא מודע, למעשה מייצרים קונצנזוס קהילתי. כאשר נוצר הקונצנזוס, גם מתרחשת הפעולה. במקרה של נוער הגבעות, שנתמך על ידי דניאלה וייס, ראש המועצה, אנשי הישוב הגיעו לקונצנוס רחב נגד נוער הגבעות, ולמעשה הדיחו את דניאלה, כדי להפסיק את הדבר. הם השביעו את המועמד החדש, שלא יעזור לנוער הגבעות, ויפסיק לפזר את כספי הישוב על כל גבעה רעננה.

לדניאלה לא עזר כלום. עמד לראשותה הדף הישובי, וכל ארוע המוני כדי לנאום את דעתה, אך הציבור חשב אחרת ואמר את שלו, באמצעים הרבה יותר יעילים, והציבור קבע, מי ינהל את הישוב, ומי לא.

זאת הדרך הכי דמוקרטית-ישירה, לנהל דברים. לציבור בקדומים, יש הרבה יותר כוח לשנות בתוך קדומים, ממה שנדמה לאנשים מבחוץ. פשוט כי אנשים מבחוץ, אינם מבינים כיצד פועלת החברה הדתית. היא נראת להם רפיונית, וכנועה לרבנים. אך כמי שחיי בתוכה, אני יכול להגיד לכם, שהיא לא כנועה, ולא שקטה. היא פשוט עושה דברים אחרת. בעיניי בצורה הרבה יותר דמוקרטית מאשר בשמאל, ובטח הרבה יותר נעימה וחכמה.