מבט פילוסופי

בהתכתבות שהיתה לי עם ליאור ב- Google+ עלתה השאלה מדוע העיתונות נתפסת כשמאלית בעיני רבים. לאחר שראינו במהלך הדיונים שהמונופול של השמאל במדינה נגמר במהלך שנות ה-90, וכיום כוחות השוק, בעלי ההון והאינטרנט היו אמורים להכתיב עיתונות יותר ימנית, עדיין אנו רואים דומיננטיות לשמאל בעיתונות הכללית.

במהלך הדיון הלכו והתבררו מספר דברים שנובעים מתופעות טבעיות. להלן ההשערה שלי. אשמח לשמוע את דעתכם:

ליאור שלום,

דברים מעניינים את כותבת.
אינני חושב שהשמאל דומיננטי בתקשורת בגלל הרגלים שרכשנו. באינטרנט אתרים עולים ונופלים במהירות. פייסבוק הופיע לפני שנים בודדות ותפס במה מרכזית, לעומתו אתרים אחרים נעלמו. ווינט וואלה, מצליחים להחזיק את הקוראים כי יש בהם משהו שמושך אותנו (הם ראשונים בדרוג הישראלי). מה זה המשהו הזה? אנסה לשער.

נתחיל ממקור-ראשון. במקור ראשון היו כותבים שמרנים (היום יש שם הרבה יותר כותבים ליברלים). כותבים שמרנים הם משעממים, כי הם טוחנים את האתמול. חלקם כעסניים, מעצבנים, ולא נעים לקרוא אותם (את תיארת זאת כימין-קיצוני).

לעומתם, בהארץ, ynet ו-walla יש הרבה כותבים ליברלים. הם חדשנים יותר, נותנים מידע שגורם לנו להתעורר ולהרהר וגם להתעצבן במידה סבירה.

ב-הארץ יש כותבים יותר ליברלים ולכן הם מעצבנים ומעוררים אנשים ליברלים-קלים. ב-ynet יש כותבים ליברלים-קלים, והם מעצבנים ומעוררים אנשי ימין ומרכז. עבור הימין-מרכז, הארץ מעצבן מידי ולכן לא קריא. עיתון, כדי לעורר ולעצבן-קלות, צריך להיות טיפה ליברל יותר מקוראיו.

ככל הנראה מה שאת מכנה "ישמרו אותנו מפוכחים, שהתקשורת שמאלנית" לדעתי זה רצון הטבוע בנו שיעוררו אותנו לחשוב, להתרגז, להסתקרן…ואת זה עושים, באופן טבעי, כותבים ליברלים הרבה יותר טוב מכותבים שמרנים.

האם זה אומר שתמיד יהיו לנו כותבים ליבלרים ולשמרנים לא יהיה מקום? לדעתי יתרונם של השמרנים בידיעה יותר מדוייקת (מחקרים מראים זאת), ולכן הם יהיו טובים יותר במקומות כמו ויקיפדיה (ויקיפדיה הישראלית נחשבת שמרנית) ובמדעי הטבע, ולאחרונה גם הפסיכולוגיה.

ועוד דבר. שמרנים, על פי המחקרים הם אנשי חרוצים יותר השקועים בעבודתם במסירות (שוב, גם זה על פי מחקרים). לכן סביר להניח שהם לא יבזבזו את זמנו של המעסיק ויגלשו רגע לווינט או לפייסבוק. לעומתם ליבלרים מעדיפים להתעסק במה שמעניין אותם, ופחות בעבודה (אלא אם התמזל מזלם והם עובדים בעבודה שממש מעניינת אותם), ולכן סביר שעיתונים שרוצים רייטינג יפנו לקוראים יותר ליברלים.

השילוב ביו הטיה לכיוון שכיחות גבוהה יותר של  קוראים ליברלים, לבין כותבים עוד-יותר-ליברלים שהם יותר "מאתגרים" מטבעם, הוא שלהבנתי, יוצר באופן טבעי עיתונות שמאלית, ולא קונספירציות כאלה ואחרות.

מה דעתכם?

—-

נוסף: מאמר מעניין בנושא הטוען כי ליברלים יטו מראש לעבוד יותר בעיתונות כי הם פחות "אנשי-עבודת-כפיים", ויותר אנשי-חלום ושאיפות חברתיות.

זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

* טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

—-
Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

שלום חברים

להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

"היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

ממך כיהודי אל יהודי".

לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

"הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

ובכן, מה קרה כאן?

תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

ועוד מספר כלי תיקשורת.

מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

"השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

"הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

חברים יקרים,

אנא פנו לעצמכם חמישים דקות מחייכם, וצפו בהרצאה הבאה. יכול להיות שאלו יהיו חמישים דקות משמעותיות מאד.  הבחורה (בידג'יט) היא ערביה נוצריה מלבנון. היא מציגה את מבצע ליטאני ומלחמת לבנון הראשונה מפרספקטיבה שרובינו אינם מכירים כלל.

להרצאה של ברידג'יט
ועכשיו, אחרי שראיתם את הסרטון, תנסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות:

1. האם כל מעשינו רעים, כפי שכמה אנשי השמאל מבינינו נוטים לחשוב?
2. האם המציאות מורכבת יותר ממה שחשבנו?
3.  ובכלל מה דעתכם?

מחשבות מענינות,

טל

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. יש כאלו הקוראים להפסקת המלחמה ויוצאים להפגנות, ויש כאלו שטוענים שאסור לצאת להפגנות. הדיון הציבורי אכן מתקיים במהלכה של המלחמה. אני אישית חושב שאם אנו אזרחים במדינה דמוקרטית, רצוי מאד לקיים דיון גם במלחמה. הדיון, אם הוא נערך נכון, יכול דווקא לחזק את הציבור בטווח הארוך. דיון נכון יוצר קונצנזוס רחב, ונותן גב רחב יותר לממשלה.

הבעיה שלנו היא שאיננו יודעים, להבנתי, לנהל דיון נכון. קשה לנו לנהל דיונים בין שני אנשים, ובוודאי קשה לנו יותר לנהל דיון בין מיליונים. הבעיה של דיון בין מיליונים העסיקה אותנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. ניסינו לפתח כלי שבאמצעותו ניתן לנהל דיונים רציניים בציבור גדול מאד. היו לנו הרבה לבטים כיצד ניתן לבנות כלי כזה. במהלך הזמן הלכה והתגבשה תפיסה לגבי הדרך המיטבית לנהל דיון כזה. אופי הדיון הזה שמבוסס על ויקימדיה ככלי לאיסוף המידע הציבורי וכבסיס לדיון הציבורי נקרא "ויקידיון".

המלחמה והדיון הרב שמתעורר סביבה וסביב ההקונפליקט הישראלי-פלסטיני, היוו זרז להשקת גירסאת הבטא של הויקידיון. הנה מצגת ראשונה שמסבירה כיצד ניתן לנהל דיון כזה.

(אני מתנצל על הקול הלא רדיופוני שלי… אינני קרין, אלא סתם דמוקרט שרוף)
[gv data="Vt7trEP-fxE"][/gv]

 כיצד אם כן ויקידיון עובד?

לויקידיון יש כרגע שלושה חלקים תקשורתיים עיקריים ואלמנט תרבותי חשוב שנקרא תרבות הדיון. שלושת החלקים הם הפורום, הפייסבוק והויקידיון.

פורום

הפורום משמש כמרכז לסיעור מוחות וכבמה חברתית ראשונית לחיבור בין אנשים (בסוף דיון נעשה בין אנשים חברותיי, ואין לשכוח זאת).

הפייסבוק

תפקיד הפייסבוק הוא לאגד אנשים מרחבי הרשת למקום אחד. לאפשר להפיץ את הבשורה ולשלוח הודעות לכולם פעם בכמה זמן (עדיף בתדירות של שבועיים ויותר, אם בכלל). זה גם מקום לחלוק רעיונות כללים.

הויקידיון

הויקידיון הוא לב ליבה של הידיעה הציבורית. שם מרוכזים הדיונים מכל רחבי הרשת. בגלל אופיה המשתף של הויקמדיה, כולם יכולים להכניס מידע על פי נושאים, מכל מקום ברשת. המידע מוצג כך שבתחילת הדף קיים הסבר של הדיון עבור משתמשים חדשים, ובהמשך ישנם קישורים לבעלי הדעות השונות. היתרון של הפורמט הזה הוא שהוא מאפשר להמשיך את הדיונים לאורך זמן. אם לדוגמא יש מישהו שטוען טענה שאינך מסכימה לה. את יכולה למצוא בויקידיון קישור לפוסט/תגובה של הכותב, ואת יכולה לפנות לכותב ולהמשיך לדון איתו. במהלך הדיון תוכלו שניכם להשכיל מזוויות הראיה השונות של הבעיה, ואם תגיעו להסכמה, תוכלו להוסיף אותה לחלק העליון של הדף בתור סיכום.

לדוגמא, אם את חושבת שמדינת ישראל עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי להגיע להסכם שלום, ואת מגלה שמישהו כתב שישראל לא עשתה הכל, ואף פגעה בפלסטינים (קישורים שכבר מופיעים בויקידיון). תוכלי להיכנס אליהם לבלוג, לקרוא את דעתם המנומקת, ואחר כך לדון איתם. אם תגיעו למסקנה משותפת, תוכלו לאחר מכן להגיע לראש הדף ולתקן מ- "ישראל עשתה כל אשר דרוש" ל-"ישראל והפלסטינים הפרו הסכמים. ההסכמים שהישראלים הפרו הם … והפלסטינים הפרו הסכמים כאלו… וכיוב'". ניתן כמובן לקשר מתוך הטקסט למקורות שמראים את הפרת ההסכמים. את כמון יכולה לפתוח בלוג משל ולבסס שם את טענותיך, ולקשרם לויקידיון. כך אנו יכולים להעשיר את הידע האישי שלנו, וגם את הידע של הקוראים האחרים שקוראים את הטקסט המתומצת.

תרבות הדיון

זהו הכלי המרכזי בכל דיון. בלעדיו לא יכול להתקיים דיון פורה כלל. אם נקפיד על כבוד האחר, נקפיד להקשיב ולדבר/לכתוב בניחותא, בתוספת דוגמאות,נעשה את מלאכתנו טוב יותר. את הכלל הזה אפשר לתמצת בפשטות לכלל עתיק מאד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל חשוב בכל תורה".

המשך הפרויקט

ויקידיון הוא פרויקט ניסיוני ראשוני. כל עצה תתקבל בברכה. אתם מוזמנים לכתוב אותה כאן אצלי בתחתית הפוסט, או בדף הקהילה של הויקידיון.

אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות לדף העזרה או לשאול בדף עזרת הגולשים.

עזרה וסיוע בפיתוח הדיון והפרויקט.

אנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד בויקי, כדי לסייע בעיצוב מהיר ויעיל של הויקידיון. אתם מוזמנים לפנות אל טל ירון (tal @ kol1.org), או לגשת לדף הקהילה ולהציע את עצמכם לעזרה (או כמובן לפעול באינטואטיביות בתאום עם הכותבים האחרים).

הפצה של הרעיון -  הדיון הציבורי הזה, יכול להערכתי לתרום רבות לחברה הישראלית, אם נא מצאנו חן בעיניכם, אנא הפיצו את הרעיון. ניתן להפיץ את המצגת שבפוסט הזה, או את הקישור לפוסט הנוכחי. אתם כמובן יכולים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, ולהזמין את חבריכם.

ביקורת ועצות  - הכי טוב שיש…. נשמח לקבל אותן כאן או בגוגלגרופ (זהירות, ההרבה דואר) או בפורום של התנועה לדמוקרטיה ישירה

שתהיה לנו דמוקרטיה טובה,

טל ירון,

מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

ועוד התפפתחות בהבנת הויקידיון…ויקידיון-פעולה

[gv data'"http://www.youtube.com/watch?v=Cs_gOYyhC-k"][/gv]

המלחמה תופסת תאוצה, וזה הזמן לנסות להבין את הכוחות הפועלים במלחמה. בפוסט הנוכחי אנסה להסביר את ההתרחשויות בעזה, לאור תורת המלחמה. בבהמשך אנסה לבחון כיצד נוכל למצוא פתרונות לבעית הסיכסוך.

בפעם שעברה כתבתי על שלושה תנאים הכרחיים לניצחון, שאותם הציע קלאוזוביץ':

1. הכנעת הכוח הלוחם של האויב
2. השגת המשאבים מהאויב.
3. הכרה בליגיטמיות של ריבונות המדינה המנצחת על ידי תושבי המדינה המפסידה.

בשלב הנוכחי של המלחמה אנו מבקשים להשיג את התנאי הראשון. קיימות דרכים רבות להכניע את הכוח הלוחם של האויב. הדרך האבסולוטית להכריע את כוח הלחימה של האויב, היא להרוג את כל כוח הלחימה של האויב. בפועל דבר כזה כמעט ולא קורה כיום (בעבר, בזמן התנ"ך היה נהוג להרוג את כל הזכרים בעיר המפסידה, כדי להשיג את תנאי 1). בפועל, כוח הלחימה של האויב נשבר הרבה לפני שכל לוחמיו נפגעים.

אם האויב אינו מוכרע פיזית, מה אם כן מכניע את כוח הלחימה של האויב? אני נוטה להעריך שהסיבה היא בעיקר פסיכולוגית. הסוד להבנת הפסיכולוגיה של כניעת האויב טמון בהבנת הפסיכולוגיה של החייל הבודד או המפקד הבודד.

הצרכים הקיומיים כגורמי הכרעה
חייל ומפקד הם בני אדם וכמו כל בני האדם, הם כפופים לפרמידת הצרכים של מאסלו. על פי הפרמידה של מאסלו, אדם פועל כדי לספק צרכיו. בבסיס הצרכים, קיימים הצרכים הפיזיולוגיים (נשימה, שתייה, אכילה, שינה, בריאות). אי סיפוק הצרכים הפיזיולוגים יפגע קשות בתפקודו של הלוחם והמפקד. זאת כנראה הסיבה לתובנה האינטואיטיבית של נאפוליון שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו". ללא אוכל, החייל מתקשה לתפקד. ללא שינה הוא מאבד מיכולת הלחימה שלו.

חלק גדול מהטקטיקה הצבאית נועד בדיוק כדי להשפיע על צרכים אלו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי ,  הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.

חלק גדול מתכנון הקרבות במלחמה נסוב סביב היכולת לחתוך את קוי האספקה של האויב. ללא אספקה, לחיילים אין אוכל ומים, ורוח הלחימה שלהם נחלשת.

צבאות משתמשים בעתודה רעננה כדי להתיש אויב עייף. ולכן צבאות משתדלים להשתמש בכוחות רעננים כדי למנוע שינה מכוחות האויב. יש מקרים שבהם משתמשים בפעולות גרילה קטנות, כדי לגרום לאויב להיות ערני בלילה, ובכך למנוע ממנו שינה.

הכרעה על ידי השפעה על רמת הביטחון
ברמה השניה של פרמידת הצרכים נמצאים צרכי הביטחון שכוללים את ביטחון תעסוקתי, ביטחון נגד אלימות, בטחון מורלי, בטחון משפחתי ובטחון בריאותי.

צבא שרוצה להבטיח שהחייל ילחם "בראש שקט", צריך להבטיח לחייל פרנסה. אם לחייל לא תהיה פרנסה, הוא יהיה עסוק מידי בטרדות הפרנסה ולא יהיה פנוי למלאכת הלחימה. זאת אחת הסיבות שבצה"ל יש מערך ת"ש (תנאי שירות) שדואג לצרכי חיילים עם קשיי פרנסה.
ביטחון נגד אלימות. רוב בני האדם מעדיפים להימנע מפגיעה אלימה. עיקר עוצמת הלחימה מופעלת כדי לעורר את  החשש הזה. הפגזה ארטילרית, אש מסיבית ונפגעים רבים יוצרים את הפחד אצל חיילי האויב. כאן זהו המקום שבו המלחמה נעשית מכוערת. צ'רצ'יל אמר שהמלחמה היא כמו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומכים אחד את השני באמצעות מפתחות ברזים. עסק לא נעים בכלל. כאן נכנסות תמונות של אלימות זוועתית שהמלחמה מייצרת, והאדם הרגיל לא רוצה להיחשף אליה. יש לא מעט חיילים שראו את זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.

אדם שהיה ברבנות הצבאית במילחמת יום הכיפורים סיפר לי שאת גופות החללים הובילו בחזרה מהרמה בקומנדקארים פתוחים, וכדי שהלוחמים שעולים לרמה לא יראו את הגופות ואת זוועות המלחמה, הסתירו אנשי הרבנות הצבאית את הגופות תחת ענפים.

בטחוןן משפחתי. אחת הסיבות (אך לא העיקרית) להפצצת ריכוזי אוכלוסין היא להחליש את המוטיבציה של הלוחם להילחם. אם הלוחם יודע שכניעתו תביא להפסקת האלימות נגד משפחתו, הוא יעדיף להפסיק להילחם.

הצורך בההשתייכות, בהערכה חברתית ובמימוש עצמי

אלו אלמנטים שמהם מורכב עיקר כוח העמידה. לוחם שמסופקים לו הצרכים הבסיסים, משפחתו מוגנת, והצליח להתגבר על הפחד מהאלימות, עדיין לא יהיה חייל מספיק חזק. כדי לעשותו חזק משתמשים הצבאות הלוחמים באלמנטים חברתיים. אדם יהיה מוכן להסתכן מאד כדי להיות מקובל על חבריו למחלקה. הוא יהיה מוכן לעשות מעשים של חירוף נפש כדי לזכות בהערכת חבריו. חייל יהיה מוכן לצאת אל מול אש האויב רק כדי לא להיחשב פחדן בעיני חבריו.

האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. מיקאוולי, בספרו "אומנות המלחמה", טען כי מרגע שנוצר אי סדר החיילים מאבדים את אומץ ליבם והצבא מתחיל להתפרק. החייל מרגיש כי במהלך הקרב, אין לו על מי לסמוך, אין מי שיגן עליו מפני התקפת האויב. הוא מרגיש חלש, ולכן יברח. על האדם לעבוד בתוך כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, כדי שירגיש את עוצמת הכוח הקבוצתי, וכדי שיוכל לאסוף את האומץ הדרוש למלחמה. כדי לפרק את תחושת הביחד, הזאת, על הצבא ליצור תחושת חוסר לכידות ואף בלאגן בצבא שמנגד.

באנשי פנפילוב, ישנו קטע מרשים בו 700 רובאי הגדוד יורים ביחד בעץ אחד. מעוצמת הפגיעה, העץ נכרת, והאנשים מרגישים את העוצמה שלהם כאשר הם מלוכדים. הביחד הוא חלק חשוב מהמאמץ המלחמתי.

שליטה והגדרת מטרות

כדי לשמור על הלכידות הקבוצתית ועל היכולת להפעיל את הכוח הצבאי כאגרוף מתואם, נדרשת יכולת שליטה. כדי להשיג את התיאום, פותחו מערכות קשר, ואמצעי תיאום אחרים. חלק גדול מאמצעים בהכנעת האויב מיועדים לפגוע ביכולת השליטה וההנהגה. לצורך כך פותחו מערכות לוחמה אלקטרונית שמשבשות את אמצעי השליטה של האויב. כדי להוציא את האויב משליטה התפתח עקרון התחבולה שנועדן לבלב את האויב ולהסתיר בפניו את מצב המציאות האמיתי כדי להטעות את האויב, ולגרום לו לשלוח כוחות למקומות שגויים. תחבולה נכונה תלווה בהתקפה מידית, כדי למנוע מהאויב יכולת להתארגן מחדש ולחדש שליטה. הוצאת הכוח משליטה ומאיזון, הן אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר על פי לידל הארט.

גם הגדרת מטרות נכונה לאורן כל המפקדים הוחיילים יכולים לפעול, היא אמצעי שליטה. אי הגדרת מטרות ברורות, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה, גרם לכך שהמפקדים לא ידעו לכוון את הכוחות שלהם בהתאם למטרות הנדרשות, ולכן נוצרו תקלות רבות במלחמת לבנון השניה.
הסבר המלחמה בעזה לאור תורת הלחימה.

על פניו, עיקר הלחץ מופעל על החמאס. ככל הנראה החמאס איבד מאות לוחמים בימים האחרונים. אזרחיו נמצאים באזור הקרבות ונמצאים תחת איום פגיעה משמעותי. אין ספק שגם אם אין לנו דרך לדעת את זאת ישירות, חיילי ומפקדי החמאס מפחדים כמו כל בן אנוש אחר.

ההפצצה הראשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להכריע את החמאס. יתכן שמסיבות מדיניות, ולצורך הכנת דעת הקהל, הממשלה החליטה לחכות עם הכניסה לעזה. אין ספק שההשתהות איפשרה לחמאס להתאושש ולהתארגן פסיכולוגית, וטקטית נגד צה"ל. יתכן שהסיבה להשתהות היא תיאומים בינ"ל. סיבה אחרת יכולה להיות שבכוונה ניתן זמן לחמאס להתארגן כדי שכמה שיותר לוחמי חמאס יבאו במגע עם  צה"ל וכך ניתן יהיה לגבות ממנו מקסימום נפגעים. אני מאד מקווה שהסיבה אינה חוסר הבנה מספיק בתורת הלחימה (PDF).
סביר להניח שההכנה הזאת של החמאס תאפשר לו להתארגן טוב יותר, ולהתכונן נכון יותר על מנת להסב לצה"ל הרבה יותר נפגעים. יחד עם זאת הבעיה של ישראל אינה צה"ל. צה"ל עצמו יכול ומוכן מבחינת עוצמתו הצבאית לספוג מאות ואלפי הרוגים לפני שישתנה משהו בנחישות העמידה של צה"ל. צה"ל הוא צבא חזק מבחינת כוח העמידה. הבעיה של צה"ל היא שהוא תלוי ביכולת העמידה של החברה הישראלית.
יכולת העמידה הציבורית
במלחמה המודרנית, גם הציבור משתתף במלחמה. הוא צופה בה בטלויזיה ומביע את תמיכתו בלחימה. העדר תמיכה ציבורית ואף יציאה להפגנות, תגרום להתפוררות תחושת העוצמה הקבוצתית בקרב הציבור.
"הביחד", הוא בדיוק מה שדורשים אנשי התקשורת המרכזית והמערכת הצבאית. אם הציבור הישראלי, יפעל ביחד ויתמוך במלחמה, האזרחים ירגישו שיש לישראל סיכוי. הם יתמכו במלחמה. זאת הסיבה, ש"סמולנים", כפי שמגדירים זאת ציבורים רחבים, אינם אהודים בזמן מלחמה. גם אם אנשי השמאל צודקים, יציאה מחוץ לשורה בזמן מלחמה יוצרת תחושה פירוד וחלושה בעם. אי העמידה המשותפת הזאת, גורמת לממשלה ולצבא להבין שעוד מעט תיגמר התמיכה הציבורית, והפוליטקאים יפגעו מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים מצידם, כדי למנוע את הפגיעה האלקטורלית, יפעילו לחץ על הצבא לסיים את המבצע. כתוצאה מכך, אויב חלש כמו החמאס שמצליח לפורר את הציבור, בעצם זוכה פעם אחר פעם להינצל מפגיעה מכריעה.
אין ספק שהבעיה של אי-סולידריות בזמן מלחמה היא אחת הבעיות של דמוקרטיות להילחם באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של דיון ציבורי אמיתי. בישראל לא מתקיים דיון ציבורי כזה. אנחנו אטומים אחד לשני, ואיננו מקשיבים.
כך יוצא שהחברה הישראלית המערבית שנפגעת הרבה פחות מהחברה הפלסטינית, עלולה לסגת מהמבצע, למרות מיעוט הנפגעים היחסי שלה.

הפתרון
הפתרון לכך נעוץ בתהליכים דמוקרטים הנוגעים לסיכסוך, שמנוהלים בין המלחמות. בדיונים אלו עלינו לחפש דרך להתמודד עם בעיות הבטחון, עוד לפני שהן נוצרות. מציאת פתרונות שיזכו להסכמה רחבה, יספקו לצבא ולממשלה גב ציבורי רחב שיאפשר, במידת הצורך מלחמה עיקשת עד הכרעת האויב.

אגב פתרון יפה שמצאתי לבעיה נמצא כאן.

להתראות,

טל

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il

חברים שלום,

טחנות הדיון הציבורי טוחנות לאט, אבל הנה מגיעים שני מאמרים שמופיעים בYnet וב-NRG, בנושא התארגנות עובדי מכון ויצמן, וזכות ההתארגנות.

עופר סיטבון כותב:

זה קורה כל הזמן. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני התקשורת, יותר ויותר עובדים מנסים להתארגן, בעיקר באמצעות ארגון העובדים "כוח לעובדים".

תופעה מרתקת זו מאגדת עובדים ממגוון רחב של עיסוקים – מאבטחים, מטפלות במשפחתונים, מלצריות, אפילו עיתונאים.

זאת, למרות יחסי הציבור הרעים מהם נהנית העבודה המאורגנת בישראל; למרות שכמעט ואין פוליטיקאים שנושאים את הדגל של התאגדות עובדים, ולמרות העובדה שזכותם הבסיסית של עובדים להתאגד מופרת כמעט מדי יום.(להמשך…)

פרופ' דני גוטוויין כותב:

סירובה העיקש של הנהלת מכון ויצמן להכיר בזכות ההתאגדות של עובדי "גן-המדע" הפועל במכון, הופכת בהדרגה לאיום על החופש האקדמי בישראל ומערערת את הבסיס הציבורי של תיקצוב האוניברסיטאות.  (להמשך…)

לאט לאט, אבל בטוח

בהנהלת מכון ויצמן, החליטו לדבר עם העובדים. להלן הרשמים של סמדר חזן, מהשיחה:

ביום שישי הייתה לנו שיחה “לא רשמית” עם אחד המנהלים הבכירים של המכון, והוא לא הסכים להסביר לי מדוע המכון מתנגד כל כך להסכם קיבוצי, אבל כן טען בפני את הטענה שהצגת- כי הוא מעוניין בגמישות לשנות את השכר של כל מדריך בהתאם לנתוניו. כששאלתי אותו למה זה לא נעשה עד כה- הוא לא ענה על השאלה, רק טען כי אני לא מוסמכת להתערב בניהול הגן.
אנחנו מודעים לכך שגן המדע לא הוקם למטרות רווח, וגם המאבק שלנו לא נולד למטרות רווח אישי. המאבק הוא עקרוני ואידיאולוגי- על זכותם של עובדים להתאגד מול מעסיקם באשר הוא.
אותו בכיר ציין כי הנהלת המכון מתכוונת לסגור בקרוב את גן המדע, ולפתוח אותו במועד מאוחר יותר, עם מדריכים חדשים (ואולי גם הנהלה חדשה)- וזוהי בעצם דרכם לרמוס את ההתארגנות.

עלינו האיומים האלו לא עושים רושם, ואף הצהרתי בפניו כי אם הגן ייסגר בשל מאבקנו- נדע לפחות שעשינו הכל למען זכויות העובדים.

רק תאר לך כיצד הדבר ייראה בעיני התקשורת, עובדי המכון, ארגוני עובדים, תורמים פוטנציאלים למכון ואף בעיני בית הדין לעבודה- אם הם אכן יבצעו פעולה זו.

ודבר נוסף,

נראה שאנו מתקדמים לכיוון טוב.

כאשר אנשים מחפשים את מכון ויצמן במנועי החיפוש, הם מתחילים למצוא את הדיון הציבור שלנו

ראו את החיפוש שנעשה אתמול בשבת (שורה שישית):

המשמעות היא, שמי שמחפש מידע על מכון ויצמן, גם נחשף למה שהוא מעולל לעובדיו.

בתקופה האחרונה אני פעיל בשני ארגונים חברתיים (שקוף והתנועה לדמוקרטיה ישירה). בשני הארגונים אני נתקל בבעיות ההנעה, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל-אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא-ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל-טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל-טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 - ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק - את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

תמונה של ג'הנשהי שניסה לצעוד לטהרן במחאה על השחיתות בממשל האיראני. ג'הנשהי נעצר וכרגע פעילים פרו-דמוקרטים באיראן מפעילים לחץ כדי לשחררו

Global Voices, האתר שמרכז בלוגרים מכל העולם, מהווה מקור למידע שלא תמצאו במהדורות החדשות השיטחיות של תקשרות העידן השלישי.

בימים האחרונים אני מתכתב עם בלוגר אירני בשם חמיד טהרני, שכותב על השחיתות באירן (1, 2). חמיד מסביר שבאיראן יש מתח גדול סביב השחיתות של הממשל האיראני. סטודנטים ופעילים מוסלמים שמרניים, יוצרים פעילות מחאה נגד השחיתות הממשלתית. על פי טענותיהם, בכירי הממשל הדתי האיראני, כולל האיטולות עצמן, מנצלים את כוחם הרב כדי כדי ליצבור ממון רב, על חשבון המדינה.
כדי להבין, כיצד השלטון הדתי באירן צבר עוצמה כל כך גדולה, כדאי לעיין בערך הוויקיפדיה באנגלית, על הממשל האירני.

כך בנויה המערכת הפוליטית באירן: לאירן יש מנהיג עליון, שאחראי על ההכוונה הכללית של המדיניות האיראנית. הוא גם המפקד בפועל של הצבא (וזהו מקור הכוח הפיזי שלו, לכפות את רצונו).הוא היחידי המוסמך להכריז מלחמה, או לכרות בריתות שלום. המנהיג העליון הוא גם המנהיג הרוחני הדתי העליון של אירן. רק אסיפת המומחים, רשאית להדיח את השליט על בסיס אי-התאמה או אובדן פופלריות בעיני העם.

מתחת למנהיג העיליון, נמצא הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בהשתתפות מלאה של נשים וגברים. המועמדים לנשיאות צריכים לקבל את אישור מועצת השומרים, לפני היבחרם, כדי לוודא שכל המועמדים תואמים לרצון המנהיגות הדתית. הנשיא אחראי על ישום החוקה והפעלת הרשות המבצעת (הממשלה ומשרדי הממשלה). הנשיא ממנה את השרים ומתאם בין המשרדים השונים. ואחראי על החקיקה שתובע בפני הגוף המחוקק. הנשיא כיום הוא מחמוד אחמדינג'אד.

בית המחוקקים האיראני, הוא בית יחיד (עד לאחרונה זה היה פרלמנט דו-ביתי, כמו בארה"ב), בו חברים 290 מחוקקים, אשר נבחרים, כמו בארץ לכהונה בת ארבע שנים. כל חברי הכנסת לפני היבחרם צריכים להיות מאושרים על ידי חברי מועצת השומרים. מועצת השומרים שמורכבת מתרייסר אנשי דת, יכולה גם להטיל וטו על חוקי הפרלמנט.שישה מחברי המועצה ממונים על ידי המנהיג העליון, ושישה ממונים על ידי חברי הפרלמנט מתוך שופטים שמוצגים על ידי ראש מערכת המשפט.

המנהיג העליון, ממנה גם את השופט העליון.

מועצת המומחים שתפקידה למנות את המנהיג העליון ולפקח על פעולותיו, מורכבת מ- 86 מלומדים מוסלמים שמוסמכים לפרש את חוקי השריעה (המקבילים לרבנים אצלנו). המומחים נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שמונה שנים. המעומדים לבחירות מסוננים מראש על ידי הממשלה.

כל המבנה הזה מאפשר לאיראן לשמור על דמוקרטיה בתוך מגבלות שאנשי הדת מכתיבים. במקרה של חריגה מהמגבלות, לאנשי הדת יש אפשרות להטיל וטו, או במקרה של אי ציות לחוק, להפעיל את המשטרה הפנימית או את הצבא, שנמצאים תחת שליטתם של אנשי הדת.

מסתבר שהכוח הרב שנמצא בידי אנשי הדת, גורם לאנשי הדת להפוך למושחתים כאחד האדם. לא משנה עד כמה מדבר האיסלאם על הצדק והצניעות האישית, ברגע שיש מוסד המרכז כוח מוחלט, כמו איראן, הנשלט על ידי מרכז כוח מאד מצומצם, נוצרת גם שחיתות.

השחיתות באיראן גדולה בהרבה מאשר בישראל. בעוד שהדו"ח של "שקיפות עולמית" 2007 מדווח שישראל ממוקמת במקום ה-30 בעולם עם ציון 6.1 (כשהמקום הראשון הוא  הכי פחות מושחת), איראן נמצאת במקום ה-131, עם דרוג – 2.5 .

וזה מחזק את הטענה, שלא משנה עד כמה האנשים מאמינם שיש להם תורת צדק ביד, מה שחשוב הוא מה היא מידת ריכוז הכוח שנמצאת בידי השלטון, ועד כמה העם יכול להשפיע על מהלכי השלטון.

כששאלתי את חמיד טהרני, האם יתכן שאיסלאם ודמוקרטיה יחיו ביחד, הוא ענה שאין בכך שום בעיה. טורקיה ואינדונזיה הן דוגמאות מוצלחות לכך. רמת השחיתות קשורה ליכולת של מדינה ליצור שלטון שבו הכוח מאוזן על ידי הפרדת רשויות (check and balance system).

עכשיו, כיוון שהשלטון באיראן הוא מושחת, מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להסית את תשומת לב העם מהבעיות הפנימיות? כמובן…. להאשים בכך את כל העולם ולהלהיב את העם האיראני במלחמת חורמה נגד המערב "המשחית". זאת דרך טובה לשמר את השלטון, ולאפשר לשליטים המושחתים להמשיך לשלוט ולעשוק את העם. יתכן מאד כי כל הספינים של אחמדינג'ד נועדו רק לצרכי פוליטיקה פנימית וכיסוי ערוותה המוסרית של הפוליטיקה האירנית בפני העם האיראני. יתכן מאד שהמאמר החריג הזה של ידידי, דוד אלכסנדר שטוען שיש להתנות את השלום עם סוריה בהפיכתה למדינה דמוקרטית, אינו כה מופרך כמו שהוא נראה בהתחלה. יתכן ששלום אמיתי תלוי במידת הדמוקרטיה שארצות ערב יאמצו לעצמן.

לי נדמה שבכל מקום בעולם, הפרדת הרשויות היא שיפור, אך היא רחוקה מלהספיק. מה שנדרש, כדי למגר את השחיתות, הוא ביזור הכוח, והעברתו להכרעה הריבונית של העם.