אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. יש כאלו הקוראים להפסקת המלחמה ויוצאים להפגנות, ויש כאלו שטוענים שאסור לצאת להפגנות. הדיון הציבורי אכן מתקיים במהלכה של המלחמה. אני אישית חושב שאם אנו אזרחים במדינה דמוקרטית, רצוי מאד לקיים דיון גם במלחמה. הדיון, אם הוא נערך נכון, יכול דווקא לחזק את הציבור בטווח הארוך. דיון נכון יוצר קונצנזוס רחב, ונותן גב רחב יותר לממשלה.

הבעיה שלנו היא שאיננו יודעים, להבנתי, לנהל דיון נכון. קשה לנו לנהל דיונים בין שני אנשים, ובוודאי קשה לנו יותר לנהל דיון בין מיליונים. הבעיה של דיון בין מיליונים העסיקה אותנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. ניסינו לפתח כלי שבאמצעותו ניתן לנהל דיונים רציניים בציבור גדול מאד. היו לנו הרבה לבטים כיצד ניתן לבנות כלי כזה. במהלך הזמן הלכה והתגבשה תפיסה לגבי הדרך המיטבית לנהל דיון כזה. אופי הדיון הזה שמבוסס על ויקימדיה ככלי לאיסוף המידע הציבורי וכבסיס לדיון הציבורי נקרא "ויקידיון".

המלחמה והדיון הרב שמתעורר סביבה וסביב ההקונפליקט הישראלי-פלסטיני, היוו זרז להשקת גירסאת הבטא של הויקידיון. הנה מצגת ראשונה שמסבירה כיצד ניתן לנהל דיון כזה.

(אני מתנצל על הקול הלא רדיופוני שלי… אינני קרין, אלא סתם דמוקרט שרוף)
[gv data="Vt7trEP-fxE"][/gv]

 כיצד אם כן ויקידיון עובד?

לויקידיון יש כרגע שלושה חלקים תקשורתיים עיקריים ואלמנט תרבותי חשוב שנקרא תרבות הדיון. שלושת החלקים הם הפורום, הפייסבוק והויקידיון.

פורום

הפורום משמש כמרכז לסיעור מוחות וכבמה חברתית ראשונית לחיבור בין אנשים (בסוף דיון נעשה בין אנשים חברותיי, ואין לשכוח זאת).

הפייסבוק

תפקיד הפייסבוק הוא לאגד אנשים מרחבי הרשת למקום אחד. לאפשר להפיץ את הבשורה ולשלוח הודעות לכולם פעם בכמה זמן (עדיף בתדירות של שבועיים ויותר, אם בכלל). זה גם מקום לחלוק רעיונות כללים.

הויקידיון

הויקידיון הוא לב ליבה של הידיעה הציבורית. שם מרוכזים הדיונים מכל רחבי הרשת. בגלל אופיה המשתף של הויקמדיה, כולם יכולים להכניס מידע על פי נושאים, מכל מקום ברשת. המידע מוצג כך שבתחילת הדף קיים הסבר של הדיון עבור משתמשים חדשים, ובהמשך ישנם קישורים לבעלי הדעות השונות. היתרון של הפורמט הזה הוא שהוא מאפשר להמשיך את הדיונים לאורך זמן. אם לדוגמא יש מישהו שטוען טענה שאינך מסכימה לה. את יכולה למצוא בויקידיון קישור לפוסט/תגובה של הכותב, ואת יכולה לפנות לכותב ולהמשיך לדון איתו. במהלך הדיון תוכלו שניכם להשכיל מזוויות הראיה השונות של הבעיה, ואם תגיעו להסכמה, תוכלו להוסיף אותה לחלק העליון של הדף בתור סיכום.

לדוגמא, אם את חושבת שמדינת ישראל עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי להגיע להסכם שלום, ואת מגלה שמישהו כתב שישראל לא עשתה הכל, ואף פגעה בפלסטינים (קישורים שכבר מופיעים בויקידיון). תוכלי להיכנס אליהם לבלוג, לקרוא את דעתם המנומקת, ואחר כך לדון איתם. אם תגיעו למסקנה משותפת, תוכלו לאחר מכן להגיע לראש הדף ולתקן מ- "ישראל עשתה כל אשר דרוש" ל-"ישראל והפלסטינים הפרו הסכמים. ההסכמים שהישראלים הפרו הם … והפלסטינים הפרו הסכמים כאלו… וכיוב'". ניתן כמובן לקשר מתוך הטקסט למקורות שמראים את הפרת ההסכמים. את כמון יכולה לפתוח בלוג משל ולבסס שם את טענותיך, ולקשרם לויקידיון. כך אנו יכולים להעשיר את הידע האישי שלנו, וגם את הידע של הקוראים האחרים שקוראים את הטקסט המתומצת.

תרבות הדיון

זהו הכלי המרכזי בכל דיון. בלעדיו לא יכול להתקיים דיון פורה כלל. אם נקפיד על כבוד האחר, נקפיד להקשיב ולדבר/לכתוב בניחותא, בתוספת דוגמאות,נעשה את מלאכתנו טוב יותר. את הכלל הזה אפשר לתמצת בפשטות לכלל עתיק מאד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל חשוב בכל תורה".

המשך הפרויקט

ויקידיון הוא פרויקט ניסיוני ראשוני. כל עצה תתקבל בברכה. אתם מוזמנים לכתוב אותה כאן אצלי בתחתית הפוסט, או בדף הקהילה של הויקידיון.

אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות לדף העזרה או לשאול בדף עזרת הגולשים.

עזרה וסיוע בפיתוח הדיון והפרויקט.

אנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד בויקי, כדי לסייע בעיצוב מהיר ויעיל של הויקידיון. אתם מוזמנים לפנות אל טל ירון (tal @ kol1.org), או לגשת לדף הקהילה ולהציע את עצמכם לעזרה (או כמובן לפעול באינטואטיביות בתאום עם הכותבים האחרים).

הפצה של הרעיון –  הדיון הציבורי הזה, יכול להערכתי לתרום רבות לחברה הישראלית, אם נא מצאנו חן בעיניכם, אנא הפיצו את הרעיון. ניתן להפיץ את המצגת שבפוסט הזה, או את הקישור לפוסט הנוכחי. אתם כמובן יכולים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, ולהזמין את חבריכם.

ביקורת ועצות  – הכי טוב שיש…. נשמח לקבל אותן כאן או בגוגלגרופ (זהירות, ההרבה דואר) או בפורום של התנועה לדמוקרטיה ישירה

שתהיה לנו דמוקרטיה טובה,

טל ירון,

מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

ועוד התפפתחות בהבנת הויקידיון…ויקידיון-פעולה

[gv data'"http://www.youtube.com/watch?v=Cs_gOYyhC-k"][/gv]

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il

זהו חברים,

נראה כי משפט "עובדי מכון ויצמן" נגד "מכון ויצמן" הסתיים. נשמעו עדויות לכאן ולכאן. נראה כי חלקכם הצליח לגבש דעה. אתם מוזמנים להביע את דעתכם כאן. יהיה מעניין לדעת מה חשבתם.

אני אישית, מרגיש שהמשפט הציבורי הציף אל פני השטח מספר בעיות בחקיקיה הישראלית. אומנם החקיקה מאפשרת לעובדים להתאגד בחסות החוק, אך בפועל יש קושי גדול מאד להתאגד. עובדים שמבקשים להתאגד, שלא דרך ההסתדרות, עלולים למצוא את עצמם מפוטרים. המעביד אינו מחוייב לדבר עם העובדים. הוא יכול לעשות בדיוק מה שמכון ויצמן טען, או Royal-Life : "אין לי בעיה שתתאגדו, אבל במקום אחר". כך שבפועל מאד קשה להתארגן במדינת ישראל. הדבר הזה משאיר את העובדים חלשים אל מול המעבידים, ולכן נדרש שינוי בחקיקה.

בנוסף, במשפט ציבורי הרגשתי את חולשתנו כציבור. גם אם חלקנו הרגיש שמכון ויצמן עושה עוול, כפי שהתרשמתי מהתגובות ומהסקר, עדיין זה לא התרגם לפעילות אמיתית מול מכון ויצמן. כמות המפגינים שהגיעה להפגנות היתה נמוכה.

מה ניתן אם כן לעשות?

אני חושב שרבים בהמיספרה הסוציאליסטית, מאמינים שהדרכים הישנות ישרתו את המשימה. לעמוד במרכזי כיכרות ולנאום, על עוול, ועל מסכנות, ועל עושק. על ידי פיתוח התודעה של מעמד העשוקים כנגד מעמד העושקים. לחדור לרדיו, לטלויזה ולעיתונות ההמונית. כך הם מאמינים שיבוא השינוי. אלא שהשינוי לא בא כבר מאה שנה. ונראה שהניסיונות הללו הופכים פחות ופחות אפקטיבים מרגע לרגע. שורות הסוציאליסטים מתדלדלות. "המיליונים העשוקים", משום מה ממשיכים להצביע לביבי ולש"ס.

אומרים על אנשי שמאל שהם חכמים. אבל חכמים היו שואלים את עצמם מדוע, אם אנו יודעים את צדקת הדרך, ואת הדרכים לשכנע, הציבור נשאר להעדיף את הניאו–ליברליים, את הקפיטליזם, את הדת והמסורת?

חלקם, בנחרת בוז יאמרו ש"הציבור טיפש". אני חושב שזאת טעות מרה. בשיחות אישיות עם אנשים רבים, שאינם בוגרי תארים מתקדמים, ואף לא בדיוק בוגרי תיכון, גילתי הרבה חוכמה. הרבה תבונה. הרבה יכולת לבקר. אני חושב שהקונספט השכנועי של הסוציאליסטלים שגה בדיוק בנקודה הזאת.

למעשה הציבור חכם, ואפילו חכם מאד. הרבה יותר חכם מאיתנו, ולציבור יש יכולת הבחנה בין דמוגוגיה לתורה נכונה. בספרו "חוכמת ההמון", ג'ימס סורוויקי מראה שלהמון, בתנאים מסוימים, יש יכולת טובה הרבה יותר להעריך את המציאות, מאשר לבודדים חכמים מאד.

אני חושב שאם הסוציאליסטים מבקשים ליצור שינוי, עליהם להחליף דיסקט, ולהבין שהציבור חכם מאד.

כיצד משכנעים ציבור חכם?

קודם כל, לא נואמים נאומים!. לא מתייחסים אל ההמון בהתנשאות. נותנים לו המון כבוד. דבר שני, אחד הדברים שנאומים ודמגוגיה, מייצרים, זה אנטי. תמיד כשאני שומע איזה דובר רהוט, מדבר בשם צדק כזה או אחר, עולות לי המון שאלות. מדוע הוא אמר כך, ולא אחרת? האם אי אפשר לראות את זה בצורה אחרת. או "כן… הוא טען כך… אבל אני מכיר מהמציאות דברים סותרים".

לכן חשוב מאד, לקיים דיון, ולא נאום. הדיון, כדי שיהיה אפקטיבי צריך להיות בעל מספר מאפיינים. הוא צריך לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם בצורה שווה. אסור שדעה קיצונית ככל שתהיה, תוצא מהדיון. מרגע שמכריזים על דעה כל שהיא כקיצונית, זה פתח לצנזורה. מוטב להתייחס לדעה הקיצונית, ולהראות היכן היא שגויה, מלגרש החוצה את הקיצוני, וכך לאפשר לו לבנות את הדעה הקיצונית הרחק מלב הציבור, וקרוב מאד לליבם של קיצונים אחרים.

מצד שני, כל באי הדיון צריכים לשמור על רמת דיון שמתאימה לכלל חברי הקבוצה הדנה. לא יכול להיות שבקבוצה של מומחי גרעין, יבוא הדיוט שלא יודע מה זה אטומים וינסה לדון עם שאר חברי הקבוצה. לכן חשוב שמנהל השיחה או כמה מחברי הקבוצה,ינהגו עם הבחור הלא מתאים, בנימוס רב, אך בתקיפות.

חלקכם יאמר בוודאי כי רוב הציבור אינו מתעניין בדיונים. הוא נהנה לראות ריאלטי או כל סדרה אחרת, ולברוח מהשאלות הקשות. אני בהחלט אסכים עם הטענה הזאת, אבל אסייג. בחברה האנושית קיים ריבוד ידע. מי שמתאר את ריבוד הידע הוא מלקולם גודוול, בספרו "נקודת ההטיה". מלקולם מראה שישנם מנגנונים חברתיים, שמאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות בין ציבורים שונים. גם אם רוב הציבור מעולם לא קרא ספר עיוני, או קרא ירחון מדעי, המנגנונים הללו מאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות. אנשים המומחים בתחומם, או בתחומים רבים, נקראים על ידי גודוול "מבינים", והם מהווים אוטוריטה לחבריהם, הפחות משכילים. הידע של המבינים עובר בין חברי המבינים, ומגיע לאנשים מאד מקושרים וחברתיים שניתן לכנותם "נתבי ידע". נתבי הידע מפיצים במהירות את הידע לאנשים אחרים. לכן אם ניצור הסכמה רחבה בקרב שכבה רחבה מספיק של "מבינים", יוכלו המבינים הלעביר את הידע, ונתבי הידע יעבירו את הידע לשאר הציבור במהירות וביעילות. הידע הזה, כמובן צריך להיות ידע שעבר ביקורת טובה, והתקבל על קהל רחב של "מבינים".

ל"מבינים" הללו לאורך ההיסטוריה קראו "המשכילים", "המלומדים". ולפעמים אכן היתה להם השפעה. תקופות שלמות נקראו על פי פעולות אותם מלמודים. הרנסאנס, תקופת הנאורות, והתקופה הרמונטית. במאה ה-20 ירדה קרנם של המלומדים, כיוון שעלתה קרנם של אנשי היח"צ. אדוארד ברנז וממשיכיו שלטו בשיח הציבורי של המאה ה-20, דרך תקשורת ההמונים. אלא שהטכנולוגיה הולכת ומשתנה היום, ואנו נכנסים לעידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הזאת, שאנו קוראים לה Web 2.0, היא הרבה יותר אישית, והרבה פחות המונית, ולכן שוב תעלה קרנם של המשכילים, או "המבינים".

שיכנוע ה"מבינים"

אם כך, המבינים, הם נקודת המפתח בשיכנוע הציבור. אם נצליח להשיג קונצנזוס בין המבינים, גם הציבור כולו יטה ללכת אחר רעיונות המבינים. אבל זאת בתנאי, שהמבינם ייצגו את כל קשת הדעות הקיימת בציבור הרחב. אם חס ושלום, יהיו כאלו שיחליטו לשתף רק "מבינים" מהצד הסוציאליסטי של המפה, יווצרו דעות לא ביקרותיות, שלא ייצגו את כלל הציבור, ולכן כלל הציבור לא יתרשם מהשיח של מביני השמאל. אבל אם ננהג בצורה משתפת, ונכניס לשיח את כל הצדדים, המבינים של הצד הימני, יוכלו לשכנע את הציבור הימני בצורה הרבה יותר טובה ממבינים שמאליים, בגלל העובדה הפשוטה שמביני הימין, מבינים את צאן מרעייתם, וחיים את חיי צאן מרעייתם הרבה יותר טוב ממבינים שמאליים.

כיצד אם כן ניתן להגיע להסכמה בין מבינים מכלל קצוות הקשת? הדרך היא על ידי דיונים ארוכים בין "המבינים" שבהם מחפשים נקודות הסכמה, ומבררים מחלוקות. כך הדבר נהוג במדע, ובכל מקום בו רוצים לחפש את האמת, ולא את ההצדקת ראיית העולם הצרה שלי.

ביום יום, הדרך לעשות זאת היא על ידי דיון בבלוגים, בקבוצות דיון, בכנסים ומפגשים. זה דורש זמן. יתכן שתוצרי הדיון יופיעו עוד שנה, ויתכן עוד שנתיים. אבל אם הדיון יהיה מכבד וענייני, הרי שהתוצרים בוא יבואו.

אלא שלא תמיד יכולים המבינים לייצר הסכמה בינהם. לפעמים משהו בתפיסת העולם שלהם לא מצליח להתיישב עם תפיסת העולם של המבינים הנוגדים. ולכן נדרשת רמה אחת גבוה יותר של דיון. כאן נכנסים הפילוסופים… אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

בינתיים, לפחות בנושא של סוציאל–דמוקרטיה מול ניאו–ליברליזם, נראה שהנחות יסוד משותפות, וניתן להגיע להסכמה רחבה, בעוד שנה או שנתיים. כשתיווצר ההסכמה הרחבה הזאת, אנשים יהיו מוכנים לצאת לרחובות באלפים, עשרות אלפים ואף מאות אלפים כנגד פעולות שנראות להם לא צודקות. אנשים שוב ישתכנעו באמינות המשכילים, ויצאו לרחובות כדי לשנות. זה הכל עניין של אמון.

עכשיו לפני שנסיים. הנה לכם תרגיל ראשון ביצירת דיון חיובי.

איתמר שיאון, חושב שיש בעיה עם מאבק העובדים של מכון ויצמן, ומאבקים חברתיים אחרים. אתם מוזמנים לקרוא את הטור שלו בנושא, ולהתאמן בדיון בונה.

בהצלחה,

טל

בדיון סוער שנערך השבוע בבלוג של דובי קננגיסר ונמרוד אבישר (1)(2), בעקבות פוסט שכתבתי בבלוג של דמוקרטיה ישירה, התפתחו מהלומות דברים לא צפויים מבחינתי. למרות שחלק מהשיח היה חיובי ופורה (בעיקר עם נדב פרץ), הצלחתי להרגיז כהוגן את דובי ואת נמרוד. זה הביא אותי להתבטא בפעם הראשונה בצורה שאני מאד לא אוהב.

ניסיתי להבין מה פשר המתח הרב שהצטבר בינינו, ונדמה לי שהבנתי.

הטענה של דובי ושל נמרוד היא שאני הדיוט מלהג. טענה לא נעימה בכלל, בעיקר כשהיא מגיעה מתלמיד דוקטורט במדע המדינה (דובי). אם לא הייתי מנהל עוד דיונים, הייתי אולי נסוג לאחור וקצת חושב שאולי לא בחרתי בתחביב/עיסוק המתאים. אבל כיוון שניהלתי דיונים, וגם עשיתי דברים שבהם הוכרתי כאדם נבון ויודע דבר מה, עלתה אצלי מחשבה, שאולי משהו אחר גרם לסערה.

בעבר שמתי לב שאני מרגיז בעיקר אנשים שאוהבים חוקים. אנשים שאוהבים סמכות ברורה מלמעלה. כבר בצבא, הסיסמא שלי, כשהדרכתי הייתה, תעזבו מה ש”אנשים גדולים וחשובים מאיתנו אומרים" בא נחשוב בעצמנו, בוא נבדוק דברים בעצמנו. אומנם היו לי כל מיני שיטות מוזרות לעבוד, אך בסוף הן הצליחו, ולכן המערכת התיישרה בהתאם.

גם באוניברסיטה, שמתי לב שיש אנשים שאוהבים את דרך מחשבתי ויש כאלו המתרגזים כהוגן. עם חלק מסוים מהמרצים היו לי אף פיצוצים קשים. מישהו מהמרצים פעם החמיא לי ואמר דבר שבח גדול, אבל הוסיף… אבל נראה שאין לך הבנה בפוליטיקה של המערכת. לא הבנתי את החוקים ההיררכיים.

ככל שהזמן עבר, הבנתי שיש כאלו שאוהבים את המערכת ויש כאלו שמורדים בה, או לפחות סונטים בה. המערכת יכולה להיות האקדמיה, אך היא יכולה להיות המדינה. יחד עם ההבדל הזה גם ראיתי הבדל מעניין בסוג החשיבה.

ההבדל שמצאתי היה בכך שאנשי המערכת היו אנשים לוגיים, בעוד שהאנטי מערכתיים היו אנשים אמפיריים. האנשים הלוגים הם אלו שאוהבים להגדיר הכל בנוסחאות. בד"כ הלוגיקה או המתמטיקה חביבות עליהם. הם מכונסים בעולם הזה, ובד"כ אינם רוצים לוודא האם הלוגיקה שלהם אכן מתאימה למציאות. די להם שהעולם הלוגי הפנימי שלהם יציב ומסודר.

האמפיריים, הם אנשי פחות "חדי מחשבה", אך הם מעדיפים לבדוק את הטענות שלהם מול המציאות. להיות יותר ביקורתיים. אלו אנשים שפסק הדין של המציאות חשוב להם יותר מפסק הדין של הלוגיקה. אלו אנשי הניסיון והמעשה.

אני מודה שאני כשלעצמי, באופן בססי מאנשי האמפריציזם. אבל ככל שהתנסתי יותר גיליתי שיש חשיבות גם ללוגיקה. הבנתי שלוגיקה טובה היא כלי מחייב הן לצורך העברת רעיונות, והן ככלי שמאפשר באמצעות חשיבה סינטטית לרדת לסיבות התופעות (אם ניתן לומר זאת בפילוסופיה).

בוויכוח הקשה שהתפתח (אם בכלל ניתן לקרוא לדבר כזה ויכוח), התברר לי מהר שדובי ונמרוד הם מהלוגיקנים, המעדיפים את השיטה. בתמימותי חשבתי שבדיון פורה, נוכל בסוף לחבר בין לוגיקה לאמפרציזם, אך נכשלתי. אני חושב שהבסיס לכשלון שלי לא היה בטענה שאני "הדיוט מלהג", כפי שהם טענו. אחרי מספיק דיונים ומספיק ספרים שקראתי, אני יודע שאינני כזה.

הכישלון נבע לדעתי מהאווירה של השיח. אומנם דובי היה הראשון לתקוף (הפוסט נקרא "המדע של נהגי המוניות" (ואם לא שמתם לב, אני הייתי נהג המונית)), אך אני לא נשארתי חייב. בהתחלה הייתי מתון יחסית בתגובות שלי, אך התחושה שנוצרה היא שאם אשאר מתון, התמונה שתתקבל תהיה שהם צודקים, ואני מתקפל. כדי למנוע זאת, התחלתי גם אני לענות בתוקפנות. אם כי בהמשך ניסתי להרגיע את הדברים. על אף ניסיונות ההרגעה שלי, זה לא עזר. דובי התקיף והסתלק, ונמרוד נשאר עד הסוף המר (1) (2).

אין זו פעם ראשונה שאני מנהל דיון עם לוגיקנים. למיטב הבנתי דורון פורת, שמתחיל דוקטורט באוניברסיטת חיפה , ועימו יש לי כבר 46 תחלופות מכתבים, הוא מסוג הלוגיקנים (אך אין לי מושג האם הוא מאוהבי המערכת). אומנם לקח לנו חליפת מכתבים של כ-40 מכתבים עד שהגענו לתחושה הדדית שיש בינינו הבנה ראשונית הדרושה לשיח פורה (ובע”ה היא תישאר ותגדל), אך השיח הזה התקיים. ההבדל היה שדורון ואני כיבדנו אחד את השני וניסינו לגשר על הפערים. אומנם היה לנו משבר שבו כמעט הסתיימה חליפת המכתבים, אך התגברנו על זה, באמצעות רצון טוב.

אז מה הלקח שלי מהעניין?

• אל תתווכח במקום בו אין תרבות דיון מינימלית, או לפחות אל תענה לאלו שלא יודעים לשמור על כבוד חברם.
• (אולי בכל זאת כדי לנסות לדון, אך במידה שאתה רואה שזה הולך לפסים לא טובים פשוט תוותר).
• אולי בכל זאת לעשות ניסיון, ולשפר את הציטוטים המדויקים שלי (אני אוהב לעשות פרפרזות). אולי להביא מובאות יותר. מי יודע, אולי כך ירדו המחסומים של הלוגיקנים. ואולי אני אלמד לעשות לוגיקה טובה.

אחד הנושאים שמעסיקים בלוגרים כמו מקס הזועם, יהונתן קלינגר, כוסית עם אובססיה שואה, האזרח דרור ואותי, היא השאלה כיצד ניתן לייצר השפעה חברתית מתוך הבולגוספריה? קלינגר חושב כי הסיבה נעוצה בכך שאין לנו זנב ארוך. מקס ציין כי אנו למעשה איננו מדברים אחד עם השני אלא אחד ליד השני, ולכן נדב פרץ הקים את בלוג-דבייט. יונית מוזס (כוסית עם אובססיה שואה), תמיד אוהבת לשאול, אך איננה מספקת תשובות. ודרור מקדם פרויקת של כלכלה ברת-קיימא.

לי נראה כי עוד לפני שאנו מצליחים ליצור השפעה מחוץ לבלוגספריה, אנו נכשלים ביצירת השפעה בתוך הבלוגוספירה. דיונים שמתעוררים בבלוגוספריה גוועים להם ללא מסקנות ברורות. במסעותי אחר שינוי חברתי, הצלחתי עד כה לנהל דיון מהותי ומוצלח רק עם האזרח דרור, שחתום על האתר וויקי-קריטיק. לצערי תוצאות הדיון היו שווקי-קריטיק תשאר מוגבלת לשיח של הכלכלה האקולוגית  והכלכלה ברת-הקיימא.

להערכתי אין זה מקרה שהדיון האמיתי היחידי שהצלחתי לקיים התנהל בפלטפורמת וויקי. הפלטפורמה של וויקי מאפשרת לדיונים להתמשך על פני זמנים בלתי מוגבלים, כאשר כולם יכולים לעקוב אחר הדיון ולהשתתף בו, ולתקן בקלות אחד את השני. בעוד שבדיון בבלוגוספריה, הדיון מתאבך ונעלם לאחר מספר פוסטים או תגובות.

כיוון שכך, אני חושב שאם אנו מעוניינים בהשפעה חברתית, עלינו להעביר חלק מהדיון לוויקי. לשם כך הוקמה קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי, שתוכל להוות בסיס לדיון מהותי ורציני, והן לגיבוש רעיונות, באופן משותף

את הנושא הראשון אני מבקש להעלות. הדיון מהווה חלק מהשיח הכלל ישראלי העוסק הן במדינת כל אזרחיה והן במדינה יהודית ודמוקרטית. סוגיה זאת נידונה רבות, ותרם נמצא לה פתרון הולם. בנושא הקונפליקט היהודי-דמוקרטי ניתן למצוא באינטרנט את גדי טאוב, רות גביזון, ואלישע הס. בנושא הדמוקרטיה היהודית והמיעוט הערבי, ניתן לצפות בסיכום של דיון שנערך במכון לדמוקרטיה (המלצה, פנו לכם כשעתיים לטובת הדיון, כיוון שלא ניתן לעצור את הסרט). כל אחד מהנושאים הללו עוסק בבעיות שמציבה השלטון הדמוקרטי, אל מול הרצון במדינה יהודית. הוא עוסק במתח שבין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים.

כיוון שעמדות כל הצדדים ידועות וברורות לכל הבאים בשערי הדיון (ומי שלא, מוזמן לעיין בדיונים ובסרט שציינתי). אני אציע כי ניתן לפתור את הבעיות הללו אם נבין טוב יותר מהי היהדות ומה היא הדמוקרטיה. לשם כך אני אצור דיון בין התנ"ך לג'והן לוק, ולג'והן סטיוארט מיל, שהם עמודי התווך של היהדות, הדמוקרטיה והליברליזם בהתאמה. אני אציע פרשנויות חדשות, ואתם כמובן מוזמנים להפריך את הפרשנויות שלי, להתווכח, ולהציע פרשנויות משלכם.

את הדיון אקיים בקהילת קוד פתוח אינטלקטואלי, ומדי פעם אעדכן בבלוג הנוכחי.

שלכם,

טל

בדיון מתמשך על היכולת של הציבור להשפיע על הממשל, מציעה יונית (כוסית עם אובססיה שואה), בפוסט "Ordnung muss sein", כי כדי ליצור שינוי חברתי יש ליצור רעיונות שיאחזו בהמונים.  

זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.

“אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים”.

כך על פי יונית, יהיה עלינו למצוא תיאקובעת מספר אלמנטים הכרחייםוריה, שתהפוך לעצמה חומרית. הבעיה היא שאין לנו תיאוריה כזאת . בעבר היו אנשים שהיו מסוגלים ליצר תיאוריות כאלו. קארל מרקס, הנפיק תיאוריה שסחפה עשרות מיליונים ושינתה את העולם. ג'והן לוק, עיצב את הדמוקרטיה המודרנית, ובעיקבות רעיונותיו הפכה המהפכה האנגלית ללגיטימית, וחוקתה של ארה"ב נוצרה. כאשר צורפה הרעיונות של רוסו לרעיונותיו של לוק, נוצר חומר הנפץ שהניע את המהפכה הצרפתית, ולאחריה את המהפכות של אביב העמים. פילוסופים חזקים, הצליחו בעבר ליצור "עוצמה חומרית".

אלא שכיום אין המצב כך. כיום העולם נעשה מורכב יותר, מסובך יותר מידי מכדי שפילוסוף בודד יוכל ליצור רעיונות כאלו. ניטשה כותב על כך ב"מעבר לטוב ולרע" (מעבר לטוב ולרע, אנו המלומדים, פיסקה 205) 

 "מגדל המדעים נתרחב בהקפו, הצטמח לממדים עצומים ועמו גברה הסבירות, שהפילוסוף יתעייף בעודנו לומד או יכנע ויעצר אי-שם באמצע על מנת ל"התמחות", ולעולם לא יגיע עד ראש המגדל, שממנו יהיה לו מבט כולל, מקיף ומשפיל ראות סביבו…"

הבריות נעשו גם הן ביקורתיות יותר לרעיונותיהם של הוגים, ושוב לא ניתן להניען ברעיונות העבר של סוציאליזם או ליברנטיות.

אם ברצונונו לשנות, יהיה עלינו לפתח רעיונות אמיתיים, שנותנים פתרונות לתחלואי החברה המודרנית. רעיונות שהציבור ירגיש שיש בידהם למצוא מזור מלא ושלם למצוקותיו. רעיונות שהציבור ילך אחריהם.

הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדע מראות כי חייבים להתקיים מספר אלמנטים בסיסים כדי ליצור רעיונות אמיתיים.

1. חייבת להיות קהילה אינטלקטואלית, שנושא מסוים מעניין אותה וחשוב לה.
2. חייבת להיות הסתמכות על תצפיות וניסויים אימפריים.
3. חייבת להיות ביקורת הדדית ופתיחות לקבלת הביקורת מצד באי הקהילה (וגם מחוצה לה).
4. חייבת להיות הטרוגניות בדעות.

באופן עקרוני, דבר זה היה צריך להתקיים באקדמיות שלנו, אך לצערי אין הדבר כך. כפי שכבר אמרת י בעבר. מדעי החברה, שאמורים לייצר עבורנו את הפתרונות הנ"ל נגועים בשתלטנות דעתנית. בחוסר פתיחות מחשבתית ובפולטיזציית יתר. כל אלו משתקים את האקדמיה ואינם מאפשרים לה לייצר רעיונות פרדוקטיביים.

 לכן אם נרצה ליצור פתרונות אמיתיים עבור חוליי החברה, יהי עלינו להקים קהילה אינטלקטואלית כזאת מהתחלה. כל מה שדרוש לשם כך הם בהתחלה שני אנשים שנושא רווחת האדם יעניין אותם, בעלי דעות כלכליות/חברתיות נוגדות, המסוגלים לדיון אינטלקטואלי ביקורתי. אני מניח שכהקהילה תתחיל להניב תוצרים רעיוניים, יצטרפו אליה בהמשך רבים טובים אחרים.

אני מנסה להקים קהילה כזאת. האם תריצי/ה להצטרף?

ראו זאת כקריאה להקמת קהילה כזאת.

בברכה,

טל

בדיון שהתחיל מקס הזועם, והמשיך אגם ירוק, עולה תמונה כאותית של השמאל. שני הכותבים מחפשים את התשובה לבעיות השמאל בהנהגה הפוליטית. להערכתי הבעיה של השמאל אינה בפוליטיקה. הבעיה הפוליטית היא תוצר של אובדן דרך. כפי שמקס ציין, תגובות השמאל הן תגובות אינסטנקטיביות של "סמולנים" יפי נפש, המעדיפים את הומניסטיות על פני הפרקטיות.

התגובות הללו מבוססות על מסורת אינטלקטואלית שמקורה במאה ה-18 וה-19, שמגבשיה האינטלקטואלים האחרונים פסקו לנשום אי שם במאה ה-20. התיאוריות הללו התאימו לכינונן של הדמוקרטיות האירופאיות והאמריקאית, אך הן אינן עונות על הבעיות של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. הן התאימו כאשר המעצמות האירופאיות היו אימפריות ששלטו על עמים בקצווי תבל, אך הן לא תוכננו לפתרון בעיות כמו בבלקן, בעירק, או בישראל/פלסטין, בהן עמים וקבוצות אתניות נאבקות לחיים ולמוות על פיסת אדמה אחת. התיאוריות הדמוקרטיות-ליברליות לא נועדו לפתור את הבעיה שהאיסלאם הקיצוני מציב למדינות אירופה ולישראל.

גם הסוציאליזם סובל מבעיות קשות של ניוון וסיאוב (מומלץ לקרוא על הניוון של הסוציאליזם בפרק הראשון בספרו של עמוס עוז, כל התקוות). הניוון נוצר, על פי עמוס עוס, ממדיניות רווחה שמאפשרת לאזרחים לא לעבוד (או לפחות לא לדווח שהם עובדים) ועדיין לקבל כסף.  בנוסף, מוסדות בהן העובדים מקבלים קביעות, הופכים למנוונים. במיוחד קשה להתווכח עם ההצלחה של היי-טק, המבוסס על כלכלה חופשית ופראית. נכון, לקפיטליזם יש נקודות שחורות, ואפילו שחורות מאד, אבל בסה"כ, כל אדם נורמלי יעדיף לעבוד בארה"ב, מאשר ברוסיה שלפני הפריסטרויקה.

הבעיה היא שלשמאל אין הוגים רציניים, שיגדירו מחדש את אידאות השמאל מול עולם מסובך. רוב השמאלנים שפגשתי, עדיין ממשיכים לדגול באידאות ישנות, מבלי להבין שאבד עליהן הכלח. עד שלא נבין שיש כאן בעיה רעיונית, נמשיך לצעוק סיסמאות ולא להבין מדוע האזרח הנורמלי ימשיך לראות בשמאל, הוזים יפי נפש.