בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

בימים האחרונים אני מאזין לפעילי שמאל בארץ ובעולם. הרדיקלים ביותר שבינהם מתייחסים רק למצב הישראלי-פלסטיני שהביא לארוע (הם אינם מתייחסים לאלימות הפלסטינית, אלא רק לישראלית). כאשר מבקשים לפתור בעיה, יש צורך להתייחס לשני הצדדים, ולא רק להאשים צד אחד. האזנה לצד אחד אינה משפט צדק.

כולנו שמענו את הגינויים בעולם לישראל. אבל אף אמצעי תקשורת רציני, לא הראה את האלימות של "פעילי השלום" בכותרות הראשיות. ה-CNN היה היחידי שראיתי שהצגי בתמונה קטנה את האילמות של "פעילי השלום". אם אנו רוצים משפט צדק, חשוב שנראה גם את האלימות של פעילי השלום. חשוב להפיץ את זה לעולם.

תנו לעולם לשפוט, לאחר שיראה את ההתנהגות של "פעילי השלום".

אני כותב מכתב זה, בעקבות הודעה בדוא"ל שהעביר אלי חבר, שהוא לוחם שייטת.

הנה כתב ההודעה:

משטר מונארכי או משטר עריץ איננו זקוק לטוהר כפיים מרובה כדי להתקיים או להחזיק מעמד. כוח החוקים במשטר מהסוג הראשון, וכוח זרועו של השליט המונפת באיום מתמיד במשטר מהסוג האחרון, מסדירים או בולמים הכל.  אך במדינת העם, יש צורך בכוח (משאב) נוסף, והוא – שלמות המידות. (מונטסקיה, על רוח החוקים)

מונטסקיה, ממשיך ומראה כיצד דמוקרטיות שבהן לא התקיימו מידות טובות, סופן היה להפוך לדיקטטורות או להתפרק ולהיכבש.

המשך בבלוג החדש….

ואם כבר בעיניני משחקים פוליטים, הנה משחק פוליטי מעניין נוסף.

10 נקודות למי שינחש נכונה מי כתב את המילים הללו:

רמז: האיש הוא דמות מוכרת מאד

חברים יקרים,

אנא פנו לעצמכם חמישים דקות מחייכם, וצפו בהרצאה הבאה. יכול להיות שאלו יהיו חמישים דקות משמעותיות מאד.  הבחורה (בידג'יט) היא ערביה נוצריה מלבנון. היא מציגה את מבצע ליטאני ומלחמת לבנון הראשונה מפרספקטיבה שרובינו אינם מכירים כלל.

להרצאה של ברידג'יט
ועכשיו, אחרי שראיתם את הסרטון, תנסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות:

1. האם כל מעשינו רעים, כפי שכמה אנשי השמאל מבינינו נוטים לחשוב?
2. האם המציאות מורכבת יותר ממה שחשבנו?
3.  ובכלל מה דעתכם?

מחשבות מענינות,

טל

המלחמה תופסת תאוצה, וזה הזמן לנסות להבין את הכוחות הפועלים במלחמה. בפוסט הנוכחי אנסה להסביר את ההתרחשויות בעזה, לאור תורת המלחמה. בבהמשך אנסה לבחון כיצד נוכל למצוא פתרונות לבעית הסיכסוך.

בפעם שעברה כתבתי על שלושה תנאים הכרחיים לניצחון, שאותם הציע קלאוזוביץ':

1. הכנעת הכוח הלוחם של האויב
2. השגת המשאבים מהאויב.
3. הכרה בליגיטמיות של ריבונות המדינה המנצחת על ידי תושבי המדינה המפסידה.

בשלב הנוכחי של המלחמה אנו מבקשים להשיג את התנאי הראשון. קיימות דרכים רבות להכניע את הכוח הלוחם של האויב. הדרך האבסולוטית להכריע את כוח הלחימה של האויב, היא להרוג את כל כוח הלחימה של האויב. בפועל דבר כזה כמעט ולא קורה כיום (בעבר, בזמן התנ"ך היה נהוג להרוג את כל הזכרים בעיר המפסידה, כדי להשיג את תנאי 1). בפועל, כוח הלחימה של האויב נשבר הרבה לפני שכל לוחמיו נפגעים.

אם האויב אינו מוכרע פיזית, מה אם כן מכניע את כוח הלחימה של האויב? אני נוטה להעריך שהסיבה היא בעיקר פסיכולוגית. הסוד להבנת הפסיכולוגיה של כניעת האויב טמון בהבנת הפסיכולוגיה של החייל הבודד או המפקד הבודד.

הצרכים הקיומיים כגורמי הכרעה
חייל ומפקד הם בני אדם וכמו כל בני האדם, הם כפופים לפרמידת הצרכים של מאסלו. על פי הפרמידה של מאסלו, אדם פועל כדי לספק צרכיו. בבסיס הצרכים, קיימים הצרכים הפיזיולוגיים (נשימה, שתייה, אכילה, שינה, בריאות). אי סיפוק הצרכים הפיזיולוגים יפגע קשות בתפקודו של הלוחם והמפקד. זאת כנראה הסיבה לתובנה האינטואיטיבית של נאפוליון שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו". ללא אוכל, החייל מתקשה לתפקד. ללא שינה הוא מאבד מיכולת הלחימה שלו.

חלק גדול מהטקטיקה הצבאית נועד בדיוק כדי להשפיע על צרכים אלו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי ,  הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.

חלק גדול מתכנון הקרבות במלחמה נסוב סביב היכולת לחתוך את קוי האספקה של האויב. ללא אספקה, לחיילים אין אוכל ומים, ורוח הלחימה שלהם נחלשת.

צבאות משתמשים בעתודה רעננה כדי להתיש אויב עייף. ולכן צבאות משתדלים להשתמש בכוחות רעננים כדי למנוע שינה מכוחות האויב. יש מקרים שבהם משתמשים בפעולות גרילה קטנות, כדי לגרום לאויב להיות ערני בלילה, ובכך למנוע ממנו שינה.

הכרעה על ידי השפעה על רמת הביטחון
ברמה השניה של פרמידת הצרכים נמצאים צרכי הביטחון שכוללים את ביטחון תעסוקתי, ביטחון נגד אלימות, בטחון מורלי, בטחון משפחתי ובטחון בריאותי.

צבא שרוצה להבטיח שהחייל ילחם "בראש שקט", צריך להבטיח לחייל פרנסה. אם לחייל לא תהיה פרנסה, הוא יהיה עסוק מידי בטרדות הפרנסה ולא יהיה פנוי למלאכת הלחימה. זאת אחת הסיבות שבצה"ל יש מערך ת"ש (תנאי שירות) שדואג לצרכי חיילים עם קשיי פרנסה.
ביטחון נגד אלימות. רוב בני האדם מעדיפים להימנע מפגיעה אלימה. עיקר עוצמת הלחימה מופעלת כדי לעורר את  החשש הזה. הפגזה ארטילרית, אש מסיבית ונפגעים רבים יוצרים את הפחד אצל חיילי האויב. כאן זהו המקום שבו המלחמה נעשית מכוערת. צ'רצ'יל אמר שהמלחמה היא כמו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומכים אחד את השני באמצעות מפתחות ברזים. עסק לא נעים בכלל. כאן נכנסות תמונות של אלימות זוועתית שהמלחמה מייצרת, והאדם הרגיל לא רוצה להיחשף אליה. יש לא מעט חיילים שראו את זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.

אדם שהיה ברבנות הצבאית במילחמת יום הכיפורים סיפר לי שאת גופות החללים הובילו בחזרה מהרמה בקומנדקארים פתוחים, וכדי שהלוחמים שעולים לרמה לא יראו את הגופות ואת זוועות המלחמה, הסתירו אנשי הרבנות הצבאית את הגופות תחת ענפים.

בטחוןן משפחתי. אחת הסיבות (אך לא העיקרית) להפצצת ריכוזי אוכלוסין היא להחליש את המוטיבציה של הלוחם להילחם. אם הלוחם יודע שכניעתו תביא להפסקת האלימות נגד משפחתו, הוא יעדיף להפסיק להילחם.

הצורך בההשתייכות, בהערכה חברתית ובמימוש עצמי

אלו אלמנטים שמהם מורכב עיקר כוח העמידה. לוחם שמסופקים לו הצרכים הבסיסים, משפחתו מוגנת, והצליח להתגבר על הפחד מהאלימות, עדיין לא יהיה חייל מספיק חזק. כדי לעשותו חזק משתמשים הצבאות הלוחמים באלמנטים חברתיים. אדם יהיה מוכן להסתכן מאד כדי להיות מקובל על חבריו למחלקה. הוא יהיה מוכן לעשות מעשים של חירוף נפש כדי לזכות בהערכת חבריו. חייל יהיה מוכן לצאת אל מול אש האויב רק כדי לא להיחשב פחדן בעיני חבריו.

האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. מיקאוולי, בספרו "אומנות המלחמה", טען כי מרגע שנוצר אי סדר החיילים מאבדים את אומץ ליבם והצבא מתחיל להתפרק. החייל מרגיש כי במהלך הקרב, אין לו על מי לסמוך, אין מי שיגן עליו מפני התקפת האויב. הוא מרגיש חלש, ולכן יברח. על האדם לעבוד בתוך כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, כדי שירגיש את עוצמת הכוח הקבוצתי, וכדי שיוכל לאסוף את האומץ הדרוש למלחמה. כדי לפרק את תחושת הביחד, הזאת, על הצבא ליצור תחושת חוסר לכידות ואף בלאגן בצבא שמנגד.

באנשי פנפילוב, ישנו קטע מרשים בו 700 רובאי הגדוד יורים ביחד בעץ אחד. מעוצמת הפגיעה, העץ נכרת, והאנשים מרגישים את העוצמה שלהם כאשר הם מלוכדים. הביחד הוא חלק חשוב מהמאמץ המלחמתי.

שליטה והגדרת מטרות

כדי לשמור על הלכידות הקבוצתית ועל היכולת להפעיל את הכוח הצבאי כאגרוף מתואם, נדרשת יכולת שליטה. כדי להשיג את התיאום, פותחו מערכות קשר, ואמצעי תיאום אחרים. חלק גדול מאמצעים בהכנעת האויב מיועדים לפגוע ביכולת השליטה וההנהגה. לצורך כך פותחו מערכות לוחמה אלקטרונית שמשבשות את אמצעי השליטה של האויב. כדי להוציא את האויב משליטה התפתח עקרון התחבולה שנועדן לבלב את האויב ולהסתיר בפניו את מצב המציאות האמיתי כדי להטעות את האויב, ולגרום לו לשלוח כוחות למקומות שגויים. תחבולה נכונה תלווה בהתקפה מידית, כדי למנוע מהאויב יכולת להתארגן מחדש ולחדש שליטה. הוצאת הכוח משליטה ומאיזון, הן אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר על פי לידל הארט.

גם הגדרת מטרות נכונה לאורן כל המפקדים הוחיילים יכולים לפעול, היא אמצעי שליטה. אי הגדרת מטרות ברורות, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה, גרם לכך שהמפקדים לא ידעו לכוון את הכוחות שלהם בהתאם למטרות הנדרשות, ולכן נוצרו תקלות רבות במלחמת לבנון השניה.
הסבר המלחמה בעזה לאור תורת הלחימה.

על פניו, עיקר הלחץ מופעל על החמאס. ככל הנראה החמאס איבד מאות לוחמים בימים האחרונים. אזרחיו נמצאים באזור הקרבות ונמצאים תחת איום פגיעה משמעותי. אין ספק שגם אם אין לנו דרך לדעת את זאת ישירות, חיילי ומפקדי החמאס מפחדים כמו כל בן אנוש אחר.

ההפצצה הראשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להכריע את החמאס. יתכן שמסיבות מדיניות, ולצורך הכנת דעת הקהל, הממשלה החליטה לחכות עם הכניסה לעזה. אין ספק שההשתהות איפשרה לחמאס להתאושש ולהתארגן פסיכולוגית, וטקטית נגד צה"ל. יתכן שהסיבה להשתהות היא תיאומים בינ"ל. סיבה אחרת יכולה להיות שבכוונה ניתן זמן לחמאס להתארגן כדי שכמה שיותר לוחמי חמאס יבאו במגע עם  צה"ל וכך ניתן יהיה לגבות ממנו מקסימום נפגעים. אני מאד מקווה שהסיבה אינה חוסר הבנה מספיק בתורת הלחימה (PDF).
סביר להניח שההכנה הזאת של החמאס תאפשר לו להתארגן טוב יותר, ולהתכונן נכון יותר על מנת להסב לצה"ל הרבה יותר נפגעים. יחד עם זאת הבעיה של ישראל אינה צה"ל. צה"ל עצמו יכול ומוכן מבחינת עוצמתו הצבאית לספוג מאות ואלפי הרוגים לפני שישתנה משהו בנחישות העמידה של צה"ל. צה"ל הוא צבא חזק מבחינת כוח העמידה. הבעיה של צה"ל היא שהוא תלוי ביכולת העמידה של החברה הישראלית.
יכולת העמידה הציבורית
במלחמה המודרנית, גם הציבור משתתף במלחמה. הוא צופה בה בטלויזיה ומביע את תמיכתו בלחימה. העדר תמיכה ציבורית ואף יציאה להפגנות, תגרום להתפוררות תחושת העוצמה הקבוצתית בקרב הציבור.
"הביחד", הוא בדיוק מה שדורשים אנשי התקשורת המרכזית והמערכת הצבאית. אם הציבור הישראלי, יפעל ביחד ויתמוך במלחמה, האזרחים ירגישו שיש לישראל סיכוי. הם יתמכו במלחמה. זאת הסיבה, ש"סמולנים", כפי שמגדירים זאת ציבורים רחבים, אינם אהודים בזמן מלחמה. גם אם אנשי השמאל צודקים, יציאה מחוץ לשורה בזמן מלחמה יוצרת תחושה פירוד וחלושה בעם. אי העמידה המשותפת הזאת, גורמת לממשלה ולצבא להבין שעוד מעט תיגמר התמיכה הציבורית, והפוליטקאים יפגעו מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים מצידם, כדי למנוע את הפגיעה האלקטורלית, יפעילו לחץ על הצבא לסיים את המבצע. כתוצאה מכך, אויב חלש כמו החמאס שמצליח לפורר את הציבור, בעצם זוכה פעם אחר פעם להינצל מפגיעה מכריעה.
אין ספק שהבעיה של אי-סולידריות בזמן מלחמה היא אחת הבעיות של דמוקרטיות להילחם באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של דיון ציבורי אמיתי. בישראל לא מתקיים דיון ציבורי כזה. אנחנו אטומים אחד לשני, ואיננו מקשיבים.
כך יוצא שהחברה הישראלית המערבית שנפגעת הרבה פחות מהחברה הפלסטינית, עלולה לסגת מהמבצע, למרות מיעוט הנפגעים היחסי שלה.

הפתרון
הפתרון לכך נעוץ בתהליכים דמוקרטים הנוגעים לסיכסוך, שמנוהלים בין המלחמות. בדיונים אלו עלינו לחפש דרך להתמודד עם בעיות הבטחון, עוד לפני שהן נוצרות. מציאת פתרונות שיזכו להסכמה רחבה, יספקו לצבא ולממשלה גב ציבורי רחב שיאפשר, במידת הצורך מלחמה עיקשת עד הכרעת האויב.

אגב פתרון יפה שמצאתי לבעיה נמצא כאן.

להתראות,

טל

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו "חפץ". אין דינו של אדם כדינו של "אמצעי יצור", ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל "Royal Life" שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב"חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם "אינתיפדה", מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

[gv data="HF85nLULwhY"][/gv]

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק "Royal Life" מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד"כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש"ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר'ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

"וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. "

(שמות כ"ג, ט')

לאחרונה מצאתי אגרגטור בלוגים מעניין מאד העוסק בנושאים בין-לאומיים – Global Voices. בין יתר הבלוגים יש כמובן בלוגים העוסקים בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, וכרגיל, הפלסטינאים משיגים אותנו גם שם .

מי שעורך את הבלוגים הללו מקפיד על כך שהדיון לא יהיה מתלהם, ולכן נוצר דיון מאד מעניין באתר. אלא שהתבוננות באתר, מראה שהישראלים כרגיל לא מבינים מהי תקשורת, וכיצד לקדם את ההסברה הישראלית. אנחנו נוטים להתנצחויות להתבכינות, לצעקנות ולנאומים מאשימים. ואנחנו לא מבינים שמולנו יושבים בני אדם שאין סיכוי שבעולם שיקשיבו לנו אם נמשיך לדבר בצורה כזאת. גם אם לא נשכנע את הפלסטינים והערבים, עדיין יש באתר לא מעט מאזינים ופעילי שלום מהעולם, שניתן להשפיע על ראיית העולם שלהם, אם רק נדע איך לדבר ולהציג את עמדתנו.

מניסיוני (ומהבנתי בפילוסופיה של הידיעה) יש מספר תנאים בסיסים שיגרמו לאנשים להקשיב לכם.

1. האגו הוא המרכיב החשוב ביותר בשיחה. אם תעליב, תפגע תצעק וגו', אתה פוגע באגו של בן השיח שלך. לכן, לא בין השיח שלך, ולא הקהל מסביב יקשיבו לך. אסור לך לזלזל באינפורמציה שבן השיח שלך מביא. הרבה פעמים אנשים רואים באינפורמציה שהם מביאים אות לאמינותם. אם אתה תוקף ואומר משפט כמו "מה שאמרת כרגע הוא שטות", אתה פוגע באגו של בן השיח… וכאן תגמר השיחה. לכן, צריך לזכור…. תמיד אהבה, תמיד כבוד….ותמיד לחלוק בצורה מנומסת ולא פוגעת. רק כך יש סיכוי שמישהוא יקשיב לכם.
2. הביאו עובדות, ופחות טון דמגוגי ומתנשא. קהל אוהב להאזין למי שמדבר ברגיעה על עובדות, ומאפשר לקהל להאזין בשקט ולחשוב בעצמו על המידע שהוצג לו. תן לקהל את הכבוד המגיע לו (אגו… כבר אמרנו?)
3. תלמדו היסטוריה, תקראו הרבה ספרים… זאת לא בושה…. זה יפתח לנו את הראש, ילמד אותנו כמה לקחים שנמצאים בהיסטוריה (וכאלו לא חסרים), ולבסוף זה הכלי העיקרי להבחין את עצמך מעדת צועקי הסיסמאות. רק כך יש סיכוי שאנשים נבונים (שיש להם השפעה סגולית גבוה בבלוגוספירה) יקשיבו וישתכנעו.
4. אל תתבישו להודות במה שנראה לכם כשגיאה של ארצכם או שלכם. כולנו בני אדם. כולנו טועים.
5. תלמדו מבני השיח שלכם. גם הם מביאים חוכמה, לא רק אתם.
6. תלמדו אנגלית (אני מודה שיש לי בכך בעיה)… זאת השפה הבינלאומית, ובלעדיה לא תתכן תקשורת והבנה כלל-אנושית.
7. תיצרו קשרים חברתיים, גם עם בלוגרים ערבים. חברות ואהבה הן בסיס טוב לעבודה משותפת.
8. תלמדו להציג את הצד הישראלי. אנחנו, הישראלים כל כך מתוסבכים, שאנחנו נותנים לכל אחד להגיד לנו עד כמה אנו טועים…. הגיע הזמן שנבין מה אנו עושים כאן, ולמה יש לנו זכות להתקיים במקום הזה…(אבל זה דורש דיון אחר… מאד מאד מעמיק)

שלכם,

טל

במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלות-הברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידל-הרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כו-סלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו- Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרד-ומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטי-היטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.

צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבה… הצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחד-הם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתי-תאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ- 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטית-פשיסטית (מולדת-מפלגה-סטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללא-חת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטי-אימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ- 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטי-איסלאם-רדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.