מבט פילוסופי

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

אתמול בערב התנהל דיון באחת הקבוצות בהן אני חבר.

אנו ביקשנו ליצור חוזה הוגן בינינו והצורך להחליט העל חלוקה הוגנת, העלה מתחים סביב עוגת המשאבים הסגורים.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע שיש להסתכל עליה בצורה של צדק. אם אתם רוצים להבין מדוע יש לפעול כך, המשיכו לקרוא. אם רצונכם בסיכום, קפצו ל"סיכום" בסוף.

אם אתם רוצים לשפר את הערך, אתם מוזמנים לשפרו בדף הויקי שפתחתי עבורו.

מהו צדק? זאת השאלה שעל פיה לדעתי, עלינו לפתור את הבעיה. התשובה הפשוטה ביותר היא לדעתי, על פי התרומה של אדם לקבוצה, כך צריכה גם להיות התמורה שהוא מקבל:

לכן, כלל יסוד: "תרומה = תמורה"

לפעמים, גם רוצים להוסיף למשוואה את כמות ההשקעה של אדם לקבוצה, כיוון שיש שמשקיעים הרבה, אך תרומתם קטנה. אנשים כאלו כדאי לפצותם על ההשקעה, אך בטווח הרחוק, יתכן והקבוצה לא תרצה להחזיק אנשים שהשקעתם גדולה אך תרומתם נמוכה. לכן, אני מציע שכלל היסוד ישאר "תרומה=תמורה", כדי להפריש החוצה אנשים שהשקעתם גבוהה, אך תרומתם נמוכה.

השאלה עכשיו היא איך מעריכים את תרומתו של אדם לקבוצה?

שאלה זאת קשה במיוחד. כיוון שלא כל אחד רואה את התרומה של אחרים בצורה אמיתית. ישנו הסיפור המפורסם על בקר-איכות שחקר את המפעל של פורד. יום אחד, הוא רואה אדם יושב בצד ומתבטל. הוא פונה למנהלים ומציע להם לפטר את אותו עובד. ואז המנהלים עונים לו "אתה מתכוון להוא שיושב וקורא עיתון בפינה?… אז האיש הזה אומנם מתבטל, אך פעם בכמה זמן, הוא פתאום בא עם רעיון גאוני, ונותן פתרונות השווים מיליונים לחברה".

כלומר, לא תמיד אנו רואים את התועלת של דבר בזמן הקרוב, אך לפעמים יש תועלת בזמן הרחוק.
אבל, לדעתי, בקבוצות קטנות, הדבר אינו בעייתי כלל. כיוון שבתהלכי הדיון והתיאום בתוך הקבוצה, החברים דנים על השלכות של דברים, וביחד הם כן יודעים להעריך את התרומה של דברים.

לכן, אני מציע שמי שיעריך, יהיו חברי הארגון.

כיצד יש להעריך?
אם נבקש מאנשים להעריך תרומתם של זולתם, כאשר ברור כי הערכה טובה, תביא לגריעת חלקם מהעוגה (משאב סגור), אזי הם יעדיפו להמנע מביקורת חיובית. לכן, יש לדאוג כי האנשים לא יתנו ציון לעצמם או לפרויקטים בהם הם מעורבים. הם יצטרכו לתת ניקוד חיובי לאנשים ולפרוייקטים שעוזרים להם לקדם את הפרויקטים שהם עצמם מפתחים, ובכך לעזור להם לתרום יותר. בכך אנו יוצרים קשרים של הערכה לאנשים ולפרויקטים שמאפשרים לנו להיות אפקטיביים יותר. כך אנו מגדילים את הערבות ההדדית בתוך הקבוצה.כדי למנוע אינטריגות, הרי שההערכות צריכות להיות חשאיות.

את מה יש להעריך?
בארגון גדול, אנשים אינם מסוגלים להכיר את כל האנשים האחרים, ולכן על האנשים להעריך בתוך ארגון גדול, מחלקות או תת-קבוצות אחרות. בתוך הקבוצה אליה שייך החבר, יש להעריך חברים אחרים, כל עוד גודל הקבוצה אינו עולה על 15. אם גודל הקבוצה עולה על 15, אזי יש להעריך את תת-הקבוצה עצמה.

הקבוצה עצמה תקבל הערכה, וחלוקת ההערכות בתוך הקבוצה, תתבצע על פי ההערכות הפנימיות.

הנושאים שיש להעריך עליהם:
ישנם נושאים רבים התורמים להצלחת הקבוצה. כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

לסיכום,
כדי להגיע לחלוקה צודקת, יש להעריך את התרומה של חבר לקהילה. ההערכה תתבצע בצורה הבאה:
אם מדובר בארגון הקטן מ-15 אנשים, הערכה תהיה אישית, תוך ציון תחומי התרומה של האדם. אם הארגון גדול מ-15 אנשים, ההערכה תהיה על בסיס מחלקות ותת-קבוצות בארגון.
החברים המערכים, יעריכו חברים אחרים, או תת-קבוצות אחרות. הערכה תתבצע על פי כמה פרמטרים כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

תראו איזה תוצאה נפלאה מתקבלת כאשר קבוצה של אנשים עצמאים בדעותיהם מתארגנת. האדם החופשי היוצר עם חברים, הוא האדם החזק ביותר בעידן הרביעי של התקשורת

אני בטוח שהממשלה לעולם לא יכלה להפיק דבר כזה:

היו חופשיים, היו יצרתיים והאמת תצא לאור (או לפחות תקבל עוד פרספקטיבה).

ותעבירו את זה הלאה

בימים האחרונים אני מאזין לפעילי שמאל בארץ ובעולם. הרדיקלים ביותר שבינהם מתייחסים רק למצב הישראלי-פלסטיני שהביא לארוע (הם אינם מתייחסים לאלימות הפלסטינית, אלא רק לישראלית). כאשר מבקשים לפתור בעיה, יש צורך להתייחס לשני הצדדים, ולא רק להאשים צד אחד. האזנה לצד אחד אינה משפט צדק.

כולנו שמענו את הגינויים בעולם לישראל. אבל אף אמצעי תקשורת רציני, לא הראה את האלימות של "פעילי השלום" בכותרות הראשיות. ה-CNN היה היחידי שראיתי שהצגי בתמונה קטנה את האילמות של "פעילי השלום". אם אנו רוצים משפט צדק, חשוב שנראה גם את האלימות של פעילי השלום. חשוב להפיץ את זה לעולם.

תנו לעולם לשפוט, לאחר שיראה את ההתנהגות של "פעילי השלום".

אני כותב מכתב זה, בעקבות הודעה בדוא"ל שהעביר אלי חבר, שהוא לוחם שייטת.

הנה כתב ההודעה:

דובי קננגיסר מתלונן ובצדק על כך שהחוק הישראלי, פוגע בחופש הביטוי. דובי התלונן על כך שאיזה עורך דין לא אהב את הדברים שהוא אמר, ושלח לו מכתב שמזהיר אותו, שאם לא יסיר את ה"דברים הפוגעניים", הוא יתבע את דובי. דובי, שלא התחשק לו לחטט רגליו לבתי משפט במשך חמש עד עשר השנים הבאות, החליט להסיר את הדברים.

הסוגיה הזאת הטרידה אותי, ופניתי לחבר עורך דין, כדי לנסות להבין את הבעיה. מסתבר שעל פי החוק הישראלי, כל אחד יכול להגיש תביעה כנגד כל אחד. בבית המשפט כמובן יוכל הנתבע לטעון ולהוכיח ש"אמת דיברתי", ובכך להימנע מהרשעה, אך מסכת היסורים שהאזרח הפשוט יעבור בבית המשפט, עד ההכרעה הזאת, היא בעצמה עונש אחד גדול. בתי המשפט בישראל כבר מזמן הפכו לעינוי הדין. משפטים יכולים לקחת שנים (ראו למשל את משפט רמדיה, שהתחיל או לא התחיל לאחר שש שנים). עורכי דין טובים ויקרים, יכולים להפוך שקר לאמת ולהיפך. מערכת המשפט הישראלית מזמן עברה את נקודתה הקריסה. וכל מי שרוצה לחפש צדק, מוטב לו שיחפש בשמים (את הכוכב "צדק"), ולא כאן באדמת טרשים נידחת זאת.

אבל לא כך צריכים להיות פני הדברים. בחברות מתקדמות יותר, לפני 2500 – 3500 שנים, היו מערכות צדק מענינות שניתן ללמוד מהן דבר.

מערכת הצדק המעניינת ביותר היא מערכת הצדק שהייתה מקובלת באתונה העתיקה. אז היה מקובל למנות כל שנה 6000 חברי מושבעים. מתוכם היו נבחרים לכל משפט, כמה מאות מושבעים, שישבו במשפטים, שמעו את הצדדים, והכריעו מי אשם ומי זכאי. המשפט הוכרע בתוך יום, וההחלטה התקבלה עוד באותו היום. האתונאים נסמכו על חוכמת ההמונים כדי להגיע לצדק.

אולי המערכת הזאת נראת בעייתית, אבל היא בוודאי עדיפה על מערכת שבה יושב שופט עייף אחד, ששומע מאות תיקים, ושעורכי דין פתלתלים ומתחכמים עושים הכל כדי להסתיר את האמת מפניו.

מערכת אחרת, שמוותרת במידה רבה על חוכמת ההמון, לטובת חוכמת האנשים, היא מערכת הצדק הישראלית של בית שני. במערכת הזאת, ישבו בבית המשפט העירוני או המחוזי, כ-23 חכמים, אשר שפטו את הצדדים השונים. הם שמעו ותחקרו את הצדדים, ולבסוף, כנראה עוד באותו היום, פסקו גזר דין. במקרים קשים, היה ניתן לפנות לערכאה העליונה שכלללה מ-71 החכמים הגדולים ביותר של ישראל. המערכות הללו נקראו סנהדרין קטנה (23 חכמים) וסנהדרין גדולה (71 חכמים). האנשים הללו הוכרו על ידי העם כחמים וכמנהגים. ולכן אנשי הסנהדרין היו גם המנהיגים הבלתי רישמיים של העם. על בסיס עבודתם המשפטית, קמו המשנה, הגמרא, ואלפי ספרי פרשנות. עבודתם, היתה הבסיס לעם היהודי, כפי שאנו מכירים אותו לאורך הגלות, ובמידה מסויימת גם כיום.

אבל היתה מערכת עוד יותר טובה, שהתקיימה לפני הסנהדרין. אין לדעת אם המערכת הזאת באמת התקיימה. אולי היא רק אגדה. אבל האגדה הזאת יכולה ללמד אותנו דבר מה חשוב. מסופר בתורה שמׁשה, היה שופט בודד בעם ישראל. הוא היה השופט היחידי ששפט עם שמנה כשלושה מיליון על פי המסופר.
נשאלת השאלה איך יכול להיות ששופט אחד ישפוט עם שלם?

אני חושב שהתשובה נמצאת בתורה עצמה, שאומרת שאם מחנכים עם להיות מוסרי, העם אינו נזקק למערכת המשפט. אם אתה לומד לבנות חברה מאד מוסרית, אינך זקוק לבתי-כלא, לבתי משפט ולעורכי דינין.
ומכאן ניתן ללמוד, שבמקום להשקיע במערכת המשפט ובענישה, מוטב לנו להשקיע בערכים שלנו, במוסריות שלנו, ובבנית חברה טובה יותר… הרבה יותר טובה.

ואני רוצה לגלות לכם עוד דבר קטן. אם תחכו שהממשלה תעשה את החברה הזאת יותר טובה, אתם יכולים להמשיך ולקוות. זה לא יעזור. במקום לחכות, צאו ופעלו, צאו וחקרו, דרשו משפט, למדו עצמכם לפעול על פי ערכים, למדו עצמכם לברר את ערכיכם, הצטרפו לאירגונים חברתיים, והתחילו לשנות בעצמכם. היו אתם השינוי. אל תחכו שהירשזונים ואולמרטים יצרו כאן חברה טובה… כי זה לא יקרה. זה יקרה, כאשר את ואתה תצאו מהכורסה ותתחילו לפעול, ותתחילו לשנות. האמינו בעצמכם ובזולתכם.

ואם הארגון שאתם נמצאים בו לא פועל על פי ערכים דמוקרטים (כלומר שאתם בו חברים שווי זכויות) אנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, נשמח לייעץ לכם, בחיני חינם, איך להפוך אירגון לדמוקרטי, וחברותי

את סיפור המאבק בין ההודים לאירופאים בדרום אפריקה, מתחיל גנדי בתיאור המצב שהביא לפגיעה בהודים.

דרום אפריקה, מהווה חבל ארץ גדול ועשיר מאד ביבולים חקלאיים. החבל גם עשיר מאד בתושבים אפריקאיים מקומיים. כאשר הגיעו האירופאיים לדרא"פ, הם גילו את המצב הנ"ל, וקיוו לחבר בין שני המשאבים וליצור הון גדול. הם ביקשו לחבר בין עבודה כושית זולה לחקלאות בשפע (המילה כושי, באה מהשם של אפריקה בתנ"ך – כוש. ולכן כושי, הוא תושב אפריקה). אלא שהם גילו שהכושים אינם ששים לעבודה. לכושים הספיקה עבודת אדמה מינמלית בעונת החקלאות כדי לספק לעצמם את כל צרכיהם. המעות הזעומות שהתכוונו המתיישבים האירופאים לשלם לכושים משום מה לא פיתו אותם.

להמשך קריאה

אני קורא כרגע את ספרו של מהטמה גנדי על מאבקו הלא-אלים בדרום אפריקה - SATYAGRAHA IN SOUTH-AFRICA, כדי לנסות להבין כיצד ניתן לקדם מאבק לא אלים. הצורך במאבק לא-אלים עלה אצלי, כאשר ליוויתי את מאבק עובדי מכון וייצמן. אז זיהיתי שהמאבק, שלווה בשנאה, אינו אפקטיבי, וגורם לפירוד ופירוק החברה. עובדי הביטחון שעד תחילת המאבק היו חברי העובדים, נאלצו להיאבק עמם, ושנאה ומשטמה התפתחו בין הקבוצות. סופו של המאבק, שהעובדים נפגעו, המאבק לא הוכרע, ואנשים משני הצדדים נשארו פגועים. לדעתי, המאבק של העובדים היה צודק, אבל האמצעים לא היו נכונים.

המאבק הזה הוביל אותי לחפש דרך לנהל מאבק בצורה לא אלימה וללא שנאה. כשחנן כהן קרא על ההתלבטות שלי, הוא שלח לי קישור לספרו של מהטמה גנדי, על המאבק הלא אלים (תודה חנן  ). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.

על פי ויקיפדיה האנגלית, למאבק יש שני עקרונות בסיסים. האחד הוא שעל הנאבקים לדבוק באמת, ללא חשש וללא פחד. על הנאבקים להיות מוכנים אפילו להיענש על הדבקות באמת. העיקרון השני אומר שעליך להתנהג בכל המאבק כאזרח שומר חוק. גם אם תוקפים אותך, אסור לך להגיב באלימות. מטרת המאבק היא להביא את הצד השני להכרה בעוולות שהוא גרם.

מיד כשקראתי את הערך בויקיפדיה האנגלית, הבנתי שזה סוג המאבק שאני מחפש. דיונים רבים באינטרנט, וגם דיונים עם ידידי-חברי והחברותא שלי, עדו שטינברגר, לימדו אותי שאם אתה דבק באמת, ושומר על כבוד כל המשתתפים בדיון, יש לך סיכוי אופטימלי, להביא את הדיון להיות ענייני וחיובי. דיון כזה גם מרבה אהבה בין המשתתפים.

בימים אלו אני קורא את הספר של גנדי כדי להבין את שיטתו לעומק. עדיין אינני בטוח שניתן להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע.

לדוגמה, בדיון במאבקי עובדים, לכל צד יש מסכת טיעונים המראה את מוסריותו. למעסיק יש את המוסר של השוק החופשי, ולעובדים את המוסר המרקסיסטי. מטרתה של הסאטיאגראה, הוא לדבוק באמת, ולפעול באהבה. אבל במצב בו נמצאת החברה המערבית, לא נראה שהצלחנו למצוא אמת משותפת. כתוצאה מכך נעלמת מאתנו היכולת לקבוע האם צד הפועלים הוא המוסרי, או צד המעסיקים. ולכן, במאבקי אמת, מהסוג שגנדי קידם, אנו עדיין עומדים בפני בעיה.

אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה.

בבלוג זה, אני מקווה להעלות דילמות בערכי המוסר שעליו אנו חיים, ולנסות ביחד אתכם/ן לחפש מקום לדיון משותף, שדרכו נמצא אמת משותפת.

חברים יקרים,

אנא פנו לעצמכם חמישים דקות מחייכם, וצפו בהרצאה הבאה. יכול להיות שאלו יהיו חמישים דקות משמעותיות מאד.  הבחורה (בידג'יט) היא ערביה נוצריה מלבנון. היא מציגה את מבצע ליטאני ומלחמת לבנון הראשונה מפרספקטיבה שרובינו אינם מכירים כלל.

להרצאה של ברידג'יט
ועכשיו, אחרי שראיתם את הסרטון, תנסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות:

1. האם כל מעשינו רעים, כפי שכמה אנשי השמאל מבינינו נוטים לחשוב?
2. האם המציאות מורכבת יותר ממה שחשבנו?
3.  ובכלל מה דעתכם?

מחשבות מענינות,

טל

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

חברים שלום,

טחנות הדיון הציבורי טוחנות לאט, אבל הנה מגיעים שני מאמרים שמופיעים בYnet וב-NRG, בנושא התארגנות עובדי מכון ויצמן, וזכות ההתארגנות.

עופר סיטבון כותב:

זה קורה כל הזמן. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני התקשורת, יותר ויותר עובדים מנסים להתארגן, בעיקר באמצעות ארגון העובדים "כוח לעובדים".

תופעה מרתקת זו מאגדת עובדים ממגוון רחב של עיסוקים – מאבטחים, מטפלות במשפחתונים, מלצריות, אפילו עיתונאים.

זאת, למרות יחסי הציבור הרעים מהם נהנית העבודה המאורגנת בישראל; למרות שכמעט ואין פוליטיקאים שנושאים את הדגל של התאגדות עובדים, ולמרות העובדה שזכותם הבסיסית של עובדים להתאגד מופרת כמעט מדי יום.(להמשך…)

פרופ' דני גוטוויין כותב:

סירובה העיקש של הנהלת מכון ויצמן להכיר בזכות ההתאגדות של עובדי "גן-המדע" הפועל במכון, הופכת בהדרגה לאיום על החופש האקדמי בישראל ומערערת את הבסיס הציבורי של תיקצוב האוניברסיטאות.  (להמשך…)

לאט לאט, אבל בטוח