מבט פילוסופי

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.

הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.

הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).

השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה

בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.

לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".

הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.

והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.

הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.

הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.

השאלה האם המציאות אינה קיצונית?

אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.

המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.

הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.

איך משנים את המציאות לטובה?

קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.

מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).

הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.

הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.

הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.

ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה) 

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

חברים שלום,

חוץ מלסייע בסיכסוך בין עובדי ויצמן למכון ויצמן, אני משתדל לעסוק גם בפילוסופיה פוליטית (כמו גם צבאית,חברתית-כלכלית ופילוסופיה של הידיעה).

הפוסט הזה ואחרים, (שמיועדים לקוראים הקבועים של הבלוג) מנסה לתאר מערכת כללים על פיה תושפע יכולת הציבור להשפיע על המדינה.

זאת הצעה בלבד, וללא מחקר מעמיק מספיק. מי שרוצה לבקר, להוסיף מידע סותר או מחזק, מוזמן כמובן.

אגב אם אתם מעוניינים להיזכר מדוע חשוב להבין את המשחקים הפולטים, ומדוע חשוב שרצוננו יבוא לידי ביטוי ולא רצון הנציגים, אני ממליץ לכם לקרוא את הפוסט הזה של הני זובידה
על משחקי כוחות
בסדרת פוסטים, אני מבקש לבחון את משחקי הכוחות בין הקבוצות השונות בדמוקרטיה. אני מאמין שאם נבין את משחקי הכוחות, נבין גם איך ליצור מערכות שלטון דמוקרטיות יותר שייצגו טוב יותר את רצון הציבור. בכוונה תחילה אינני מגביל את עצמי למודלים של דמוקרטיה ישירה, אלה בוחן גם מערכות שונות של דמוקרטיית נציגים. זאת כדי ללמוד על ההבדלים בין השיטות והשפעתן על יציגות רצון הציבור.

בפוסט הנוכחי אני מבקש להציע כללים שעל פיהם משך הכהונה משפיע על יצוג הרצון של הבחורים. נתחיל עם מודל פשוט של דמוקרטיית נציגים אזורית, כפי שנהוג בארצות הברית ובארגוני העובדים הסקנדינביים.

במודלים הללו, כל קבוצה אזורית שולחת נציג או נציגים לאספת הנציגים. תפקיד הנציגים הוא לייצג את רצונותיהם של כלל חברי הקבוצות הבסיסיות. יש מספר אלמנטים, שלהערכתי יקבעו מה תהיה מידת ההשפעה של חברי הקבוצה, שנמצאים בקבוצות הבסיס, על התנהלות אסיפת הנציגים.

משכי הזמן בהם מכהנים הנציגים.

ככלל, ככול שקבוצה נמצאת יותר זמן ביחד, כך היא לומדת לעבוד כקבוצה, וכך בעלי יכולות פוליטיות לומדים לבסס את השליטה שלהם בקבוצה. אם ניקח ציר זמן שיתאר את משך הכהונה של נציג, נניח שככל שמשך הזמן יהיה קצר יותר, כך תפגע יכולת הקבוצה לעבוד במתואם, ולכן יפגע תפקודה. וככל שנאריך את משך הקדנציה, כך יגדלו יכולותיה של הקבוצה לפעול ביעילות ביחד. יחד עם זאת, מרגע שנעבור רף מיסויים, תתחיל הנטיה הטבעית של קבוצה להעדיף אינטרסיים אישיים ופנים-קבוצתיים. אנשים פוליטיים מוכשרים יוכלו לנהל את הקבוצה כך שתספק את צרכיהם האישיים. קבוצת הנציגים תוכל ליצור שינוי במערכי הכוחות או בחקים, כך שלדוגמא, חוזק קבוצת הנציגים תגבר. לדוגמא, הקבוצה תחוקק חוק המונע מחברי קבוצות הבסיס להדיח את הנציגים שלהם, או שהם יכולים להשתמש במשאבים שלהם כדי לחנך את אנשי הקבוצות להיות פחות ביקורתיים כלפי הנציגים. כתוצאה מכך קבוצת הנציגים תתחזק, ותהיה נוחה יותר להשחתה, והיא תייצג פחות את רצון אנשי קבוצות הבסיס.

זמן כהונה של שנה מקובל בכוח לעובדים, וכנראה בארגונים הסקנדינביים. זמן כהונה של שנתיים מקובל בבית הנבחרים של ארצות הברית. ארבע שנים בכנסת ישראל, שש שנים בסנאט בארצות הברית. שמונה שנים הוא זמן הכהונה במועצת החכמים באיראן. בד”כ לא קיימים משכי כהונה קצרים משנה אחת, כיוון שאז הכהונה אינה יעילה.

יחד עם זאת, משך הכהונה והיכולת של הנציג להמשיך לייצג את רצון בוחריו, תלוי בגורמים רבים נוספים. בגלל הבעיה של משך כהונה ארוך מידי, נהוג במקומות רבים להגביל את סך משך כל הכהונות המצטברות לשתי קדנציות. נשיא ארצות הברית אינו יכול להיבחר יותר משתי קדנציות. במועצות עירוניות בישראל אין מגבלה על כמות הקדנציות, אבל נדיר מאד לראות ראש עיר הפועל יותר מאשר שתי קדנציות. להערכתי זה נובע מכך, שהבוחרים מתחילים להרגיש שראש המועצה, אינו משרת את בוחריו. באחד הישובים בשומרון היה מקרה בו ראש מועצה נבחר לקדנציה שלישית, ולמיטב ידעתי הודח ממנה במהלכה, בגלל בעיות חוסר תקינות בהתנהלות ציבורית. ברוסיה, פוטין למעשה מכהן קדנציה שלישית, ולכן השליטה שלו במדינה היא כל כך חזקה, שרוסיה כיום, בפועל כמעט ואינה דמוקרטית.

גודל קבוצות הבסיס כגורם משפיע
ישנם עוד אלמנטים המשפיעים על משך הכהונה. לדוגמה, ככל שקבוצת הבסיס יותר גדולות ופחות הומוגנית, כך נדרשים המועמדים לתפקיד הנציג להשקיע יותר משאבים בפרסום. כתוצאה מכך יש גבול תחתון לאורך הכהונה, שמתחת לו, לא יהיה כדאי למתמודדים לנסות להתמודד. אם נציגים של מדינה גדולה בארצות הברית, היו נאלצים להתמודד כל חצי שנה, היתה ההשקעה הכספית יקרה מידי עבור רוב המוסדות הפיננסים.

גם זמן כהונה של שנתיים, בבית הנבחרים, נחשב כזמן קצר מאד. כיוון שהנציגים נדרשים לבזבז חלק גדול מזמנם בגיוס תרומות ובמסעות בחירות.

יחד עם זאת, ככל שהקבוצות היסוד קטנות, וההכרות האינטימית בין הציבור לנציגיו עולה, כך נדרשים פחות משאבים לשכנוע. במצב של קבוצות בסיס קטנות, לא נידרש כמעט מסע פירסום, והבחורים מכירים את נציגהם היטב. כתוצאה מכך ניתן להוריד את משך הכהונה, מבלי שהמעומדים יאלצו לעסוק בבחירות.

ישנה כמובן בעיה להקטין את גודל קבוצות הבסיס, כיוון שאז הן יצרו הרבה יותר נציגים. לכן בהמשך, אנסה לעסוק בדרכים שבהם ניתן להגדיל את קבוצות היסוד, מבלי לפגוע בהכרות האינטימית. בכך ניתן יהיה לקצר את משך הכהונה, לזמן האופטימלי של שנה, מבלי להפוך את תהליך הבחירה ליקר. 

לסיכום

משך כהונה קצר הופך את הנציג למחוייב  יותר לרצון הבוחרים, אך הוא מקטין את יכולת התיפקוד של הקבוצה הנציגית לפעול. הגדלת משך הכהונה תיגרום לנציגים להיות פחות קשובים לרצון בוחריהם, ותהפוך את קבוצת הנציגים ליותר אוטונומית ויעילה כקבוצה. יחד עם זאת, ככל שקבוצת הנציגים תשהה ביחד זמן רב יותרכך תגדל הדבקות הפנים קבוצתית,תגדל היכולת של קבוצת הנציגים לשלוט בבוחרים, וייצוג רצון הבוחרים ילך ויחלש. לכן יש צורך למצוא משך זמן אופטימלי למשרה, שבו קבוצת הנציגים תתפקד ורצון הבוחרים ייוצג בצורה אופטימלית.