אתה מתעלם לחלוטין משאלת הזכויות.
מהעובדה שגם בסיטואציה של מלחמה, ובטח בסיטואציה שהיא לא מלחמתית, הוצאה להורג בלי משפט – של אדם שלא מאיים עליך – היא לא לגיטימית.

זכויות:

באופן עקרוני, עד כמה שאני זוכר, הסכמי ז'נווה אמרו כי יש לפגוע רק בחיילים במדים, ועל הצבאות להיות מסומנים. אלא שבפועל, כדי להכריע במלחמה, חנקה בריטיניה את גרמניה במלה"ע-1, וגרמה למותם של שלושת ריבעי מיליון גרמנים מרעב. במלחמת העולם השניה, בעלות הברית (בעיקר  בריטניה וארה"ב), הפציצו מתקני תעשיה, ערים, כבישים, רכבות. צ'רצ'יל ורוזוולט האמינו כי אם יפציצו ערים אזרחיות, הם יכריעו את המלחמה מהר יותר. במקרה של גרמניה, אני חושב שהממצאים הראו שטעו. במקרה של יפן, הם צדקו. כך שאנו רואים שגם אלו שחתמו על האמנה לא קיימו אותה. הם לא קיימו אותה, לא בגלל שהיו א-דמוקרטים, אלא שהסכמי ז'נוואה אינם עומדים בפרקטיקה של המלחמה. הם נכתבו על ידי דיפלומטים, מאחורי מכתבות, שלא הבינו אילו מהלכים יש לקדם כדי לנצח מלחמה. מסתבר שהסכמים כאלו, נוצרים לאחר ניסיון מלחמות, ובין צדדים שהתנסו פעם אחר פעם במלחמה. כמובן שההסכמים מופרים, בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, ופני המלחמה משתנים. כמובן שבמלחמה, אין הגנה על זכויות אדם, כאשר יש צורך מלחמתי.

טרור/גרילה

מאז, כדי לנצח את מלחמות הטרור/גרילה, יש צורך להכניס למשוואה את הטלויזיה.

בעקבות הפוסט שכתבתי, ענה לי אבי. לצערי, אנו מהווים כבר שני דורות של ישראלים המתמודדים בדרכם הם עם הצורך להחזיק אוכלוסיה. אינני יודע מה הפתרון, וכיצד ניתן לפתור אותו. אני יודע שעל האדם, במצבים אלו, לחפש את הדרך המוסרית ביותר בה הוא יכול לפעול. מבחינת שנינו, המוסר כלל המשך קיומה של מדינת ישראל, מתן מקום לפוליטיקאים לבצע את מלאכתם, ושמירה על צלם אנוש שלנו ושל אותה אוכלוסיה. זה המכתב של אבי.

—-

קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.

במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.

בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.

באהבה, טל

——

גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי.  רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).

בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.

המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.

אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.

אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.

אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.

אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.

באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי  איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.

לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.

לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.

היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.

במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.

כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני  עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.

בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.

היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.

עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.

זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.

כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.

אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי  דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.

השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.

לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.

היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.

לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.

לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.

—

לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.

—

לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).

אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.

אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.

השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.

אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.

שלכם,

טל

נ.ב.

את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')

שאלת הקרן החדשה, וההתכתשות סביבה מימין ומשמאל מעלה מספר שאלות דמוקרטיות מענינות. שאלת הביקורת, ושאלת הלאומיות.

אירגוני זכויות האדם טוענים כי נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הביקורת על התנהלות המדינה. מתוך הספרים שאני קורא כיום על עליית הנאציזם לשלטון (איאן קרשו – היטלר, ומייקר ברליי – "הריך השלישי: היטוריה חדשה'), אני יכול להבין את טענת ארוגניי השמאל. העדרה של ביקורת יעילה כנגד הנאצים, איפשרה לנאצים לקעקע את הדמוקרטיה, באמצות מהלכים דמוקרטיים וחוקתיים.

לא שאני טוען שיש קרבה בין המצב הנוכחי, למה שקרה אז, אבל אין ספק שיש דברים שהממשלה היתה מעדיפה להשתיק (למשל, ביקורת לגיטמית על הדרך בה ניהלנו את "עופרת יצוקה").

מנגד, יש את הצד הלאומי. שטוען, כי  עלינו להגן קודם כל על עצמנו, ורק אחר כך להתחשב בזכויות אדם של עמים אחרים. הטענה הזאת שימשה את ארה"ב, בבואה להקים ממשלת בובות רודנית במדינות דרום אמריקה.

המתח הזה, בין קיום עצמאי של עם, לבין הגנה על זכויות אדם, הוא מתח המתקיים כל הזמן במשטרים דמוקרטיים. יש תקופות שבהן אין איום ממשי על המדינה, ולכן יש נטיה לשיפור בזכויות אדם, ויש תקופות בהן מדינה נמצאת תחת איום, ומאיימת לפגוע בזכויות אדם.

האם הקרן החדשה לישראל באמת מקדמת דמוקרטיה?

אבל בדיון הנוכחי יש לי תחושה שמדובר במשהו אחר. הני, ידידי הזמין אותי, כמו רבים אחרים לחתום על עצומה להגנת הדמוקרטיה. אבל לא הייתי שקט עם העצומה, ומה שעומד מאחורי הקרן החדשה לישראל.

ארגון "משנים" כבר מתריע במשך תקופה ארוכה על התנהגות הקרן החדשה לישראל. הארגון טוען, כי מדובר בקבוצה שמשתקת דיון דמוקרטי אמיתי. יש שיטענו כי ארגון "משנים" הוא ארגון קטן ופרנואידי, אבל כבר למדתי שנוח תמיד לבעלי היתרון התקשורתי, להשתיק ארגונים קטנים בטענות לפרנואדיות.

מאתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, נראה כי מדובר ביהודים אמריקאים מהאגף השמאלי, שממנים פעילויות לשיפור זכויות אדם בישראל. לא ברורה מידת ציונותם של אותם יהודים. ידוע כי קרן פורד, גם היא היתה מהתורמים לקרן, ושמיסד קרן פורד היה אנטישמי.

גם ההתנהגות שהגיע בעקבות ההתקפה, לא תאמה בדיוק ערכים דמוקרטיים. במכתב התגובה הראשוני באתר הקרן, לדו"ח של "אם תרצו", נכתב ש"אם תרצו" הוא ארגון קיצוני. התייחסות כזאת לצד הביקורתי מעידה על חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה כפי שכותב אופק בן אבי ב"עבודה שחורה" (רק שהוא כותב על החברה הישראלית, ולא על הקרן החדשה לישראל).  בינתיים, שונה דף התגובה, ונעלמה משם הבוטות, אבל עדיין נטען כנגד "אג'נדה קיצונית"

ההתקפות האחרונות על הקרן החדשה לישראל מלאות באי-דיוקים ומותחות את גבולות האמינות כדי לקדם מטרה אידיאולוגית. ההתקפות האישיות על יו"ר הקרן נבזיות במיוחד ואינן ראויות לתגובה. הן מדגימות כי הדוח המדובר נכתב רק על מנת לשרת גרסה גסה במיוחד של אג'נדה אידיאולוגית קיצונית. (מקור)

השימוש במילה "שמאל קיצוני", "ימין קיצוני", הן כלי לקעקוע כל דיון דמוקרטי, והיה עדיף שהינו מוותרים על סוג דיון דמוגוגיים כזה. מוטב היה אילו הינו רק מתתייחסים לגופו של עניין.

גם ההתנהגות הלא שקופה של הקרן, מעידה על העדר דמוקרטיה אמיתית. במכתב שכתבה ה"מכללה הכלכלית חברתית" לראש הממשלה, ופורסם באתר עבודה שחורה, טוענים אנשי המכללה שיש להפסיק את ההתקפות על הקרן. הם רק שוכחים לציין גילוי נאות שהמכללה ממונת על ידי הקרן.

שוב, אם אנשי הקרן הם אנשים דמוקרטים, ושהחשיבות של דמוקרטיה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה, מומלץ שידאגו לשקיפות ולגילויים נאותים, כאשר הדבר דרוש.

על המתח שבין זכויות אדם להגנה לאומית

גם אם נניח כי הקרן אכן פועלת אך ורק משיקולים דמוקרטיים, עדיין יש לסקור כאן מרחב שיקולים רחב יותר.

חברה מעניקה לאדם החי בתוכה סדרה של זכויות. הזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחיים. לאחר מכן אמורות להגיע עוד מספר זכויות שאמורות להבטיח את חרותו של האדם, ואת אושרו. אלו זכויות כמו הזכות לקניין, הזכות לחופש הביטוי, הזכות לחרות, הזכות לכבוד, ועד זכויות רבות, על פי ההשקפה הרוווחת באותה מדינה.

לא תמיד עולות כל הזכויות בקנה אחד. לעיתים הזכות לחיים ולחרות של אדם אחד, עלולה לפגוע בזכות לחיים של אנשים רבים אחרים. לדוגמא אנשים החולים במחלות נפש המסכנות את הציבור, נכלאים בבתי חולים לחולי נפש בניגוד לרצונם.

כך גם כאשר מדינה יוצאת להגנתה מפני אויב חיצוני. כדי להגן על אזרחיה, יכולה מדינה לפגוע בחיילי אויב על פי אמנות בינ"ל. הבעיה היא שהאמונות הללו נכתבו עובר מיקרים ארופאים "תרבותיים" שבהם הצבאות נלחמים בגלוי אחד כנגד השני. האמנות לא נכתבו למקרה בו מתרחשות לוחמות גרילה או טרור. ולמעשה, האמנות הללו לא כובדו יתר על המידה גם על ידי הדינות החותמות עליהן. במלחמת העולם השניה, טבחו כל הצדדים באוכלוסיות ללא רחם. ערים מערביות הופצצו על ידי הגרמנים וכך גם עשו הבריטים והאמריקאים כלפי הגרמנים. במזרח, הסיפור היה אחר לחלוטין, שם לא נשמרה מידה אחת של אנושיות. הרצח ההדדי, היה חסר מגבלות לחלוטין.

גם כאן, בישראל, צה"ל נדרש להגן על האוכלוסיה הישראלית. פצצות שנורו מאזור עזה לכיוון ישובים ישראלים, היוו את התמריץ לפעול. הדרך שבה בחר צה"ל להרתיע את החמאס היה על ידי פגיעה רבתית בעזה (ואולי גם באזרחים?). נדמה כי אין ספק שגם ב"לבנון 2" וגם ב"עופרת יצוקה", צה"ל הפעיל כוח רב, שיצר הרס רב למבנים וכנראה גם לאוכלוסיה.

האם השימוש בכוח היה מופרז? קשה לדעת. מעולם לא נקבעו כללים כיצד יש לנהל מלחמה הומנית, ומהי מלחמה מוצדקת. מה שברור הוא שישראל ניזוקה מאד בדעת הקהל העולמית (נזק שהפלסטינים מצליחים לייצר מאז 1968).

וכיוון שאין כללים מוסכמים, כל צד צועק את טענתו. כל צד רואה רק את הצד שלו. אירגוני זכויות האדם מתייחסים לעופרת יצוקה, כאילו היה זה טיול שנתי, שאסור שיהיו בו נפגעים, והלאומיים דוחים כל ביקורת.

במקום זאת, אולי הגיע הזמן, לנסות ולהבין מה מותר ומה אסור במלחמה? האם לא הגיע הזמן לנהל על כך דיון אמיתי?

אני חושב שדיון אמיתי כזה, יאפשר לכולנו ליצור קוים אדומים שיאפשרו מצד אחד לשמור על הדמוקרטיה, ומן הצד השני להגן על תושבי המדינה. היום המצב הוא שכל אחד צועק. אירגוני זכווית האדם משמיצים את ישראל בעולם, ועוזרים בכך לתעמולה הפלסטינית (נרצה או לא נרצה, זאת התוצאה). אם היו אירגוני זכווית האדם גם מעוניינים בקיום מדינת ישראל, היו הללו ניגשים לדיון ומנסים לנהלו בצורה דמוקרטית. אם היו רוצים אירגונים לאומיים לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ועדיין לשמור על חוסנה, היו גם הם ניגשים לדיונים הללו.

מי מרים את הכפפה?

באחד משולי ההתעסקויות שלי  בפרשת ויקיפדיה, פניתי לערך על מלחמת העולם השניה. תחום שיש לי בו הבנה גדולה מהמוצע. רציתי לראות האם אני יכול לסייע בשיפור הערך. אחד הדברים שמיד הבחנתי בחסרונם הוא "אגדת הסכין בגב" כרקע למלחמת העולם השניה.

על פי התפיסה הנאצית, היו אלו היהודים והבולשביקים שהביאו להפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ההפסד הוביל להסכם כניעה מבזה שהוביל לשנים של חוסר יציבות פוליטית ואומללות כלכלית לרבים מאזרחי גרמניה. זאת אחת הסיבות שהביאו את הנאצים להילחם ביהודים, ולכבוש את חבלי הארץ הסלאויים ואת רוסיה.

האם גרמניה נדקרה בגבה? האם יש צדק בטענת הגרמנים. ברור לי ששאלות בנושא זה, עלולות להדליק אש. אבל לדעתי, הן גם יכולות להוציא אותנו מהשקרים שאנו טווים לעצמנו. סיפורים ונרטיבים שבהם אנו הולכים ומסתבכים, מבלי יכולת לבחון את המציאות כפי שהיא. אם אנו רוצים למצוא מזור לצרות שבהם אנו נמצאים, אני מציע להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהתחיל להסתכל למציאות טוב טוב בעניים, כדי שיום אחד נוכל לנווט את מדינתנו למקום מבטחים.

האם גרמניה נדקרה בגבה?

הרשימה הבא היא פרי מחקר ראשוני ולא מחייב.

אחד המאמרים התמוהים ביותר בשקראתי בנושא זה הוא מאמר של Wilhelm Deist שכתב את המאמר: "The Military Collapse of the German Empire: The Reality Behind the Stab-in-the-Back". במאמר מתאר דיסט את לודנדורף, מי שהיה הרמטכ"ל של גרמניה במלחמה, כאחראי הבלעדי להפסדה של גרמניה. דיסט מראה כי לודנדורף היה מנותק לחלוטין מהבנת רחשי החיילים. הוא לא הבין שבין החיילים ששכבו בחפירות לבין הפיקוד ששניהל את חייו מחוץ לטווח התותחים, נוצר פער עצום. פער שהביא כבר ב-1916 לתלונות הולכות ונשנות של החיילים על ניצולם בידי הפיקוד. על שליחתם של מאות אלפי חיילים למוות , מבלי להשיג כל תוצאה נראת לעין.

החיים בחפירות, עם כל הקושי שלהם, עם המוות היום-יומי, עם הצחנה של רבבות גופות הנרקבות בין קווי האויב. עם החולדות שאכלו והשמינו מבשר אדם. וחוסר ההצלחה של הפיקוד להשיג פריצת דרך משמעותית, הביא למרידות בצבא הגרמני.דיסט מאשים לחלוטין את לודנדורף בכל אלו, ואינו נפנה להביט על תמונה הכוללת שבצורה מתמיהה עולה גם ממאמרו.

הסבריו של דיסט אינם מספקים תשובות לשאלות רבות הנוגעות לסיבת ההפסד במלחמה. מי שמכיר קצת את מלחמת העולם הראשונה , יודע שהפיקוד בכל הארצות שהשתתפו בלחימה כשל לחלוטין. גם בצרפת וגם בבריטניה, חייהם של מאות אלפים בוזבזו לריק במחפורות, מבלי להשיג דבר. המרחק שהיה קיים בין החייל הגרמני, לפיקוד היה דומה לאותו מרחק שחווה החייל הצרפתי או הבריטי. ובכל זאת לא פרצו מרידות בצבאות בריטניה וצרפת. אם כן, עדיין לא ברור מדוע דווקא החייל הגרמני הפסיק להילחם?

דיסט מזכיר מידי פעם שכבר ב-1917, המפקדים התחילו להרגיש שהעורף נלחם נגדם ולא איתם. דיסט שוכח להזכיר את השביתות הגדולות שארגנו רוזה לוקסמבורג וחבריה הספרטקים במהלך המלחמה. מלחמות שפגעו ביכולת הצבא להילחם. הספרטקים, שהיו זרם של מרקסיסיטים, והפכו אחר כך למפלגת ה-USPD עודדו פועלים לעצור את המלחמה, על ידי קיום שביתות פראיות. בקרב  הנהגת ה-USPD היו היהודים בולטים מאד. בינהם ניתן למצוא את רוזה לוקסמבורג, פול לוין וג'וליאן מרכילובסקי. את כל השביתות הללו הם אירגנו בזמן שגרמניה היתה במלחמה נגד מספר רב של אויבים, כשהגרמנים מרגישים כי לא הם התחילו במלחמה.

ברור מכאן, מדוע הרגישו גרמנים רבים כי הקומוניסטים והיהודים חיבלו במאמץ המלחמתי הגרמני.

אבל יהיה זה נוח מידי להאשים את הקומוניסטים והחברים היהודים שבינהם בתקיעת הסכין בגב האומה הגרמנית. דיסט טוען שהיה זה לודנדורף, שבתרגיל מתוחכם "התפטר" רגע לפני הנפילה והשאיר את האחריות, לדמוקרטים ש"בישלו" את ההפסד. בכך הוא הוריד את האחריות מעצמו, והניח לאלו ש"בישלו" את כישלון לשאת את אות הקלון של ההפסד. אגדת הסכין בגב, על פי דיסט, היתה כלי של לודנדורף לחמוק מאחריות אישית.

הטענה של דיסט מתחזקת, אם נבחין שלמעשה ב-1916, לודנדורף והינדונברג, מהמטכ"ל הגרמני, הפכו לשלטים בפועל של גרמניה. הם השתמשו בכוח הלא-דמוקרטי שניתן בידהם כדי לחייב את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא תוספת שכר. הם לא הבינו, כי כדי שהעם ישתתף במלחמה כזאת, העם צריך להרגיש שהמלחמה זאת מתנהל על פי רצונו, ואינה נכפת עליו, כפי שעשה המטכ"ל.

בכך טעה המטכ"ל הגרמני, ולא הבין את הרוח המאפשרת לאומות ענק לנהל מלחמות ארוכות טווח. הוא לא הבין את שיבינו רבים טובים אחרי 1945, שבלי דמוקרטיה או תעמולה משובחת, לא יכולה אומה לנצח במלחמת כוללת.  כך, נראה כי במו ידיהם הרס המטכ"ל הגרמני את התשתית האזרחית שאיפשרה את התמיכה העממית במלחמה. בחוסר הבנתם, הם יצרו קרקע פוריה לספרטקאים, שעודדו מרידות דמוקרטיות, שהסתיימו במהפכה הדמוקרטית של 1918-1919, ובהפסד גרמניה במלחמה.

סיכום

המציאות תמיד יותר מסובכת מהתיאוריות הפשוטות שאנו רוצים לצייר. לודנדורף חש בצדק כי הקומוניסטים והדמוקרטים מחבלים במאמצי המלחמה שלו, וממרידים את העורף כנגדו. אבל יחד עם זאת, לודנדורף אינו מנהל את המלחמה למען רצונותיו האישיים. המלחמה היא בשביל העם, ואם העם איבד את האמון במלחמה, רצוי מאד שההחלטה בנוגע להמשך ניהול המלחמה תחזור לעם.

הקומוניסטים והדמוקרטים, השתמשו בטעיונים הגיונים ושאלו מדוע בכלל נדרשת המלחמה הזאת? האם היא מנוהלת בשביל האגו הפרטי של אנשי המלחמה? יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהמלחמה הזאת מיותרת לחלוטין. ולודנדורף, שלא גדל על ברכי הדמוקרטיה, לא הבין שהשאלה הזאת היתה שאלה נכונה. חוסר היכולת שלו לענות תשובות ברורות לגבי הצורך בהמשך המלחמה, ואי היכולת שלו לנהל את המלחמה ביעילות, הם אלו שגרמו בסופו של דבר למאיסת חלק גדול מהגרמנים במלחמה. לא המורדים תקעו סכין בגב הגרמנים, אלא לודנדורף וחבריו במטכ"ל הם אלו לשדעתי תקעו סכין בגב העם הגרמני, וחיסלו למעלה משנים וחצי מיליון מבניו בדרך.

יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.

יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.

אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.

מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.

המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.

לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).

כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.

אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.

הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.

אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.

כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.

בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.

מיום של עצב, ליום של שמחה…

כבר זמן רב אני שואל את עצמי מהי לאומיות. מה יוצר לאומיות? מה מרכיביה?

התשובות שקיבלתי בבית הספר, לא סיפקו את חוש הביקורת שלי. בבית הספר לימדו אותי כי לאום נוצר משפה משותפת, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת. אבל ההבחנה הזאת, אינה מתאימה לרבות מהלאומיות שאנו רואים היום. לדוגמא העם האמריקאי הוא עם לכל דבר, אך הוא מורכב מאוסף של אנשים שהגיעו כמעט מכל מקום בעולם, בעלי שפות שונות, היסטוריה שונה ותרבויות שונות. האמריקאי מוכן לצאת בעייתות משבר להלחם למען החרות האמריקאית, הוא נשבע לדגל האמריקאי, והוא מבחין את עצמו מעמים אחרים. הוא רואה עצמו שונה לחלוטין מהבריטים, ומהארופאיים.

אירופה עצמה מורכבת מערב רב של עמים ולאומים. הבריטים מורכבים מערב רב של עממים וכנראה גם תרבויות. בינהם צאצאי השבטים הקלטים. האוכלוסיה הילידה מכילה את האנגלו-סקסיים, הוולשים והאירים. שגם הם תערובות של קלטים, רומאיים, שבטים גרמניים – אנגלו-סקסיים וויקינגים.

אם הבריטים, יכולים להיות ערב רב כל כך של עמים ותרבויות ועדיין להרגיש "בריטים", כיצד יכול להיות שלאומיות  מורכבת מהיסטוריה משותפת? ותרבות משותפת? ניתן לאמר אולי שבחלוף השנים, התעצבה באיים הבריטים תרבות מושתפת ושפה משותפת. ויתכן שמאז עליית בריטיניה לגדולה, כלל שבטיה אכן מרגיש שיש להם מכנה משותף.

אולי אחד הדברים שגרם להאצת "התרבות המשותפת" הוא הדפוס. בספרה המתומצת והמעניין של מירי אליאב-פדלון "מהפכת הדפוס", מראה מירי, כיצד הדפוס גרם להאחדת שפה. בבריטיניה היו ניבים רבים, שלפעימים התקשו לתקשר בינהם. המצאת הדפוס הובילה להופעת ניב אחד שליט, שבו הודפסו הספרים, והוא זה שהשתלט על שאר הניבים. באנגליה היה זה האנגלית-האוקספורדית. ומרגע שהאלגלית האוקספורדית הפכה לשלטת בממלכה, יכלו אנשים מרחבי ההמלכה לדבר אחד עם השני, ולהרגיש שייכים לאותו השבט. ספרי ההיסטוריה, דאגו להאחדת ה"נרטיב" המשותף (הסיפור המשותף).

אלמנט אחר שגרם להופעת הלאומיות, על פי ארנסט גלנר, היא המהפכה התעשיתית. המהפכה התעשיתית, על פי גלנר, גרמה לכך שהממשלים יצטרכו להכשיר דורות חדשים של עובדים כללים, שנדרשו להשכלה רחבה יותר, מאשר העובדים החקלאיים. לי קצת קשה לקבל את התיאוריה של גלנר. מניסיוני ומניסויונם של כותבי מסכת אבות*, הרשות (קרי, הממשל) עושה מה שטוב לממשל, ולא מה שטוב בהכרח לנשלטים. יצירת עובדים משכילים, נראת לי סיבה זניחה יחסית ליצירת מערכת החינוך. במיוחד כשאנו רואים האצה בחינוך הממשלתי, דווקא לקראת ולאחר מלחמת העולם הראשונה, כ-120 שנים, לאחר הופעת המהפכה התעשיתית באירופה.

בסקירה ההיסטורית של ויקיפדיה להתפתחות החינוך הציבורי באירופה, מצוין בסוף המאמר הסיבה הבאה, שנראת הגיונית יותר "החינוך התפתח, בעיקר כי פוליטיקאים זיהו את הצורך בחינוך גבוה יותר, כדי לאפשר התנהגות פוליטית סדירה יותר". צריך לזכור שעד תחילת שנות ה-30, הרדיו ולאחר מכן לטלויזיה, לא היו קיימים. ולכן כלי הפצת הרעיונות היו העיתונים, והספרים. כדי לגבש אנשים סביב מפלגות פולטיות. היה צורך שהאנשים ידעו לקרוא בקלות עיתונים. וכדי לבנות שדרה אינטלקטואלית ובירוקרטית שתתמוך במפלגות היה צורך באנשים בעלי השכלה רחבה ומתקדמת. לכן סביר להניח שהחינוך, התפתח בעיקר כדי לשרת את השלטון.

אבל אולי הסיבה החשובה ביותר ליצירת הלאומיות, היא המלחמה. עד המאה ה-18, היה המלך מבסס את צבאו על האצולה, או על צבא שכירי חרב. כל שאר הנתינים היו עוסקים בדרך כלל בעבודת כפיים משחר ועד ערב. אבל לקראת ובמהלך המהפכה הצרפתית, כאשר העם הצרפתי החליט שהוא עם, ושהעם צריך לשלוט, נוצרה המוטיבציה של מיליונים להתגייס לצבא ולהגן על מדינת העם. המלחמות הנאפוליוניות, היו המלחמות הראשונות בהיסטוריה החדשה של אירופה, בה חל גיוס כללי על כל העם. התחושה של העם כבעל הבית, איפשרה לראשונה בהיסטוריה של אירופה המתחדשת לגייס צבא גדול מאד. עד אז צבא גדול נחשב צבא בן מאה עד מאתיים אלף חיילים. לקראת המלחמות הנאפוליוניות, גייסו הצרפתים צבא בן מליון וחצי חיילים! העוצמה הצבאית האדירה שהתחושות ההעממיות הללו יצרו, ביחד עם הגאונות הצבאית של נפוליון, איפשר לצבא צרפת להביס ולכבוש את כל אירופה המערבית, מספר פעמים.

לעוצמה הצבאית שיצרה הלאומיות החדשה, שבה העם הוא הריבון, היה כוח משיכה עצום עבור הציבור הרחב. כוח ה"לאום" היה גדולה בהרבה מהכוח לגייס למען המלך. הדבר הזה חייב את השלטון להתאים עצמו, לרצון הציבור להרגיש ריבון. זה אומנם לא קרה במהרה. לאחר אובדן הצבא הצרפתי במלחמות הכושלות במצריים וברוסיה, מלכי אירופה החזירו את הסדר הקודם למקומו. המלוכות חזרו לשלוט. מהפכת אביב העמים של 1848, נכשלה גם היא, אבל השינוי עצמו החל להתרחש לאחר מהפכת אביב העמים, ובעיקר במלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראושנה דרשה צבאות בני מליונים רבים. כל מדינה הייתה צריכה לגייס את מירב משאבי האנוש שיכלה להפיק מעצמה. כדי לעשות זאת, הבין כנראה השלטון כי יש להבטיח זכות בחירה לכלל האוכלוסיה. הלחץ הציבורי עשה את שלו. וכדי לנצח במלחמה, יהיה מעתה על הממשלים להבטיח בחירות לכלל הציבור. ואכן ניתן לראות כי שנת 1918, לאחר שוח המלחמה היתה שנה משמעותית מאד בהפיכת העם לריבון.

מיקרה בוחן מעניין, לקשר שבין דפוס, למלחמה וללאומיות, ניתן לראות בהתעוררות הלאומיות הערבית. על פי סיפרה של אליאב-פדלון, בעולם המוסלמי הוטל וואטו על שימוש במכונת הדפוס. יתכן מאד שכתוצאה מכך, נשאר העולם הערבי בפיגור ניכר מאחורי אירופה. הן בהתפתחות הטכנולוגיה, והן בהתפתחות הלאומיות. נדמה לי שברוך קמרלינג, בספרו "פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית", מציין שהלאומיות הערבית והפלסטינית, התפתחה דווקא על ידי המיעוט הנוצרי (אל תתפסו אותי במילה, כיוון שקראתי את הספר לפני חמש שנים, והוא אינו ברשותי). אליאב-פדלון מציינת כי לנוצרים הותר לעסוק בדפוס, ולכן הם יכלו להיות מקדמי הרעיונות החדשניים מאירופה. גם על פי קימרלינג, השימוש בדפוס הנוצרי, איפשר ללאום הערבי-פלסטיני להתעצב. הצורך לגייס את "הלאום הערבי" להילחם בציונים, איפשר את היווצרות של הלאום הפלסטיני על פי קימרלינג.

וכך אנו רואים כיצד דפוס-ומלחמה, מאפשרים את יצירת ה"לאום".

השימוש של גורמי שילטון לעצב "סיפור", ולחנך את הציבור על פי אותו סיפור, באמצעות הדפוס, וכלי התקשורת ההמוניים, הוא זה שכנראה יוצר את הלאום. ולכן, אם נחזור לשאלה לתמיהה הראשונה שלנו לגבי ההיסטוריה-שפה-תרבות, כמוכוננת הלאום, אני הייתי אומר שאכן אלו רכיבים חשובים ביצירת הלאום, אך הם לא נוצרים על ידי ההיסטוריה-השפה-והתרבות, אלא על ידי מערכת החינוך וכלי התקשורת ההמוניים שבשליטת המדינות, שיוצרים עבורינו את השפה-היסטוריה-תרבות.

דוגמא הפוכה לכך, ניתן לראות באליטות האינטלקטואליות, שאינן ניזונות רק מהמסרים הלאומיים המיוצרים על ידי גורמי השלטון, שמועברים באמצעי התקשורת של המדינות, אלא ניזונים מאמצעי מידע רחבים בהרבה. אליטות אלו פעמים רבות בהיסטוריה הקרובה "מוותרות על הלאומיות שלהם".

מעניין גם שלטלויזיה, לרדיו ולקלונוע, שהם המשכיו ההמכוננים של  הדפוס, יש אפקט של "אמריקניזציה" של העולם והפיכתו לכפר גלובלי "לאומי" אחד. כיום, יותר ויותר אנשים מדברים אנגלית. כמעט בכל מקום שתהיה בעולם, תוכל לראות אנשים מתלבשים בסגנון אמריקאי, מתנהגים אמריקאית. חושבים אמריקאית. אולי מול עינינו צומח "לאום" חדש, כלל עולמי.

המעניין הוא שיש אנשים שמקוננים על העלמות התרבויות המקומיות. אבל עליהם לזכור שכאשר הוקם "הלאום", נמחקו רבבות תת-תרבויות, דיאלקטים ומסורות כדי לייצר לאום אחד.

יחד עם זאת, אני אישית לא ממהר לוותר על הזהות האישית שלי כיהודי. אני חושב שיש לכל תרבות מתנה מיוחדת משלה לתת לעולם. ואני חושב שליהדות יש עדיין דברים רבים לתרום לעולם. אני מודע כיום לכך, ש"הלאום" שלי, הוא המצאה של ספר. או בעצם של ספר שנוצר אי שם לפני 2600 שנים ומאז העותק בדיוק רב לאורך הדורות. הספר הזה שהוא התורה, הנביאים והכתובים, יצר את העם שלי. ולספר הזה יש עדיין מה לתת. הסיפור שאני קורא בספר הזה הוא של חברת צדק, משפט וחסד**. חברה המחפשת את האמת, ואינה הולכת אחר שיקרי "הנרטיבים". אבל על זה נדבר, בע"ה, בפעם אחרת.

* הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצרך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. (מסכת אבות, ב, ג) – המשמעות: הזהרו מהשלטון, שאינם מסייעים לאדם אלא לצורך השלטון. הם נראים כאילו הם אוהבים את הציבור בשעה שהשלטון נהנה מכך, ואין מסייעם לאדם כאשר האדם צריך. – כלומר, מה שהשלטון עושה, הוא עושה למען עצמו.

** כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיה, ט', כ"ב- כ"ג)

משטר מונארכי או משטר עריץ איננו זקוק לטוהר כפיים מרובה כדי להתקיים או להחזיק מעמד. כוח החוקים במשטר מהסוג הראשון, וכוח זרועו של השליט המונפת באיום מתמיד במשטר מהסוג האחרון, מסדירים או בולמים הכל.  אך במדינת העם, יש צורך בכוח (משאב) נוסף, והוא – שלמות המידות. (מונטסקיה, על רוח החוקים)

מונטסקיה, ממשיך ומראה כיצד דמוקרטיות שבהן לא התקיימו מידות טובות, סופן היה להפוך לדיקטטורות או להתפרק ולהיכבש.

המשך בבלוג החדש….

ב "על רוח החוקים", בפרק השלישי של הספר השלישי, כותב מונטסקיה, על עקרון הדמוקרטיה:

משטר מונארכי או משטר עריץ איננו זקוק לטוהר כפיים מרובה כדי להתקיים או להחזיק מעמד. כוח החוקים במשטר מהסוג הראשון, וכוח זרועו של השליט המונפת באיום מתמיד במשטר מהסוג האחרון, מסדירים או בולמים הכל.  אך במדינת העם, יש צורך בכוח (משאב) נוסף, והוא – שלמות המידות.

מונטסקיה, ממשיך ומראה כיצד דמוקרטיות שבהן לא התקיימו מידות טובות, סופן היה להפוך לדיקטטורות או להתפרק ולהיכבש. הוא מציין שכאשר שמרו אזרחי אתונה על המידה הטובה, בתחילת הדמוקרטיה האתונאית, הם ניצחו את הצבא של האיפריה הפרסית. בזכות הדבקות של אזרחי אתונה בחרותם ובדמוקרטיה שלהם, יכלו האתונאים לצבא הספארטני האימתני. אבל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר היו לאתונה היו יותר אזרחים, היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם מוקדוניה הברברית, כי אזרחיה נתפסו לתאוות ולתככים.

האתונאים שאיבדו את תאוות החרות, ועברו לתאוות התענוגות, ראו בפיליפס המוקדוני, אויב התענוגות. הם חוקקו חוק המטיל עונש מוות על מי שיציע להקצות לצרכי מלחמה את הכסף שיועד לתאטראות.

סינקלייר (1), גם תוהה לגבי המוכנות של האתונאים להילחם על חרותם. בעוד שבמאה ה-5 לפנה"ס, כל אזרח אתונאי יצא להיחלם במלחמות שעמדו בפני אתונה, הרי שמאה ה-4, יש עדויות לכך, שהאזרחים האתונאים נטו להעביר את ההשתתפות במלחמות לגרים (metics - תושבים שאינם אזרחים), ולשכירי חרב.

כאן בארץ, יש כאלו שטוענים שאת המידות הטובות, הורס הקפיטליזם. שהקפיטליזם מקדם נהנתנות, ושיש לחזור לערכים סוציאליסטים. אינני מכחיש כי חיים בחברה נהנהתנית, הם מתכון לאובדן המידות טובות. לרדיפת הבצע הקפיטליסטית, והמוכנות לשקר (כלומר לפרסם או לשווק), יש חלק לא מבוטל ביכולת להשחית את המידות הטובות של האדם. קפיטליזם לא הראה את עצמו ככלי הטוב ביותר לשיפור המידות.

אבל ישנם חבר'ה סוציאל-דמוקרטיים, שתוקפים את הקפיטליזם, אך אינם שמים לב שהם מקלקלים את אחת המידות שעליהן נשענת הדמוקרטיה – השירות ביחדות קרביות והמילואים.

ניתאי כתב: כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. (בהתכתבות אחר כך, נתאי העיר לי שהוא בעצמו משרת במילואים והוא בעצם צוחק על עצמו).

D-Day המלחמה הענקית של האדם הקטן על הדמוקרטיה באירופה

שרות מילואים היה הבסיס לאזרחות באתונה העתיקה. אזרח אתונאי היה מחוייב לשרת במילואים עד גיל 60. שירות מילואים מהווה בסיס ליכולת של מדינות דמוקרטיות להחזיק צבא קטן בזמן שלום, ולהרים צבא חזק וגדול, בשעת צורך. בריטניה וארצות הברית ניצלו יכולת זאת כדי להגדיל את צבאן ולהילחם בנאצים. אפילו בשוויצריה הניטרלית, בעלת שלטון הדמוקרטיה הישירה, היה צבא מילואים חזק עד לא מזמן.

אפעלי לאמר שיש בכך טעם לפגם שבסדיר ובמילואים הולך ויורד אחוז השמאל. מחנה שהדמוקרטיה היא נר לרגליו,חייב להוביל, גם בעשיה הדמוקרטית שנקראת צה"ל.

אפשר לנסות להאשים בזה את המלחמות שאנשים בעלי דעות שמאל, מחשבים כלא מוסריות (של"ג, כיבוש יש"ע, האינתיפדות, מבצעי עזה). אבל אם נבחן את המחנה שמנגד, קרי הכתומים, נראה שהללו ממשיכים למלא את היחידות הקרביות ואת הקצונה הקרבית, על אף המשבר המוסרי שהיה לציבור זה עם צה"ל, בזמן ההתנתקות/גירוש.

מצד שני אני יכול להבין איש שמאל שמשרת ביש"ע שנה אחר שנה, וליבו נקרע מבחינה מוסרית. המעמס המוסרי על אותו אדם הוא רב. אני אף מוצא שהמעמס הנפשי על אנשי שמאל גדול מהמעמס שעומד על אנשי ארץ ישראל, שהרגישו שהצבא הפך לכלי פולטי לא מוסרי בזמן ההתנתקות/גירוש. המפגש של אנשי שמאל עם עוולה מוסרית, ארוך ומתמשכת יותר מהעוולה איתה צריכים אנשי ארץ-ישראל להתמודד.

יחד עם זאת, הייתי מצפה מאנשים שהדמוקרטיה חשובה להם, להבין שעל אף שהשהות במצב-לא מוסרי מבחינתם היא קשה וממושכת, זהו המס הדמוקרטי שעלינו להשית על עצמנו. על אנשי דמוקרטיה להבין שלפעמים הממשלה לא עושה מה שאני רואה לנכון כמוסרי. ועלינו למצוא את הכלים הדמוקרטיים להניע את הממשלה לפעול על פי ערכי המוסריים.

אני חושב שההתנתקות מההנהגה המוסרית בצבא ובמילואים, היא סממן לכך שמחנה השמאל, במקום לנסות להנהיג, הולך ופורש מהחברה הישראלית. והפרישה הזאת, גם מביאה לכך שכוחו הולך ויורד בציבור הישראלי. הציבור, ככל ציבור,מחפש מנהיגים שילכו איתו בטוב וברע. הוא אינו מחפש מטיפים. בעצם אף אחד לא מחפש מטיפים, מלבד המטיפים שמחפשים את עצמם. כל הורה יודע שהטפה אינה כלי החינוך טוב. דווקא השותפות, האמפטיה, וההובלה וההנהגה, הם הכלים ליצור שינוי.

אני חושב שאם נסתכל על הבחירות האחרונות כמדד לרמת האמון שיש לציבור בשמאל, נראה כי לשמאל הציוני הקלאסי נשארו 16 מנדטים בלבד. אם אנשי שמאל, לא יבינו שכדי להשפיע הם צריכים להיות חלק משמעותי בתוך החברה הישראלית, כולל גם בצבא הסדיר והמילואים, יהיה על השמאל לצפות שהפרישה שלו מהמחנה, כולל מחנה המילואים והסדיר, יובילו להפרשתו מהציבור הישראלי.

אני רוצה לציין שאינני שמאל ואינני ימין. אבל ברור לי שללא מחלוקת וללא אידאולוגיה, לא יכון עם דמוקרטי. ברור לי שכדי לכונן חברה דמוקרטית, חייב הציבור להתמודד על דרכו ועל האידאולוגיה שלו דרך תקשורת חופשית, ודרך חיי המעשה הקטנים (שכוללים הששתפות פעילה במילואים). בלעדי זאת, ובלעדי בירור מתמיד של דרכנו, לא נחזיק כאן מעמד עוד זמן רב.

1 – Sinclair, R.K (1988) Democracy and participation in Athens, Cambridge, p.55-61

במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלות-הברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידל-הרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כו-סלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו- Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרד-ומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטי-היטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.

צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבה… הצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחד-הם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתי-תאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ- 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטית-פשיסטית (מולדת-מפלגה-סטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללא-חת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטי-אימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ- 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטי-איסלאם-רדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.