מבט פילוסופי

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

- ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

- יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאן, כאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

להמשך קריאה

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.

הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי  לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה.  ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:

וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.

ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.

בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.

אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:

אלא כך:

זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.

גורמים המשפיעים על טיב הקשרים

טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.

הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.

למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.

בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.

כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.

על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.

האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?

אחד ההוגים המעניינים ואולי החשובים ביותר בכל הקשור למלחמה ומדיניות הוא ניקולו מיקיאוולי. מיקיאוולי מהווה שילוב נדיר ומרתק של פרקטיקן פוליטי ומלחמתי, ושל הוגה חריף שהעלה על הכתב את תובנותיו.

מיקיאוולי היה דיפלומט וגנרל, אשר הודר בימי חולדו ממרכזי הכוח והשפעה הפוליטיים. בצר לו הוא ניסה לחזור לחוג ההשפעה הפוליטית, באמצעות ספרים שכתב על מדיניות ומלחמה. שנים מספריו שקראתי הם "הנסיך", שעוסק במדיניות ובכיבושים, ו- The Art of War. למרות שמיקיאוולי כתב את ספריו לפני 490 שנה לערך, ספריו נחשבים גאוניים, והם נשארו בתפוצה רחבה מאז ועד ימינו.

מיקיאוולי זכה לשם רע, כיוון שהוא מתאר פוליטיקה אפלה. הוא מתאר אינטריגות ותככחים הנסתרים מעיני הציבור. יתכן ומבקריו של מיקאוולי ביקשו לצייר את הפוליטקה באור חיובי יותר. יתכן והם ביקשו לצייר עבור הציבור תמונה פסטורלית של פולטיקה של אידאות נטולות אינטרסים אישיים. אלא שחלקים גדולים בציבור למדו מאז להבין שהפוליטיקה איננה אידאליסטית כפי שביקשו לצייר זאת עוברם. אנו בשלים כיום להבין, כי הפוליטקה שמיקיאוולי צייר, דומה יותר לפוליטיקה שמתרחש בפועל, הרחק מעין הציבור.

חוקי הפוליטיקה של מיקיאוולי

בפרקים הראשונים של הספר הנסיך, מתאר מיקיאוולי את הדינמיקה והחוקים של כיבוש ארצות. חוקים אלו רלוונטים להבנת הסיכסוכים והפוליטיקה גם בימינו. באמצעות הבנת הדינמיקה הזאת, אבקש בפרקים הבאים, להסביר את הקונפליקטים המודרניים.

מיקאוולי מתאר שלוש סוגי נסיכויות (או ממלכות) שאיתן צריך מלך כובש להתמודד. ממלכה שבה יש שושלת מלוכה ותיקה. ממלכות חדשות. ורפובליקות חופשיות. בתוך הממלכות שבהן יש שושלת ותיקה, מיקיאוולי מפריד בין ממלכות שבהן יש שלטון פיאודלי (כמו באירופה) לבין שלטון ריכוזי, שבו יש פקידים הממונים על אזורים שונים (כמו באימפריה העות'ומנית).

מיקיאוולי טוען כי רפובליקות (סוג של דמוקרטיות) וממלכות שבהן יש שושלת ותיקה-פיאודלית, הן הקשות ביותר לכיבוש. בעוד שממלכות בהן יש שושלת ותיקה ואין בהן פיאודליזם הן קלות מאד לכיבוש והחזקה, מרגע שהופל השליט המרכזי. ממלכות חדשות או ממלכות שאינן רגילות לשלטון יציב, הן קשות יותר לשליטה וכיבוש, אך אם המלך הכובש ישתמש בכמה כלים פשוטים, הוא יוכל להחזיק בממלכה החדשה בקלות.

מיקאוולי רומז לנו מדוע הדברים הללו קורים, אך הוא אינו יורד לעומק הבנת המנגנון שמוביל לכל אחת מההתנהגויות השונות של הממלכות השונות.

כדי להבין את החוקים, יש להבין את חוקי המשחק של שלטון ושליטה. להבנתי, ישנם ארבעה כללים בסיסים שיכולים להסביר את ההתרחשויות השונות. הכלל הראשון הוא כלל השליטה על ידי מנהיג, והשני הוא כלל האינטרס האישי. הכלל השלישי הוא כלל השמרנות של הציבור, והרביעי הוא כלל התיאום בקבוצות אוליגרכיות.

כלל השליטה על ידי מנהיג והתקשורת המאבקית:

עד היום, לא פותחו שיטות יעילות לניהול קבוצות גדולות ללא מנהיגות. מנהיג, הוא אדם היודע לרכז קבוצה של בני אדם.  ככל שכוחו הפולטי של אדם גדול יותר, כך הוא יכול להניע יותר אנשים למעשה. אומנם ככל שהשלטון יותר שיוויוני, נוצר דיאלוג שיוויוני יותר  בין המנהיג לציבור מונהגיו, אך בסופו של דבר, ביכולות הקיימות כיום, מנהיג מסוגל להשפיע מאד על מונהגיו.

יש דרכים רבות להנהיג. אחת הפשוטות שבהן, היא לגייס את המערכת הלימבית. המערכת הלימבית, היא מערכת הקשורה לאינסטינקטיים מידיים, בינהם הפחד, התוקפנות והשנאה. מנהיגים רבים משתמשים במערכת הלימבית כדי להקהיל סביבם קבוצה גדולה יחסית. הם עושים זאת באמצעות תיאור העולם בצבעי שחור ולבן. באמצעות תיאור קבוצה אחרת כמאיימת על אנשי קבוצתו.כך הוא גורם לאשים להתקבץ סביבו וכך הוא יותר כוח פוליטי עז יותר. גם כיום, בפוליטיקה של המאה ה-21, אנו עדיין לצערנו כאלו תנועות ומנהיגים. זאת הסיבה שבמאה ה-20, שהיא מאת ההמונים, הינו עדים לפוליטיקה של שנאות ומאבקים. קל יותר כך לגייס קהל עצומים. זאת בניגוד לפוליטיקה המתבססת על דיון והסכמות, שנשענת על אזורים מפותחים יותר במוח, שאינם מידיים כל כך, כמו האזורים הלימביים.

לכן נראה את מרבית המנהיגויות פונות לסגנון הובלה הדורש שנאה ומאבק.

אינטרסים אישיים:

כנראה שעד שיגיעו מלאכים לבקר אותנו, יהיו חלק גדול ממנהיגינו אנשים אינטרסנטים. זה לא אומר שאין מנהיגים שהתעלו מעל לאינטרסים הפרטיים שלהם, אבל כמעט תמיד משחק האינטרס האישי, בין אם הוא מגולם בכבוד, ובין אם הוא מגולם בממון, האינטרס האישי משחק תפקיד חשוב במשחק הפוליטי.

חוק ההרגל הציבורי:

לציבור יש נטיה טיבעית לשמרנות. קשה מאד לשנות דעות והרגלים. בד"כ, כדי ליצור שינוי יש צורך בקבוצה אינטלקטואלית חזקה ורחבה ובלחצים חיצוניים ופנימיים מתונים, כדי שיווצר תהליך איטי של שינוי הרגלים בקהל. זאת הסיבה ששבגללה מציע מיקאוולי לנהוג בממלכות שיש להן חוקים קדומים בשלוש דרכים אפשרויות. האחת היא להחריב אותן כליל (כי קשה מאד לשנות את דעתן). השניה היא לשבת ולגור בהן והשלישית לתת להן להמשיך לנהוג על פי מנהגן, ולהשליט עליהן שלטון אוליגרכי (כנראה מקומי). ולכן מיקיאוולי מציין כי ממלכות שהתרגלו לחרות, יהיה קשה מאד לשלוט עליהן.

יש משהו בדינמיקה ובתרבות של הציבור שומנע ממנו לבצע מעבר מהיר ממצב למצב. זאת אחת הסיבות אולי, שבעירק, מתקשים האמריקאים להשליט דמוקרטיה, על ציבור שהיה רגיל לדיקטטורה במשך שנים.

כלל התיאום באוליגרכיות.

ישנו כלל, שלא אתייחס אליו בפוסט זה, אך הוא מלווה תמיד קבוצות פועלות. הכלל הזה נובע מפרדיגמת התיאום, והוא אומר כי קל יותר לתאם מהלכים בקבוצות קטנות. והוא אחת הסיבות לכך שבהעדר טכונולוגיה מתקדמות, קשה לתאם עמדות, ולפעול ביחד בקבוצות גדולות, ללא הימצאות אוליגרכיות-מתאמות (אוליגרכיה = שלטון מעטים).

בחינת החוקים לאור המקרים שמיקיאוולי מתאר

באמצעות החוקים הללו, ניתן להסביר את התופעות השונות שמיקיאוולי תיאר.

נתחיל במדינה שרגילה לשושלת עתיקה. במקרה כזה, גם אם הכובש החדש ינהג בצורה הוגנת כלפי נכבשיו, הם עדיין יהיו רגילים למלוכה הקודמת, ויראו רק בשושלת הקודמת ממשל לגיטמי. זאת למרות שאין הבדל מהותי בין אדם לאדם, ובין מלך למלך. בעייני הציבור השמרני, הנסיך החדש יהיה לא לגיטמי. ולכן מיקאוולי מציע לנסיך הכובש, שכדי לשלוט, עליו להתיישב במרכז הממלכה הכבושה. כך למעשה יכולה להיווצר מערכת קשרים איתנה ותועלתנית בין המנהיגים המקומיים לבינו. כך יאוזן במהירות כל מתח שיווצר וכל סיבה למחלוקת בין המנהיגים המקומיים . בצורה זאת המנהיגים המקומיים יתרגלו לשלטון החדש, ויקשרו למלך החדש. המנהיגים הללו, יוכלו בסופו של דבר לשנות את דעתו של העם ולהרגילו לנסיך החדש.

אם הנסיך הכובש לא ישב במקום החדש שכבש, ויפקיד את הממלכה החדשה בידי פקידים, הפקידים ידאגו לאינטרסים של עצמם. הם ינסו לחזק את שלטונם בכוח הזרוע, כדי לאכוף את רצונם, ויתעלמו מצרכי המנהיגים המקומיים. מרגע שהאינטרסים של המנהיגים המקומיים יפגעו, והם ירגישו שהודרו ממוקד הכוח (שאליו הם היו רגילים עד כה), הם יתחילו לארגן מרידות. הם ישתשמשו בשמרנות של הציבור, כדי לעודד את הציבור להתגייס למאבק. וכיוון שהם מנהיגים, הם יצליחו לארגן מספיק לוחמים כדי להדיח את המלך החדש, אם רק יחזור לזירה שאר-בשר לגיטמי של השושלת הוותיקה.

מארג הכוח הוא זה שגם יקבע את כוח הגנתה של מדינה בפני כיבוש. בממשל הפיאודלי, נוצר מאזן כוחות בין שכבות שונות של מנהיגים (אצילים) שמסוגלים לגייס צבא באופן עצמאי (עד המאה ה-17, מרבית הצבא התבססה על כוחות פרטיים שהחזיקה האצולה). האצילים שולטים בתושבים באופן ישיר, ומסוגלים להפעילם לצרכיהם. מארג הכוח שנוצר הוא עדין מאד ומאוזן על ידי המלך והאצולה הבכירה. האצילים זקוקים למאזן הכוח הזה כדי להמשיך לנצל את התושבים לצרכיהם, מבלי לעסוק במלחמות פנימיות. מרגע שכובש זר, מדיח את המלך, לאצילים יש אינטרס חזק להשיב את המלך על כנו, כיוון שהוא מקור האיזון שמאפשר את הכוח שלהם. מלך חדש, שאינו יושב במקום, ואינו מסייע לאצילים, למעשה מערער את מערכת היחסים ומהווה עבורם איום, והם יגיסו את כל הכוח העומד לרשותם לצורך הדחתו, והשבת שאר-בשר לגיטמי לשלטון.

לעומת זאת בממלכה ריכוזית שבה המלך ממנה פקידים (כמו בפרס ובאימפריה העות'מנית), הפקידים אין להם צבא משלהם, וכוחם תלוי לחלוטין במלך. אם המלך מודח, הם עצמם מודחים, ואין להם שום יכולת לגייס את ההמונים למלחמה למען המלך. כתוצאה מכך, ממשל ריכוזי, הוא חלש מאד וקל לכיבוש, מרגע שהמלך הוכרע. זאת הסיבה שאלכסנדר הגדול, רדף אחר מלך פרס, עד שהרגו.למעשה זאת ממלכה ללא בלמים ואיזונים, אין בה קבוצות מאזנות. וכך ניתן לראות שגם כדי שממלכה מונרכית תתקים לאורך זמן, עליה להכיל באופן פנימי, בלמים ואיזונים.

ממלכה חדשה, היא גם ממלכה שקשה להחזיק בה, כיוון שתרם נוצר מאזן בין המנהיגים המקומיים, וכל אחד שואף למנהיגות. המריבות הפנימיות יכולות להיות גדולות, ולא פעם השואפים להנהגה יפנו בקריאה לכוח חיצוני כדי שיסייע בידהם להשתלט ולהשיג את השלטון.

אגב, חוק המנהיגות גם מסביר מדוע מיקאוולי מציע לנסיך שמבקש להקים מושבה על שטח שכבש, לפגוע באוכלוסיה הענייה שאינה מונהגת על ידי מנהיג.

…והוא פוגע רק באלו שהוא נוטל מהם את השדות ואת הבתים כדי לתת אותם לתושבים חדשים; ואלו שהוא פוגע בהם, הם רק חלק זעיר של אותה מדינה. ומכיוון שהם נשארים פזורים ועניים, לעולם לא יוכלו להזיק לו, בעוד כל השאר נשארים מצד אחד ללא פגע – ולכן הם אמורים להירגע – ומצד אחר, הם פוחדים לשגות, שמא יקרה להם מה שקרה לאלו שנעשקו (פרק ג')

כמובן, שהחוק הזה משתנה במעט בימינו אלו. אם לעניים ולנפגעים יש בעלי ברית חזקים, יכולים בעלי הברית להציג את העוול, ולגרום לכך שציבור רחב מאד יתקומם ויתארגן נגד הכובש. כך היה בויאטנם, ובסיכסוך הישראלי-פלסטיני. בשני המקומות הללו ישנם מספיק בעלי ברית חזקים לנפגעים, כדי שהפגיעה בחלשים תצטיר כרשע. לעומת זאת, באפריקה מתרחשים טבח עם ורציחות המוניות, אך בהעדר עניין של בעלי ברית, אין העולם מודע לכך כמעט, והוא אינו פועל כמעט. אירגוני זכויות אדם, ואירגוני שמאל, לבדם, אינם מספיקים כנראה כדי ליצור כיסוי תקשורתי מספיק גדול. כנראה שכדי ליצור את הכיסוי התקשורתי הגדול, יש צורך בעוד בעלי אינטרסים חזקים.

במקרה של ויאטנם, היה זה השמאל האמריקאי, אך סביר להניח שגם מכונת התעמולה הסובייטית השתתפה במשחק מאחורי הקלעים. במקרה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, מדובר היה פעם במערך התעמולה הסובייטי, והן באינטרסים של אירופה במזה"ת ובעולם הערבי הרחב. לעומת האינטרסים האירופאים שהיו פרו-ערביים, מבחינת ארצות הברית, האינטרסים היו לטובת ישראל, ולכן עד לפני כמה שנים, הפלסטינים הוצגו כטרוריסטים והישראלים כאמיצים וטובים, בסרטים ההוליוודיים.

סיכום

אלו ארבעת החוקים המרכזיים שמשתתפים, להבנתי, במשחק הפוליטי של סיכסוכים ומלחמות. בפוסטים הבאים, אני מקווה להראות כיצד חוקים אלו, באים לידי ביטוי בקונפליקטים טריים. באמצעות הבנת החוקים הללו ופועלם, אני מקווה שגם נמצא דרכים אלטרנטיביות לישוב סיכסוכים.

אשמח להארות/הערות/ביקרות ופרדיגמות אלטרנטיביות.

שלכם,

טל

הסכסוך הערבי-ישראלי, ולאחר מכן הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא בן כמעט 90 שנים. זהו סיכסוך שגבה קורבנות רבים, ומהווה בסיס למאבקי כוח אזוריים. זהו סיכסוך מורכב מאד, בו מעורבים רכיבי כוח רבים. מאבקים בין-לאומיים, מתרכזים לנקודה הקטנה שנקראת הסיכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני. בריה"מ וארה"ב נאבקו בינהן על השליטה במזה"ת, והסיכסוך היווה עבורן עילה לחזק את הדמונינטיות שלהן באזור. אירן, משתמשת בסיכסוך, כדי להגדיל את ההגמוניה  באזור, ולהאדיר את שמה, בפני הציבור הערבי, שרוכש שנאה למדינת ישראל.

גם ללא התערבות כוחות בינ"ל, הסיכסוך עצמו מורכב מאד. יש כאן קונפליקט בין שתי אוכלוסיות שמדברות בשפות תרבותיות שונות. יש כאן תרבות יהודית-מערבית, אל מול תרבות חמולתית-ערבית. שתיהן מתקשות להבין אחת את השניה, ולכן הן מתקשות ליצור אמון. שתי התרבויות הן תרבויות שחוו טראומות ומגיבות בקיצוניות. יהדות אירופה, חייה באווירת רדיפה בת 2000 שנים. יהדות ארצות האילסאם, מושפעת מאווירת האי-דמוקרטיה של העולם הערבי. מולם הפלסטינים חיים בתחושת נישול וקיפוח, והיתה להם נטיה להגיב באלימות ובטרור.

גם החברה הישראלית עצמה, מפולגת, ומכילה תפיסות עולם מנוגדות, המתנגשות אחת בשניה, המציעות פתרונות שונים והופכיים. ההתפלגות הזאת נראת כמשתקת את יכולת התגובה והפעילות של הצד הישראלי. דתיים-לאומיים וימין מדיני מצד אחד, ושמאל ושמאל אוניברסלי מהצד השני. כל פלג נאבק בפלגים האחרים, ומקשה על קבלת החלטות מוסכמת. דינמיקה של איבה פנימית, מקשה על הגעה לקונצנזוס, לגבי דרך הפתרון.

כל אלו הופכים את הסיכסוך למורכב מאד וקשה לפתרון. כדי לנסות להבין, כיצד יכול אולי להימצא פתרון לסיכסוך עתיק וקשה זה, יש להבין קודם את הדינמיקה של סיכסוך ומלחמות. מבלי הבנת הדינמיקה, אנו נאלץ להשתמש בעיקר בניפנופיי ידיים ובתחושות בטן לא מבוססות לגבי הפתרון האפשרי. אם אנו מעוניינים לפתור את הסיכסוך, יהיה עלינו להבין את חוקי הסיכסוכים והמלחמה.

במאמרים הבאים, אני מבקש לבחון כללים שונים בסיכסוכים, שלדעתי יעזרו לנו להבין את חוקי הסיכסוכים. כרגיל, הכללים שאני מציע, הם פרי מבט עצמאי שלי על חברה מלחמות וסיכסוכים. אני מתבסס במידה מסויימת על הוגים קודמים בנושאים אלו (בעיקר מיקיאוולי, סן טסו, לידל-הארט וקלאוזוביץ'). בתובנות שנרכשו במלחמות (הניסיון של צ'רצ'יל והניסיון של היטלר, ההיסטוריה האנגלית והבריטית של 800 השנים האחרונת, מלחמת מאה השנים ומלחמות אחרות) וכן חלקים מתורת השלטון שאני מפתח ברקע (כבסיס להבנת השלטון למיניו).

כרגיל, זאת משנה הגותית עצמאית, שמזמינה ביקורת והסתכלות רחבת פרספקטיבה. היא אינה מתבססת על כול ההוגים הקיימים בתחום, ובוודאי שאני מפספס הרבה מהידע הקיים. כיוון שאני עוסק בתחומים רבים, אינני יכול להתחרות בידע הקיים אצל מומחים בתחום. אך מצד שני, כיוון שאני עוסק במגוון רחב מאד של נושאים, התפתחה אצלי פרספקטיבה יחודית, שאולי יכולה לשפוך אור חדש על הבנת הסיכסוך. ההבנה שלי תמיד תהיה מוגבלת ביחס לכל הידע הקיים, ומבלי ההשתתפות של כולנו בדיון, כך היא גם תשאר.  לכן, אני מזמין אותכם קוראיי הביקורתיים, להציע ביקורת ותובנות ברוח תרבות הדיון, וכן לציין משנות הגותיות שונות למקור הסיכסוכים והמלחמות.

אינני יודע אילו פרקים יכתבו. זה תלוי בנסיבות, ובדינמיקה שתווצרי בינינו.

שיהיה לנו מסע מעניין,

טל

בימים האחרונים אני מאזין לפעילי שמאל בארץ ובעולם. הרדיקלים ביותר שבינהם מתייחסים רק למצב הישראלי-פלסטיני שהביא לארוע (הם אינם מתייחסים לאלימות הפלסטינית, אלא רק לישראלית). כאשר מבקשים לפתור בעיה, יש צורך להתייחס לשני הצדדים, ולא רק להאשים צד אחד. האזנה לצד אחד אינה משפט צדק.

כולנו שמענו את הגינויים בעולם לישראל. אבל אף אמצעי תקשורת רציני, לא הראה את האלימות של "פעילי השלום" בכותרות הראשיות. ה-CNN היה היחידי שראיתי שהצגי בתמונה קטנה את האילמות של "פעילי השלום". אם אנו רוצים משפט צדק, חשוב שנראה גם את האלימות של פעילי השלום. חשוב להפיץ את זה לעולם.

תנו לעולם לשפוט, לאחר שיראה את ההתנהגות של "פעילי השלום".

אני כותב מכתב זה, בעקבות הודעה בדוא"ל שהעביר אלי חבר, שהוא לוחם שייטת.

הנה כתב ההודעה: