מבט פילוסופי

ואם כבר בעיניני משחקים פוליטים, הנה משחק פוליטי מעניין נוסף.

10 נקודות למי שינחש נכונה מי כתב את המילים הללו:

רמז: האיש הוא דמות מוכרת מאד

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

אתמול פירסם סינטיפיק אמריקן כי מגילת מתקופת דויד המלך התגלתה באזור בית שמש. במגילה יש חמש שורות שמתוכן הצליחו לפענח עד עכשיו שלוש מילים "מלך, עבד ושופט". אם הפרסום שהופיע בסיינטיפיק אמריקן נכון, אזי יש לנו עדות מתקופתו של דוד המלך שיכולה לשפוך אור על תעלומת מלכות בית דוד.

מוזר עוד יותר שבעיותנות בארץ לא מצאתי עדות למידע הזה. האם מישהו מכם מכיר את הסיפור הזה?

שבוע טוב,

טל

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל

את התשובות (או לפחות את ההצעה שלי לתשובות) ניתן למצוא באתר הוויקי של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ברוח הוויקי, אתם מוזמנים לשנות, להציע ולשפר (אם אצם רוצים להציע שינוי מהותי מומלץ שנדון על כך בדף השיחה).

מי שכבר קרא על עקרון הצדק ביהדות, יכול לפנות ישר לעקרון השני – עקרון עבודת המקדש