מבט פילוסופי

בדרך ליצירתה של היהדות, היוו חילוקי הדעות בין הכהנים לנביאים תשתית לאיגוד ועריכת התנ"ך והתורה. בחלק הקודם הראינו כי לנביאים הכותבים היה חזון שונה משל הכהנים. בעוד חזון הכהנים עוסק בעיקר בעבודת המקדש, בחגים, בשבתות ובתפילות, ראו הנביאים את עיקר העבודה בעשיית צדק וחסד.

הנביאים הכותבים, הם ככל הנראה מיעוט בתוך נביאי ישראל באותה תקופה. צפניה וירימהו אינם שותפים לחגיגה שנערכת סביב מהפכת יאשיהו וגילוי ספר התורה. ירמיהו אינו מזכיר את המהפכה, למרות שחי באותה תקופה ואף מעבר לה. צפניה, שגם הוא התנבא באותה תקופה, אומר שהנביאים הם פוחזים ("נביאיה, פוחזים", צפניה, ג', ד')

הנביאים הכותבים והכהנים, הם קוים מקבילים, שנראה, שלעולם לא יפגשו. הראשונים בזים לאחרונים. לא בטוח עד כמה ניתן היה לסמוך על הנביאים הכותבים שישתפו פעולה עם הכהנים. לכן יש לשער שהיתה זאת קבוצה אחרת שיצרה את שיתוף הפעולה.

כדי לנסות להבין מי אותה קבוצה, ומה הרעיונות שעמדו מאחור יש לנסות לתחם את זמן פעולותיה.

במהפכת יאושיהו שנערכת כמה עשרות שנים בודדות לפני הגלות, עיקר ההתיחסות לתורה היא בעניין חגי העליה לרגל והאמונה באל אחד. אין התייחסות לתורת הנביאים העוסקת בצדק. העדות הבאה המתייחסת לספר התורה, נמצאת אצל עזרה ונחמיה, שפועלים כמה עשות שנים לאחר שיבת ציון. שני המנהיגים הללו דאגו להנחיל התורה לעם. בספר עזרא, אנו שומעים על תורת משה, אך בעיקר בהקשר של חגי כהנים:

ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את-מזבח אלהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על-מכונתיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות. ויעלו עליו עלות ל-ה', עלות לבקר ולערב.  ויעשו את חג הסכות, ככתוב. ועלת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי-כן עלת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי ה', המקדשים. ולכל מתנדב נדבה, ל-ה'.  מיום אחד, לחדש השביעי, החלו, להעלות עלות ל-ה'.  והיכל ה', לא יסד. (עזרא, ג', ב' – ו')

וכך גם בהמשך השנה, דווח כי ישראל קימו את הפסח, שהינו חג כהני:

ויעשו בני הגולה, את הפסח בארבעה-עשר, לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים, כאחד כלם טהורים. וישחטו הפסח לכל בני הגולה, ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני-ישראל, השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ, אלהם לדרש, ל-ה' אלהי ישראל. ויעשו חג-מצות שבעת ימים, בשמחה. (שם, ו', י"ט – כ"ב)

עדות מסויימת לכך שלעזרא היה ספר התורה המוכר לנו, ניתן סביב עניין הנשים הנוכריות:

ועתה מה נאמר אלהינו, אחרי זאת:  כי עזבנו, מצותיך.  אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות.  בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלמם וטובתם, עד עולם למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם, עד-עולם.  (שם, ט, י' – י"ב).

שיש בכך דימיון מסויים לדברים ז' א' – ג' :

כי יביאך, ה' אלהיך, אל הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך, לפניך והכיתם.  החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם.  ולא תתחתן, בם.  בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

גם בנחמיה, עיקר התיקון הוא תיקון הקשור לכהנים, אך גם שם ניכר שחוקי הנביאים ידועים לנחמיה:

ולא שמרנו את המצות, ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית, את משה עבדך. (נחמיה, א', ז')

העדות המשמעותית יותר על קיומם של ארבעת החומשים הראשונים, ניתן למצוא בנחמיה פרק ט'. בפרק הזה יש חזרה על כל סיפור יציאת מצרים מכאן אפשר להסיק שאומנם עזרא ונחמיה עסקו בעיקר בתיקונים הקשורים לתורת הכהנים, אך עמדו לפניהם חמשת חומשי תורה. כלומר, אם הקריאה שהצגתי נכונה, אז התורה המוגמרת נכתבה בין תקופת יאישיהו לתקופת שיבת ציון.

אז היכן חל החיבור בין הספרים? וכיצד נוצרה המהפכה שהביאה ליצירת היהדות? על כך בפוסט הבא.

מי עוד כתב את התורה?

לפני שנה כתבתי פוסט על מקור חג הפסח, על פי ספר מלכים, עזרה ונחמיה וספר דברי הימים. אז טענתי, שבדומה לממצאים של חוקרי המקרא, התורה נכתבה בסוף ימי בית ראשון, ובתחילת בית שני. הראתי שאותם כותבים שתוארו בספרים אלו, נמנים על כהני בית המקדש. וציינתי, כי למלאכת הרכבת התורה, חברו עוד שתי קבוצות.

את ההשערה שאני מציע כאן לא בניתי בזכות קריאת דבריהם של חוקרי המקרא. זאת למרות ששמעתי על ממצאיהם. מקור ההשערה שלי הוא בקריאה אישית מרובה מאד בתנ"ך, בניסיון ליישב סתירות בין קטעי התנ"ך השונים, ובהבנה בפוליטיקה. אין זה מאמר אקדמי, אלא יותר תיאור המסקנות שאליהן הגעתי. לשם יצירת מאמר ראוי מבחינה מחקרית יש צורך ביריעה רחבה יותר. אני מקווה כי בעתיד, אוכל לפרוש כזאת יריעה.

למרות שאני אישית מאמין בקב"ה, וחושב כי התורה לא יכלה להיות תורה משפיעה כל כך, מבלי שהקב"ה היה מעורב בה, אני עדיין מרגיש שאת הספר כתבו בני אדם. ואם נבין כיצד נכתב הספר הזה, שמהווה את התשתית המכוננת של עם ישראל, נדע טוב יותר לאן דרכנו מועדות. אתם כמובן מוזמנים לבקר את טענותיי, להראות היכן אינני מבסס את עצמי כראוי, ולסתור את ההשערה שלי בעדויות ממקורות אחרים.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה לנסות ולחשוף בפניכם את אחת הקבוצות הנוספות. קבוצה שעיצבה את העם היהודי, ואת המחשבה המודרנית, אולי אף יותר מאשר הפילוסופים היוונים.

אחת השאלות שאנו צריכים לשאול, בעניין זה, הוא מדוע אין להסתפק רק בקבוצה אחת כתבה את התורה. האם התורה אינה כתובה מקשה אחת? חוקרי המקרא כבר זיהו ארבע קבוצות כותבות שונות. אני רואה שתי אידאות נפרדות. שתי אידאות שיש בינהן התנגשות. ואת ההתנהגשות הזאת, אנסה להציג בפוסט הנוכחי.

הרמז הראשון לקבוצה נוספת, בעלת האידאה השונה, ניתן למצוא, להערכתי, בדמויות שאישרו את משנה התורה. להזכירנו, חלקיהו הכהן מוצא בבית המקדש ספר תורה, שלא היה ידוע עליו לפני כן. כאשר יאשיהו, מלך יהודה, שומע על ספר התורה שנמצא, הוא מבקש משלוחיו לדרוש מאלוהים מידע על הספר:

ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה, ויקרע, את בגדיו.  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן-שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן-הספר, ואת עשיה עבד-המלך, לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם, ובעד כל יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה. (מלכים ב', כ"ב, י"א – י"ג)

החבורה הולכת אל חולדה הנביאה, אשתו של נכדו של חרחס שומר הבגדים (שר בממשלו של יאושיהו?). וחולדה מאשרת את הספר, בסגנון נביאי קלאסי (כלומר, בסגנון עצבני וחורבני. ללמדך, שנביאי ישראל, נטו לנבואות זעם):

ותאמר אליהם, כה-אמר ה' אלהי ישראל.  אמרו לאיש, אשר שלח אתכם אלי.   כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל-דברי הספר, אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני, ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני, בכל מעשה ידיהם. ונצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. (שם, שם, ט"ו – י"ז).

מכאן אולי נוכל ללמוד שכדי לקבל אישור לספר, נזקקו המלך והכהן הגדול, לאישור נביאה. מה זה אומר? האם לנביאים היה יד בכתיבת ספר התורה שנמצא? מדוע לא יכלו להסתפק באישור של המלך ושל הכהנים?

המשך הפרק יכול להסביר זאת. באותו הזמן, היו כהני ה', קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות של כהנים שסיפקו את תאוות הפולחן של העם. בהמשך הפרק מצויין שבמהפכה של יאשיהו סולקו הרבה מאד אמונות שהיו מקובלות על אנשי יהודה. בינהם היו: הבעל והאשרה, והבמות, שמש, ירח, מזלות, המולך, סוסים ומרכבות לשמש, עשתורת, כמוש, מילכם, האשרים, ואמונת קברים (שם, כ"ג,  ד' – כ'). וכל הכהנים הללו בעלי השפעה זהה, ואין מי שיכריע לכאן ולכאן. ולכן כנראה נזקקו כהני ירושלים לעזרת הנביאים, כדי ליצור קואלציית הסכמה רחבה יותר.

ואכן אנו רואים בהמשך, שחולדה אינה הנביאה היחידה המאשרת. מי שמאשרים ונותנים לגיטימציה לספר התורה הם הנביאים, כהני ה' וזיקני העם:

וישלח, המלך, ויאספו אליו, כל זקני יהודה וירושלים.   ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל העם, למקטון ועד גדול. ויקרא באוזניהם, את כל דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  (שם, כ"ג, א' – ב')

אבל לא תמיד ראו הנביאים והכהנים זה את תורתו של זה באהדה.

אולי הדוגמה הבולטת לכך, היא אמרתו של ישעיהו, שהתנבא כ 120 שנים לפני מהפכת יאשיהו.

שמעו דבר ה', קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.   כי תבואו, ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא, לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה.   חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח. נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם גם כי תרבו תפילה, אינני שומע.  ידיכם, דמים מלאו.   רחצו, היזכו הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי.  חדלו, הרע.  למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ. שפטו יתום, ריבו אלמנה. (ישעיהו, א', י' – י"ז)

בפסוקים של ישעיהו, יש התקפה קשה על המנהגים המונהגים בידי כהני בית המקדש. ישעיהו מבטל את עבודת הקורבנות, את חגי ישראל, קידוש החודש, ואת השבת. ואפילו את התפילות. והוא ממשיך ומציין, כי עיקר עבודת השם, היא דעת לעשות משפט. משפט שיחזיר את הצדק, ויגן על החלשים. הוא דורש מעם ישראל, ללמוד לעשות משפט.

אצל חלק גדול מהנביאים, עשיית משפט צדק, היא העיקר. לצד הצדק, הם מוסיפים גם את החסד, אך כדבר מישני לצדק.

כך הוא הדבר אצל עמוס, נביא הכתב הראשון, שניבא כ- 10 עד 30 שנים לפני ישעיהו וכנראה השפיע על ישעיהו:

שנאתי מאסתי, חגיכם. ולא אריח, בעצרותיכם.  כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה. ושלם מריאיכם, לא אביט. הסר מעליי, המון שיריך. וזמרת נבליך, לא אשמע. ייגל כמים, משפט. וצדקה, כנחל איתן. (עמוס, ה', כ"א – כ"ד)

הנביאים מדברים רבות על "צדקה", אך מהתבוננות בהרבה מאד קטעים, אני מוצא כי ההקשר אינו הצדקה של ימינו, אלא צדק. גם כאן עמוס אומר כי הקב"ה אינו מעוניין בחגים, בקורבנות ובתפילות. הוא מעוניין במשפט וצדק.

וכך גם אצל הושע, שהתנבא בתקופה של עמוס וישיעהו, אלא שעמוס גם מתחיל להוסיף את החסד:

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את ה', עד-יבוא, ויורה צדק לכם.  חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך, ברב גיבורייך. (הושע, י', י"ב- י"ג)

גם הושע אומר שעיקר עבודת השם, היא צדק, חסד ומלחמה ברשעות ובשקר.

מיכה, שהיה הצעיר מבין ארבעת הנביאים הכותבים הראשונים, גם הוא דיבר על מלחמה בעוול (ראו פרקים ב, וג'). בפרק ו', שיש לי תחושה שהוא אינו שייך לחלקים הראשוניים, כיוון שיש לו שונות סיגנונית, מופיע המשפט הזה שמדבר על משפט וחסד:

הגיד לך אדם, מה טוב. ומה ה'  דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם אלוהיך. (מיכה, ו', ח')

גישה שניתן לראות אחר כך היטב אצל ירמיהו.

כשמונים עד מאה שנים לאחר מכן, כאשר צפניה וירימהו מתנבאים, אנו שוב רואים את עניין הצדק והמשפט כרכיב חשוב בתורת הנביאים הללו.

צפניה שמתנבא בתקופה יאשיהו, אינו מתרשם ממהפכת יאושיהו, והיא אינה משאירה עליו רושם. נהפוך הוא. הוא רואה בשופטים, ובכהנים ובנביאים (האחרים), אליטה מושחתת.

גם הוא מציין את המאבק בשחיתות, כתועבת השם, ואת הצדק כעיקר פועלו:

לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר. ב-ה' לא בטחה, אל אלוהיה לא קרבה. שריה בקרבה, אריות שואגים. שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר.   נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות. כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה. בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא יודע עוול, בושת. (צפניה, ג', א' – ה')

וירימיהו שמתנבא בימי יאשיהו ואל תוך גלות בבל מסכם את כל הדברים הללו אל המשפט החזק הבא:

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו.  כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירימיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

כלומר, עיקר עבודת השם, אינה בית המקדש, או תפילות, או כל דבר אחר שאנו חושבים עליו היום כיהדות. עיקר עבודת השם, על פי הנביאים הללו, היא חיפוש הצדק, עשיית משפט צדק, והתנהגות בחסד. ואילו יהיה עלינו לחפש מיהו יהודי, הרי היה עלינו לומר, איש רודף צדק. שנאמר "צדק צדק, תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך". (דברים ט"ז, כ')

בפוסטים הבאים (שיעודכנו בע"ה, במהלך חול המועד) ננסה להבין איך הלכו והתחברו הנביאים והכהנים.

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

להמשך קריאה

בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.

אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'.  אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.

בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).

הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.

חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.

עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.

מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.

את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.

עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?

אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.

מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.

באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.

לביקורתכם אמתין

כבר זמן רב אני שואל את עצמי מהי לאומיות. מה יוצר לאומיות? מה מרכיביה?

התשובות שקיבלתי בבית הספר, לא סיפקו את חוש הביקורת שלי. בבית הספר לימדו אותי כי לאום נוצר משפה משותפת, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת. אבל ההבחנה הזאת, אינה מתאימה לרבות מהלאומיות שאנו רואים היום. לדוגמא העם האמריקאי הוא עם לכל דבר, אך הוא מורכב מאוסף של אנשים שהגיעו כמעט מכל מקום בעולם, בעלי שפות שונות, היסטוריה שונה ותרבויות שונות. האמריקאי מוכן לצאת בעייתות משבר להלחם למען החרות האמריקאית, הוא נשבע לדגל האמריקאי, והוא מבחין את עצמו מעמים אחרים. הוא רואה עצמו שונה לחלוטין מהבריטים, ומהארופאיים.

אירופה עצמה מורכבת מערב רב של עמים ולאומים. הבריטים מורכבים מערב רב של עממים וכנראה גם תרבויות. בינהם צאצאי השבטים הקלטים. האוכלוסיה הילידה מכילה את האנגלו-סקסיים, הוולשים והאירים. שגם הם תערובות של קלטים, רומאיים, שבטים גרמניים – אנגלו-סקסיים וויקינגים.

אם הבריטים, יכולים להיות ערב רב כל כך של עמים ותרבויות ועדיין להרגיש "בריטים", כיצד יכול להיות שלאומיות  מורכבת מהיסטוריה משותפת? ותרבות משותפת? ניתן לאמר אולי שבחלוף השנים, התעצבה באיים הבריטים תרבות מושתפת ושפה משותפת. ויתכן שמאז עליית בריטיניה לגדולה, כלל שבטיה אכן מרגיש שיש להם מכנה משותף.

אולי אחד הדברים שגרם להאצת "התרבות המשותפת" הוא הדפוס. בספרה המתומצת והמעניין של מירי אליאב-פדלון "מהפכת הדפוס", מראה מירי, כיצד הדפוס גרם להאחדת שפה. בבריטיניה היו ניבים רבים, שלפעימים התקשו לתקשר בינהם. המצאת הדפוס הובילה להופעת ניב אחד שליט, שבו הודפסו הספרים, והוא זה שהשתלט על שאר הניבים. באנגליה היה זה האנגלית-האוקספורדית. ומרגע שהאלגלית האוקספורדית הפכה לשלטת בממלכה, יכלו אנשים מרחבי ההמלכה לדבר אחד עם השני, ולהרגיש שייכים לאותו השבט. ספרי ההיסטוריה, דאגו להאחדת ה"נרטיב" המשותף (הסיפור המשותף).

אלמנט אחר שגרם להופעת הלאומיות, על פי ארנסט גלנר, היא המהפכה התעשיתית. המהפכה התעשיתית, על פי גלנר, גרמה לכך שהממשלים יצטרכו להכשיר דורות חדשים של עובדים כללים, שנדרשו להשכלה רחבה יותר, מאשר העובדים החקלאיים. לי קצת קשה לקבל את התיאוריה של גלנר. מניסיוני ומניסויונם של כותבי מסכת אבות*, הרשות (קרי, הממשל) עושה מה שטוב לממשל, ולא מה שטוב בהכרח לנשלטים. יצירת עובדים משכילים, נראת לי סיבה זניחה יחסית ליצירת מערכת החינוך. במיוחד כשאנו רואים האצה בחינוך הממשלתי, דווקא לקראת ולאחר מלחמת העולם הראשונה, כ-120 שנים, לאחר הופעת המהפכה התעשיתית באירופה.

בסקירה ההיסטורית של ויקיפדיה להתפתחות החינוך הציבורי באירופה, מצוין בסוף המאמר הסיבה הבאה, שנראת הגיונית יותר "החינוך התפתח, בעיקר כי פוליטיקאים זיהו את הצורך בחינוך גבוה יותר, כדי לאפשר התנהגות פוליטית סדירה יותר". צריך לזכור שעד תחילת שנות ה-30, הרדיו ולאחר מכן לטלויזיה, לא היו קיימים. ולכן כלי הפצת הרעיונות היו העיתונים, והספרים. כדי לגבש אנשים סביב מפלגות פולטיות. היה צורך שהאנשים ידעו לקרוא בקלות עיתונים. וכדי לבנות שדרה אינטלקטואלית ובירוקרטית שתתמוך במפלגות היה צורך באנשים בעלי השכלה רחבה ומתקדמת. לכן סביר להניח שהחינוך, התפתח בעיקר כדי לשרת את השלטון.

אבל אולי הסיבה החשובה ביותר ליצירת הלאומיות, היא המלחמה. עד המאה ה-18, היה המלך מבסס את צבאו על האצולה, או על צבא שכירי חרב. כל שאר הנתינים היו עוסקים בדרך כלל בעבודת כפיים משחר ועד ערב. אבל לקראת ובמהלך המהפכה הצרפתית, כאשר העם הצרפתי החליט שהוא עם, ושהעם צריך לשלוט, נוצרה המוטיבציה של מיליונים להתגייס לצבא ולהגן על מדינת העם. המלחמות הנאפוליוניות, היו המלחמות הראשונות בהיסטוריה החדשה של אירופה, בה חל גיוס כללי על כל העם. התחושה של העם כבעל הבית, איפשרה לראשונה בהיסטוריה של אירופה המתחדשת לגייס צבא גדול מאד. עד אז צבא גדול נחשב צבא בן מאה עד מאתיים אלף חיילים. לקראת המלחמות הנאפוליוניות, גייסו הצרפתים צבא בן מליון וחצי חיילים! העוצמה הצבאית האדירה שהתחושות ההעממיות הללו יצרו, ביחד עם הגאונות הצבאית של נפוליון, איפשר לצבא צרפת להביס ולכבוש את כל אירופה המערבית, מספר פעמים.

לעוצמה הצבאית שיצרה הלאומיות החדשה, שבה העם הוא הריבון, היה כוח משיכה עצום עבור הציבור הרחב. כוח ה"לאום" היה גדולה בהרבה מהכוח לגייס למען המלך. הדבר הזה חייב את השלטון להתאים עצמו, לרצון הציבור להרגיש ריבון. זה אומנם לא קרה במהרה. לאחר אובדן הצבא הצרפתי במלחמות הכושלות במצריים וברוסיה, מלכי אירופה החזירו את הסדר הקודם למקומו. המלוכות חזרו לשלוט. מהפכת אביב העמים של 1848, נכשלה גם היא, אבל השינוי עצמו החל להתרחש לאחר מהפכת אביב העמים, ובעיקר במלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראושנה דרשה צבאות בני מליונים רבים. כל מדינה הייתה צריכה לגייס את מירב משאבי האנוש שיכלה להפיק מעצמה. כדי לעשות זאת, הבין כנראה השלטון כי יש להבטיח זכות בחירה לכלל האוכלוסיה. הלחץ הציבורי עשה את שלו. וכדי לנצח במלחמה, יהיה מעתה על הממשלים להבטיח בחירות לכלל הציבור. ואכן ניתן לראות כי שנת 1918, לאחר שוח המלחמה היתה שנה משמעותית מאד בהפיכת העם לריבון.

מיקרה בוחן מעניין, לקשר שבין דפוס, למלחמה וללאומיות, ניתן לראות בהתעוררות הלאומיות הערבית. על פי סיפרה של אליאב-פדלון, בעולם המוסלמי הוטל וואטו על שימוש במכונת הדפוס. יתכן מאד שכתוצאה מכך, נשאר העולם הערבי בפיגור ניכר מאחורי אירופה. הן בהתפתחות הטכנולוגיה, והן בהתפתחות הלאומיות. נדמה לי שברוך קמרלינג, בספרו "פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית", מציין שהלאומיות הערבית והפלסטינית, התפתחה דווקא על ידי המיעוט הנוצרי (אל תתפסו אותי במילה, כיוון שקראתי את הספר לפני חמש שנים, והוא אינו ברשותי). אליאב-פדלון מציינת כי לנוצרים הותר לעסוק בדפוס, ולכן הם יכלו להיות מקדמי הרעיונות החדשניים מאירופה. גם על פי קימרלינג, השימוש בדפוס הנוצרי, איפשר ללאום הערבי-פלסטיני להתעצב. הצורך לגייס את "הלאום הערבי" להילחם בציונים, איפשר את היווצרות של הלאום הפלסטיני על פי קימרלינג.

וכך אנו רואים כיצד דפוס-ומלחמה, מאפשרים את יצירת ה"לאום".

השימוש של גורמי שילטון לעצב "סיפור", ולחנך את הציבור על פי אותו סיפור, באמצעות הדפוס, וכלי התקשורת ההמוניים, הוא זה שכנראה יוצר את הלאום. ולכן, אם נחזור לשאלה לתמיהה הראשונה שלנו לגבי ההיסטוריה-שפה-תרבות, כמוכוננת הלאום, אני הייתי אומר שאכן אלו רכיבים חשובים ביצירת הלאום, אך הם לא נוצרים על ידי ההיסטוריה-השפה-והתרבות, אלא על ידי מערכת החינוך וכלי התקשורת ההמוניים שבשליטת המדינות, שיוצרים עבורינו את השפה-היסטוריה-תרבות.

דוגמא הפוכה לכך, ניתן לראות באליטות האינטלקטואליות, שאינן ניזונות רק מהמסרים הלאומיים המיוצרים על ידי גורמי השלטון, שמועברים באמצעי התקשורת של המדינות, אלא ניזונים מאמצעי מידע רחבים בהרבה. אליטות אלו פעמים רבות בהיסטוריה הקרובה "מוותרות על הלאומיות שלהם".

מעניין גם שלטלויזיה, לרדיו ולקלונוע, שהם המשכיו ההמכוננים של  הדפוס, יש אפקט של "אמריקניזציה" של העולם והפיכתו לכפר גלובלי "לאומי" אחד. כיום, יותר ויותר אנשים מדברים אנגלית. כמעט בכל מקום שתהיה בעולם, תוכל לראות אנשים מתלבשים בסגנון אמריקאי, מתנהגים אמריקאית. חושבים אמריקאית. אולי מול עינינו צומח "לאום" חדש, כלל עולמי.

המעניין הוא שיש אנשים שמקוננים על העלמות התרבויות המקומיות. אבל עליהם לזכור שכאשר הוקם "הלאום", נמחקו רבבות תת-תרבויות, דיאלקטים ומסורות כדי לייצר לאום אחד.

יחד עם זאת, אני אישית לא ממהר לוותר על הזהות האישית שלי כיהודי. אני חושב שיש לכל תרבות מתנה מיוחדת משלה לתת לעולם. ואני חושב שליהדות יש עדיין דברים רבים לתרום לעולם. אני מודע כיום לכך, ש"הלאום" שלי, הוא המצאה של ספר. או בעצם של ספר שנוצר אי שם לפני 2600 שנים ומאז העותק בדיוק רב לאורך הדורות. הספר הזה שהוא התורה, הנביאים והכתובים, יצר את העם שלי. ולספר הזה יש עדיין מה לתת. הסיפור שאני קורא בספר הזה הוא של חברת צדק, משפט וחסד**. חברה המחפשת את האמת, ואינה הולכת אחר שיקרי "הנרטיבים". אבל על זה נדבר, בע"ה, בפעם אחרת.

* הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצרך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. (מסכת אבות, ב, ג) – המשמעות: הזהרו מהשלטון, שאינם מסייעים לאדם אלא לצורך השלטון. הם נראים כאילו הם אוהבים את הציבור בשעה שהשלטון נהנה מכך, ואין מסייעם לאדם כאשר האדם צריך. – כלומר, מה שהשלטון עושה, הוא עושה למען עצמו.

** כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיה, ט', כ"ב- כ"ג)

האם יכול להיות שהתנ"ך מגלה לנו מי המציא את חג הפסח?

אולי… תנסו בבלוג החדש

רובנו יודעים שבני ישראל יצאו ממצריים, הגיעו לארץ ישראל, ומאז מידי שנה בשנה מקיימים את חג הפסח. חלקנו שמע שהארכיאולוגיה והמחקר של ביקרות המקרא, שוללים את יציאת מצרים. אבל אני מניח שלרובנו לא ידוע שיש ספר אחד חשוב מאד וחתרני מאד שמסגיר סוד ישן, התואם במידה גדולה את הארכיאולוגיה וביקורת המקרא. על פי הספר הזה, יתכן מאד כי פסח בכלל הומצא כ- 900 שנים לאחר יציאת מצריים. ואם נלמד להבין את הרמזים של אותו ספר, נראה כי החג הזה הומצא תחילה לצרכים פוליטיים. יחד עם זאת, גם אם נקבל את מה שכתוב באותו ספר חתרני, עדיין אהיה מוכן לחגוג את חג הפסח, כהלכתו. כיוון שחג הפסח, אינו החג הפוליטי, כפי שהגו אותו מתכניניו. כיום חג הפסח הוא חג היציאה משעבוד לחרות, וכך הוא הופך לחג העיקרי שלי בשנה. ואין זה משנה לי כלל האם האגדה מספרת על ארוע היסטורי, או על מסה מוסרית.

הספר החתרני שאני מדבר עליו, שנאגד ונערך על ידי כמה דורות נקרא התנ"ך. מסיבות כל שהן, מחבריו השאירו עבורינו רמזים עבים לגבי המקור האמיתי של הפסח. חז"לינו, וגם אנחנו התעלמו כנראה מהרמזים הללו, והעדפנו את הגירסא המסורתית:

מקור הפסח על פי התורה מתחיל ערב המכה העשרית, מכת בכורות. עם ישראל מצטווה על קורבן הפסח (שמות פרק י"ב):

ג ויקחו להם, איש שה לבית-אבות–שה לבית.  ד ואם-ימעט הבית, מהיות משה–ולקח הוא ושכנו הקרוב אל-ביתו, במכסת נפשות:  איש לפי אוכלו, תכוסו על-השה.  ה שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העיזים, תיקחו.  ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת-ישראל–בין הערביים.  ז ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף–על, הבתים, אשר-יאכלו אותו, בהם.  ח ואכלו את-הבשר, בלילה הזה:  צלי-אש ומצות, על-מרורים יאכלוהו.  ט אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים:  כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו.  י ולא-תותירו ממנו, עד-בוקר; והנותר ממנו עד-בוקר, באש תשרופו.  יא וככה, תאכלו אותו–מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'.

והחג נמשך (במדבר פרק ט')

א וידבר ה' אל-משה במדבר-סיניי בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בחודש הראשון–לאמור.  ב ויעשו בני-ישראל את-הפסח, במועדו.  ג בארבעה עשר-יום בחודש הזה בין הערביים, תעשו אותו–במועדו; ככל-חוקותיו וככל-משפטיו, תעשו אותו.  ד וידבר משה אל-בני ישראל, לעשות הפסח.  ה ויעשו את-הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בין הערביים–במדבר סיניי:  ככול אשר ציווה ה' , את-משה–כן עשו, בני ישראל.

ועכשיו בלכתם במדבר מחויבים בני ישראל לקיים את הפסח כל שנה (דברים ט"ז):

א שמור, את-חודש האביב, ועשית פסח, לה' אלוהיך:  כי בחודש האביב, הוציאך ה' אלוהיך ממצריים–לילה.  ב וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר, במקום אשר-יבחר ה', לשכן שמו שם.  ג לא-תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל-עליו מצות לחם עוני:  כי בחיפזון, יצאת מארץ מצריים–למען תזכור את-יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך.  ד ולא-ייראה לך שאור בכל-גבולך, שבעת ימים; ולא-ילין מן-הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון–לבוקר.  ה לא תוכל, לזבוח את-הפסח, באחד שעריך, אשר-ה' אלוהיך נותן לך.  ו כי אם-אל-המקום אשר-יבחר ה' אלוהיך, לשכן שמו–שם תזבח את-הפסח, בערב:  כבוא השמש, מועד צאתך ממצריים.  ז ובישלת, ואכלת, במקום, אשר יבחר ה' אלוהיך בו; ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך.  ח ששת ימים, תאכל מצות; וביום השביעי, עצרת לה' אלוהיך–לא תעשה, מלאכה.

אם כן, כדי לזכור את יציאת מצריים, אנו מצווים ללכת למקום שהקב"ה ימצא עבורנו (ירושליים), ולהקריב שם את קורבנות הפסח. כלומר אם היינו רוצים לקיים את פסח כהלכתו, כל אחד מאתנו היה צריך לעלות אם איזה כבש, או שור, ולזבוח אותו בגן סאקר (כדי לא לעצבן את המופתי, שמחזיק במקום שהיה פעם ביהמ"ק). אחלה… נראה לי שדווקא עם ישראל ממלא אחר המצווה הזאת, ואם אינני טועה גם המוסלמים).

אבל אם ממשיכים לקרוא בספר הזה, מתחילות להתגלות קושיות (שופטים, ב' , ז' – י"ב):

ויעבדו העם את-ה', כל ימי יהושע; וכל ימי הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושוע, אשר ראו את כל-מעשה ה' הגדול, אשר עשה לישראל.   וימת יהושע בן-נון, עבד ה' , בן-מאה ועשר, שנים.   ויקברו אותו בגבול נחלתו, בתמנת-חרס בהר אפרים, מצפון, להר-געש.   וגם כל-הדור ההוא, נאספו אל-אבותיו; ויקם דור אחר אחריהם, אשר לא-ידעו את-ה', וגם את-המעשה, אשר עשה לישראל.
ויעשו בני-ישראל את-הרע, בעיני ה'; ויעבדו, את-הבעלים.  ויעזבו את-ה' אלהי אבותם, המוציא אותם מארץ מצרים, וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם, וישתחוו להם; ויכעסו, את-ה'.  ויעזבו, את-ה'; ויעבדו לבעל, ולעשתרות.

כלומר, אומר ספר שופטים, עם ישראל שלאחר מות הזקנים לא ידע את המעשה אשר עשה לישראל… כלומר, גם את עשרת המכות, ובכללם את נס הפסח.

אם חושבים על זה, אז פסח, שהוא חג קורבן גדול, לא מוזכר בזמן דוד המלך, ולא בזמן שלמה המלך. שני מלכים שנחשבו לצדיקים….

האיזכור הראשון של חזרת הפסח נעשה בזמן ממלכת חיזקיהו, בשנים 727 עד 698 לפנה"ס. חיזקיהו מלך לאחר חורבן ממלכת ישראל. ונראה שהוא משתמש בחג הספח כדי לאסוף את שארי ממלכת ישראל החרבה אליו.

חיזקיהו קורא ללויים ולכהנים ומזכיר להם שהם כוהני הקב"ה או לחלופין מסמיך אותם להיות כהני הקב"ה. חיזקיהו פונה אל הכהנים והלווים ואומר להם (דברי הימים ב' כ"ט):

ו כי-מעלו אבותינו, ועשו הרע בעיני ה'-אלוהינו–ויעזבוהו; ויסבו פניהם ממשכן ה', וייתנו-עורף.  ז גם סגרו דלתות האולם, ויכבו את-הנרות, וקטורת, לא הקטירו; ועולה לא-העלו בקודש, לאלוהי ישראל.  ח ויהי קצף ה', על-יהודה וירושלים; וייתנם לזעווה לשמה ולשריקה, כאשר אתם רואים בעיניכם.  ט והנה נפלו אבותינו, בחרב; ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי, על-זאת.  י עתה, עם-לבבי, לכרות ברית, לה' אלוהי ישראל; וישוב ממנו, חרון אפו.  יא בניי, עתה אל-תישלו:  כי-בכם בחר ה', לעמוד לפניו לשרתו, ולהיות לו, משרתים ומקטירים.

ואכן הם נערכים לערוך את הפסח בפקודת המלך. במקביל חיזקיהו שולח שליחים לרחבי ממלכת ישראל ויהודה, להזמין את העם לערוך את הפסח בירושליים (דברי הימים ב', ל'):

א וישלח יחזקייהו על-כל-ישראל ויהודה, וגם-איגרות כתב על-אפריים ומנשה, לבוא לבית-ה', בירושלים–לעשות פסח, ל-ה' אלוהי ישראל.

ולא נראה שיש הענות כזאת גדולה:

בני ישראל, שובו אל-ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל, וישוב אל-הפליטה, הנשארת לכם מכף מלכי אשור.  ז ואל-תהיו, כאבותיכם וכאחיכם, אשר מעלו, בה' אלוהי אבותיהם; וייתנם לשמה, כאשר אתם רואים.  ח עתה, אל-תקשו עורפכם כאבותיכם:  תנו-יד לה', ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם, ועבדו את-ה' אלוהיכם, וישוב מכם חרון אפו.  ט כי בשובכם על-ה', אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם, ולשוב, לארץ הזאת:  כי-חנון ורחום, ה' אלוהיכם, ולא-יסיר פנים מכם, אם-תשובו אליו.  {ס}  י ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר, בארץ-אפריים ומנשה–ועד-זבולון; ויהיו משחיקים עליהם, ומלעיגים בם.  יא אך-אנשים מאשר ומנשה, ומזבולון–נכנעו, ויבואו לירושלים.  יב גם ביהודה, הייתה יד האלוהים, לתת להם, לב אחד:  לעשות מצות המלך, והשרים–בדבר ה'.  יג וייאספו ירושלים עם-רב, לעשות את-חג המצות בחודש השני–קהל, לרוב מאוד.

על פי הטקסטים הנ"ל, נראה כי בעצם הפסח הוא חג שהמלך יוזם ומנהל. סביר להניח כי באמצעות חג הפסח חיזקיהו מנסה לאסוף את יושבי עשרת השבטים שנשארו בארץ (מי שהוגלו היו האליטות) (בפרק ל').

על פי הטקסט נראה שרוב שבטי ישראל לא קיבלו את חג הפסח שחיזקיהו יזם. הם "משחיקים" על שליחי המלך. גם אלו שמקבלים את החג, מקבלים זאת לאחר שהקב"ה נותן להם לב לעשות זאת. כלומר, החג הזה כנראה לא היה מוכר להם, והיתה נדרשת פעולה מיוחדת כדי לחברם לחג.  התמורה הפוליטית של החג עבור חזקיהו די ברורה. על ידי החג שמתקיים בירושליים, הוא מצליח לאסוף את העם הפזור, למקום אחד וליצור מהם עם מגובש תודעתית. אם מלך מצליח לאחד את העם תחת מערכת מוסרית-אלוהית אחת, הוא מקבל הרבה יותר נתינים. והנתינים הללו מקנים לו הרבה יותר כוח, והרבה יותר משאבים.

אבל על פי סופר דברי הימים, הרפורמה של חיזקיהו לא מצליחה. חיזקיהו מת, ואחריו עולה בנו מנשה שמחזיר את המצב לקדמותו (דברי הימים ב' ל"ג):

א בן-שתים עשרה שנה, מנשה במולכו; וחמישים וחמש שנה, מלך בירושלים.  ב ויעש הרע, בעיני ה':  כתועבות, הגויים, אשר הוריש ה', מפני בני ישראל.  ג וישב, וייבן את-הבמות, אשר ניתץ, יחזקייהו אביו; ויקם מזבחות לבעלים, ויעש אשרות, וישתחו לכל-צבא השמיים, ויעבוד אותם.  ד ובנה מזבחות, בבית ה', אשר אמר ה', בירושלים יהיה-שמי לעולם.  ה וייבן מזבחות, לכל-צבא השמיים, בשתי, חצרות בית-ה'.  ו והוא העביר את-בניו באש, בגיא בן-הינום, ועונן וניחש וכישף, ועשה אוב ויידעוני:  הרבה, לעשות הרע בעיני ה'–להכעיסו.

מסורת הפסח נעלמת, ומופיעה שוב בזמן מלכות יואשיהו, נינו של חיזקיהו. שם כבר קורה דבר אחר ומוזר מאד.

יאושיהו שולח את כהניו לערוך בדק בית בבית המקדש ולשפצו. במהלך התיקון, מגלה חלקיהו הכהן הגדול "ספר התורה"…. וזאת ההתיחסות חילקיהו ושפן הסופר (כנראה תפקיד המקביל למזכיר המלך) (מלכים ב' כ"ב).

ח ויאמר חלקייהו הכוהן הגדול, על-שפן הסופר, ספר התורה מצאתי, בבית ה'; וייתן חלקייה את-הספר אל-שפן, ויקראהו.  ט ויבוא שפן הסופר, אל-המלך, וישב את-המלך, …

ויגד שפן הסופר, למלך לאמור, ספר נתן לי, חלקייה הכוהן; ויקראהו שפן, לפני המלך.

למי שקרא הרבה תנ"ך, ומכיר את הדרך בה כתוב התנ"ך, די ברור שיש כאן מעשה לא לגמרי ישר. אם תקראו את הטקסט בקפידה, תראו כמה שפן הסופר וכותב ספר מלכים מתפתלים. הסופר של ספר מלכים לא מתאר את מציאת הספר. הוא רק מתאר שחלקיהו פונה פתאום לשפן עם האמירה "ספר מצאתי".  שפן לא אומר למלך שחלקיהו מצא ספר, אלא שחילקיהו נתן לו ספר.  ההתחמקות הזאת מההתיחסות למציאת הספר, או לטענה כאילו חילקיהו מצא את הספר,יכולה להעיד כי יש כאן דאגה של סופר מלכים לחמוק ממידע לא נעים. גם שפן, לא רוצה להסתכן יותר מידי, ומעביר את מקור האמינות לחילקיהו. נראה ששפן וסופר מלכים מאד חוששים מהיצמדות לספר, ושניהם מתחמקים מלתת לו גושפנקא.

כאשר המלך קורא בספר מתחולל בו זעזוע:

יא ויהי כשמוע המלך, את-דברי ספר התורה; ויקרע, את-בגדיו.  יב ויצו המלך את-חלקייה הכוהן ואת-אחיקם בן-שפן ואת-עכבור בן-מיכיה ואת שפן הסופר, ואת עשיה עבד-המלך–לאמור.  יג לכו דרשו את-ה' בעדי ובעד-העם, ובעד כל-יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה:  כי-גדולה חמת ה', אשר-היא ניצתה בנו, על אשר לא-שמעו אבותינו על-דברי הספר הזה, לעשות ככל-הכתוב עלינו.

יאושיהו מלך כבר 18 שנים, כאשר הספר נמצא (ראו תחילת הפרק), והוא נחשב מלך צדיק, ועדיין, במשך 18 שנים הוא אינו יודע דבר על ספר התורה שנמצא בבית המקדש, או על המצוות הקיימות בספר הזה…

אגב, יש לשים לב שהפעם הוא אינו משאיר רק לכהנים לאשר את הרפורמה. חילקיהו פונה לחולדה הנביאה שתאשר את הספר והיא מאשרת את הספר.

לאחר האישור של חולדה הנביאה, המלך מזמן את כל יושבי יהודה. הפעם אין הוא קורא לאנשי ממלכת ישראל, אבל הוא כן מזמין את הנביאים שלא כתוב שנכחו בזמן הפסח של חיזקיהו (פרק כ"ג):

א וישלח, המלך; ויאספו אליו, כל-זקני יהודה וירושלים.  ב ויעל המלך בית-ה' וכל-איש יהודה וכל-יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל-העם, למקטון ועד-גדול; ויקרא באוזניהם, את-כל-דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  ג ויעמוד המלך על-העמוד ויכרות את-הברית לפני יהוה, ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו ואת-עדוותיו ואת-חוקותיו בכל-לב ובכל-נפש, להקים את-דברי הברית הזאת, הכתובים על-הספר הזה;

ומהן המצוות הללו שאנשי ממלכת יהודה לא מכירים?

כמובן: הפסח (שם)

כא ויצו המלך, את-כל-העם לאמור, עשו פסח, לה' אלוהיכם–ככתוב, על ספר הברית הזה.  כב כי לא נעשה, כפסח הזה, מימי השופטים, אשר שפטו את-ישראל; וכול, ימי מלכי ישראל–ומלכי יהודה.

כלומר, על פי ספר מלכים, עם ישראל לא עשה כפסח הזה מזמן השופטים. השאלה היא איזה פסח הם עשו לפני כן, ומדוע ספר הברית הציג הרבה מצוות לא ידועות. ואם נזכור שהם לא ידעו על מצוות הפסח, וגם על זה שהם לא צריכים לעבוד אלילים (ראו בפרק, כיצד אנשי יהודה מפנים את האלילים מבית המקדש), כיצד ידעו על כך שהיה פסח בזמן השופטים, או בזמן יהושוע, כאשר הם בעצמם, לא ידעו כלל על הפסח, כפי שהוא מוזכר בספר, עד לפני גילוי הספר?!

כלומר, יכול להיות מאד, שמעולם לא נחוג פסח במתכונת שספר הברית אומר, לפני שהוא "התגלה" על ידי המלכים הרפורמטורים, יחיזקהו ויאושיהו.

מי שעדיין לא בטוח במשמעות הפוסקים שהבאתי, מוזמן גם לקרוא את נחמיה שמגלה את חג הסוכות, לעם שלא ידע כלל על חג הסוכות….(נחמיה פרק ח').

לכל שלושת הארועים הללו, היו סממנים פוליטים מובהקים. הם גרמו לעם להתאחד בצורה פיזית ממשית בירושליים, שהיתה המרכז השלטוני של המלכים. הם איחדו את העם תחת אמונה אחת, תחת מוסר אחד, ובעצם כוננו כאן עם בעל תודעה פוליטית מאוחדת.

התודעה הזאת נשארה עד היום. גם היום, 2600 שנים אחרי שהספר ההוא נכתב, אנו מסובים לשולחן, ומרגישים "עם ישראל". עם שיצא מעבדות לחרות. עם שיש לו מטרה, לשחרר את העולם מכבליו הרוחנים. עם שהביא בשורה לעולם, שממנו יצאו הנצרות, האיסלאם, הקומוניזם, ההגות והמדע המורכבים ביותר שיש. אולי אפשר להתווכח על קיומה או אי קיומה של יציאת מצריים, אבל אי אפשר להתווכח על ההשפעה שהיתה לסיפור הזה על ההיסטוריה האנושית.

סיפור פסח, אולי התחיל כבסיס להתגבשות עם ישראל, אבל הוא המשיך ונהיה הרבה יותר מורכב מכך. יש לפסח וליהדות עומקים אדירים שהלכו והצטברו עם חלוף אלפי השנים. אולי בהזדמנות, אנסה להראות שמעבר לאינטרס של מלכי בית דוד ולכהני ירושליים, יש כאן עוד מפלגה ששיתפה פעולה. המפלגה הזאת, דווקא היא זאת שהפכה את הדת היהודית לדת כל כך מיוחדת וחריגה בנוף הדתות, והיא זאת שאיפשרה ליהדות, על צאצאיה הרבים (נצרות, איסלאם, הומניזם, וקומוניזם) להישאר רלוונטית במשך אלפי שנים.

אני מאמין שכשנחשוף את המפלגה הזאת ורעיונותיה, יראו גם האתאיסטים הדולים ביותר בקרבנו, שהיהדות נראה יפה יותר ממה שחשבנו עד כה

יצאיתנו לחרות עוד לא הושלמה. בכל יום ויום, אנו עמלים לצאת משעבוד לחרות. כל חלק בעם ישראל עובד על כך. הדתיים, בחסד ובתיקון המידות, אנשי השמאל בחיפוש אחר צדק, והניאו-ליברליים, בחיפוש אחר החרות. אני מאד מקווה כי יום אחד, ימצאו הזרמים השונים בעם ישראל פרשנות שתאפשר שיתוף פעולה בין הזרמים. יש סיכוי שזה יקרה, אם ננצל את החג הפסח, ונזמין חברים לשולחן "כל דיכפין יטה ויאכל", ונהפוך את חג הפסח לחג הקושיות. החג שנועד לברר הכל.

חג פסח שמח וכשר לכולכם.

—-

מה אתם מפיקים מהפסוקים הללו? האם נראה לכם שניתן לפרשם אחרת? כיצד אתם מתמודדים עם הטקסט החתרני הזה (כלומר של התנ"ך)?

אם אתם דתיים, כיצד הדברים הללו מתיישבים עם השקפת עולמכם?

פוסט המשך ניתן למצוא כאן.

נ.ב.

לא התייחסתי למחקר של ביקרות המקרא, פשוט כי כמעט לא קראתי אותם, מלבד את ספרו של יוליוס ולהאוזן. בעדכון שקיבלתי ממישהו שמכיר את התחום נראה כי עיקר הפרשנות של ביקורת המקרא מבוססת על אופי הטקסט, והמצאות מילים שונות בקטעים שונים. את הניתוח שלי, אני עושה פשוט, על פי קריאה מרובה בתנ"ך, וניסיון להבין את הזרמים הקונפליקטים הרעיוניים שקיימים בו. לאט לאט ראיתי כי הטקסט מורכב מזרמים פוליטיים שהרכיבו אותו ובנו אותו. אשמח כמובן להערות של אנשים יותר בקיאים בביקורת המקרא.

דובי קננגיסר מתלונן ובצדק על כך שהחוק הישראלי, פוגע בחופש הביטוי. דובי התלונן על כך שאיזה עורך דין לא אהב את הדברים שהוא אמר, ושלח לו מכתב שמזהיר אותו, שאם לא יסיר את ה"דברים הפוגעניים", הוא יתבע את דובי. דובי, שלא התחשק לו לחטט רגליו לבתי משפט במשך חמש עד עשר השנים הבאות, החליט להסיר את הדברים.

הסוגיה הזאת הטרידה אותי, ופניתי לחבר עורך דין, כדי לנסות להבין את הבעיה. מסתבר שעל פי החוק הישראלי, כל אחד יכול להגיש תביעה כנגד כל אחד. בבית המשפט כמובן יוכל הנתבע לטעון ולהוכיח ש"אמת דיברתי", ובכך להימנע מהרשעה, אך מסכת היסורים שהאזרח הפשוט יעבור בבית המשפט, עד ההכרעה הזאת, היא בעצמה עונש אחד גדול. בתי המשפט בישראל כבר מזמן הפכו לעינוי הדין. משפטים יכולים לקחת שנים (ראו למשל את משפט רמדיה, שהתחיל או לא התחיל לאחר שש שנים). עורכי דין טובים ויקרים, יכולים להפוך שקר לאמת ולהיפך. מערכת המשפט הישראלית מזמן עברה את נקודתה הקריסה. וכל מי שרוצה לחפש צדק, מוטב לו שיחפש בשמים (את הכוכב "צדק"), ולא כאן באדמת טרשים נידחת זאת.

אבל לא כך צריכים להיות פני הדברים. בחברות מתקדמות יותר, לפני 2500 – 3500 שנים, היו מערכות צדק מענינות שניתן ללמוד מהן דבר.

מערכת הצדק המעניינת ביותר היא מערכת הצדק שהייתה מקובלת באתונה העתיקה. אז היה מקובל למנות כל שנה 6000 חברי מושבעים. מתוכם היו נבחרים לכל משפט, כמה מאות מושבעים, שישבו במשפטים, שמעו את הצדדים, והכריעו מי אשם ומי זכאי. המשפט הוכרע בתוך יום, וההחלטה התקבלה עוד באותו היום. האתונאים נסמכו על חוכמת ההמונים כדי להגיע לצדק.

אולי המערכת הזאת נראת בעייתית, אבל היא בוודאי עדיפה על מערכת שבה יושב שופט עייף אחד, ששומע מאות תיקים, ושעורכי דין פתלתלים ומתחכמים עושים הכל כדי להסתיר את האמת מפניו.

מערכת אחרת, שמוותרת במידה רבה על חוכמת ההמון, לטובת חוכמת האנשים, היא מערכת הצדק הישראלית של בית שני. במערכת הזאת, ישבו בבית המשפט העירוני או המחוזי, כ-23 חכמים, אשר שפטו את הצדדים השונים. הם שמעו ותחקרו את הצדדים, ולבסוף, כנראה עוד באותו היום, פסקו גזר דין. במקרים קשים, היה ניתן לפנות לערכאה העליונה שכלללה מ-71 החכמים הגדולים ביותר של ישראל. המערכות הללו נקראו סנהדרין קטנה (23 חכמים) וסנהדרין גדולה (71 חכמים). האנשים הללו הוכרו על ידי העם כחמים וכמנהגים. ולכן אנשי הסנהדרין היו גם המנהיגים הבלתי רישמיים של העם. על בסיס עבודתם המשפטית, קמו המשנה, הגמרא, ואלפי ספרי פרשנות. עבודתם, היתה הבסיס לעם היהודי, כפי שאנו מכירים אותו לאורך הגלות, ובמידה מסויימת גם כיום.

אבל היתה מערכת עוד יותר טובה, שהתקיימה לפני הסנהדרין. אין לדעת אם המערכת הזאת באמת התקיימה. אולי היא רק אגדה. אבל האגדה הזאת יכולה ללמד אותנו דבר מה חשוב. מסופר בתורה שמׁשה, היה שופט בודד בעם ישראל. הוא היה השופט היחידי ששפט עם שמנה כשלושה מיליון על פי המסופר.
נשאלת השאלה איך יכול להיות ששופט אחד ישפוט עם שלם?

אני חושב שהתשובה נמצאת בתורה עצמה, שאומרת שאם מחנכים עם להיות מוסרי, העם אינו נזקק למערכת המשפט. אם אתה לומד לבנות חברה מאד מוסרית, אינך זקוק לבתי-כלא, לבתי משפט ולעורכי דינין.
ומכאן ניתן ללמוד, שבמקום להשקיע במערכת המשפט ובענישה, מוטב לנו להשקיע בערכים שלנו, במוסריות שלנו, ובבנית חברה טובה יותר… הרבה יותר טובה.

ואני רוצה לגלות לכם עוד דבר קטן. אם תחכו שהממשלה תעשה את החברה הזאת יותר טובה, אתם יכולים להמשיך ולקוות. זה לא יעזור. במקום לחכות, צאו ופעלו, צאו וחקרו, דרשו משפט, למדו עצמכם לפעול על פי ערכים, למדו עצמכם לברר את ערכיכם, הצטרפו לאירגונים חברתיים, והתחילו לשנות בעצמכם. היו אתם השינוי. אל תחכו שהירשזונים ואולמרטים יצרו כאן חברה טובה… כי זה לא יקרה. זה יקרה, כאשר את ואתה תצאו מהכורסה ותתחילו לפעול, ותתחילו לשנות. האמינו בעצמכם ובזולתכם.

ואם הארגון שאתם נמצאים בו לא פועל על פי ערכים דמוקרטים (כלומר שאתם בו חברים שווי זכויות) אנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, נשמח לייעץ לכם, בחיני חינם, איך להפוך אירגון לדמוקרטי, וחברותי

ואם כבר בעיניני משחקים פוליטים, הנה משחק פוליטי מעניין נוסף.

10 נקודות למי שינחש נכונה מי כתב את המילים הללו:

רמז: האיש הוא דמות מוכרת מאד

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.