Category Archives: יהדות

תשובה למחנך יגאל לוינשטיין: נשים בצבא

בעיתונות ובתקשורת מתחוללת כרגע סערה מסויימת סביב דבריו של המחנך יגאל לוינשטיין, (סליחה שאינני קורא לאנשים "רב"… שהרי המשנה אמרה "שנא את הרבנות", ואין לי עניין לשנוא איש).

אינני רוצה להתייחס לשפתו של יגאל, שבעיני אינה מכבדת מחנך, וכל אדם. בוודאי שאינני רוצה להיכנס לדרך שבה מזלזל מאן דהוא באמא שלדעתו נמצאת במצוקה. לא זו דרכה של תורה. ובטח לא לדרך הסטיריאוטיפית בה מצויירות אשכנזיות ו"בנות הפריפריה". במדינה שלנו, כך קיוותי, אדם הוא אדם, בזכות מעשיו, ולא בגין מוצאו. אבל נניח לכך. אני רוצה להתיחס לסוגיה העיקרית שמחנך במכינה דתית-לאומי העלה: נושא שרות הנשים ביחידות קרביות, והיכולת של בחור צעיר דתי-לאומי לשרת ביחידות מעורבות.

אחת הטענות העקרוניות נגד שירות נשים ביחידות קרביות, הוא שנשים חלשות יותר מגברים, והצבא מוריד את הרף כדי שהן תוכלנה להשתלב ביחידות לוחמות. ובכך, לטענת המתנגדים, נפגעת עוצמתו של הצבא.

נשים אכן חלשות יותר פיזית. אין ספק בכך. מסת השריר שלהן קטנה יותר. אך חולשה פיזית, מעולם לא היתה קרטריון לנצחון במלחמה מודרנית. למעשה, גם באטוס התנ"כי חוזק פיזי מעולם לא נחשב בסיס לנצחון. לא עוג מלך הבשן, לא "ענקי הארץ", ולא דוד הקטן שלחם בגוליית הענק. מה שנחשב הוא היסוד המוסרי. אבל גם מעבר לתחומיו של הסיפור התנ"כי, לא החזקים מנצחים, אלא אלו שיודעים לגייס ציבור מוסרי יותר. לכן הספארטאנים, על אף כוחם, לא היו אימפריה, בעוד האתונאים הדמוקרטיים היו אמפריה. לכן המדינות הדמוקרטיות ניצחו בשתי מלחמות עולם, ובמלחמה הקרה.
כוחו של צבא אינו נובע מכוחם הפיזי של חייליו, אלא מכוחם המוסרי של אנשיו, ויכולת ההתארגנות שלהם. היכולת להעלות ביקורת, ולהרגיש שהמדינה הזאת שלי.
ובכ"ז, נשים לוחמות וגברים לוחמים באותה פלוגה? באותו טנק? באותו נגמ"ש? נשים שנהרגות, מרוטשות לידך? איך אפשר להילחם כך?
אינני יודע? אלו דברים שאין לנו עדיין ניסיון לגביהם. אבל כך גם לגבי מיליון ואחת דברים אחרים שקורים בעידן הזה. זה שלא שמענו על דברים כאלו אינו פוסל את הדבר.
יהיה עלינו לנסות ולבדוק, כיצד הגדודים המעורבים מתנהגים במצבי חירום. האם נפגעת יכולת הלחימה שלהם, המוטיבציה שלהם?

בבריה"מ נשים לחמו בהצלחה גדולה מאד. הן היו צלפיות מוכשרות מאד.  טבעו של השמרן, שדברים חדשים מעוררים בו קבס. אך הקבס של השמרן, אינו פרמטר למוסריות. היפר-שמרנים בעולם, פעמים רבות רואים במדענים יהודים ואנשי כלכלה יהודים כאיום. האם זה הופך את השמרנים לצודקים? שמרנות איננה ערך מוסרי שעליו האנושות צריכה ללכת. הליברליות היא זאת שהפכה את העולם לטוב יותר כלפי חלקים הולכים ומתרחבים בציבור. מוסרי יותר וצודק יותר.

ובכל זאת, כיצד בחור דתי-לאומי צעיר בין 20 לערך, יכול לשרת ביחידה בה יש נשים?
כמו שיהיה עליו להסתדר במקום עבודה בו יש נשים. הוא עומד לבלות את 45 השנים לאחר השחרור, במקומות עבודה בו יש נשים רבות. חלקן יהיו קולגות שלו, חלקן בוסיות שלו וחלקן כפופות לו. יהיה עליו למצוא דרך לחיות בשלום עם הזכות לחיות עם אשתו, מבלי לחשוק באישה אחרת, ובטח לא לגעת באחרת.
תורה אמיתית נבנת במקום שבו החיים האימיתיים מתרחשים. והחברה של המאה ה-21 בישראל, מעודדת כל אדם, בין אם הוא אישה, גבר, נמוך או גבוה, בעל העדפה מינית כזאת או אחרת (ובלבד שאינו פוגע באחר), ללכת אחר חלומותיו. זוהי מהותה של חברת צדק. חברה בה האלמנה או האישה איננה שוב יצור נמוך דרג, כפי שהיא היתה בתקופת התנ"ך ולמעשה עד לפני כמה עשורים.

 

תפילות דוד המלך לקראת הבחירות הבאות

רבותי, בימים אלו, בהם יותר ויותר משפחות מתקשות לגמור את החודש, כדאי לקרוא תפילות שנכתבו בראשית דרכנו, על ידי כותב תהילים.

אשמח אם תקראו את פרק תהילים הבא (ע״ב), ותגידו לי מה דעתכם. האם תפילות דוד יתקיימו, האם את או אתה תצביעו למפלגות שיעניקו לנו את החופש לעבוד ולהנות מפרי עמלנו, מבלי שהוא ילך לקרטלים?

מי הן אותן מפלגות לדעתכם?

תהילים ע״ב:
א לִשְׁלֹמֹה: אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ.
ב יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט.
ג יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם; וּגְבָעוֹת, בִּצְדָקָה.
ד יִשְׁפֹּט, עֲנִיֵּי-עָם–יוֹשִׁיעַ, לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.
ה יִירָאוּךָ עִם-שָׁמֶשׁ; וְלִפְנֵי יָרֵחַ, דּוֹר דּוֹרִים.
ו יֵרֵד, כְּמָטָר עַל-גֵּז; כִּרְבִיבִים, זַרְזִיף אָרֶץ.
ז יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ.
ח וְיֵרְדְּ, מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט לְפָנָיו, יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.
י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
יא וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָל-מְלָכִים; כָּל-גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.
יב כִּי-יַצִּיל, אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ; וְעָנִי, וְאֵין-עֹזֵר לוֹ.
יג יָחֹס, עַל-דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.
יד מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו.
טו וִיחִי– וְיִתֶּן-לוֹ, מִזְּהַב שְׁבָא:
וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד; כָּל-הַיּוֹם, יְבָרְכֶנְהוּ.
טז יְהִי פִסַּת-בַּר, בָּאָרֶץ– בְּרֹאשׁ הָרִים:
יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ; וְיָצִיצוּ מֵעִיר, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
יז יְהִי שְׁמוֹ, לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ:
וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.
יח בָּרוּךְ, ה׳ אֱלֹהִים–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.
יט וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן.
כ כָּלּוּ תְפִלּוֹת– דָּוִד, בֶּן-יִשָׁי.

בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת התמונה, המסבירה כי מעמד הביניים לא גומר את החודש כי בישראל יש קרטלים וקשרי הון שלטון החונקים את המשק, מעמיקים מחירים וגורמים לנו לשלם הרבה יותר מבמקומות אחרים בעולם המערבי. בעלי העוצמה שולטים בפוליטיקאים ומונעים משפט הוגן.

ממשלות ישראל היו אמורות לאפשר לנו הזדמנות שווה, אך הממשלות נכשלו לשפוט ולתת למעמד הביניים ולשכבות החלשות הזדמנות שווה. קשרי הון שלטון הטו את הכף. ואנו מה אנו עושים? כל כל מה שאנו יכולים לעשות, הוא בכל פעם שהבחירה בידינו, להצביע למפלגה שכן תעניק משפט הוגן לחלש, לבינוני ולחזק. האם נעשה זאת?

סוכות וחמשת המינים

Etrogכל מי שמנהג סוכות חביב עליו, או שסוכות מצווה עליו, נוהג לברך על ארבעת המינים. אתרוג, לולב, הדס וערבה. ומאז הגן מלמדים אותנו כי למנהג זה יש טעמים רבים כמו הברכה על עם ישראל, המורכב מכאלו שיש להם גם ריח וגם טעם (אתרוג), רק טעם ובלי ריח (תמר), רק ריח ובלי טעם (הדס) וכאלו שאין להם לא ריח ולא טעם (ערבה). אך האם תמיד ברכו יהודים על ארבעת המינים הללו?

התשובה היא שכנראה שלא כך היה הדבר תמיד. מדוע עלינו לשער שלא כך היה הדבר? הסיבה הראשונה לחשד היא שעל פי כתבים היסטוריים, האתרוג מקורו בדרום מזרח אסיה, והוא הגיע לא"י רק בתקופה הפרסית (539 – 332 לפנה"ס לערך). גם שאר עצי ההדר, הגיעו לא"י ממזרח אסיה בתקופות מאחורות ולא היו קייימים בזמן מעמד הר סיני (שמתוארך על פי המסורת ל 1313 לפנה"ס), או בזמן ההתישבות ובית ראשון (המתאורכים ל -1300 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס)

אך לא רק מן המחקר המדעי עלינו להסיק שיש סתירה בין הממצאים לכתוב. גם התנ"ך עצמו מראה על סתירה. חג הסוכות מוזכר בתורה מספר פעמים, ואחד מהם מופיע בספר ויקרא כ"ג "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.". אך מנגד, בתנ"ך עצמו יש תיאור אחר של המצווה.  מסתבר כי על פי התנ"ך, לא תמיד ישראל ברכו על ארבעה מינים, אלא היו זמנים שבהם הכינו לסוכות חמישה מינים.

בנחמיה ח' כתוב על עם ישראל ששב מן הגלות וגילה את ספר התורה (שלא היה ידוע לעם ישראל, כך על פי הכתוב בספר נחמיה): "וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.   וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר–צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. ". כלומר, נוסף על ההדס, הלולב וענף עצת עבות, יש לנו גם עץ זית ועץ שמן. עץ השמן, הוא על פי הפרשנים "אורן ירושלים". כלומר, בני ישראל צוו על פי התורה לבנות את הסוכות מחמישה עצים: זית, אורן, הדס, תמר ועץ עבות.

כיצד אם כן התגלגלנו לארבעה מינים, ומדוע ספר נחמיה מוסר לנו שבתורה שהם קראו, נדרש עם ישראל לחמישה מינים, ובעוד התורה שאנו קוראים היום יש ארבע מינים, קצת שונים מאלו הופיעים בתורה שנחמיה הקריא?

אנסה לשער, ואתם מוזמנים גם להעלות השערה משלכם.

להערכתי, אכן בתורה שנחמיה קרא בתחילת בית שני, היו חמישה מינים "אורן, זית, הדס, תמרים וענף עץ עבות (שאינני יודע מהו)". אלא שלאחר תקופה בה שהה עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הפרסים שולטים בארץ, הגיע לאזור האתרוג, שנחשב פרי מהודר, יקר ואקזוטי. ברבות השנים, החלו ישראל להעדיף את האתרוג על עץ הזית, בגלל ריחו ויוקרתו. וכך לאט לאט נעלם עץ הזית מהמנהג היהודי, והופיע האתרוג. עץ האורן לא לגמרי נעלם. סביר להניח שהוא שימש לא לברכה, אלא כפי שמתואר בנחמיה לבניית הסוכה (והביאו עלי זית ועלי עץ-שמן …. לעשות סוכות). כך שמהתורה שקיבלו בני ישראל בשיבת ציון נעלמו הזית והאורן וההדס. נשאר התמר וענף עץ עבות, ונתווספו ערבי הנחל האתרוג. ההדס "הומר" בשלב כל שהוא להיות "ענף עץ עבות", והאורן אולי שימש לבניין הסוכות. התורה גם לא ציוותה לבנות סוכות מעצים אלו, אלא לשמוח איתם. וכך הוכנסה לתורה המצווה לברך על "פרי עץ ההדר". כלומר, יש הבדל בין התורה אותה למדו השבים מגלות בבל, לבין התורה שאנו מכירים היום. התורה עברה עיצוב והתפתחה במהלך התקופה הפרסית. תקופה בה עץ ההדר הלך ותפס מקום בא"י.

אם המסקנה הזאת נכונה, והיא מגובה על ידי עדויות רבות שהתנ"ך מציג, נראה שהתורה Etrogשקיבלנו לא התקבלה בהר סיני באותו אופן פשטני בו אנו תופסים את מתן תורה, אלא התפתחה בהדרגה לאורך הדורות. המופע הכתוב הראשון שלה החל בימי יהושפט, נמשכה לימי חיזקיהו, יאושיהו, עזרה ונחמיה, והתפתחה עד לפחות סוף התקופה הפרסית. אין זה אומר שהיא אינה נכונה, אלא שהפרשנות המסורתית, אינה עומדת בהתאמה למידע שהנ"ך מספר לנו.

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

פרשת סילמן, יהדות סוציאליסטית ויהדות דתית, מקרה בוחן ומחשבה

פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.

האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.

ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.

כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.

היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.

בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.

לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?

אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?

פתרון סכסוכים קהילתיים בנוסח מסכת סנהדרין

הקדמה קצרה לקוראי הבלוג:

בקהילות דתיות המרחק החברתי בין המשתתפים בקהילה קטן ביחס לחברה הכללית. בחברה הדתית יש מצוות תורניות שגורמת לאנשים דתיים להתחבר יותר. כך למשל העדיפות להתפלל במניין שלוש פעמים ביום, שבת שבה לא נוסעים, זימון (אכילה) בשלוש ועוד. כל אלו גורמים לקהילות הדתיות להיות מחוברות. מבחינה חברתית זה מצוין, אך גם מביא לתופעות שאינן תמיד נעימות. אחת הבעיות היא בעיית "הקיבוץ" בחברה הדתית כולם יודעים על כולם. לא פעם, הרכילויות רצות חופשי. מצד שני, דתיים מצווים ב"איסור לשון הרע". הצורך לרכל מצד אחד ואיסור לשון הרע מצד שני יוצרים קונפליקיטים קשים שלאנשים קשה להתמודד איתם.  הבעיה הגדולה יותר, נובעת מכך שהמצווה של "איסור לשון הרע" כל כך חזקה, עד שגם שכאשר יודעים שאדם הוא עבריין, אין לקהילה דרך לספר על העברה. על הנושא הזה אני מדבר בפוסט הבא. הוא מכוון לקהילות דתיות, ופונה בשפה של הקהילות הדתיות. הוא מציע פתרון לקונפליקט. מוזמנים לקרוא ולהביע את דעתכם.

המכתב:

… בצדק אמר הציבור כי יש להמנע מלשון הרע. אך לשון הרע עלולה להסתיר עוולות אם כאלו נעשו. במכתב אני מבקש להציע פתרון שיוסכם על כל הצדדים.פתרון שיאפשר גם לשמור על הימנעות מלשון הרע, גם יאפשרו לטפל בעוולות, אם כאלו קיימות.

הבעייתיות של איסור לשון הרע
איסור לשון הרע היא מידה שהוטמעה מאד בנו כציבור. היא כל כך הוטמעה בנו, עד כי נראה שאין אנו מהרהרים בה ובהתאמתה לכל המצבים הקיימים במציאות חיינו. איסור לשון הרע היא מידה ראויה וחשובה, אך לפעמים היא יכולה בטעות לכסות על פשעים (והיו כבר דברים כאלו באזורינו). פעמים רבות גם כשיודעים גנותו של אדם, לא מספרים שמא יחשוב אותנו הציבור לעוברים על "איסור לשון הרע" כך נוצר מצב שגם אם בפועל יש לספר בגנותו של אדם, אנו נמנע, שמא נקבל ביקורת ציבורית. כך קורה שתחת איסור לשון הרע יכולים עושי עוולות לעשות מעשים איומים, ולזכות מחסינות הביקורת הציבורית. נכון שאיסור לשון הרע מאפשר להגיד בציבור גנותו של אדם כאשר יש בכך תועלת לציבור, אך בפועל אנשים לא רוצים להראות "לא צדיקים", ולכן כלפי חוץ יהיו שיעדיפו לא להוציא דיבתו של אדם ברבים, גם אם יש בכך תועלת לציבור.

"פתרון" הרכילות
כדי להתגבר על הקונפליקט בין הצורך בצדק לבין הצורך לא להגיד לשון הרע אנשים משתמשים במנגנון נוסף. כדי להתמודד עם "עוולות" יש הנוהגים לספר את הדברים לחברים, בתקווה כי המסר יעבור לכלל האוכלוסיה, מבלי שאנו נתפס כמספרי לשון הרע, ומצד שני נשיג צדק. כך מתחילות להתרוצץ להן שמועות בדבר פשעיו של אדם, מבלי שיש ל"נאשם" יכולת להגן על עצמו, מבלי שנבחן את כל הצדדים, ומבלי שנדע שהדבר אמת. טבען של רכילויות מסוג זה, שהן מציגות ראיה חלקית של המציאות, ואולי אף העדר אמת בכלל.

רכילויות אלו מהוות בפועל בתי משפט ציבוריים, אשר פעמים רבות מידי שופט בעיוות דין, ורק לעיתים רחוקות אם בכלל, מייצר תמונת מצב מלאה ומורכבת של המציאות. לא פעם שמעתי שבתי משפט אלו שפכו את דמו של אדם, מבלי שיהיה מי שיתן על כך את הדין.

אז מה עושים? איך פותרים את הבעיה?

נדמה לי כי הפתרון נמצא במסכת סנהדרין.

פתרון בהשראת מסכת סנהדרין
מסכת סנהדרין מציעה פתרון נבון מאד לבעיה (לפחות בעייני). כאשר לאדם א' יש מחלוקת עם חברו (אדם ב'), יפנה אדם א' לאדם שלישי שעליו הוא סומך (חכם א'). שניהם (אדם א' וחכם א') יבואו אל הצד השני במחלוקת (אדם ב'), ויעלו בפניו את המחלוקת, ויבקשו ממנו לפנות לאדם רביעי עליו הוא סומך (חכם ב'). הצדדים יבחרו להם אדם חמישי (חכם ג') שעליו כול הארבעה סומכים.

על פי מסכת סנהדרין, ישבו ג' החכמים, יחקרו עדים, ישוו עדויות ויוציאו פסק מי אשם ומי זכאי.

אלא שלנו אין כאן עסק בממונות, אלא בישוב חוסר הבנות ובמציאת פתרונות. לכן אצלנו הפתרון יכול להיות טיפה שונה. יכולים השלושה לשמוע עדויות, לברר דברים ובעיקר לנסות לפשר בין הצדדים או למצוא פתרון יפה לבעיה. כך יכולים ג' הנבונים למצוא פתרונות לקהילה, ולחבר חיבורים וליישב סכסוכים. ורק במקרים חריגים ממש לפסוק אשם-זכאי. מקרים אלו יהיו נדירים, כיוון שנראה לי שרובינו בבסיסינו אנשים חסידים, שיש בהם יותר מעשים טובים מתקלות שנעשו בשוגג.

במידה ויש עניין לציבור בסיכסוך, יכול הציבור לבקש הבהרות. ג' הנבונים יתנו לציבור מידע במשורה, על פי צורך הציבור, ומבלי לפגוע בבבאי המחלוקת שלא לצורך (אלא אם כן, יש כאן עבירה ברורה, הזקוקה לטיפול של רשויות גבוהות יותר או ידיעת הציבור).

דוגמא
למשל, אם לאדם מחלוקת עם המועצה, יפנה האדם לחבר עליו הוא סומך. שניהם יפנו למועצה והמועצה מצדה תמצא אדם רביעי שעליה היא סומכת. ביחד ימנו אדם חמישי שאמון על שני הצדדים (נניח, רב הישוב, אבל לא חובה) וכך ישבו ג' החכמים וינסו למצוא פתרון למצוקה ובא לציון גואל. כך אם יש מחלוקת יש כלי טוב ליישב אותה. ואם לציבור יש עניין במחלוקת, יכולים ג' החכמים להודיע לציבור את העניין בהתאם לכללי התורה.

אותו דבר יכול להיות בסיכסוך שכנים, במחלוקת על קרקע או כל דבר אחר.

שאלה
השאלה היא, האם פתרון זה נראה לכם? האם הוא יכול להרבות שלום ולהגדיל את החברות? האם הוא סביר? האם יש פתרון אחר?

האם ערביי ישראל גרים?

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

 

תורת המלך?

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

כיצד מגשרים בין תפיסות עולם?

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:


המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:



אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

 

פרשת עמנואל והליברליזם

בעקבות פרשת עמנואל, עלה דיון מעניין בגוגל באז לגבי הצורך לכפות או לא לכפות את דעת הרוב (בינתיים) החילוני על המיעוט (בינתיים) החרדי. לדעתי אין לכפות אלא ללכת בדרך אחרת:

יש בסיכסוך הזה למעשה התנגשות בין שתי מערכות ערכיות. זאת הליברלית/הומניסטית וזאת החרדית-אשכנזית.
גישת הכפייה הדתית והחילונית לא הוכיחו את עצמן כמוצלחות בשינוי תפיסות עולם. עוד לא ראיתי חילוני שהופך לדתי או דתי שהופך לחילוני בגלל כפיה זאת או אחרת. נהפוך הוא. ככל שאנו כופים, כך אנו גורמים לצד השני להתבצר בעמדותיו.

שינוי נגרם בגלל דברים אחרים.

מניסיוני למדתי כי שינוי נגרם בעיקר בגלל דבר אחד: חיפוש האמת.

ההשכלה היתה כוח שינוי חזק מאד במאות ה-18 עד ה-20. היהדות-התורנית החלה לאבד רבים מאד מבניה לטובת ההשכלה, כיוון שהיהדות-התורנית נתפסה כמיושנת, מושחתת, וצבועה. בעוד ההשכלה נתפסה כמאור הגדול. ההשכלה נתפסה כבסיס לצמיחות ופריחתו של האדם. האמת היתה נר לרגלי ההשכלה. המדע (בתקופה הפרה-פוסט-מודרניסטית), נחשב לאמת הגדולה והברורה. האמת הזאת, היא שקרעה קרעים עצומים ביהדות-התורנית. ההתנתקות מהתורה שהתחוללה בתקופה הזאת לא היה לה אח ורע בהיסטוריה היהודית. 1800 שנות כפיה נוצרית והתעללות נוצרית לא עשו כלום, ביחס למה שעשתה ההשכלה.

כתוצאה מכך הפציעה תופעת החרדים. הם סגרו את החלונות בפני השפעת ההשכלה. הם הסתגרו בתוך עולמם ובנו להם עולם פנימי וסגור.

עכשיו אנו נמצאים בתחילת המאה ה-21. ואם רצונו להמשיך לבסס את את תפיסת עולמנו על האמת, ולהמשיך להשפיע, אסור לנו להשתמש בכפיה, אלא בחיפוש האמת, ורק בחיפוש האמת.

כדי לעשות זאת, עלינו לבחון את שתי המערכות הערכיות בלב נקי, עד כמה שניתן.

האם החינוך הליברלי אכן הצליח? האם יש יתרונות שאין למערכת החילונית, שיש למערכת החרדית? ולהיפך?
אם אני מסתכל על המערכת החילונית (שבה אני גדלתי), אינני רואה השכלה. אני רואה הרבה בערות. אינני רואה קהילתיות, אלא פירוד, ואינידיווידואליזם (מלבד אצל כמה קבוצות אליטיסטיות). אני רואה אלימות גוברת.
מצד שני, אני רואה בסיס להתפתחות מחשבה ביקורתית. הדבר היחידי הטוב שיצאתי איתו ממערכת החינוך החילונית, היא היכולת לחשוב בעצמי.

במערכת החרדית, ובמידה מסויימת הדתית-לאומית, אני רואה גם המון בעיות. ריכוז כוח בידי אנשים בודדים. שיתוק המחשבה העצמאית, שחיתות ועסקנות מזעזעת. קיבעון מחשבתי. מצד שני אני רואה לכידות חברתית ועזרה הדדית.

אם אנו מבקשים לשנות, עלינו לעשות בדק בית. להבין מדוע יש כל כך הרבה בעיות בחינוך החילוני. מדוע החברה החילונית אינה מקיימת את ערכי מייסדיה. מדוע האילמות גוברת. מדוע מערכת החינוך שלנו כושלת. עלינו לעשות תיקון בעצמנו, לפני שאנו באים לתקן אחרים. אני משוכנע שמרגע שהפרוייקט הליברלי יעלה וישגשג, עשרות אלפים מהציבור החרדי, ינהרו אל החברה הליברלית. זה בוודאי לא יקרה, אם נכפה עליהם משהו.

תחילתו של התיקון, מגיע מהתיקון הפנימי.

נ.ב.

הערה לקוראי הדתיים: כיוון שהאמת, היא צימצום הקב"ה בעולם הזה, הרי ראוי שהאמת תדריך אותנו. זאת הסיבה שמבחינתי, חיפוש האמת והיהדות בתיקונה, חד המה.