מבט פילוסופי

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות - במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג - לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים - אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תל-אביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התואר-שניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החד-הוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באי-כוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואי-אמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.

בהמשך לפוסט שכתבי על החירות, שגיא העיר את ההערה הבאה:

לפני ימים מספר נכחתי בכנס שעסק בהצגת חקירותיהם הפילוסופיות של אנשי אקדמיה חכמים בתחום הפסיכואנליזה, שם התחלתי לשים לב שהפילוסוף המודרני שם את מסמן האדון “חירות” כתפילין מול עיניו.

אנחנו איננו החברה של החופש. בני אדם אינם חופשיים, או במילותיו של פרויד “האגו אינו אדון בביתו”. אנחנו החברה של ההתענגות.

עדיין לא הבנתי משגיא מהוא בדיוק התענגות על פי המשנה הלאקיאנית ששגיא מאמין בה, אך למיטב הבנתי יש לעונג קשר לאושר (אני מקווה שבהמשך הדיון שלנו שגיא יעמיד אותי על הקשר או אי הקשר). בפוסט זה אנסה להסביר את הקשר בין חרות לאושר.קצת קשה להגדיר מה הוא אושר. כל אחד מאושר מדברים אחרים. אבל ניתן לומר שיש מספר אירועים שיחשבו על ידי לא מעט אנשים כאושר. להיות מאוהב ונאהב זה הוא אושר. להיות מוערך ואהוב על ידי אחרים זהו אושר. להיות חברותי ולרכוש חברי אמת זהו אושר. לשגשג זהו אושר. לגדל ילדים ולראות אותם פורחים ומשגשגים זהו אושר.

ובכן, כיצד החרות קשורה לאושר?

אדם שהוא עבד, או אדם ששייך לעם משועבד או אדם הכפוף למדינה דיקטטורית, נסגרות בפניו אפשרויות רבות לחופש. רבות מהבחירות של אדם החי בחברות כאלו נקבעות על ידי אחרים. אם נולדת כצמית בימי הביניים, לא הייתה לך אפשרות לבחור לך כלה כרצונך, או לבחור לך את מסלול חייך. עבודתך מיום היוולדך ועד יום מותך נקבעה לעבודת השדה. אם חשבת שתוכל חסוך קצת כסף כדי שילדיך יצאו לחרות, הרי שהמיסים הדרקוניים והשיעבוד הכספי לאציל כבר הבטיחו שלא תוכל לעשות זאת. אם היית אישה עד לפני חמישים שנה, היית מוגבל מאד ביכולת שלך למצוא פרנסה המתאימה לכישוריך. אם היית אישה בחברה המסורתית, דעתך הייתה נחשבת לדעתו של כלב.
לעומת זאת, אם ניקח את החרות מדרגה ראשונה (החרות המערבית הקלאסית), נראה שהיא מאפשרת לך לפעול בצורה חופשית כדי להשיג את אושרך. מאחר ואינך משועבד כעבד, אתה יכול לחפש לך את בחירת לבך. אתה יכול לבחור לך מקצוע שיאפשר לך לפרנס ולהתפרנס. אתה יכול ליצור קשר זוגי, ולגדל את ילדיך. ואם תעשה כל אלו בתבונה, ועם קצת מזל, יכול להיות שתהיה איש או אישה מאושרים, על פי כל הפרמטרים הנ"ל.
אלא שאנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר. בכל אחד מאיתנו יש תסביכים המונעים מאיתנו להיות מאושרים. לכן בתהליך פסיכולוגי או בתהליך של תיקון מידות, עלינו להיפתר מהתסביכים הללו. בנוסף עלינו לשלוט ביצרנו כדי להיות מאושרים. אכילת שוקולד באמצע הלילה, על אף שהיא מהווה חופש מדרגה ראשונה, אינה עושה אותנו מאושרים בטווח הרחוק. בגידה בבן הזוג, לא בונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ולא משפרת את ההרמוניה בגידול הילדים. הרמוניה שממנה נבנים הילדים להמשך חייהם.

היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ולכוון את חייך בהתאם גם היא תנאי לאושר. אדם שעובד בפרך מערב ועד בוקר, וחושב שהכסף והעבודה הם העיקר, עלול לגלות בערוב ימיו שהוא פיספס את הקשר עם ילדיו, ושילדיו גדלו ללא יד מכוונת ובונה.

כל מי שהתנסה בגידול ילדים יודע איזו מלאכת אומנות של ריסון והבנה נדרשת מההורה כדי לגדל את ילדו בצורה טובה. הריסון וההבנה הללו, גם הם דורשים עבודת מידות ותיקון עצמי רב. לכן כדי להגדיל את הסיכוי לאושר לטווח ארוך, על האדם לדעת לשלוט ביצריו ובתסביכיו, ולא שהללו ישלטו בו. זאת היא חרות מדרגה שנייה, ומרגע שאדם השיג חרות זאת גוברת הסבירות שהוא יהיה לאדם מאושר.

אבל לא הכל תלוי באדם. כדי להגדיל את הסבירות לאושר, יש עוד שלבים שעלינו לעבור, והם לאו-דווקא קשורים בנו בצורה ישירה. במדינה בה יש סיאוב ושחיתות במערכות השלטוניות, אתה עלול לגלות שכספי ציבור שנועדו לעזור לשפר את חיינו, נשפכים ללא הועיל. שכספים שמיועד לחינוך הדור הבא נעלמים בחורים שחורים. שרמת הפשיעה עולה (כיוון שמערכות השפיטה והאכיפה אינן יעילות) ואז אתה מגלה שנהג עם עשרות עברות תנועה, יכול להרוג בני משפחה או חברים, ובאחת לקטוף את אושרם ואושרך. או שאתה נשלח למלחמה המנוהלת בצורה שערורייתית ומסכן את חייך לחינם. או שבעיות חברתיות רבות אינן מטופלות כמו שצריך, כיוון שבממשל יושבים מקורבים במקום אנשים מוכשרים. היכולת להגיע למדינה ולשלטון מתוקנים, יש לה השפעה גדולה על אושרם של בני האדם, וזוהי חרות מדרגה שלישית.

אבל גם לאחר שהשגנו מדינה מתוקנת וטובה, עדיין ישנו סיכוי. שנאבד את האושר. מלחמות בין מדינות ובין עמים יש להן מחיר. ככל שהמלחמה אכזרית יותר וקשה יותר, יותר אנשים אובדים. יותר משפחות נשארות אומללות, ויש סיכוי שעם שיפסיד, יאבד אפילו את חרות היסוד. דרגת החרות הרביעית. זאת היא חרות בה אנו מצליחים לתקן לא רק את עצמנו, כמו בדרגה השנייה, לא רק את מדינתנו, כמו בדרגה השלישית של החרות, אלא גם במישור הבין-לאומי. זוהי הדרגה שמאפשרת להשכין שלום בין עמים ומאפשרת לעמים רבים לפרוח ולשגשג. כשצ'רצ'יל ורוזוולט החליטו על הקמת האומות המאוחדות, הם חשבו בדיוק על דרגת החופש הזאת.

אלו ארבע הדרגות ואלו קישריהן, כפי שאני מבין זאת, לאושר. ומי שלא של יצליח להשיג אושר גם לאחר שארבעת החרויות יושלמו, תמיד יהיה מוזמן לקחת פרוזק

על החרות.

תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי. החרות היה הדגל שאיחד את ארה"ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה"ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.

אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:

The American girl is well acquainted with her body's seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.

 בתרגום: "הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה."

 תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:

 "זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב". שלום פרידמן, ערוץ 7

יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.

 כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?

 וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.

 תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.

תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.

וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז'יסטיות בארה"ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז'יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.

מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.

אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו"הולך לרעות בשדות זרים". הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.

כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?

כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.

היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה "מתעורר לעבודת הבורא כארי". וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע "טעויות" או "גלישות". היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת "תיקון מידות" שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.

רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.

דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.

כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות "חופשי מיצריו". אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.

אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.