מבט פילוסופי

המלחמה תופסת תאוצה, וזה הזמן לנסות להבין את הכוחות הפועלים במלחמה. בפוסט הנוכחי אנסה להסביר את ההתרחשויות בעזה, לאור תורת המלחמה. בבהמשך אנסה לבחון כיצד נוכל למצוא פתרונות לבעית הסיכסוך.

בפעם שעברה כתבתי על שלושה תנאים הכרחיים לניצחון, שאותם הציע קלאוזוביץ':

1. הכנעת הכוח הלוחם של האויב
2. השגת המשאבים מהאויב.
3. הכרה בליגיטמיות של ריבונות המדינה המנצחת על ידי תושבי המדינה המפסידה.

בשלב הנוכחי של המלחמה אנו מבקשים להשיג את התנאי הראשון. קיימות דרכים רבות להכניע את הכוח הלוחם של האויב. הדרך האבסולוטית להכריע את כוח הלחימה של האויב, היא להרוג את כל כוח הלחימה של האויב. בפועל דבר כזה כמעט ולא קורה כיום (בעבר, בזמן התנ"ך היה נהוג להרוג את כל הזכרים בעיר המפסידה, כדי להשיג את תנאי 1). בפועל, כוח הלחימה של האויב נשבר הרבה לפני שכל לוחמיו נפגעים.

אם האויב אינו מוכרע פיזית, מה אם כן מכניע את כוח הלחימה של האויב? אני נוטה להעריך שהסיבה היא בעיקר פסיכולוגית. הסוד להבנת הפסיכולוגיה של כניעת האויב טמון בהבנת הפסיכולוגיה של החייל הבודד או המפקד הבודד.

הצרכים הקיומיים כגורמי הכרעה
חייל ומפקד הם בני אדם וכמו כל בני האדם, הם כפופים לפרמידת הצרכים של מאסלו. על פי הפרמידה של מאסלו, אדם פועל כדי לספק צרכיו. בבסיס הצרכים, קיימים הצרכים הפיזיולוגיים (נשימה, שתייה, אכילה, שינה, בריאות). אי סיפוק הצרכים הפיזיולוגים יפגע קשות בתפקודו של הלוחם והמפקד. זאת כנראה הסיבה לתובנה האינטואיטיבית של נאפוליון שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו". ללא אוכל, החייל מתקשה לתפקד. ללא שינה הוא מאבד מיכולת הלחימה שלו.

חלק גדול מהטקטיקה הצבאית נועד בדיוק כדי להשפיע על צרכים אלו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי ,  הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.

חלק גדול מתכנון הקרבות במלחמה נסוב סביב היכולת לחתוך את קוי האספקה של האויב. ללא אספקה, לחיילים אין אוכל ומים, ורוח הלחימה שלהם נחלשת.

צבאות משתמשים בעתודה רעננה כדי להתיש אויב עייף. ולכן צבאות משתדלים להשתמש בכוחות רעננים כדי למנוע שינה מכוחות האויב. יש מקרים שבהם משתמשים בפעולות גרילה קטנות, כדי לגרום לאויב להיות ערני בלילה, ובכך למנוע ממנו שינה.

הכרעה על ידי השפעה על רמת הביטחון
ברמה השניה של פרמידת הצרכים נמצאים צרכי הביטחון שכוללים את ביטחון תעסוקתי, ביטחון נגד אלימות, בטחון מורלי, בטחון משפחתי ובטחון בריאותי.

צבא שרוצה להבטיח שהחייל ילחם "בראש שקט", צריך להבטיח לחייל פרנסה. אם לחייל לא תהיה פרנסה, הוא יהיה עסוק מידי בטרדות הפרנסה ולא יהיה פנוי למלאכת הלחימה. זאת אחת הסיבות שבצה"ל יש מערך ת"ש (תנאי שירות) שדואג לצרכי חיילים עם קשיי פרנסה.
ביטחון נגד אלימות. רוב בני האדם מעדיפים להימנע מפגיעה אלימה. עיקר עוצמת הלחימה מופעלת כדי לעורר את  החשש הזה. הפגזה ארטילרית, אש מסיבית ונפגעים רבים יוצרים את הפחד אצל חיילי האויב. כאן זהו המקום שבו המלחמה נעשית מכוערת. צ'רצ'יל אמר שהמלחמה היא כמו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומכים אחד את השני באמצעות מפתחות ברזים. עסק לא נעים בכלל. כאן נכנסות תמונות של אלימות זוועתית שהמלחמה מייצרת, והאדם הרגיל לא רוצה להיחשף אליה. יש לא מעט חיילים שראו את זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.

אדם שהיה ברבנות הצבאית במילחמת יום הכיפורים סיפר לי שאת גופות החללים הובילו בחזרה מהרמה בקומנדקארים פתוחים, וכדי שהלוחמים שעולים לרמה לא יראו את הגופות ואת זוועות המלחמה, הסתירו אנשי הרבנות הצבאית את הגופות תחת ענפים.

בטחוןן משפחתי. אחת הסיבות (אך לא העיקרית) להפצצת ריכוזי אוכלוסין היא להחליש את המוטיבציה של הלוחם להילחם. אם הלוחם יודע שכניעתו תביא להפסקת האלימות נגד משפחתו, הוא יעדיף להפסיק להילחם.

הצורך בההשתייכות, בהערכה חברתית ובמימוש עצמי

אלו אלמנטים שמהם מורכב עיקר כוח העמידה. לוחם שמסופקים לו הצרכים הבסיסים, משפחתו מוגנת, והצליח להתגבר על הפחד מהאלימות, עדיין לא יהיה חייל מספיק חזק. כדי לעשותו חזק משתמשים הצבאות הלוחמים באלמנטים חברתיים. אדם יהיה מוכן להסתכן מאד כדי להיות מקובל על חבריו למחלקה. הוא יהיה מוכן לעשות מעשים של חירוף נפש כדי לזכות בהערכת חבריו. חייל יהיה מוכן לצאת אל מול אש האויב רק כדי לא להיחשב פחדן בעיני חבריו.

האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. מיקאוולי, בספרו "אומנות המלחמה", טען כי מרגע שנוצר אי סדר החיילים מאבדים את אומץ ליבם והצבא מתחיל להתפרק. החייל מרגיש כי במהלך הקרב, אין לו על מי לסמוך, אין מי שיגן עליו מפני התקפת האויב. הוא מרגיש חלש, ולכן יברח. על האדם לעבוד בתוך כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, כדי שירגיש את עוצמת הכוח הקבוצתי, וכדי שיוכל לאסוף את האומץ הדרוש למלחמה. כדי לפרק את תחושת הביחד, הזאת, על הצבא ליצור תחושת חוסר לכידות ואף בלאגן בצבא שמנגד.

באנשי פנפילוב, ישנו קטע מרשים בו 700 רובאי הגדוד יורים ביחד בעץ אחד. מעוצמת הפגיעה, העץ נכרת, והאנשים מרגישים את העוצמה שלהם כאשר הם מלוכדים. הביחד הוא חלק חשוב מהמאמץ המלחמתי.

שליטה והגדרת מטרות

כדי לשמור על הלכידות הקבוצתית ועל היכולת להפעיל את הכוח הצבאי כאגרוף מתואם, נדרשת יכולת שליטה. כדי להשיג את התיאום, פותחו מערכות קשר, ואמצעי תיאום אחרים. חלק גדול מאמצעים בהכנעת האויב מיועדים לפגוע ביכולת השליטה וההנהגה. לצורך כך פותחו מערכות לוחמה אלקטרונית שמשבשות את אמצעי השליטה של האויב. כדי להוציא את האויב משליטה התפתח עקרון התחבולה שנועדן לבלב את האויב ולהסתיר בפניו את מצב המציאות האמיתי כדי להטעות את האויב, ולגרום לו לשלוח כוחות למקומות שגויים. תחבולה נכונה תלווה בהתקפה מידית, כדי למנוע מהאויב יכולת להתארגן מחדש ולחדש שליטה. הוצאת הכוח משליטה ומאיזון, הן אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר על פי לידל הארט.

גם הגדרת מטרות נכונה לאורן כל המפקדים הוחיילים יכולים לפעול, היא אמצעי שליטה. אי הגדרת מטרות ברורות, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה, גרם לכך שהמפקדים לא ידעו לכוון את הכוחות שלהם בהתאם למטרות הנדרשות, ולכן נוצרו תקלות רבות במלחמת לבנון השניה.
הסבר המלחמה בעזה לאור תורת הלחימה.

על פניו, עיקר הלחץ מופעל על החמאס. ככל הנראה החמאס איבד מאות לוחמים בימים האחרונים. אזרחיו נמצאים באזור הקרבות ונמצאים תחת איום פגיעה משמעותי. אין ספק שגם אם אין לנו דרך לדעת את זאת ישירות, חיילי ומפקדי החמאס מפחדים כמו כל בן אנוש אחר.

ההפצצה הראשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להכריע את החמאס. יתכן שמסיבות מדיניות, ולצורך הכנת דעת הקהל, הממשלה החליטה לחכות עם הכניסה לעזה. אין ספק שההשתהות איפשרה לחמאס להתאושש ולהתארגן פסיכולוגית, וטקטית נגד צה"ל. יתכן שהסיבה להשתהות היא תיאומים בינ"ל. סיבה אחרת יכולה להיות שבכוונה ניתן זמן לחמאס להתארגן כדי שכמה שיותר לוחמי חמאס יבאו במגע עם  צה"ל וכך ניתן יהיה לגבות ממנו מקסימום נפגעים. אני מאד מקווה שהסיבה אינה חוסר הבנה מספיק בתורת הלחימה (PDF).
סביר להניח שההכנה הזאת של החמאס תאפשר לו להתארגן טוב יותר, ולהתכונן נכון יותר על מנת להסב לצה"ל הרבה יותר נפגעים. יחד עם זאת הבעיה של ישראל אינה צה"ל. צה"ל עצמו יכול ומוכן מבחינת עוצמתו הצבאית לספוג מאות ואלפי הרוגים לפני שישתנה משהו בנחישות העמידה של צה"ל. צה"ל הוא צבא חזק מבחינת כוח העמידה. הבעיה של צה"ל היא שהוא תלוי ביכולת העמידה של החברה הישראלית.
יכולת העמידה הציבורית
במלחמה המודרנית, גם הציבור משתתף במלחמה. הוא צופה בה בטלויזיה ומביע את תמיכתו בלחימה. העדר תמיכה ציבורית ואף יציאה להפגנות, תגרום להתפוררות תחושת העוצמה הקבוצתית בקרב הציבור.
"הביחד", הוא בדיוק מה שדורשים אנשי התקשורת המרכזית והמערכת הצבאית. אם הציבור הישראלי, יפעל ביחד ויתמוך במלחמה, האזרחים ירגישו שיש לישראל סיכוי. הם יתמכו במלחמה. זאת הסיבה, ש"סמולנים", כפי שמגדירים זאת ציבורים רחבים, אינם אהודים בזמן מלחמה. גם אם אנשי השמאל צודקים, יציאה מחוץ לשורה בזמן מלחמה יוצרת תחושה פירוד וחלושה בעם. אי העמידה המשותפת הזאת, גורמת לממשלה ולצבא להבין שעוד מעט תיגמר התמיכה הציבורית, והפוליטקאים יפגעו מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים מצידם, כדי למנוע את הפגיעה האלקטורלית, יפעילו לחץ על הצבא לסיים את המבצע. כתוצאה מכך, אויב חלש כמו החמאס שמצליח לפורר את הציבור, בעצם זוכה פעם אחר פעם להינצל מפגיעה מכריעה.
אין ספק שהבעיה של אי-סולידריות בזמן מלחמה היא אחת הבעיות של דמוקרטיות להילחם באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של דיון ציבורי אמיתי. בישראל לא מתקיים דיון ציבורי כזה. אנחנו אטומים אחד לשני, ואיננו מקשיבים.
כך יוצא שהחברה הישראלית המערבית שנפגעת הרבה פחות מהחברה הפלסטינית, עלולה לסגת מהמבצע, למרות מיעוט הנפגעים היחסי שלה.

הפתרון
הפתרון לכך נעוץ בתהליכים דמוקרטים הנוגעים לסיכסוך, שמנוהלים בין המלחמות. בדיונים אלו עלינו לחפש דרך להתמודד עם בעיות הבטחון, עוד לפני שהן נוצרות. מציאת פתרונות שיזכו להסכמה רחבה, יספקו לצבא ולממשלה גב ציבורי רחב שיאפשר, במידת הצורך מלחמה עיקשת עד הכרעת האויב.

אגב פתרון יפה שמצאתי לבעיה נמצא כאן.

להתראות,

טל

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

חברים שלום,

ימי קרבות עוברים עלינו.  בתקשורת הציבורית נראה שיש תמיכה רחבה במבצע. כל הכתבים כמעט נרתמים למבצע ולתיאורו באור חיובי. מצד שני הבלוגוספירה הישראלית מהרהרת  אחר נכונות המבצע. חלקה הגדול אף מתנגד למבצע.יש גם כאלו המבקשים רק חמלה. וחלק תומכים במידה מסויימת. אחרים מתחמקים מדיון. רק קול אחד שמעתי שתומך במלחמה.

לדעתי זה מעיד על חברה שהיתה חולה במחלה קשה, אך ניכרים בה סימני התאוששות. היא מבריאה, כי בחברה דמוקרטית חובה להרהרה אחרי החלטות הפוליטקאים. אנו רואים כאן יותר ויותר אנשים שאינם ממהרים לאמר "אמן" אחרי החלטות ה"מנהיגים". מצד שני, אין כאן דיון אמיתי על משמעות המלחמה. יש כאן דפוסים חוזרים של מוסרי או לא מוסרי, על פי אסכולות מחשבתיות שהתפתחו במאה ה-18 וה-19. עוד לא פיתחנו דיון אמיתי ומעמיק על משמעות המלחמה, כיצד מנצחים במלחמה או איך נמנעים ממלחמה. הכל באויר, הכל דיבורים ושב חולף עם הרוח. כדי לבחון כחברה דמוקרטית את המלחמה וצדדיה השונים, עלינו להבין מהי מלחמה.

עקרונות הבסיס של המלחמה
אינני חושב שיש הגות משותפת, שיכולה להסביר מהי מלחמה, וכיצד להמיר את המלחמה למלחמה או שלום עם שכינינו.

באופן כללי, קלאוזוביץ' אומר נכון, ש-"המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אלימות". כאשר מדינות או עמים אינם מגיעים לישוב המחלוקות בינהן בדרכים בדרכי דיפלומטיה, הן עלולות לנסות לכפות אחת על השניה את רצונן באמצעות עימות אלים. המצב האופטימלי שבו מדינה אחת מנצחת מדינה אחרת, על פי קלאוזוביץ', מתקיים כאשר מתקיימים שלושת התנאים הבאים*:

1. שבירה או השמדה של הכוח הצבאי של האויב
2. לקחת מהמדינה המפסידה את המשאבים הדרושים למדינה המנצחת (נפט, חקלאות, שטחי אדמה, מחצבים וכיוב').
3. המדינה המנצחת זוכה להתקבל כריבון לגיטמי על ידי האזרחים של המדינה המפסידה (כדי למנוע התנגדות, ולמנוע את הצורך להחזיק צבא כיבוש, שדורש משאבים מהמדינה המנצחת. השארת אוכלוסיה עוינת גם יכול להוות פתח להתמרדות עתידית, שעלולות לגרום למנצחת להפסיד את הישגייה)

במקרים רבים יש התנגשות בין בין תנאי 2 לתנאי 3. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים הגיעו כמעט עד פריז. לאחר שהצרפתים והבריטים עצרו אותם הם נאלצו להשתמש במשאבי החבל שכבשו. כתוצאה מכך לאוכלוסיה המקומית לא נשאר מזון, והתפתח מצב של רעב וסבל אנושי רב. את הסבל האנשוי שיצרו הגרמנים, ניצלו הצרפתים והבריטים כדי ליצור אהדה למלחמת בבריטניה ובארצות הברית. וכתוצאה מכך, יכלו הבריטים והצרפתים לגייס יותר כוחות, ולבסוף גם להביא את ארה"ב להשתתף במלחמה.

אלכסנדר מוקדון, הינו דוגמא מצויינת למצביא ששילב את כל שלושת התנאים. הוא הצליח להכריע את הצבא של מלך פרס. הוא השתמש במשאבי פרס כדי להמשיך במסעות הכיבושים שלו, והוא התייחס לכבושיו, כאילו הוא חלק מהם. הוא דאג לאמץ את אורחות המקום, להקריב קורבנות לאלים המקומיים, ונתן כבוד רב לאוליגרכיות המקומיות. גאוניתו, איפשרה לו לכבוש כמעט את כל העולם הידוע בזמנו.

בחינת הסיכסוך הישראלי-ערבי

כאשר לישוב היהודי לא היה כוח צבאי אפקטיבי, נאלצה הנהגת הישוב להשיג שטחים ומשאבים באמצעות דיפלומטיה. אדמות ערביות נקנו מבעלי ההון והשטחים הערבים. אישורים והסכמות מדיניות הושגו מבריטניה באמצעים דיפלומטים, ולקראת סוף המנדט גם על ידי גרילה וטרור. את הכרת האומות המאוחדות בחלוקה, השיגה הנהגת הישוב באמצעות דמוקרטיה
אך כאשר, הגיע שלב היישום של תוכנית החלוקה, מדינות ערב והפלסטינים התנגדו לתוכנית החלוקה. בהעדרה של יכולת מדינית למנוע את הקמת מדינת ישראל פנו המדינות הערביות והפלסטינים לאמצעי האלים שעמד לראשותם. לאחר קרבות קשים מאד, הצליחה מדינת ישראל לשבור את רצון המלחמה של שכנותיה. היא הצליחה להשיג משאבים ושטח, ו"סייעה" לפלסטינים שחיו בשטחים שנכבשו לצאת/לברוח.

בן גוריון כנראה חש שישראל לא תוכל לזכות בדעת הקהל של 1.2 מיליון פלסטינים (במדינה בה היו 0.6 מיליון יהודים), ולכן יש לשער שהוא דאג "לסייע" לבריחת מיליון פלסטינים, או לפחות דאג שלא ירצו לחזור לאדמות מהן ברחו. בכך בן גוריון והנהגת מדינת ישראל הצליחו לדאוג לשקט יחסי. אך בעיית האיבה נשארה, והיא יצאה אל מחוץ לגבולות מדינה ישראל. אירגוני הפאדיון, ולאחר מכן אש"ף, היו ההתפתחות של הפוליטית-צבאית של השינאה שננטרה לישראל, בליבם של מיליוני הפלסטינים שברחו/הוברחו ממדינת ישראל. עוצמת השינאה רק תלך ותגדל ככל שיעבור השנים, תודות לתלישותם של הפלסטינים בארצות שאליהן הן ברחו. התלישות הזאת התחזקה, כיוון שכמעט בכל מקום שאליו הגיעו הפלסטינים, הם הפכו לעדה של מצורעים.במשך שנים רבות חשבו בישראל  שהתלישות הזאת מקורה בתוכנית מכוונת של המדינות הערביות, אך יש לשער שהסיבה נוסעת יותר מהתליכים טבעיים. אחד הגורמים התורמים לכך, לדעתי, היא חוסר השיוויון וחוסר הדמוקרטיה הקיימת בארצות ערב. במדינות הללו בהן השלטון מתבסס על אליטה צרה של בעלי ברית, מהווים הפלסטינים קבוצה המאיימת על השלטון. את התממשות האיום הפלסטיני היה ניתן לראות בירדן, שלפני ספטמבר 1970, שם איימו הפלסטינים על השלטון הבדאווי/האשמי. לאחר שהנהגת הפלסטינים גורשה מירדן ורוח המהפכנות הפלסטינית רוסקה, עברה הסכנה הפלסטינית למדינה פרו-מערבית חלשה. בתוך חמש שנים, הובילו הפלסטינים את לבנון למלחמת אזרחים. כוחם בלבנון נחלש רק לאחר שבמלחמת לבנון הראשונה, הצליח צה"ל לגרש את הנהגת הפלסטינים מלבנון.

ב-1967, לאחר שישראל כבשה את סיני, יהודה, שומרון והגולן, נוצרה מצב חדש. הפעם החליטו קברניטי המדינה, אשכול ודיין, כי האוכלוסיה הפלסטינית תשאר בשטחים שנכבשו. מקובל לאמר כי דיין האמין שהפלסטינים ירצו לגור בישראל. הוא האמין כי התנאי השלישי של קלוזוביץ' יתממש, רק בגלל שאנו מדינה מפותחת ודמוקרטית. הוא האמין שהפלסטינים יסתכלו על אחיהם שבתפוצות, ומיד יבינו שעדיף להם להיות חלק ממדינת ישראל. על אשכול אומרים כי הוא האמין שיו"ש הם רק פיקדון, שנועד להחזרה לירדן, לאחר שיושג הסכם שלום. שניהם טעו. ירדן לא רצתה ביו"ש. גם כך היה עליה להתמודד עם רוב פלסטיני גדול ומאיים. הפלסטינים לא הסתכלו על אחיהם, אלא דווקא אל הפערים בינם לבין היהודים, ואל ההתיחסות הנצלנית והאגרסיבית של מעסיקיהם היהודים.

ב-1987, לאחר 20 שנים ללא זכויות דמוקרטיות, התפרצה מרידה אזרחית, שבסופה הכירה הממשלה הנבחרת הישראלית בצורך להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. נחתמו הסכמי אוסלו, והכוח הפלסטיני (אש"ף) שיצא מלבנון וגלה לטוניס, חזר ב-1994 ליש"ע.

ממשלת ישראל האמינה שאם הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יש"ע, יפתר הסיכסוך, ושלום יגיע לאזור. מסיבות מורכבות שבוודאי יהיו רבים שיחלקו עליהן, הפתרון שהציעה הממשלה נכשל. ב-1995 התחילו הפלסטיניים לייצר פיגועים גדולים נגד אזרחים. קשה לקבוע מה הסיבות האמיתות שבגללן הפלסטינים פנו לאלימות. יש כאלו שטענו כי ישראל לא עמדה בהסכמים. אחרים יגידו שהפלסטינים אינם מתכוונים להסתפק ביש"ע ופונים להשמדתה של ישראל, והקמת מדינה פליסטינית במקומה. אני חושב שאש"ף הוכיח כי בכל מקום אליו הלך, הוא הכיר רק דרך אחת. דרך המלחמה. בירדן, ובלבנון אש"ף היה גורם חתרני שניסה להשמיד את המדינה בה פעל. אני חושב שבגלל  הדיקטטורה והשחיתות העצומה שהתקיימה בתוכו, הוא יכול היה להתקיים רק במצב של מלחמה. מלחמה, כידוע היא המגן הטוב ביותר של הדיקטטור המושחת.

בדצמבר 2006, התגלתה השחיתות של הפתח (הארגון שהמשיך את אש"פ) במלוא מערומיה, והפתח התרסק בקרב מול החמאס בעזה. בגדה שרד הפתח, כנראה תודות להגנתה של ישראל.

המדיניות המוצהרת של החמאס, היא השמדת מדינת ישראל. זהו ארגון דתי רדיקלי שהאידאולוגיה שלו מניעה אותו למלחמת חורמה בישראל. השאיפה של החמאס היא להשמיד את ישראל. בדרך להגשמת המטרה הוא אינו בוחל בשום אמצעי, גם לא פגיעה באוכליסיותו הוא.

הסיכסוך בעזה
אירגונים בעלי אופן דתי-רדיקלי אינם ניתן להכנעה בקלות.

אם נחזור לעקרונות המלחמה של קלוזוביץ', הרי שהשגת התנאי הראשון (שבירת  הכוח הצבאי) הופכת כמעט למשימה בלתי אפשרית. לוחמי ומפקדי החמאס חמושים באידאולוגיה מעוורת המקדשת את המוות. אידאולוגיה כזאת שירתה את היפנים במלחמת העולם השניה. רק שתי פצצות אטומית הצליחה להכניע את היפנים. במידה רבה גם גבלס והיטלר הצליחו לייצר אדאולוגיה קיצונית שלא היה ניתנת להכנעה. רק כיבוש מוחלט וריסוק מוחלט של השלטון ותהליך של דנצפיקזציה איפשר את החזרת גרמניה להיות חברה נורמלית בין האומות השפויות.

ישראל מעריכה שהלחץ הבינלאומי לא יאפשר לבצע כיבוש מוחלט של עזה, הדרוש לתהליך דה-חאמסיזציה. ישראל גם למדה שאין לה את היכולות לרכוש את דעת הציבור הפלסטיני. שתי סיבות אלו הן סיבות טובות שבגינן כיבוש עזה מחדש לא יהיה מהלך נבון.

ולכן ישראל פונה לשיטה מאד בעייתית של הכנעת כוח הרצון להילחם. הדרך שישראל בחרה היא פגיעה מסיבית בחמאס ובאזרחי עזה, על ידי מבצעים קטלניים והרעבת האוכלוסייה. ממשלת ישראל מעריכה כי הרעבת האוכלוסיה תצליח להפריד בין שלטון החמאס לאזרחיו. אלא שלהערכתי שלטון המובל על ידי אידאולוגיה קיצונית, שיש לו מערכת חינוך משלו, שליטה בתקשורת ויכולת לדכא מרידות באלימות, לא יושפע מדעת הקהל. החמאס יוכל לשלוט בעזה, גם חרף אי-שביעות רצון של האוכלוסיה הנשלטת. גרמניה הנאצית לא הוכרעה בגלל הרעב שבריטניה כפתה עליה. לרוסיה הבולשביקית נדרשו 72 שנים כדי לקרוס. משטרים דיקטטורים עם אידאולוגיה קיצונית קורסים רק לאחר שהשחיתות הפנימית, שנובע מהקיצוניות שלהם ומהדיקקטורה שלהם מכריעה אותן. נדרשות עשרות שנים עד ששלטון דיקטטורי מאבד מכוחו בגלל שחיתות.

התוצאה היא שללא מבצע כיבוש מוחלט ותהליך דה-חמאסיזציה, אנו עומדים לסבול במשך עשרות שנים, מהפגזות ערינו, וממבצעים חוזרים שינסו לרסן את החמאס.

פתרונות אפשריים לסיכסוך

בגלל האידאולוגיה הרדיקלית של החמאס, קשה להעריך שהחמאס יהיה מעוניין בשלום אי-פעם. הפת"ח שפיו דיבר שלום ב-1994, ידיו דיברו מלחמה. הדבר יהיה נכון עוד יותר לגבי החמאס.
למעשה הדרך העיקרית שעומדת לפנינו, בשיטות המלחמה הקלאסיות, היא להפוך להיות הקורבן. לדאוג שהעולם יראה בנו את הקורבן, ואז לייצר קואליצה עולמית שתתמוך במבצע צבאי שיביא להכרעת החמאס פעם אחת ולתמיד.

כדי להצליח בכך, עלינו לספוג הפצצות הולכות ומתגברות. לספוג עשרות ומאות הרוגים, ולספר את הסיפור בצורה אפקטיבית בעולם. לצבור אהדה, ולהסביר עד כמה החמאס הוא אירגון מפלצתי. ורק אז להכות מכה אחת כואבת,לכבוש את עזה. להעביר אותה תהליך של דה-חמאסיזציה. ולבנות יחד עם הפלסטינים, האיחוד האירופי וארה"ב מנהיגות פלסטינית דמוקרטית אמיתית.

די ברור שאין אף ממשלה שתהיה מוכנה לעבור כזה תהליך, ואין עם שיהיה מוכן לספוג כל כך הרבה אבידות. יותר מזה, נראה כי ההסברה הישראלית היא משענת קנה רצוץ. ולכן נידונו לעשרות שנים של מלחמה מתמשכת עם החמאס, בה אנו נראה הרשעים, החמאס הטובים. המלחמה תסתיים כאשר השחיתות הפנימית של החמאס תכריע אותו. עלינו רק לקוות שהשחיתות הפנימית שלנו לא תכריע אותנו קודם לכן.

דרך אחרת שניתן לנצח באמצעותה היא הקמת מערך מיוחד המורכב מיחידות מיוחדות, שב"כ ומוסד, שיפעל בצורה סמויה כדי להכריע בתהליך מתמשך או במכה בודדת את שלטון החמאס. תהליך כזה ידרוש ניטרול מידי של שדרות מנהיגות החמאס, ויצירת שלטון ערבי דמוקרטי חלופי. אבל כדי להרים כזה מבצע צה"ל, המועצה לבטחון לאומי, השב"כ והמוסד צריכים לעבור סידרה ארוכה מאד של שיפורים ביכולות הפיקודיות, הטקטיות, האסטרטגיות והמדיניות.

* Clausewitz, Principles of war, first page of Chapter 3.

חברים, שבוע טוב.

בשעה 11:30, ישבנו בחדר אוכל של קיבוץ קרוב לרצועת עזה.  לפתע נשמעה סדרה של התפוצצויות מרוחקות אך חזקות. תושבי הקיבוץ, הרגילים לבומים של הקאסמים, חשו שהבומים הללו היו שונים מן הרגיל. כיוון שהקיבוץ הוא קיבוץ שומר שבת, לא יכולנו להתעדכן. לאחר כמה דקות אחראי הביטחון דיווח כי הבומים החזקים היו הפצצות של חיל האויר, ואנו צפויים למטח קאסמים בזמן הקרוב.

כמלומדים ויודעי דבר, אנשי הקיבוץ המשיכו בארוחתם. לאחר ברכת המזון התפזרנו לבתים, וחיכינו להפצצת הנגד. ואכן במהלך השבת נחתו סביב הקיבוץ כ-4 קסמים. לא היתה פאניקה, רק תרגולת רגועה של כניסה למקומות מוגנים ברגע שנשמעה הכריזה "צבע אדום". מיד לאחר שמיעת קול ההתפוצצות הקאסם, חזרנו לשגרה.

ברגעים אלו נופלים באיזור קאסמים, ונשמעים צבעים אדומים.

שבוע טוב לכם,

טל, מקיבוץ אי-שם ליד גבול עזה.

לאחרונה מצאתי אגרגטור בלוגים מעניין מאד העוסק בנושאים בין-לאומיים – Global Voices. בין יתר הבלוגים יש כמובן בלוגים העוסקים בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, וכרגיל, הפלסטינאים משיגים אותנו גם שם .

מי שעורך את הבלוגים הללו מקפיד על כך שהדיון לא יהיה מתלהם, ולכן נוצר דיון מאד מעניין באתר. אלא שהתבוננות באתר, מראה שהישראלים כרגיל לא מבינים מהי תקשורת, וכיצד לקדם את ההסברה הישראלית. אנחנו נוטים להתנצחויות להתבכינות, לצעקנות ולנאומים מאשימים. ואנחנו לא מבינים שמולנו יושבים בני אדם שאין סיכוי שבעולם שיקשיבו לנו אם נמשיך לדבר בצורה כזאת. גם אם לא נשכנע את הפלסטינים והערבים, עדיין יש באתר לא מעט מאזינים ופעילי שלום מהעולם, שניתן להשפיע על ראיית העולם שלהם, אם רק נדע איך לדבר ולהציג את עמדתנו.

מניסיוני (ומהבנתי בפילוסופיה של הידיעה) יש מספר תנאים בסיסים שיגרמו לאנשים להקשיב לכם.

1. האגו הוא המרכיב החשוב ביותר בשיחה. אם תעליב, תפגע תצעק וגו', אתה פוגע באגו של בן השיח שלך. לכן, לא בין השיח שלך, ולא הקהל מסביב יקשיבו לך. אסור לך לזלזל באינפורמציה שבן השיח שלך מביא. הרבה פעמים אנשים רואים באינפורמציה שהם מביאים אות לאמינותם. אם אתה תוקף ואומר משפט כמו "מה שאמרת כרגע הוא שטות", אתה פוגע באגו של בן השיח… וכאן תגמר השיחה. לכן, צריך לזכור…. תמיד אהבה, תמיד כבוד….ותמיד לחלוק בצורה מנומסת ולא פוגעת. רק כך יש סיכוי שמישהוא יקשיב לכם.
2. הביאו עובדות, ופחות טון דמגוגי ומתנשא. קהל אוהב להאזין למי שמדבר ברגיעה על עובדות, ומאפשר לקהל להאזין בשקט ולחשוב בעצמו על המידע שהוצג לו. תן לקהל את הכבוד המגיע לו (אגו… כבר אמרנו?)
3. תלמדו היסטוריה, תקראו הרבה ספרים… זאת לא בושה…. זה יפתח לנו את הראש, ילמד אותנו כמה לקחים שנמצאים בהיסטוריה (וכאלו לא חסרים), ולבסוף זה הכלי העיקרי להבחין את עצמך מעדת צועקי הסיסמאות. רק כך יש סיכוי שאנשים נבונים (שיש להם השפעה סגולית גבוה בבלוגוספירה) יקשיבו וישתכנעו.
4. אל תתבישו להודות במה שנראה לכם כשגיאה של ארצכם או שלכם. כולנו בני אדם. כולנו טועים.
5. תלמדו מבני השיח שלכם. גם הם מביאים חוכמה, לא רק אתם.
6. תלמדו אנגלית (אני מודה שיש לי בכך בעיה)… זאת השפה הבינלאומית, ובלעדיה לא תתכן תקשורת והבנה כלל-אנושית.
7. תיצרו קשרים חברתיים, גם עם בלוגרים ערבים. חברות ואהבה הן בסיס טוב לעבודה משותפת.
8. תלמדו להציג את הצד הישראלי. אנחנו, הישראלים כל כך מתוסבכים, שאנחנו נותנים לכל אחד להגיד לנו עד כמה אנו טועים…. הגיע הזמן שנבין מה אנו עושים כאן, ולמה יש לנו זכות להתקיים במקום הזה…(אבל זה דורש דיון אחר… מאד מאד מעמיק)

שלכם,

טל