מבט פילוסופי

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

- ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

- יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:

המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:

אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

אני קורא את ספרו של צ'ר'ציל על מלחמת העולם השניה. זוהי סדרת ספרים עבי כרס (שישה כרכים, שכל אחד מהם מכיל בין 600 ל-800 עמודים). הספרים מלאים במכתבים שצ'ר'ציל כתב בזמן המלחמה למנהיגים, ובפרשנות של צ'רצ'יל לארועים.

כרגע אני נמצא בסוף 1944, תחילת 1945. ארוע מעניין שתפס את עיני, קשור מאד למתרחש כיום. הארוע קשור לקומוניזם ולדמוקרטיה ביוון.

הסיפור מתחיל ב-1941, כאשר הגרמנים כבשו את המדינות הבאלקניות. הבריטים שהיו בקשרי ידידיות עם יוון, ניסו לסייע ליוונים במניעת הכיבוש. במבצע נועז הם לחמו יחד עם הצבא היווני כנגד הגרמנים, אך נכשלו במשימתם. לאחר הכיבוש הגרמני, קשרי החברות בין העמים לא נקטעו. הבריטים סיעו למחתרות היווניות וגם למחתרות אחרות בבלקן להתמרד כנגד הגרמנים, וארחו את הממשלה יוונית הגולה בלונדון. הבריטים סיפקו למחתרות נשק וקצינים שסייעו בהדרכה ותיאום.

המחתרות היווניות וגם המחתרות היוגוסלביות, היו מורכבות בתחילה ממחתרות לאומיות ומחתרות קומוניסטיות. אך תוך כדי הקרבות, הוכיחו המחתרות הקומוניסטיות, יכולת לחימה ועיקשות גדולה יותר. ובמהלך המלחמה, היו אלו המחתרת הקומוניסטית של טיטו ביגוסלביה, וה-ELAS , הקומונסטית ביוון, ששרדו את הגרמנים והיוו להם יריב אכזר ומטריד.

בסוף 1944, כאשר הצבאות הרוסים התחילו לחדור לאזור הבלאקנים, נאלצו הגרמנים לנטוש את יוון ולברוח צפונה, לפני שהמכבש הרוסי יקטע את דרכי הנסיגה שלהם.

מיד עם נסיגת הגרמנים באוקטובר 1944, חדרו כוחות בריטים ליוון והשתלטו על אתונה. הבריטים הביאו לאתונה את הממשלה היוונית הגולה, וקיוו ליצור במקום דמוקרטיה. אלא שבמהרה נתגלעו פערים גדולים בין מחתרת ה-ELAS הקומוניסטית, לממשלה הגולה. ה-ELAS לא הסכימו לקבל את הממשלה הגולה, והתפתחו קרבות רחוב שבהן ניסה ארגון הגרילה לכבוש את אתונה. חטיבה בריטית נלחמה ב-ELAS, ומנעה את השתלטותו.
במהלך הקרובות, הופעלה אחת מסוגי הלחימה שבה הצטיינו הקומוניסטים מאז ומעולם. השיטתה הלחימה נקראת תעמולה. פעילים קומוניסטים ברחבי העולם המערבי, התחילו להפיץ בתקשורת מידע, כאילו בריטניה מונעת מכוחות דמוקרטיים לשלוט ביוון. העיתונות בארה"ב הביעה שאט נפש ממעשי בריטניה, וגם בבריטניה היו גורמים שמתחו ביקורת קשה על צ'רצ'יל וממשלתו.

תעמולה, היא כלי נהדר לשיבוש יכולת המחשבה של הציבור. היא יכולה להציג שחור כלבן ולבן כשחור. עוד לפני מלחה"ע ה-2, השתמש גבלס בתעמולה כדי להשקיט את העולם המערבי, ולהרדים את המדינות שוחרות החופש. הנאצים הציגו את עצמם כעם שוחר שלום, שרק מחפש להשיב לגרמניה את כבודה ואת השטח שנלקח ממנה במלה"ע הראשונה. כיבוש השטחים הגרמנים באלזס-לורן, צ'כוסלובקיה, סיפוח אוסטריה וכיבוש דנציג, תוארו כמהלכים שנועדו לשחרר את המיעוטים הגרמניים. תחת מעטה ה"שלום", הסתירו הגרמנים מכונת מלחמה תאוות כוח ושלטון, שהפכה לאחד המשטרים האכזריים ביותר.

גם מכונת התעמולה הקומוניסטית, הצליחה להסתיר אמת מטרידה מאד. האמת, שכמעט בכל מקום בו הושלט שלטון קומוניסטי, מעט מאד דמוקרטיה, אם בכלל התקיימה. ברוסיה, התקיימו גלי טיהורים , ומיליונים רבים מצאו את עצמם מוצאים להורג, או סתם מתים במחנות, או ברעב. בסין מתו עשרות מיליונים ברעב, כתוצאה מרפורמות כלכליות שערך מאו טסה-טונג. הרפורמות התאפשרו, כיוון שסין היתה הדבר הכי רחוק מדמוקרטיה. היא היתה ועדיין הינה דיקטטורה ענקית. בקמבודיה, הביאה המהפכה הקומוניסטית את שלטון הקמר רוז', הרצחני, שרצח כמליון וחצי איש, רק בגלל שנחשדו בהיותם "משכילים".

הקומוניזם שעקרונותיו הבסיסים מדברים על שיוויון מלא בין בני אדם, הוביל לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20, לשלטון דיקטטורי, שבו אדם אחד יכול היה להחליט על מחיקת חייהם של מיליונים. להערכתי, לאורך ההיסטוריה מעולם לא התקיימו משטרים כה נוראים וכה דיקטטורים כמו המשטרים הקומוניסטים.

אבל באותה תקופה, של 1944, עדיין האמינו האמריקאים וגם בריטים רבים, שקומוניזם שווה לדמוקרטיה. הם ראו את הפלישה הבריטית, ואת המלחמה באתונה, כניסיון של בריטניה למנוע מהיוונים שלטון דמוקרטי.

נשאלת לכן השאלה, כיצד יכולה דעת הקהל להבחין בין אמת לשקר? בין דמוקרטיה אמיתית, לבין משטר שקר המתחזה להיות דמוקרטיה.

בנאום שנשא בפני הפרלמנט הברטי ב – 8 לדצבר 1944, ניסה צ'רצ'יל ללמד את בני ארצו, כיצד מבחינים בין דמוקרטיה אמיתית לדמוקרטיה מזוייפת:

"תנו לי להציג לפני הבית הזה את האשמות שטוענים נגדנו… שאנו משתמשים בכוח הצבאי של הוד מלכותו, כדי לפרק מנשקם את ידידי הדמוקרטיה ביוון [ה-ELAS]… ולדכא את התנועה העממית אשר סיעה בהבסת האויב. …

השאלה שצריכה להישאל… היא מי הם חברי הדמוקרטיה, ואיך צריך לפרש את המילה דמוקרטיה? הרעיון שלי על דמוקרטיה הוא שהאדם הפשוט, הצנוע, הרגיל, זה משיש לו אישה ומשפחה, שהולך להילחם למען ארצו כאשר היא בצרות, הולך להצביע בזמנים המתאימים ושם את ההחלטה שלו בפתק ההצבעה, איזה מועמד הוא רוצה שייצג אותו בפרלמנט – הוא יסוד הדמוקרטיה. וגם חשוב שבדמוקרטיה, האיש הזה או האישה הזאת לא יפחדו, ושלא יפחידו אותם. הם צריכים לשים את הפתק בסודיות מוחלטת, מבלי שאיש יודע מה הם הצביעו. ואז הנציגים שנבחרו יכולים להיפגש ולהחליט איזה ממשלה הם רוצים ואף איזה שלטון הם רוצים. אם זאת דמוקרטיה, אז אני מצדיע לה.

…אבל אני מרגיש די אחרת לגבי דמוקרטיות רמיה. דמוקרטיה שקוראת לעצמה דמוקרטיה בגלל שהיא שמאלית. נדרשים כל מיני דברים כדי ליצור דמוקרטיה, לא רק שיהיו בה אנשי שמאל או קומוניסטים. אני לא מסכים שמפלגה תקרא לעצמה דמוקרטיה, רק בגלל שהיא מתקרבת יותר ויותר לאלמנטים שמאליים-מהפכניים. אני לא מקבל מפלגה כדמוקרטית, רק בגלל שהיא נעשת יותר אלימה, ככל שהיא יותר קטנה.

לכולנו צריכה להיות יותר כבוד לדמוקרטיה, ולא להשתמש במילה בקלות רבה מידי. הדבר האחרון שדומה לדמוקרטיה, הוא חוק ההמון, עם כנופיות של גנגסטרים, החמושים בנשק קטלני, המפלסים דרכם למרכזי ערים. תופסים נקודות משטרה, ומרכזי שלטון ומייצרים שלטון טולטליטרי ביד ברזל ובצעקות המוניות….

…אל תתיחסו אל דמוקרטיה בצורה כה מזלזלת. אל תתנו לנו להתייחס אל דמוקרטיה, כאילו היתה רק עניין של תפיסת שלטון והוצאה להורג של אלו שאינם מסכימים איתך. זאת האנטיטזה של הדמוקרטיה.

(Churchill S.W. (1953) The second world war, vol.6 pp. 293-295)

צ'רצ'יל אמר את הדברים הללו לפני שהמערב תפס את גודל האיום של הדיקטטורות הקומוניסטיות. בשנים 1949 ועד סוף שנות ה-80, יחלוף בעולם גל של ממשלות קומוניסטיות. רובן יציינו את השם "דמוקרטיה" בתוך שמן, ורובן אם לא כולן, תהפוכנה למשטרים דיקטטורים רצחניים, שיחסלו כל מתנגד או כל מי שיחשד כמתנגד. בממשלות הללו, לעם לא תהיה יכולת להביע את דעתו, לא כל שכן, להשפיע.

צ'רצ'יל זיהה את הסכנה שבמשטרים הנאציים-פאשיסטים, עוד לפני ששאר חבריו משמאל התעוררו. הוא גם זיהה את האיום הקומוניסטי, עוד לפני שחבריו בעולם המערבי זיהו את האיום הממשמש ובא. הוא השאיר לנו כלי איבחוני מצויין לראות מי היא דמוקרטיה, ומי היא דמוקרטיה-מתחזה.

ועכשיו אני מבקש מכם, הסתכלו על הברכיים הירויות של מתנגדי החמאס, ותגידו לי אם זאת דמוקרטיה, כפי שחושבים רבים מחבריי בשמאל, או שמא זאת דיקטטורה? הסתכלו על המעצרים הליליים של הפת"ח והטיפולים השקטים, שהעניקו חוקרי הפת"ח למתנגדיהם, ותגידו לי אם זאת דמוקרטיה?

אני חושב שגידלנו כאן דיקטטורה, וחבריי משמאל (בעיקר באזור חד"ש), שוב מפספים כאן משהו.

והשאלה שעדיין נשארה בלתי פתורה ומאד מציקה, היא איך חלום אוטופי כמו הקומוניזם, הפך לחלום בלהות? ואיך הקומוניזם, משתף פעולה עם משטרים אפלים?

שואל ולא יודע

ואם כבר בעיניני משחקים פוליטים, הנה משחק פוליטי מעניין נוסף.

10 נקודות למי שינחש נכונה מי כתב את המילים הללו:

רמז: האיש הוא דמות מוכרת מאד

חברים יקרים,

אנא פנו לעצמכם חמישים דקות מחייכם, וצפו בהרצאה הבאה. יכול להיות שאלו יהיו חמישים דקות משמעותיות מאד.  הבחורה (בידג'יט) היא ערביה נוצריה מלבנון. היא מציגה את מבצע ליטאני ומלחמת לבנון הראשונה מפרספקטיבה שרובינו אינם מכירים כלל.

להרצאה של ברידג'יט
ועכשיו, אחרי שראיתם את הסרטון, תנסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות:

1. האם כל מעשינו רעים, כפי שכמה אנשי השמאל מבינינו נוטים לחשוב?
2. האם המציאות מורכבת יותר ממה שחשבנו?
3.  ובכלל מה דעתכם?

מחשבות מענינות,

טל

בשום מקום בספרי המלחמה, לא כתוב על הפסקת אש חד צדדית. במלחמה עליך להביא את האויב שלך לכניעה. ואם לא לכניעה, לפחות לגרום לו לבקש הפסקת אש בתמורה לעמידה בדרישות שאתה מציב לו. אבל אף אחד מהדברים הללו לא קרה במבצע "עופרת יצוקה".

היום לפנות בוקר, הקבינט החליט על הפסקת אש חד צדדית, שלאחריה צה"ל ישאר ברצועה. באמת שאני משתדל, אבל אינני מבין את המהלך הזה. אולמרט טען שכל יעדי המבצע הושגו. בטח שהם הושגו. אם מראש לא מגדירים יעדים ברורים, אז כל יעד הוא בר השגה. אולי ההתגיסות הבינ"ל, שהציגו ראשי אירופה, היא חלק מהישגי המבצע. אבל הנזק התדמיתי שהמבצע יצר בדעת הקהל העולמית לישראל הוא גדול מאד, וגם שיתוף הפעולה נראה יותר כמשהו מהשפה אל החוץ. כמו בדרום לבנון, או בכל מקום אחר בו האו"מ או כוחות בינ"ל קיבלו אחריות על ביטחון באיזור, לבטחון הזה לא היתה שום משמעות.

אז לא ברור בדיוק מה מטרת המבצע. לא נראה שהחמאס, מבחינה מנטאלית יוותר על המאבק בישראל בעקבות המבצע. גם במבצע "חורף חם" שקדם ל"עופרת  יצוקה", העזתים נפגעו קשה (198 הרוגים), אבל זה לא הפריע להם לחדש את האש בהזדמנות הראשונה.

דבר אחד בטוח, המבצע שיפר את מעמדו של אהוד ברק בבחירות. ואם תרשו לי להביא מדבריו של מקור אמין, ששמע יועצת בחירות של ברק, ד"ר במדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן. אותה יועצת השתחצנה בפני המקור, שהיא יעצה לברק לצאת למבצע, כדי שהוא יקבל 7 מנדטים בבחירות.

אם אכן מה ששמעתי נכון, ואם חס ושלום ברק הקשיב לאותה יועצת, הרי שיהיה בכך לתת הגיון, להתנהלות המבצע הזה. אם זה כך, מעניין מה יהיה להוריי החיילים ההרוגים לאמר לברק ולאותה יועצת, שבזכות מותם של בניהם, הוא קיבל 7 מנדטים. אני מקווה שלמיקאוולי אין תלמידים גם במאה ה-21.

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. יש כאלו הקוראים להפסקת המלחמה ויוצאים להפגנות, ויש כאלו שטוענים שאסור לצאת להפגנות. הדיון הציבורי אכן מתקיים במהלכה של המלחמה. אני אישית חושב שאם אנו אזרחים במדינה דמוקרטית, רצוי מאד לקיים דיון גם במלחמה. הדיון, אם הוא נערך נכון, יכול דווקא לחזק את הציבור בטווח הארוך. דיון נכון יוצר קונצנזוס רחב, ונותן גב רחב יותר לממשלה.

הבעיה שלנו היא שאיננו יודעים, להבנתי, לנהל דיון נכון. קשה לנו לנהל דיונים בין שני אנשים, ובוודאי קשה לנו יותר לנהל דיון בין מיליונים. הבעיה של דיון בין מיליונים העסיקה אותנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. ניסינו לפתח כלי שבאמצעותו ניתן לנהל דיונים רציניים בציבור גדול מאד. היו לנו הרבה לבטים כיצד ניתן לבנות כלי כזה. במהלך הזמן הלכה והתגבשה תפיסה לגבי הדרך המיטבית לנהל דיון כזה. אופי הדיון הזה שמבוסס על ויקימדיה ככלי לאיסוף המידע הציבורי וכבסיס לדיון הציבורי נקרא "ויקידיון".

המלחמה והדיון הרב שמתעורר סביבה וסביב ההקונפליקט הישראלי-פלסטיני, היוו זרז להשקת גירסאת הבטא של הויקידיון. הנה מצגת ראשונה שמסבירה כיצד ניתן לנהל דיון כזה.

(אני מתנצל על הקול הלא רדיופוני שלי… אינני קרין, אלא סתם דמוקרט שרוף)
[gv data="Vt7trEP-fxE"][/gv]

 כיצד אם כן ויקידיון עובד?

לויקידיון יש כרגע שלושה חלקים תקשורתיים עיקריים ואלמנט תרבותי חשוב שנקרא תרבות הדיון. שלושת החלקים הם הפורום, הפייסבוק והויקידיון.

פורום

הפורום משמש כמרכז לסיעור מוחות וכבמה חברתית ראשונית לחיבור בין אנשים (בסוף דיון נעשה בין אנשים חברותיי, ואין לשכוח זאת).

הפייסבוק

תפקיד הפייסבוק הוא לאגד אנשים מרחבי הרשת למקום אחד. לאפשר להפיץ את הבשורה ולשלוח הודעות לכולם פעם בכמה זמן (עדיף בתדירות של שבועיים ויותר, אם בכלל). זה גם מקום לחלוק רעיונות כללים.

הויקידיון

הויקידיון הוא לב ליבה של הידיעה הציבורית. שם מרוכזים הדיונים מכל רחבי הרשת. בגלל אופיה המשתף של הויקמדיה, כולם יכולים להכניס מידע על פי נושאים, מכל מקום ברשת. המידע מוצג כך שבתחילת הדף קיים הסבר של הדיון עבור משתמשים חדשים, ובהמשך ישנם קישורים לבעלי הדעות השונות. היתרון של הפורמט הזה הוא שהוא מאפשר להמשיך את הדיונים לאורך זמן. אם לדוגמא יש מישהו שטוען טענה שאינך מסכימה לה. את יכולה למצוא בויקידיון קישור לפוסט/תגובה של הכותב, ואת יכולה לפנות לכותב ולהמשיך לדון איתו. במהלך הדיון תוכלו שניכם להשכיל מזוויות הראיה השונות של הבעיה, ואם תגיעו להסכמה, תוכלו להוסיף אותה לחלק העליון של הדף בתור סיכום.

לדוגמא, אם את חושבת שמדינת ישראל עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי להגיע להסכם שלום, ואת מגלה שמישהו כתב שישראל לא עשתה הכל, ואף פגעה בפלסטינים (קישורים שכבר מופיעים בויקידיון). תוכלי להיכנס אליהם לבלוג, לקרוא את דעתם המנומקת, ואחר כך לדון איתם. אם תגיעו למסקנה משותפת, תוכלו לאחר מכן להגיע לראש הדף ולתקן מ- "ישראל עשתה כל אשר דרוש" ל-"ישראל והפלסטינים הפרו הסכמים. ההסכמים שהישראלים הפרו הם … והפלסטינים הפרו הסכמים כאלו… וכיוב'". ניתן כמובן לקשר מתוך הטקסט למקורות שמראים את הפרת ההסכמים. את כמון יכולה לפתוח בלוג משל ולבסס שם את טענותיך, ולקשרם לויקידיון. כך אנו יכולים להעשיר את הידע האישי שלנו, וגם את הידע של הקוראים האחרים שקוראים את הטקסט המתומצת.

תרבות הדיון

זהו הכלי המרכזי בכל דיון. בלעדיו לא יכול להתקיים דיון פורה כלל. אם נקפיד על כבוד האחר, נקפיד להקשיב ולדבר/לכתוב בניחותא, בתוספת דוגמאות,נעשה את מלאכתנו טוב יותר. את הכלל הזה אפשר לתמצת בפשטות לכלל עתיק מאד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל חשוב בכל תורה".

המשך הפרויקט

ויקידיון הוא פרויקט ניסיוני ראשוני. כל עצה תתקבל בברכה. אתם מוזמנים לכתוב אותה כאן אצלי בתחתית הפוסט, או בדף הקהילה של הויקידיון.

אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות לדף העזרה או לשאול בדף עזרת הגולשים.

עזרה וסיוע בפיתוח הדיון והפרויקט.

אנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד בויקי, כדי לסייע בעיצוב מהיר ויעיל של הויקידיון. אתם מוזמנים לפנות אל טל ירון (tal @ kol1.org), או לגשת לדף הקהילה ולהציע את עצמכם לעזרה (או כמובן לפעול באינטואטיביות בתאום עם הכותבים האחרים).

הפצה של הרעיון -  הדיון הציבורי הזה, יכול להערכתי לתרום רבות לחברה הישראלית, אם נא מצאנו חן בעיניכם, אנא הפיצו את הרעיון. ניתן להפיץ את המצגת שבפוסט הזה, או את הקישור לפוסט הנוכחי. אתם כמובן יכולים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, ולהזמין את חבריכם.

ביקורת ועצות  - הכי טוב שיש…. נשמח לקבל אותן כאן או בגוגלגרופ (זהירות, ההרבה דואר) או בפורום של התנועה לדמוקרטיה ישירה

שתהיה לנו דמוקרטיה טובה,

טל ירון,

מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

ועוד התפפתחות בהבנת הויקידיון…ויקידיון-פעולה

[gv data'"http://www.youtube.com/watch?v=Cs_gOYyhC-k"][/gv]

המלחמה תופסת תאוצה, וזה הזמן לנסות להבין את הכוחות הפועלים במלחמה. בפוסט הנוכחי אנסה להסביר את ההתרחשויות בעזה, לאור תורת המלחמה. בבהמשך אנסה לבחון כיצד נוכל למצוא פתרונות לבעית הסיכסוך.

בפעם שעברה כתבתי על שלושה תנאים הכרחיים לניצחון, שאותם הציע קלאוזוביץ':

1. הכנעת הכוח הלוחם של האויב
2. השגת המשאבים מהאויב.
3. הכרה בליגיטמיות של ריבונות המדינה המנצחת על ידי תושבי המדינה המפסידה.

בשלב הנוכחי של המלחמה אנו מבקשים להשיג את התנאי הראשון. קיימות דרכים רבות להכניע את הכוח הלוחם של האויב. הדרך האבסולוטית להכריע את כוח הלחימה של האויב, היא להרוג את כל כוח הלחימה של האויב. בפועל דבר כזה כמעט ולא קורה כיום (בעבר, בזמן התנ"ך היה נהוג להרוג את כל הזכרים בעיר המפסידה, כדי להשיג את תנאי 1). בפועל, כוח הלחימה של האויב נשבר הרבה לפני שכל לוחמיו נפגעים.

אם האויב אינו מוכרע פיזית, מה אם כן מכניע את כוח הלחימה של האויב? אני נוטה להעריך שהסיבה היא בעיקר פסיכולוגית. הסוד להבנת הפסיכולוגיה של כניעת האויב טמון בהבנת הפסיכולוגיה של החייל הבודד או המפקד הבודד.

הצרכים הקיומיים כגורמי הכרעה
חייל ומפקד הם בני אדם וכמו כל בני האדם, הם כפופים לפרמידת הצרכים של מאסלו. על פי הפרמידה של מאסלו, אדם פועל כדי לספק צרכיו. בבסיס הצרכים, קיימים הצרכים הפיזיולוגיים (נשימה, שתייה, אכילה, שינה, בריאות). אי סיפוק הצרכים הפיזיולוגים יפגע קשות בתפקודו של הלוחם והמפקד. זאת כנראה הסיבה לתובנה האינטואיטיבית של נאפוליון שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו". ללא אוכל, החייל מתקשה לתפקד. ללא שינה הוא מאבד מיכולת הלחימה שלו.

חלק גדול מהטקטיקה הצבאית נועד בדיוק כדי להשפיע על צרכים אלו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי ,  הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.

חלק גדול מתכנון הקרבות במלחמה נסוב סביב היכולת לחתוך את קוי האספקה של האויב. ללא אספקה, לחיילים אין אוכל ומים, ורוח הלחימה שלהם נחלשת.

צבאות משתמשים בעתודה רעננה כדי להתיש אויב עייף. ולכן צבאות משתדלים להשתמש בכוחות רעננים כדי למנוע שינה מכוחות האויב. יש מקרים שבהם משתמשים בפעולות גרילה קטנות, כדי לגרום לאויב להיות ערני בלילה, ובכך למנוע ממנו שינה.

הכרעה על ידי השפעה על רמת הביטחון
ברמה השניה של פרמידת הצרכים נמצאים צרכי הביטחון שכוללים את ביטחון תעסוקתי, ביטחון נגד אלימות, בטחון מורלי, בטחון משפחתי ובטחון בריאותי.

צבא שרוצה להבטיח שהחייל ילחם "בראש שקט", צריך להבטיח לחייל פרנסה. אם לחייל לא תהיה פרנסה, הוא יהיה עסוק מידי בטרדות הפרנסה ולא יהיה פנוי למלאכת הלחימה. זאת אחת הסיבות שבצה"ל יש מערך ת"ש (תנאי שירות) שדואג לצרכי חיילים עם קשיי פרנסה.
ביטחון נגד אלימות. רוב בני האדם מעדיפים להימנע מפגיעה אלימה. עיקר עוצמת הלחימה מופעלת כדי לעורר את  החשש הזה. הפגזה ארטילרית, אש מסיבית ונפגעים רבים יוצרים את הפחד אצל חיילי האויב. כאן זהו המקום שבו המלחמה נעשית מכוערת. צ'רצ'יל אמר שהמלחמה היא כמו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומכים אחד את השני באמצעות מפתחות ברזים. עסק לא נעים בכלל. כאן נכנסות תמונות של אלימות זוועתית שהמלחמה מייצרת, והאדם הרגיל לא רוצה להיחשף אליה. יש לא מעט חיילים שראו את זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.

אדם שהיה ברבנות הצבאית במילחמת יום הכיפורים סיפר לי שאת גופות החללים הובילו בחזרה מהרמה בקומנדקארים פתוחים, וכדי שהלוחמים שעולים לרמה לא יראו את הגופות ואת זוועות המלחמה, הסתירו אנשי הרבנות הצבאית את הגופות תחת ענפים.

בטחוןן משפחתי. אחת הסיבות (אך לא העיקרית) להפצצת ריכוזי אוכלוסין היא להחליש את המוטיבציה של הלוחם להילחם. אם הלוחם יודע שכניעתו תביא להפסקת האלימות נגד משפחתו, הוא יעדיף להפסיק להילחם.

הצורך בההשתייכות, בהערכה חברתית ובמימוש עצמי

אלו אלמנטים שמהם מורכב עיקר כוח העמידה. לוחם שמסופקים לו הצרכים הבסיסים, משפחתו מוגנת, והצליח להתגבר על הפחד מהאלימות, עדיין לא יהיה חייל מספיק חזק. כדי לעשותו חזק משתמשים הצבאות הלוחמים באלמנטים חברתיים. אדם יהיה מוכן להסתכן מאד כדי להיות מקובל על חבריו למחלקה. הוא יהיה מוכן לעשות מעשים של חירוף נפש כדי לזכות בהערכת חבריו. חייל יהיה מוכן לצאת אל מול אש האויב רק כדי לא להיחשב פחדן בעיני חבריו.

האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. מיקאוולי, בספרו "אומנות המלחמה", טען כי מרגע שנוצר אי סדר החיילים מאבדים את אומץ ליבם והצבא מתחיל להתפרק. החייל מרגיש כי במהלך הקרב, אין לו על מי לסמוך, אין מי שיגן עליו מפני התקפת האויב. הוא מרגיש חלש, ולכן יברח. על האדם לעבוד בתוך כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, כדי שירגיש את עוצמת הכוח הקבוצתי, וכדי שיוכל לאסוף את האומץ הדרוש למלחמה. כדי לפרק את תחושת הביחד, הזאת, על הצבא ליצור תחושת חוסר לכידות ואף בלאגן בצבא שמנגד.

באנשי פנפילוב, ישנו קטע מרשים בו 700 רובאי הגדוד יורים ביחד בעץ אחד. מעוצמת הפגיעה, העץ נכרת, והאנשים מרגישים את העוצמה שלהם כאשר הם מלוכדים. הביחד הוא חלק חשוב מהמאמץ המלחמתי.

שליטה והגדרת מטרות

כדי לשמור על הלכידות הקבוצתית ועל היכולת להפעיל את הכוח הצבאי כאגרוף מתואם, נדרשת יכולת שליטה. כדי להשיג את התיאום, פותחו מערכות קשר, ואמצעי תיאום אחרים. חלק גדול מאמצעים בהכנעת האויב מיועדים לפגוע ביכולת השליטה וההנהגה. לצורך כך פותחו מערכות לוחמה אלקטרונית שמשבשות את אמצעי השליטה של האויב. כדי להוציא את האויב משליטה התפתח עקרון התחבולה שנועדן לבלב את האויב ולהסתיר בפניו את מצב המציאות האמיתי כדי להטעות את האויב, ולגרום לו לשלוח כוחות למקומות שגויים. תחבולה נכונה תלווה בהתקפה מידית, כדי למנוע מהאויב יכולת להתארגן מחדש ולחדש שליטה. הוצאת הכוח משליטה ומאיזון, הן אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר על פי לידל הארט.

גם הגדרת מטרות נכונה לאורן כל המפקדים הוחיילים יכולים לפעול, היא אמצעי שליטה. אי הגדרת מטרות ברורות, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה, גרם לכך שהמפקדים לא ידעו לכוון את הכוחות שלהם בהתאם למטרות הנדרשות, ולכן נוצרו תקלות רבות במלחמת לבנון השניה.
הסבר המלחמה בעזה לאור תורת הלחימה.

על פניו, עיקר הלחץ מופעל על החמאס. ככל הנראה החמאס איבד מאות לוחמים בימים האחרונים. אזרחיו נמצאים באזור הקרבות ונמצאים תחת איום פגיעה משמעותי. אין ספק שגם אם אין לנו דרך לדעת את זאת ישירות, חיילי ומפקדי החמאס מפחדים כמו כל בן אנוש אחר.

ההפצצה הראשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להכריע את החמאס. יתכן שמסיבות מדיניות, ולצורך הכנת דעת הקהל, הממשלה החליטה לחכות עם הכניסה לעזה. אין ספק שההשתהות איפשרה לחמאס להתאושש ולהתארגן פסיכולוגית, וטקטית נגד צה"ל. יתכן שהסיבה להשתהות היא תיאומים בינ"ל. סיבה אחרת יכולה להיות שבכוונה ניתן זמן לחמאס להתארגן כדי שכמה שיותר לוחמי חמאס יבאו במגע עם  צה"ל וכך ניתן יהיה לגבות ממנו מקסימום נפגעים. אני מאד מקווה שהסיבה אינה חוסר הבנה מספיק בתורת הלחימה (PDF).
סביר להניח שההכנה הזאת של החמאס תאפשר לו להתארגן טוב יותר, ולהתכונן נכון יותר על מנת להסב לצה"ל הרבה יותר נפגעים. יחד עם זאת הבעיה של ישראל אינה צה"ל. צה"ל עצמו יכול ומוכן מבחינת עוצמתו הצבאית לספוג מאות ואלפי הרוגים לפני שישתנה משהו בנחישות העמידה של צה"ל. צה"ל הוא צבא חזק מבחינת כוח העמידה. הבעיה של צה"ל היא שהוא תלוי ביכולת העמידה של החברה הישראלית.
יכולת העמידה הציבורית
במלחמה המודרנית, גם הציבור משתתף במלחמה. הוא צופה בה בטלויזיה ומביע את תמיכתו בלחימה. העדר תמיכה ציבורית ואף יציאה להפגנות, תגרום להתפוררות תחושת העוצמה הקבוצתית בקרב הציבור.
"הביחד", הוא בדיוק מה שדורשים אנשי התקשורת המרכזית והמערכת הצבאית. אם הציבור הישראלי, יפעל ביחד ויתמוך במלחמה, האזרחים ירגישו שיש לישראל סיכוי. הם יתמכו במלחמה. זאת הסיבה, ש"סמולנים", כפי שמגדירים זאת ציבורים רחבים, אינם אהודים בזמן מלחמה. גם אם אנשי השמאל צודקים, יציאה מחוץ לשורה בזמן מלחמה יוצרת תחושה פירוד וחלושה בעם. אי העמידה המשותפת הזאת, גורמת לממשלה ולצבא להבין שעוד מעט תיגמר התמיכה הציבורית, והפוליטקאים יפגעו מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים מצידם, כדי למנוע את הפגיעה האלקטורלית, יפעילו לחץ על הצבא לסיים את המבצע. כתוצאה מכך, אויב חלש כמו החמאס שמצליח לפורר את הציבור, בעצם זוכה פעם אחר פעם להינצל מפגיעה מכריעה.
אין ספק שהבעיה של אי-סולידריות בזמן מלחמה היא אחת הבעיות של דמוקרטיות להילחם באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של דיון ציבורי אמיתי. בישראל לא מתקיים דיון ציבורי כזה. אנחנו אטומים אחד לשני, ואיננו מקשיבים.
כך יוצא שהחברה הישראלית המערבית שנפגעת הרבה פחות מהחברה הפלסטינית, עלולה לסגת מהמבצע, למרות מיעוט הנפגעים היחסי שלה.

הפתרון
הפתרון לכך נעוץ בתהליכים דמוקרטים הנוגעים לסיכסוך, שמנוהלים בין המלחמות. בדיונים אלו עלינו לחפש דרך להתמודד עם בעיות הבטחון, עוד לפני שהן נוצרות. מציאת פתרונות שיזכו להסכמה רחבה, יספקו לצבא ולממשלה גב ציבורי רחב שיאפשר, במידת הצורך מלחמה עיקשת עד הכרעת האויב.

אגב פתרון יפה שמצאתי לבעיה נמצא כאן.

להתראות,

טל

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il