מבט פילוסופי

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשך קריאה

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

מאמר שפורסם בשבוע שעבר ב-Science Express מנסה להגדיר בפעם הראשונה מהי אינטלגנציה קבוצתית, ומה הגורמים שמשפיעים עליה (קישור ל-PDF המלא). החוקרים בחנו קבוצות בגדלים של 2 – 5 משתתפים, במשימות קוגניטיביות קבוצתיות.  הם מצאו כי אכן הקבוצות תפקדו טוב יותר מאשר כל אחד מחבריהם בנפרד, וגם טוב יותר מהחבר בעל ה-IQ הגבוה ביותר בקבוצה. הם מצאו כי סה"כ האינטלגנציה של המשתתפים בקבוצה, או האינטלגנציה של המשתתף בעל ה-IQ הגבוהה ביותר, השפיעו מעט על תוצאות הקבוצות.

להמשך קריאה

טל גלילי הפנה אותי לדיון מרתק שנערך בין אנשי אקדמיה בארץ. הדיון אינו מרתק, בגלל המידע הישיר שנגלה שם, אלא בגלל המידע שהוא חושף על צורת הדיון של אקדמאים מובילי דעות בארץ. והוא יכול להאיר פרקים נבחרים בתרבות הדיון, ומה המניעים שפועלים מתחת לדיון. לפני שנתחיל, ארצה להציג לפניכם את גיבורי הדיון.

ד"ר איריס אגמון - איריס היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון בבן-גוריון. היא גם מהמובליות של הפורום להגנת ההשכלה הציבורית בישראל. היא זאת שכתבה את הפוסט המקורי. כנראה בעלת דעות סוציאל-דמוקרטיות.

פרופ' עומר מואב – הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית.  כנראה בעל דעות ליברליות.

פרופ' עודד גולדרייך – חוקר בבמכון ויצמן במדעי המחשב. כנראה בעל דעות סוציאל-דמוקרטיות

ד"ר יעקב ברגמן – מרצה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית. כנראה בעל דעות ליברליות.

(הערה: מי שאינו מעוניין לעקוב אחר הדיון הארוך, מוזמן לקפוץ ישר לסעיף המסקנות שנקרא "על הקהלת קהלים בסוציאליזם ובליברליזם)

איריס אגמון

הדיון מתחיל בפוסט ביקורת שאיריס כותבת על כתבה בה ראוין עומר. בתחילת הפוסט היא טוענת שלמרות שעומר הוא פרופ' לכלכלה, עדיין הידע שלו אינו מבוסס. כבר כאן, ניתן לצפות באבסורד מסויים בביקורת של איריס. , כיוון שהיא אינה מתמחה בתחום הכלכלה, אלא בהיסטוריה של המזרח התיכון. רצוי ואף ראוי לבקר כל טענה של אדם ללא קשר לרמת הבנת הטוען בתחום, אך כאשר תוקפים טענה של מומחה בתחום מומלץ לבסס את הביקורת בצורה ראויה, אם מעוניינים שהביקורת תשמע רצינית.

בהמשך איריס מבקרת לא רק את עומר באופן אישי, אלא את כלל המאמינים בשוק חופשי.  למשל היא קוראת למאמנים בהפרטה "מאמיני דת ההפרטה". כלומר, היא מרמזת לקורא שמדובר בדת, שהיא דבר לא רציונלי, מסוכן ושראוי לו לאדם המשכיל לרחוק ממנה.

איריס ממשיכה וטוענת כי האוניברסיטאות נמצאות במחנק, ומנוהלות בצורה תאגידית ואינה מציגה לכך סימוכין. היא מבצעת במואב אד-הומינם, לאורך כל הפוסט. לדוגמא הזלזול האישי שמתבטא בפיסקה הבאה: "שאליבא דמואב, לא היה ולא נברא!". ושוב, היא טוענת טענה שאין היא מבססת אותה, ונותנת למואב ציונים לא מחמיאים: "תקצר היריעה מלמנות ולנתח כאן את כל הקביעות נטולות היסוד אך עתירות הרהב ששופעות מן הטקסט הזה." לאחר מכן, היא מקנחת במכתב ביקורתי לגיטמי למדי, ונטול אד-הומינם של פרופ' יצחק נבו. המכתב של נבו אינו תוקף את הטענה הכלכלית של מואב, אלא את הטענה לבינוניות של האוניברסיטאות. המכתב הלגיטמי הזה, נועד לחזק את הטענה הכללית של איריס, כאילו עומר אינו אדם שניתן לסמוך עליו.גם זה סוג של טיעון פסול, להקיש מדבר על דבר, מבלי שיש קשר ברור בין השניים.

על רטוריקה פסולה

רגע לפני שנמשיך, מעט מילים על רטוריקה פסולה. את אומנות הרטוריקה, פיתחו  הסופיסטים, כדי לאפשר לתלמידיהם להניע את הקהל האתונאי לבצע פעולה בהתאם לרצון הנואם. ברטוריקה יש  חלקים שמסייעים לנואם לחשוף את המציאות בפני הקהל, אך יש גם חלקים המיעודים לעוות את תפיסת העולם של הקהל, ולבלבל את יכולת השיפוט של המאזינים. אירסטו ואחרים ביקרו את התורה הסופיסטית והצביעו עליה כדרך לעוות את תפיסת המציאות של הקהל. איריסטו כתב ספר (או שמא תלמידיו רשמו את הרצאותיו בנושא) שנקרא כיום "רטוריקה" ובו הוא מסייע לתלמידיו לזהות את העיוותים שיוצרים הסופיסטים. מפעלו של אריסטו לא צלח ואומנות ההטיה לא נעלמה. היא נמשכה אל ימי הביינים וממשיכה להוות כלי שכנוע עד היום, גם באוניברסיטאות. חלק מהתהליכים הלוגים הפסולים, הם התקפות אד-הומינם, שנועדה לערער את אמינות הטוען השני, או הפצצת הקהל במידע לא מבוסס, מלווה בקול סמכותי. מדע טוב, נמדד בהעלמותן של טענות פסולות והתפתחותה של מתודה אמינה לייצרית ידע, המבוססת על ראיות, דיון חופשי, שיוויוני ומכבד.

המשך הדיון –

עומר מואב

בעקבות הפוסט מגיב עומר, ומציג ראיות מתוך הדיון המקורי, שמראות שאין קשר לדברים שאיריס טענה כלפיו. איריס שוב, מגיבה בהאשמות אישיות "בכל הקשור להתלהמות אני לא יכולה להתווכח עם מואב – אין ספק שבתחום זה הוא האוטוריטה". אם תשימו לב, מי שהתלהם עד כה, בדיון הנוכחי,  היתה איריס ולא עומר (שטען טענה עניינית). איריס שוב לא עונה בצורה עניינית, אלא רטורית-מעוותת, ושוב עושה אד-הומינם. היא  ממשיכה לנסות לברוח מדיון רציני  על ידי שימוש בתורת הפרשנות "אשר לעובדות שלא מפריעות לי – בעזרת ציטטות מהראיון אפשר לבסס מגוון רחב של עמדות. ככה זה כאשר מפרסמים טקטס שעליו מפזרים, כמו מלח, קצת מכל גישה, ואם גם מקפידים לנתק את הדברים מהקשרם, אפשר למצוא בהם סימוכין לכול עמדה.". וגם ההתחיסות ההמשך שלה לטענותיו של עומר הן זלזלניות, לא רציניות. היא אינה מתייחסת כלל לדבריו, ואינה מציעה פתח לדיון אמיתי. והרי דיון אמיתי על עובדות, היא מהות האקדמיה. מדוע איריס לא עושה זאת. אנסה להסביר בהמשך.

אז מצטרף לדיון עודד גולדרייך. עודד אינו מתמחה ברטוריקה כמו איריס, אך גם הוא תוקף בצורה לא עניינית את עומר.  הוא טוען כי כל הראיון הוא הבל אחד גדול, ולכן אין בכלל אפשרות להתייחס לטענות: "לטעמי הראיון מלא באמירות שגויות באופן יסודי וחלקן אפילו מהוות "לשון הרע" במשמעותו הפלילית. מכיוון שכך אינני רואה אפשרות לפרט את ביקורתי על הדברים שנאמרו: התקשיתי למצוא אפילו פסקא אחת שכוללת דברים נכונים וראויים". כלומר גם עודד אומר שעומר אינו בן שייח ראוי כלל לדיון, וגם הוא מאיים במרומז בתביעת דיבה. הוא מציע לנו להתעלם בכלל מעומר. עודד נוהג כאן בניגוד גמור לצורך האקדמי לנהל דיון ולברר את האמת, והוא אף מאיים על בן שיחו, במרומז.

לאחר מכן, מציע עודד אמת שהוא אינה מבססה. "למרות מיעוט המשאבים, הוקמה בישראל מערכת השכלה מפוארת אשר אינה נופלת באיכותה ממערכות דומות במדינות מתפתחות ורבות משאבים ואוכלוסין בהרבה." הבעיה היא שמדדים אוביקטיבים אינם מראים כך. העיברית ממוקמת במקום ה-152 בעולם. אוניברסיטת תל-אביב במקום ה-220, הטכניון במקום ה-241, ויצמן במקום ה-335, ובן-גוריון במקום ה-472. בר-אילן אינה נכנסת ב-500 הראשונות. וישראל אינה מדינה מתפתחת אלא מדינה מפותחת.  המקומות הללו אינם נראים איכותיים או מפוארים, לפי כל קנה מידה שאני מכיר.

מיד אחר כך עונה פרופ' נינה תירוש מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בחינוך למדעים (דינה תירוש, זה השם היחידי שמצאתי בגוגל. אני מניח שנינה זה כינוי. אם טעיתי, אני מבקש מראש סליחה) "אני לא מבינה: האם יתכן שהאדון הנכבד המכנה את דבריה של איריס 'מתלהמים' לא קרא כלל מה שכתבה ולא ראה כלל שהעלתה בפועל את דבריו של יאני נבו? טיבם של נאו-ליברלים חסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי שהם רצים לכנות את המתנגדים להם 'מתלהמים', 'פוליטיים' או 'דעתניים' וזאת משום שמבחינתם, ההתייחסות לאפשרות שאיכות השירות החברתי, במקרה שלנו, ההשכלה הגבוהה, מתדרדרת עם 'התייעלות' תקצובו, היא לא רלוונטית." גם היא משתמש באד-הומנים מזלזל (האדון הנכבד), וכן היא יוצרת הכללות על ה"נאו-ליברלים חסרי עמוד השדרה". שום עדות לראיות או עובדות. רק השמצות כלליות. כך בונים חינוך למדעיות?

מה מסתתר מאחורי הדמגוגיה הזאת? מדוע איריס, עודד ונינה פונים לדמגוגיה מכפישה ולא מבוססת, בעוד עומר פונה לראיות. אנסה להציע תשובה בהמשך.

עומר ועודד אחר כך מתכתבים. עומר דורש ראיות, עודד ממשיך להתעלם וטוען כי תשובה תדרוש הרבה עבודה (בגלל כל כך הרבה הבלים שעומר, לטענתו של עודד). זהו תרגיל ידוע ברטוריקה-מעוותת. התרגיל הוא לתת תחושה לקהל, כאילו בן שיחך אינו ראוי כלל לתגובה, כי כל דבריו הבל. אבל הדובר החסוד, מועיל בטובו לרחם על הדובר השני, כדי שהקהל ידע שיש להם עסק עם הטוען הראשון שהוא ארך אפיים ורב חסד, המוכן לרדת ממרום כיסאו ולדבר עם דוברי הבל. יחד עם זאת, הוא מבקש מהאוויל לא  לבזבז את זמנו היקר. יש כאן המון התנשאות, ומעט מאד ראיות אם בכלל. בכך הוא אמור לייצר דה-לגיטמציה ל"אוויל".

ואז לראשונה עומר מציע את סיבת המחנק האקדמי. סוף סוף, ניתן להתחיל להבין את העניין. אלא שעומר עדיין לא מציג ראיות לכך. את זה יעשה במהשך יעקב ברגמן.

"זו בדיוק הנקודה – אני יודע את העובדות. לא חל קיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה, וגם שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים אינו אמת. האמת היא שכן חל צמצום בתקציב לסטודנט באוניברסיטאות. וחל צמצום במספר חברי הסגל. שתי הערות בעניין זה: 1. העלות התקציבית במספר חברי סגל נתון עולה כל הזמן עקב עליות שכר וגידול במספר הפנסיונרים (בעברית ולדעתי ברוב האוניברסיטאות, בשונה מויצמן הפנסיה עדיין תקציבית להוציא חברי סגל צעירים). 2. מוטב היה לו האוניברסיטאות לא היו מגדילות, ואף מצמצמות את מספר הסטודנטים, כך שרובם ילמדו במכללות."

מיד מופיעה קריאה של עודד לשיח שקט ורחוק מעיני הקהל. קל לפרש זאת, כאילו עודד אומר "בא לא נקלקל, ולא נאפשר לקהל להשתתף או לצפות בדיון. אולי הוא עלול ללמוד משהו שאנו לא רוצים שהוא ידע". אבל בכל זאת, עודד נענה לאתגר ומנסה לדון על הבעיה עצמה (לשם כך נתכנסנו… לא?). וכאן נכנס מהלך דיון לוגי סדור וללא הכפשות כמעט, שבו כל אחד יסיק את המסקנות שלו. הראיות לא מבוססות בהפניה למקורות.

למזלנו נכנס לכאן ד"ר יעקב ברגמן ומציג המון ראיות.

עודד שוב חוזר לביטול זמנו האישי וחוסר חשיבות הדיון. מיעקב הוא מתעלם במופגן "לאדון ברגמן לא אענה". שוב, חוסר דיון, חוסר חיפוש אמת, בטענות לא רציניות (כי עודד ממשיך גם ממשיך להתכתב). ברגמן טוען נגד עודד שהוא לא עונה לו כי את עודד לא מענינות העובדות.

הסיפור נמשך באותו סגנון לסרוגין. המון בוז מצד עודד ואיריס לעומר ויעקב. מן הצד השני יעקב ועומר שוב ושוב קוראים לעודד ולאיריס לפנות לדיון עובדתי.

עודד מסביר למה הוא מתעלם מהעובדות (תוך שהוא מעליב את יעקב) "לאחר שהשתחררנו, בשעה טובה, מחברתו של אדון ברגמן, נותר להדגיש שאין דעת הפורום גסה בנתונים עובדתיים, אלא שרוב קוראיו מבינים שאיסוף נתונים עובדתיים הוא רק חלק מניתוח של המציאות. האיסוף נמצא בהיזון חוזר עם תאוריות על המציאות (שקשה לכפור בחשיבותן גם אם מכנים אותן בשמות גנאי כגון "סברות כרס"): התאוריה מדריכה את האיסוף, והאיסוף מדריך את שינויי התאוריה. כל הנ"ל אמור להיות ברור לכל בר דעת שחשב אי פעם על יסודות המחשבה המדעית (או קרא משהו משל אחרים בנושא)."

הוא משתמש שוב בתורת הפרשנות, כדי להגיד שהעובדות אינן חשובות. לא יאמן!

מדוע נוהגים כך איריס, נינה, עודד, עומר ויעקב? מה מסתתר מאחורי הדיון הזה, ומדוע הוא כל כך לא פורה?

אנסה להציע הסבר

על הקהלת קהלים בסוציאליזם וליברליזם.

ניתן היה לטעון כי הסיבה להבדלי הסגנון, נעוצה בפקולטות בהן פועלים החברים השונים לשיח. איריס ונינה חוקרות במדעי החברה והרוח. מדעי הרוח והחברה הם מדעים שעוד לא התגבשו למדע יציב, ויש בהן מעט ראיות מדידות כמותית, ולכן לא פעם, כדי לשכנע, צריכים אנשי המדעים הללו לעמול קשה יותר על אומנות השכנוע. כתוצאה מכך, נראה שאנשים בתחומים אלו נוטים לפתח יכולות רטוריות טובות יותר. לעומתם יעקב ועומר פועלים בכלכלה ומנהל. אומנם אין כלכלה ומנהל מהווים מדע מדוייק, אבל לפחות ניתן להציג בו ראיות מדידות, ולכן אומנות השכנוע שלהם מוגבלת לראיות, ללא הזדקקות יתרה לאלמנטים רחבים יותר בתורת השכנוע.  אלא שאת המסקנה הזאת מקלקל עודד, שפועל במדעי המחשב. מדעי המחשב משתמשים בלוגיקה, וממעטים להשתמש בראיות. הם אינם נדרשים כלל לתורת השכנוע מלבד, להראות שהלוגיקה שלהם תקינה.  מדוע אם כן משתמש עודד ברטוריקה? ההסבר נמצא כנראה במקום אחר.

לפני שאמשיך, נראה שלהבדלים הללו יש כוח הסברי חלקי, כיוון שניכר שאיריס ונינה משתמשות ברפטואר רטורי רחב יותר מעודד, בעוד עומר ויעקב כמעט לא משתמשים ברטוריקה. אבל אני אציע כי יש כאן פרמטר חשוב יותר והוא תפיסת העולם השונה של הדוברים. הדוברים נחלקים כאן לשני מחנות. המחנה האחד הוא סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי, והמחנה הליברלי (שמכונה ניאו-ליברלי, על ידי הסוציאליסטים).

הסבר קצר על ההבדלים בין סוציאליזם לליברליזם

כל אחת מהגישות מציעה דרך אחרת להגביר את אושרו של האדם. שתי  הגישות הן תוצר של עידן ההשכלה, והן אמורות להתבסס על ההבנה המדעית של המציאות.

הגישה הסוציאליסטית טוענת כי המדינות והעולם מנוהלים על ידי אוליגרכיות חזקות, ובד"כ עתירות ממון. האוליגרכיות הללו  שולטות בפרלמנט ובממשל, ומתעלות את ההתנהלות המדינית כך שהן תוכלנה להגביר את עושרן על חשבון האזרחים המפוזרים והמוחלשים. כדי להפר את שלטון האוליגרכיות, הסוציאליסטים מחפשים דרכים לאגד ציבורים גדולים לכדי כוח פוליטי. מהמהפכות של תחילת המאה ה-20, ועד היום, עוסקים אירגונים סוציאליסטים ביצירת איגודי עובדים גדולים ואיגודי אזרחים גדולים, ובאמצעות הכוח הזה, הם מקווים להטות את התנהלות המדינה לטובת כלל האזרחים.

הדרך ליצור ארגון כזה, כך נדמה היה לסוציאליסטים, הייתה ליצור הסכמה בתוך שדרת ארגון היררכי. את ההסכמה ניתן להשיג בקלות באמצעות שימוש בתהליכים פוליטיים ורטוריים שנועדו לחסל מתנגדים רעיוניים.  כל מי שמתנגד להלכי הרוח של המנהיגות, הופרש מהארגון. בראש הארגון נשאר קומץ חברים מאד מאוחד בדעותיו, וכך ניתן להוביל את הארגון בבטחה ליעדו, מתוך אחדות דעים.

אלא שלמנגון הזה יש כשלים פנימיים. מרגע שאין מקום לביקרות רחבה בתוך ארגון, הוא הופך לארגון שמרן, שאינו מסוגל להתמודד עם חידושים. נוצרת בראשו למעשה דיקטטורה שמבטאת את רצונה האישי, יותר מאשר את רצון המתאגדים כולם. לכן בשלב כזה או אחר, הארגון קורס מחוסר התאמה למציאות, ומחוסר עניין למתאגדים. זה מה שקרה לבריה"מ, וזה מה שקרה להסתדרות בארץ.

כדי לפתור את הבעיה, אימצו הסוציאליסטים את הסוציאל-דמוקרטיה. הם מנסים ליצור קצת יותר מקום לדיון וביקורת בתוך הארגונים. יש המדווחים שזה אכן מה שקורה במדינות הסקנדינביות. אלא שכל ניסיון לייבא גישה זאת לארץ נכשל. כאן עדיין נשארו הסוציאליסטים, עם מאפייני דיון דיקטטורים וממדרים. כוח לעובדים שהיה אמור להוות אלטרנטיבה, מתנהג כלפי חוץ, כארגון ממודר ולא פנוי לביקורת. בקשה שלי להציע ביקורת, נדחתה על ידי הארגון.

ליברליזם – ליברליזם פונה אל החרות האישית, ואל ההתאגדות על בסיס חופשי, כבסיס ליצירתיות, לצמיחה ולהתחדשות, שתביא בסופו של דבר אושר לכלל בני האדם. בליברליזם גם יש התאגדויות, אל  שהן נעשות מתוך רצון חופשי, וללא כפיה. עסקים וארגונים כלכלים אחרים הם דוגמאות להתאגדויות חופשיות, סביב משאבים כלכליים. על פי הגישה הליברלית המעסיק שוכר אנשים ומעניק להם חלק ממשאבי המפעל, כדי לקבל מהם עבודה. בתמורה הוא מקווה לזכות בחלק הארי של המשאבים ולהתעשר. יש כאן התאגדות חופשית של המעסיק, העובדים והלקוחות סביב המוצר. לא כופים על אף אחד דבר, וכל אחד מחליט האם הוא מעוניין או לא מעוניין להשתתף בהתאגדות.

הבעיה עם הליברליזם היא שמעבר להתאגדות על בסיס כלכלי, קשה מאד ליצור איגודים יעילים לאורך זמן. כך יוצא, שאכן התארגנויות הכלכליות הופכות גם להתארגנויות פוליטיות עבור ראשי הפרמידה הכלכלית (באמצעות משאבים כלכלים ניתן להשפיע על התקשורת הלאומית ועל מקבלי ההחלטות בממשל). והם אכן יכולים לנצל את המדינה להגביר את רווחיהם.

אחת הדרכים ליצור התארגנות על בסיס ליברלי, ולא על בסיס כלכלי, היא באמצעות דיון חופשי ושיוויוני, המאפשר לאנשים רבים להגיע לאחדות דעים, מתוך חופש מחשבה. כאשר נוצרות הסכמות כאלו, אנשים יכולים לפעול יחד בצורה מסונכרנת כדי להגיע ליעדים משותפים. אחד הפרויקטים שעומדים כיום בפני ליברליים , היא ליצור אירגוני המונים פוליטיים, על בסיס חברה חופשית ובחירה חופשית. אלו אתגרים לא פשוטים, אבל סנוניות שלהן ניתן לראות בקהילות הקוד-הפתוח. להערכתי, אנחנו רק בהתחלה של גל שיצמיח התארגנויות ענקיות, על בסיס בחירה חופשית, כפי שחזה זאת קליי שארקי.

חזרה לדיון

את הבדלי הגישות הללו, ניתן לראות באופן יפה בדיון שהינו עדים לו. איריס, נינה ועודד הם סוציאליסטים. הם פועלים בכל דרך רטורית, פוליטית ואישית, כדי לגרש את מתנגדיהם. הם לא פונים לעובדות, כי ממילא אין בכך טעם. ארגון שמרני, אינו מעוניין בעובדות, אלא בשימור עצמו. הם חומקים מדיון בעובדות פעם אחר פעם, בדיוק בגלל השמרנות הנדרשת מסוציאליסט. לעומתם, יעקב ועומר, מתבססים על הבחירה חופשית, שנוצרת באמצעות בחינה עצמאית של העובדות והמנעות מרטוריקה.

עד כדי כך פער התפיסות בניהם גדול, שיעקב אינו מבין מדוע הוא נדחה מהפורום להגנת ההשכלה הציבורית. בעיניו התאגדות של בני אדם נוצרת באמצעות דיון, ביקורת ובירור עובדות, בעוד שבעיני איריס, התאגדות נוצרת על ידי סילוק של ביקורת לא רצויה.

האם תוכלו להציע ביקורת לניתוח שהצעתי?  איך אתם הייתם מסבירים את הבדלי הסגנונות? היכן אתם רואים את עצמכם בסוגיית הליברליזם והסוציאליזם?

נ.ב.

גילוי נאות: אני ליברל, המבקש למצוא דרכים בהם בני אדם יוכלו להתאגד מתוך בחירה חופשית. לכן אני פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לכן אני פועל בצוות אקלי, ליצירת דיונים אפקטיבים בקרב קבוצות גדולות, ולכן אני פעיל בכנסת פתוחה. אני מנסה לפתח מתודות לדיונים משכילים שיוצרים את הקונצנזוס הדרוש להתאגדות מתוך בחירה חופשית. חשובה לי התארגנות הציבור, ליצירת כוח פוליטי, שיאפשר את ביטוי רצונו. חשוב לי שהציבור יקבל את החלטות בצורה המושכלת והאמינה ביותר. הייתי מגדיר את עצמי ליברל-חברתי.

ביקורת, הארות והערות יתקבלו בברכה.

יש בעיני כמה דברים פסולים בחרם על היכל התרבות באריאל. קודם כל החרם הזה הוא נגד אנשים (כך הוא מתפרש, בכל מקרה). החרם שעשה מרתין לותר קינג, היה נגד חברת אוטובוסים, ולא נגד אנשים. את האנשים מכל השכבות ומשני צידי המיתרס, הוא השתדל לאחד.
להמשך קריאה

הנה דברים למחשבה שכתב אמיר בקבוצה הליברטנית:

I lived 20 years in Switzerland and I am also a Swiss citizen.
Switzerland is a free country and a rich country, as much as is possible in our world, and yes, Swiss citizen, at least those, and that's the majority, who went to the army, carry guns, (Just for Boris). Quite free, isn't it?

Having said that, I lived there quite happily, but as a Jew, was I free? Not really. I enjoyed a lot of personal freeedom, but the bottom line is that I was living in a society where I was culturally and religiously a tiny minority, and that matters. I have much more freedom now, here in israel, where I am living in MY Land, in MY State, and where I am part of the majority. It is the right of the majority in this country to keep the cultural and religious caracter of this country and we can only do that if we control our borders and the people who come in and become citizens.

Sovereignty matters.

האם ריבונות משנה? או שאפשר להיות אוניברסליים?

בעידן ה-web2.0, הרשת הופכת לכלי לשינוי. אחת הדוגמאות לכך, היא הקמפיין למניעת גירוש העובדים הזרים. אומנם מרבית הפעולות למען העובדים הזרים נעשות בתקשורת ההמונים, אך חלק מההתכתבות והתאיום נערכת מעל גבי האינטרנט. כך נוצרת רשת תומכת רחבה מספיק שיכולה לסייע בהנעת המהלך.

בזמן האחרון, המאבק נתן דגש חדש על האינטרנט. חברי הקבוצה שפועלים למען ילדי העובדים הזרים, הקימו אתר שבו אזרחים מבקשים ישירות מביבי להגן על הילדים:

http://bibidontdeport.com/

באתר חתומים נכון לכתיבת שורות אלו 545 חותמים. ככל שכמות החתימות תגדל, כך תהיה לבקשה כוח פוליטי גדול יותר עבור הממשלה. ההערכה שלי היא שכדי שהבקשה הציבורית תשפיע, היא צריכה לעבור את ה-20 אלף. אם הם יצרפו את 3900 התומכים שלהם בפייסבוק, אז יש סיכוי להגיע למספר ראשוני סביר.

אני אישית עדיין בהתלבטות לגבי ילדי העובדים הזרים, ואני מניח שעוד רבים אחרים מתלבטים. מדינת ישראל, נועדה להיות מדינת היהודים. מדינה שתשמור על הציוויון היהודי שלה. הוספת עובדים זרים, לא תתרום לשימור הציוויון. מצד שני, חלק מהציוויון היהודי, זאת החמלה, והצדק, והשיוויון לגר.

אבל אז נשאלת השאלה, האם מתוך רחמים, לא נטביע את עצמנו? נמצא את עצמנו עם מיליוניי תושבים אזרחים לא יהודים? נאבד את הזהות שלנו? נאבד את הזכות להגדרה עצמית? ויותר גרוע, האם לא נאבד שוב את המולדת של העם היהודי, ונאלץ לחיות בחסדי הגויים?

באופן כללי, אני חושב שאיזרוח עובדים זרים, אינה בחירה חכמה. אנו בהחלט צריכים לדאוג לכך שמי שבא לעבוד כאן יזכה בתנאים שווים או קרוב לשווים לעובד הישראלי. אני בהחלט בעד מלחמה שערה בשחיתות הסובבת את כל עניין העובדים הזרים. אך עובד זר, צריך לעזוב את הארץ בתום התקופה. אם הוא יולד כאן ילד, אז הילד חוזר איתו לארצו. אסור לתת פרס לכאלו שהתחמקו מהחוק והצליחו לגדל כאן ילדים במשך 10 ו-15 שנים.

אלא אם כן, וועדה שניתן לסמוך עליה (העדפה היא כמו בשוויץ, שוועדה של אזרחים, תבחן האם להשאיר כאן אדם), צריכה לראות שהאדם מזדהה עם ערכי מדינת ישראל, מוכן לתרום לחברה, אוהב את ישראל ומוכן לנסות ולהשתלב.

האזרחים הללו צריכים להיות משולבים בחברה הישראלית, ולא להיכנס לגטאות. איננו צריכים עוד צרות, מכיוונם של גטאות חדשות. מספיק לנו עם הגטאות שאנו מכניסים אליהם את הבדויים ואת הגטאות שיצרו החרדים. כרגע אנו כנראה במהלך של פתרון אתההשתלבות של ערביי ישראל בחברה. הוספת מאות אלפי עובדים זרים, תערער את היסודות הדמוקרטים שעליהם בנויה החברה.

לחברה היהודית, יש מספיק דילמות לפתור ברב-תרבותיות הנוכחית. אסור, להבנתי, שיפתח פתח לזרם רחב של זרים. עדיף שיוקומו וועדות מקומיות לקבלה על בסיס הכרות אישית של עובדים זרים, כך שעקרונות הקולגיליות, האחווה והחמלה, יבוטאו בצורה שלא תביע לערעור הדמוקרטיה הישראלית.

אני לא בחנתי את ילדי העובדים הזרים, ואינני יודע האם הם עומדים בקריטיריונים של השתלבות בחברה הישראלית. גם לא מונתה עדיין ועדה כזאת שאני יכול לסמוך עליה. לכן, מבחינתי אינני חותם על המכתב הזה.

אתם מכירים את הימים הללו, שבהם אתם קמים בבוקר, קוראים כתבה ומרגישים שהעולם נעשה טוב יותר?

אם אתם לא מכירים, אז הגיע הזמן שתתחברו לאנשי "כנסת פתוחה". הבוקר הודיע עפרי רביב, שאנשי התוכנה של כנסת פתוחה עידכנו את הגירסא של כנסת פתוחה. כהרגלי במקרים כאלו, אני רץ לבדוק את העידכון האחרון, כיוון שאני יודע שאז יש הפתעות נעימות באתר.

הפעם, המידע על חברי הכנסת הפך מפורט יותר ומסודר יותר. ניתן לראות באילו נושאים יזם ח"כ חקיקה, אילו הצעות עברו אילו שלבים, ועוד נושאים.

כאשר נכנסים לדף הח"כים, רואים כברירת מחדל, את הח"כים על פי מספר הצעות הטרומיות שהציעו ואושרו.

הדף הזה הציג בראש הרשימה שני חברי כנסת שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן. יריב לוין, ורוברט אילטוב.

נכנסתי לדף של יריב לוין מהליכוד.

משם, גלשתי לבדוק אילו חוקים שהציע יריב לוין אושרו. נכנסתי לחוק שנקרא "חוק לישכת עורכי הדין תיקון – תפקיד הלשכה".  ושם נכנסתי ל"ההצעה באתר הכנסת", ואלו הדברים שבהם מתחיל ההסבר לחוק:

"זכות הייצוג הינה זכות יסוד העומדת בבסיס מארג זכויות האזרח במדינת ישראל; זאת, משעה שערכן של זכויות המוקנות לאדם תלוי באופן מוחלט ביכולתו לממשן, ולקבל את ההגנה המגיעה לו לצורך כך; אי לכך, אדם שאין ביכולתו להביא את עניינו לפתחו של בית המשפט כדי לממש את זכויותיו, כמוהו כמי שזכויות אלה לא ניתנו לו מלכתחילה."

החוק מסדיר ומחייב את לשכת עורכי הדין לתת יצוג למעוטי יכולת.

הזכות לייצוג בפני בית המשפט, היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. היא מקדמת חברה בה כולם שווים בפועל בעיני החוק. נכון, שאנו עדיין רחוקים ממשפט שווה לכל. אין השפעת עורך דין משובח, כהשפעת עורך דין מתחיל, אך החוק יוצר בסיס טוב יותר למשפט צדק שווה לכל.

טוב לגלות שקורים דברים טובים בבית המחוקקים. דברים, שללא כנסת פתוחה, כמעט לא ניתן לדעת עליהם.

ישר כוח ליריב לוין ולאנשי כנסת פתוחה.

אולי עוד תהיה לנו כאן דמוקרטיה אמיתית

אנשי כנסת פתוחה עושים עבודה מדהימה. האתר הולך ומציג עוד ועוד מידע על חברי הכנסת. הוא מציג סטטיסיטקות מרשימות על חברי הכנסת (למשל, על דב חנין). הוא מאפשר לעקוב אחר הצעות חוק (למשל תיקון לחוק הפסיכולוגים). הוא מאפשר ליצור בקלות קשר עם חברי הכנסת (יש לכל חבר כנסת רישום של אמצעי הקשר שלו, כולל פייסבוק, בלוג, טויטר ועוד).

אחד הרעיונות מאחורי כנסת פתוחה, היא לחזק את הקשר בין חברי כנסת לציבור. רעיון שאמור לחזק את הדמוקרטיה בישראל. לכן החלטתי לנסות לבדוק את הנושא.

ראיתי שיש הצעת חוק מעניינת (תיקון לחוק הפסיכולוגים), שנועד לאפשר לפסיכולוגים לא קלינים גם לטפל בפיסכוטראפיה (תמצית ההצעה). ההצעה עברה לוועדה, ברוב גדול 44 מול 4. ניסתי להבין מדוע שהמיעוט יתנגד. ולכן פניתי לדב חנין דרך הפייסבוק שלו, וביקשתי להבין את הרציונל.

אם הוא ישיב לי, אפרסם זאת כאן.

אני מניח שלהתפתחות כנסת פתוחה תהיה תרומה גדולה להתפתחות דיון שקוף בכנסת. לאנשים יהיה קל יותר לעקוב אחר מעשי חברי הכנסת, וחברי הכנסת יראו שעוקבים אחר הצבעותיהם בנושאים גדולים וקטנים.

יותר מזה, אני חושב שניתן להעצים את ההשפעה של הציבור, על ידי יצירת שאילתא משותפת. אם לדוגמא, חבר כנסת יקבל שאילתא מ1500 אנשים, אני בטוח שהוא ידאג לענות, כדי לצבור אהדה בקרב קהילם רחבים (או לפחות לתת לגיטמציה להחלטתו).

אולי, הצעד הבא, הוא לדעת לבנות שאילתות, ולנהל דיון לגביהן עם חברי הכנסת? מה דעתכם?

למבקרים של הדמוקרטיה הישירה יש שלוש טענות עיקריות כנגדה. האחת היא שדמוקרטיה ישירה עלולה להפוך לדיקטטורה של הרוב כלפי המיעוטים. השניה היא שהציבור אינו מיודע מספיק או אינו נבון מספיק כדי לקבל החלטות ברמה המדינית. והשלישית היא שהציבור מעדיף לא להשתתף בקבלת החלטות, ובכך הוא משאיר לאליטות לנהל את המדינה.

הביקורת הראשונה העוסקת בדיקטטורה של הרוב, מבוססת בעיקרה על הנחות תיאורתיות, בדבר היכולת של הרוב להכריע את המיעוט, ובדבר התחושה כי לרוב יש צורך להשתיק מיעוטים. חלק מהביקורת מגיע גם ממחקר כמו המחקר של גמבל, שטוענת כי על פי בדיקת הצבעות שכוונו נגד זכויות האזרח של מיעוטים, דמוקרטיה ישירה מהווה סכנה לזכויות אזרח ולשלמות המדינה.

פתרונות אפשריים לביקורת

מחקרים אחרים, כמו המחקר של דונבון ובולר, הראו כי אומנם בקהילות קטנות לרוב יש סיכוי להגיע לכוח יתר על המיעוט, אך ככל שמרחבים את גודל האוכלוסיה המחוקקת, כך קטנה היכולת של הרוב להגיע להסכמה, וכך המיעוט פחות נפגע. הדבר דומה למעשה לחיים בקהילות קטנות מול חיים בעיר הגדולה. קהילות קטנות נוטות להיות יותר שמרניות, בעלות ציוויון זהה, ולכן תהיה להן נטיה לגבש דעה ברורה לגבי מה נכון ומה לא נכון. בעוד שבעיר הגדולה (תל-אביב, לצורך ההמחשה), אין קהילה הומגנית גדולה, אלא ערב רב של צבעים טעמים וריחות. לכן לקהל הרחב קשה לגבש דעה מוסכמת, ולכן מיעוטים יכולים לחיות בעיר, או באזורי בחירה מרובי אוכלוסין ביתר שלווה.

מאמר שפורסם ב-Harward Law Review , טוען ששימוש באספות עירוניות, בהן אזרחים מכל הצבעים וכל המינים נפגשים לדיונים מורכבים, לצורך קבלת החלטות, יאפשר לאזרחים להכיר את המציאות המורכבת וימנע פגיעה במיעוטים. כלל, המאמר מציע לקדם דמוקרטיה דיונית שבה אזרחים נדגמים אקראית ומשמשים כמועצות מכינות להצעות חוקים, כפי שנעשה בפועל במחוז קולמוביה הבריטית בקנדה.

הפרכת הביקורת והצגת תמונת מציאות רחבה יותר

אך ההפרכה העקרית כנגד טענת "דיקטטורת הרוב" מגיעה ממחקר מקיף שנערך באוניברסיטת קלפורניה סביב 128 הצבעות ישירות שנערכו בשנים 1978 ועד 2000 (קישור למאמר; קישור לסיכום המאמר). המאמר שפורסם ב-2002, טוען כנגד גמבל ומבקרים אחרים, שהם התמקדו רק בהצבעות שפעלו ישירות נגד המיעוטים. מתוך 128 ההצעות שהם בדקו רק 8 (6.25%) עסקו בצורה כזאת או אחרת בהגבלת זכויות המיעוטים. לאזרחים בקליפורניה יש הזדמנות רחבה מאד להשתתף בתהליכים דמוקרטיים שאינם קשורים למוצא אתני, ולהרגיש שותפים בפוליטיקה המדינית, ללא קשר למוצאם. בנוסף, המאמר מבקר את הניסיון של המבקרים להחליט עבור המיעוטים מה פועל לטובת המיעוט ומה לרעתו.

כדי להתגבר על הבעיות המתודלוגיות של המבקרים, החוקרים בדקו את ההבדלים בין האכלוסיות השונות לגבי כלל ההצעות, וכן לגבי הצעות חוק שבהן נראה על פי התוצאות שלמיעוטים יש בהן עניין. מתברר כי בהצבעות הכלליות לגורם המוצע האתני יש יכולת הסבר מאד נמוכה לגבי השונות בהצבעות. ההשפעה של המוצע האתני מסבירה רק 2% לערך, מהשונות. כלומר, האוכלוסיה מתפלגת בדעותיה לא על פי מוצא, אלא על פי העדפות אישיות או תפיסות פוליטיות.

בהצבעות הנוגעות למיעוטים, נראה שגם שם אין הבדל גדול בין המוצאים האתנים השונים. למיעוטים יש העדפה דומה לרוב הלבן, וקבוצות גדולת מתוך המיעוטים מצביעים בדומה להצבעת הרוב הלבן.

רק בהצבעות בהן יש לכאורה פגיעה ישירה בזכויות של מיעוטים, יש שונות ברורה בין הרוב הלבן למיעוטים. אך גם שם בסביבות 25% – 30% מהמיעוט מצביע בעד הצעות אלו. כל ההצעות הללו, אינן פועלות במישרין על האוכלוסיה. למשל הצעה 209 שעסקה בביטול הלימוד הדו-לשוני (שהוצעה כיוון שהיו בתי ספר שלימדו רק בספרדית, ולכן גרמו למיעוט הלטני לא להתאקלם בחברה המארחת), חלק מהקהילה הלטינית תמך בהצעה והיא עברה.

צריך לזכור, כי גם כאשר עוברת הצעה הפוגעת במיעוטים, עדיין יכול בית המשפט לבטל אותה כהצעה לא-חוקתית כלומר בפועל, רוב החקיקה בדמוקרטיה ישירה, אינה עוסקת במיעוטים, ונותנת לכל אזרח, ללא תלות במוצאו האתני, להשתתף במשחק הפולטי ולהרגיש שותף. גם בחקיקות שעוסקות ישירות במיעוטים, יש למיעוטים יכולת להדוף אותם, בין אם בהתאחדות ובין אם דרך בית המשפט, כדי למנוע פגיעה בזכויותהם. בפועל עולה מסקרי דעת קהל, כי המיעוטים בקליפרוניה מרוצים מהדמוקרטיה הישירה. בסקר שנערך ב-1997, תמכו בדמוקרטיה ישירה  73% מהלבנים, 57% מהשחורים, 77% אחוז מהאסייתים ו-73% מהלטינים.

אולי זה שלטון הנציגים שמפלג אותנו?

בכל המחקרים שקראתי לא נערכה השוואה לשביעות הרצון של האוכלוסיות הללו מדמוקרטיית נציגים, או מההשפעה של דמוקרטיית נציגים על יכולת הביטוי של מיעוטים. סביר מאד להניח שהטענה של מרק ולצר, שכתב את הספר Democracy Unleashed ביחד עם דוד אלכסנדר, שדווקא דמוקרטיית נציגים היא זאת שמקטבת את הציבור לפלגים אתניים:

"דמין מצב של עשרות שאלות ששואלים את הציבור ותראה בעצמך שרוב השאלות "יפרקו" את המיעוט האתני כי הם לא נוגעות למיעוט האתני כקבוצה מאוחדת כלל. גם בין ערבים יש בעלי כלבים וכאלו שאינם בעלי כלבים, יש נשים ויש גברים, יש בעלי אופנוע ויש בעלי רכב. אני כלל לא מבין איך אפשר לדמין מצב אחר. האמנם אחיזתם של בעלי הכח במיעוט היא כה גדולה עד שהם יצליחו לשכנע את כל חברי המיעוט להצביע כאיש אחד? נראה לי תרחיש שלא יתכן שכן דרישה שכזו תערער את הלגיטימיות של בעלי הכח במיעוט. מצב כזה יביא אנשים במיעוט (וברוב) לחשוב בשביל עצמם ולהסתמל פחות על גורמי כח. בכל מיקרה הרוב ישתנה: בהחלטה של השבוע הרוב הוא בעלי המכוניות (לעומת בעלי האופנועים) ובזו של שבוע הבא הרוב הוא כאלו שאין להם כלבים (מול כאלו שיש להם). כל אחד ימצא את עצמו פעם כחלק מן הרוב ופעם כחלק מהמיעוט והכל לגופה של החלטה. למעשה מתימטית ברוב הפעמים אדם ימצא את עצמו כחלק מהרוב שכן ברוב המכריע של הנושאים הוא באמת חלק מן הרוב. רק אנשים יוצאי דופן (כאלו שהם גם חד מיניים, גם בעלי אופנוע, גם ערבים, גם בעלי כלב ועוד ועוד) ימצאו את עצמם שוב ושוב חלק מן המיעוט (בכל החלטה). אבל אנשים כאלו קשה להם גם במצב העיניינים הקיים…

אני מוצא שאנשים רבים שחושבים על דמוקרטיה ישירה לא מנסים כלל לעשות סימולציה בראש של החלטות אמיתיות. כל מה שהם מדמיינים זה איך שואלים את הציבור שאלה יחידה ועל פי רוב היא מערבת שימוש בכלי נשק גרעיניים. מחשבות טיפשיות כאלו דומות לצורת החשיבה של מתנגדי שילטון הנציגים בזמנו כאשר הם חשבו רק על רצונם של הנציגים למצוא חן בעיני הציבור ובמבט לאחור ברור שהם לא הבינו כלל את מהותו של שילטון הנציגים."

המחקר מצא כי רוב בני האדם מתפלגים על פי מדדים שאינם קשורים למוצא אתני. נראה שדווקא הנציגים בדמוקרטיית נציגים, הם שנדרשים לפלגנות, כדי לבסס את מעמדם.

כדי להיבחר, נציגים נדרשים להציג תמונה מעוותת של שחור ולבן, בו יש מחנה צודק ומחנה טועה. בו האחר הוא רע, ואנחנו הטובים. ההצגה השגויה הזאת, היא ככל הנראה חלק גדול מהבסיס להיווצרות מחלוקות מיותרות, שדמוקרטיה ישירה פותרת, על ידי כך שהיא מאפשרת לכל אחד להצביע ישירות על הנושאים שבהם הוא מעוניין, ואין הוא נדרש להגדיר את עצמו בתוך מחנה פלגני.