מבט פילוסופי

התבוננו בתמונה הבאה:

זאת תמונה הממחישה מה ההבדל בנפח הנדרש לתעבורת 60 אנשים. אבל יש כאן עוד אלמנטים חשובים שהתמונה אינה מראה. למשל המחיר האנרגטי של העברת האנשים. 60 אנשים הנוסעים ברכבם לעבודה, ותקועים בפקקים, מייצרים כמות גדולה של זיהום אויר, ושורפים בהערכה פי 25 יותר דלק מאותם נוסעים המגיעים לעבודה באוטובוס (ניתן לחשב זאת בצורה הבאה: אוטובוס צורך כליטר סולר ל-4 ק"מ בממוצע, רכבים פרטים בדרך עירונית עם פקקים צורכים כליטר בנזין ל-8 ק"מ. בארץ אוטובוסים מתאימים ל50 נוסעים, ולא ל-60).

אם כך, ברור כי תחבורה ציבורית יעילה בשילוב של אופניים, יפחיתו דרסטית את צריכת הדלק, את זיהום האויר. השילוב של אופניים, יעלה גם את בריאות התושבים, יאריך את חייהם, וימנע זיהום אויר, ממנו סובלים מאות-אלפי תושבי המטרופולין.

מכאן היה ניתן לחשוב כי כל ממשלה ברת-דעת, היתה מייד מאמצת את פתרון התחבורה הציבורית. היתה דואגת לאגרה גבוהה בכניסה לערים, משפרת את מערכת התחבורה הציבורית, מעבה את מערך האופניים הניתנים להשכרה, וחוסמת רחובות לכניסת רכבים.

אלא שלסיפור הזה יש גם צדדים אחרים. לממשלה יש אינטרסים כבדים לא ליצור את הרפורמה הזאת. ואם יום אחד אנו רוצים לראות תחבורה ציבורית ועיר מלאה אופניים, עלינו להבין את השיקולים הללו, ולמצוא להם פתרון.

השיקול הראשון הוא שככל שאנו צורכים יותר דלק, כך הממשלה מרוויחה יותר. אם אינני טועה, הממשלה מרוויחה כ 60 אג"ח לליטר דלק. המשמעות המידית של רפורמת תחבורה ציבורית היא ירידה של 13.6 מילארד שקלים בשנה בהכנסות המדינה. הכנסות שהולכות לרווחת הציבור (ואולי גם לכיסים של המקורבים לצלחת). יתרה מכך, המדינה לוקחת עוד 50% לערך ממחיר המכוניות החדשות שאנו קונים במיסים, כך שירידה בכמות המכוניות החדשות, תוביל לאובדן של עוד כמה מילאירדי שקלים חדשים בשנה. מעבר לתחבורה ציבורית גם יפגע בהכנסות של בעלי השליטה על שוק הדלק. הללו סביר להניח יתנגדו לרפורמה ויפעילו לובי כנגד הרפורמה.

אפקט נוסף אפשרי אחר של המעבר לתחבורה ציבורית, הוא הארכת תוחלת החיים של האזרחים. אזרחים הפעילים גופנית הנוסעים על אופנים ונהנים משקט (כי התחבורה הציבורית תהיה חשמלית) יאריכו יותר חיים, ויהיו פחות חולים. אך המשמעות היא שהם גם יחיו יותר שנים על קצבאות פנסיה, ומחיר הפנסיה שהמדינה תשלם יצטרך לעלות.

בנוסף, מעבר לתחבורה ציבורית דורש תהליך מואץ של שיפור התחבורה הציבורית, והורדת הכדאיות לשימוש ברכב. כיום התחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה עבור רבים. ההגעה למקום העבודה בתחבורה ציבורית יכולה לקחת פי שתיים יותר מהזמן הנדרש להגעה ברכב. וכדי להתגבר על הבעיה הזאת, יש להכין פתרון מקיף, הדורש השקעה גבוהה מאד. מעבר לתחבורה ציבורית ידרוש שינוי הרגלים ממילוני אנשים, ולכן ידרש גם מסע שכנועי רחב שיעלה גם הוא כסף.

לכן, להבנתי מי שמעוניין להניע תהליך של מעבר לתחבורה ציבורית, צריך להבין את מגוון ההשלכות של כל תוכנית, ולראות איך ניתן ליצור את התחלופה הזאת, בלי לפגוע בתפקוד הכלכלי של המדינה.

מבחינתי, כאיש דמוקרטיה-דליברטיבית, הייתי מציע את מתווה השינוי הבא:
צריכה לקום קבוצה שתקדם את פתרון התחבורה הציבורת (כאן, או כאן, או כאן או כאן או כאן). יהיה עליה להפגיש מספר קבוצות של אזרחים ומומחים, שכל אחת מהקבוצות תפתח פתרון אחר, בצורה עצמאית. עם כל קבוצה ישבו מומחי כלכלה שינסו להעריך את ההשלכות הכלכליות של הפתרונות השונים. הפתרונות שיהיו הכי מקובלים על משתתפי הדיון, ויהיו ברי ביצוע מבחינה כלכלית, יוצעו כמתווה לתחבורה ציבורית. יהיה צורך לייצר לובי לעניין, ולכן הפתרונות הטובים יוצגו לציבור תוך השוואה למצב הקיים. יתקיים תהליך שיכנוע, ויצירת לובי בכנסת לטובת המהלך. הלובי יצטרך לעבוד בממשלה, ולא רק בכנסת, כדי להצליח ליישם את הפתרונות המוצעים.

תהליך אזרחי כזה, לדעתי יוכל להביא לפיתוחה של התוכנית לתחבורה ציבורית ורכיבת אופניים, ולהפיכתה של מדינת ישראל למקום הרבה יותר יעיל, הרבה יותר נעים, הרבה פחות מזהם, והרבה פחות תלוי בנפט לקיום המשק.

אם מישהו צריך עזרה בהנעת התהליך הדליברטיבי (דיוני) יש את הקבוצה לחקר תהליכי הדיון וקבלת ההחלטות בקבוצות גדולות. החבר'ה ישמחו לעזור.

אתמול התכתבנו אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה על ההצהרה המשותפת של ה-99% מארה"ב, והתבסמנו מהיכולת של ארגוני ה- occupy להגיע לקונצנזוס בקבוצות גדולות. אלא שמי שנכנס אל ההצהרה הבוקר, גילה מחלוקות חריפות. מי שכותבים את המסמך טוענים לאוליגרכיה ולדיקטטורה של אנשי "כיבוש-וול-סטריט" (ראו ציטוט למטה).

אני מציע שכדי שנמנע אי פעם מאוליגרכיות (על אף חוק הברזל של האוליגרכיה), יהיה עלינו להימנע ממצב בו רק ארגון אחד הוא הדובר. לדעתי אירגונים דמוקרטיים-ישירים, צריכים להיות עצמאיים, ולפעול ביחד רק אם שיתוף הפעולה משרת את טובתם המשותפת.
כך יווצר איזון בריא בין הצורך להגיע לקונצנזוס, לבין הצורך של ארגונים ובני אדם לשמור על חרותם הפרטית, לפעול על פי דרכם. כך, תמנע האפשרות של היווצרות אולגרכיה-של-כוח, ותופיע אפשרות להתפתחות מנהיגות, המובילה מתוך בחירה חופשית, והטווית דרך אופטימלית עבור רבים או אף יותר טוב מכך, יופיעו תהליכי הסכמה שבהם הציבור יוביל את עצמו.

הנה ההודעה מהבוקר שהתפרסמה תחת ההצהרה.

As some of you may know, this Working Group started with seven people in Liberty Park. It was announced to the NYCGA on 10-15-11 at 7:45pm. Since then, the NYCGA has done everything it can to tear down this group because our goal of electing 870 delegates to a National General Assembly does not serve the interests of the oligarchy that runs #OWS in NYC. They seem to think #OWS is their movement to be controlled from NYC where it started. In any event, the NYCGA has now taken down our Working Group that was set up on the official NYCGA webpage. I have repeatedly asked for the admins of this website to restore the 99% Working Group that was deleted by Stand Ford. No one in the actual working group formed in Liberty Park on 10-15-11 ever had admin control of the Working Group webpage that was deleted by Stan Ford. We are waiting to see if NYCGA will reintroduce the 99% Declaration Working Group to this website so we can have our point of view heard and developed here. We are not holding our breath because our goals do not serve this small group of people who run the website and facilitate the NYCGA. I really have no faith in the NYC chapter of #OWS and have no desire to work with them again

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

- ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

- יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

היום סיכמתי מאמר של פיליפס ואחרים,  The Deliberation without attention effect, הקשור לקבלת החלטות. המאמר עוסק בביקורת על אסכולה הקשורה לקבלת החלטות, המציעה כי החלטות טובות נעשות באמצעות אינטואיצה. המאמר מבקר מאמר אחר שפורסם ב-2006 וזכה להד גדול ופורסם בסיינס, הטוען כי החלטות מיטביות מתקבלות על ידי אינטואציה ולא באמצעות חשיבה מתודולוגית.

המאמר מראה כי למעשה היכולת לקבל החלטות מדויקות, משתנה על פי תוצאות במדד שנקרא  Need for Cognition. המדד הזה בוחן את מידת הצורך של אנשים לתהליכי חשיבה. בעוד שמדד גבוה מצביע על כך שלאנשים הללו יש צורך בתהליכי חשיבה מורכבים והם נהנהים מהם, הרי שבעלי תוצאות נמוכות אינם נהנים מתהליכי חשיבה מורכבים, ומעדיפים להתבסס על אינטואיציה.

המחקר מראה כי לאלו בעלי המדד הנמוך בצורך בקוגניציה מעדיפים להשתמש באינטואציה כדי לפתור בעיות מורכבות. אך בעלי מדד גבוה בצורך בקוגניציה, יצליחו לפתור את הבעיה טוב מאשר בעלי המדד הנמוך, גם באינטואציה, אך בעיקר כאשר ניתן להם זמן לחשוב על הבעיה.

לכן, כאשר אנו מנסים להציג שיטות לקבלת החלטות בקבוצות גדולות, עלינו להבחין בין שתי האכלוסיות ולתת להן מענה שונה. במפלגה הישירה הולך ומתפתח רעיון שאמור לענות על הצורך של שתי הקבוצות לקבל החלטות באופן שונה. התהליך נקרא "תהליך הנצת חוקים". בחלק הראשון של הצעת חוק או פתרון, ניתן מקום לאנשים הנהנים מדיון (דליברטיביים). הדליברטיביים יכולים להציע פתרונות, ובצורה מדוייקת ותלוית נושא, לדון בכל פריט ופריט מהצעת החוק או הפתרון. לאט לאט, הם יוצרים הסכמות ומגבשים חוקים שעומדים בביקורת של רוב הדליברטייביים. את החוקים הללו המוסכמים על רוב הדליברטיביים, ניתן בסוף התהליך להציג לרובניים (אנשים שאינם חשים צורך בחשיבה גבוהה). לרובניים ניתנת אפשרות לבחור בין שתי האלטרנטיבות המסכמות ביותר שהציגו הדליברטיביים. ההצעות מעוצבות כך, שהן יהיו מאירות עניים ומוסכמות על הדליברטיבים, ולכן הרובניים יוכלו להעריך באינטואיציה מי הפתרון הטוב יותר. הבחירה תעשה הסופית תעשה על ידי כלל החברים במפלגה, שיהיו גם דליברטיבים וגם רובניים.

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:

המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:

אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

אתמול בערב התנהל דיון באחת הקבוצות בהן אני חבר.

אנו ביקשנו ליצור חוזה הוגן בינינו והצורך להחליט העל חלוקה הוגנת, העלה מתחים סביב עוגת המשאבים הסגורים.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע שיש להסתכל עליה בצורה של צדק. אם אתם רוצים להבין מדוע יש לפעול כך, המשיכו לקרוא. אם רצונכם בסיכום, קפצו ל"סיכום" בסוף.

אם אתם רוצים לשפר את הערך, אתם מוזמנים לשפרו בדף הויקי שפתחתי עבורו.

מהו צדק? זאת השאלה שעל פיה לדעתי, עלינו לפתור את הבעיה. התשובה הפשוטה ביותר היא לדעתי, על פי התרומה של אדם לקבוצה, כך צריכה גם להיות התמורה שהוא מקבל:

לכן, כלל יסוד: "תרומה = תמורה"

לפעמים, גם רוצים להוסיף למשוואה את כמות ההשקעה של אדם לקבוצה, כיוון שיש שמשקיעים הרבה, אך תרומתם קטנה. אנשים כאלו כדאי לפצותם על ההשקעה, אך בטווח הרחוק, יתכן והקבוצה לא תרצה להחזיק אנשים שהשקעתם גדולה אך תרומתם נמוכה. לכן, אני מציע שכלל היסוד ישאר "תרומה=תמורה", כדי להפריש החוצה אנשים שהשקעתם גבוהה, אך תרומתם נמוכה.

השאלה עכשיו היא איך מעריכים את תרומתו של אדם לקבוצה?

שאלה זאת קשה במיוחד. כיוון שלא כל אחד רואה את התרומה של אחרים בצורה אמיתית. ישנו הסיפור המפורסם על בקר-איכות שחקר את המפעל של פורד. יום אחד, הוא רואה אדם יושב בצד ומתבטל. הוא פונה למנהלים ומציע להם לפטר את אותו עובד. ואז המנהלים עונים לו "אתה מתכוון להוא שיושב וקורא עיתון בפינה?… אז האיש הזה אומנם מתבטל, אך פעם בכמה זמן, הוא פתאום בא עם רעיון גאוני, ונותן פתרונות השווים מיליונים לחברה".

כלומר, לא תמיד אנו רואים את התועלת של דבר בזמן הקרוב, אך לפעמים יש תועלת בזמן הרחוק.
אבל, לדעתי, בקבוצות קטנות, הדבר אינו בעייתי כלל. כיוון שבתהלכי הדיון והתיאום בתוך הקבוצה, החברים דנים על השלכות של דברים, וביחד הם כן יודעים להעריך את התרומה של דברים.

לכן, אני מציע שמי שיעריך, יהיו חברי הארגון.

כיצד יש להעריך?
אם נבקש מאנשים להעריך תרומתם של זולתם, כאשר ברור כי הערכה טובה, תביא לגריעת חלקם מהעוגה (משאב סגור), אזי הם יעדיפו להמנע מביקורת חיובית. לכן, יש לדאוג כי האנשים לא יתנו ציון לעצמם או לפרויקטים בהם הם מעורבים. הם יצטרכו לתת ניקוד חיובי לאנשים ולפרוייקטים שעוזרים להם לקדם את הפרויקטים שהם עצמם מפתחים, ובכך לעזור להם לתרום יותר. בכך אנו יוצרים קשרים של הערכה לאנשים ולפרויקטים שמאפשרים לנו להיות אפקטיביים יותר. כך אנו מגדילים את הערבות ההדדית בתוך הקבוצה.כדי למנוע אינטריגות, הרי שההערכות צריכות להיות חשאיות.

את מה יש להעריך?
בארגון גדול, אנשים אינם מסוגלים להכיר את כל האנשים האחרים, ולכן על האנשים להעריך בתוך ארגון גדול, מחלקות או תת-קבוצות אחרות. בתוך הקבוצה אליה שייך החבר, יש להעריך חברים אחרים, כל עוד גודל הקבוצה אינו עולה על 15. אם גודל הקבוצה עולה על 15, אזי יש להעריך את תת-הקבוצה עצמה.

הקבוצה עצמה תקבל הערכה, וחלוקת ההערכות בתוך הקבוצה, תתבצע על פי ההערכות הפנימיות.

הנושאים שיש להעריך עליהם:
ישנם נושאים רבים התורמים להצלחת הקבוצה. כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

לסיכום,
כדי להגיע לחלוקה צודקת, יש להעריך את התרומה של חבר לקהילה. ההערכה תתבצע בצורה הבאה:
אם מדובר בארגון הקטן מ-15 אנשים, הערכה תהיה אישית, תוך ציון תחומי התרומה של האדם. אם הארגון גדול מ-15 אנשים, ההערכה תהיה על בסיס מחלקות ותת-קבוצות בארגון.
החברים המערכים, יעריכו חברים אחרים, או תת-קבוצות אחרות. הערכה תתבצע על פי כמה פרמטרים כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

הבהרה

פוסט זה אינו מיועד לשקף את רוח כלל אנשי המפלגה הישירה. אלו דברים שאני רואה, מנקודת מבטי האישי, על מצבנו, ועל השאיפות לעתיד, כפי שאני רואה אותן.

שתי דרכים שהן אחת

במהלך החודש וחצי האחרונים התמלאה הכוורת של המפלגה בהרבה עבודה והרבה דיונים. אנו יוצקים את התוכן, מעצבים את דפוסינו הדמוקרטים, מתכננים תוכנות ומתנסים בבעיות אותן מזמנת לנו הדמוקרטיה, כפי שאנו מעצבים אותה.

כרגע אני מבחין בשני כוחות הפועלים על המערכת המפלגתית.

כוח אחד, שאומר "תכלס". בואו נביא הרבה אנשים. בואו נסגור את הכל בהצבעות פשוטות. בואו נקים מפלגה כמו כל מפלגה אחרת, עם היררכיה ואוליגרכיה וכוח פוליטי מרכזי שמחליט מה עושים עבור כולם.

כוח אחר אומר שהיינו רוצים לנהל את הכול מתוך דיון, מתוך מחשבה, מתוך בחינה של הדברים.

לכל אחד מהכוחות יש יתרון וחסרון. ההערכה היא שמפלגה היררכית, המנוהלת על ידי מרכז-כוח קטן וברור, לא תצליח לצבור מספיק כוח להתרומם (אלא אם בעל הון כבד יפרנס אותה ויביא אותה לקלפי). סביר להניח שריכוז כוח בידי קבוצה קטנה, יביא למלחמות סכינאות, ועוד סביר להניח כי למפלגה כזאת, שתצהיר שהיא מעוניינת להביא לחקיקה שתוביל לדמוקרטיה ישירה כמו שוויץ, לא יהיה אינטרס אמיתי לחוקק חקיקה פרו-דמוקרטית-ישירה.

הסיבה לכך נובעת מ"כלל היפוך האינטרסים". כלל זה אומר, שמפלגה עולה לשלטון, כדי לשרת קודם כל את נושאי המשרות בה, ורק אחר כך את ציבור הבחורים. הדבר הזה נכון למפלגה, כמו שהוא נכון לכל ארגון.  ולכן יהיה אינטרס למפלגה, מרגע שתגיע לכנסת, לדואג למצב כזה בו המפלגה תהיה גדולה מספיק כדי לדאוג למשרות וחלוקת שלל לבעלי הכוח בה, אך לא מספיק כוח ולא מספיק חקיקה, שתממש את רצון הבוחר, ותביא בעקבות כך, לירידה במוטיבציה של הבוחרים להצביע שוב למפלגה.

לעומתם, לתומכים בתהליכי דיון יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שמטבע הדברים, תהליכי דיון הם ארוכים מאד, ולפעמים מתקשים להגיע בעמצאותם לתוצר מוגמר שניתן לעבוד איתו. הבעיה השניה היא אולי קשה יותר לפתרון, היא שנכון להיום, אין תהליכי דיון יעילים לקבוצות העולות על 15 איש, בזמן סביר.

בעיית הדיון, ככמגבלת הגדילה של מפלגה דמוקרטית

ואכן, ניתן לראות שאנו מתמודדים כרגע בדיוק עם תקרת זכוכית זאת. אנו מונים פחות או יותר 15 פעילים, ומתקשים לקבל החלטות בצורה ברורה.

לבעיה הראשונה של הקבוצה הדיונית, מתחיל להסתמן פתרון. אבישי ברודי, לימד אותנו לקבוע לעצמנו זמנים ויעדים. ובמפגשים שלנו אנו קובעים יעדים ומנסים לעמוד בהם. ואנו לאט לאט לומדים לנהל את עצמנו כך שנגיע לידי מעשה.

הבעיה השניה, שהיא הקשה יותר לפתרון, והיא אולי האתגר הגדול העומד לפתחנו. תהליך הדיון, הוא אולי לב ליבו של היכולת להניע ולחבר עוד ועוד אנשים לעשיה ולהתרוממות של המפלגה. ככל שיותר אנשים ירגשו שייכים, משפיעים, ושהמפלגה מתנהלת בחוכמה ובתבונה, כך תגדל המערובות והמוטיבציה לפעול. ככל שנבנה את תהלכי הדיון כך שישקפו את חוכמת ההמון יווצר מוצר טוב יותר, יותר אנשים ירגישו שהשני סנט שהם משקיעים הולכים למקום נכון, והמפלגה מייצרת את התוצרים הדרושים.

פיתוח תהליכי דיון המוניים

אלא שנכון לעכשיו, רוב תהליכי הדיון, מתקשים להגיע להסכמה בקבוצות העולות על 5 אנשים. שיטות מיוחדות שפותחו בשנים האחרונות, מאפשרות דיון אפקטיבי בקבוצות של 15 איש. קיימות גם שיטות דיון של אלפים באמצעות Open Space Technology, אך זאת שיטת דיון הדורשת מספר ימי עבודה, אולמות כנסים, וקשה מאד לעבוד איתה בצורה שיגרתית לאורך זמן. לכן, ככל הנראה יהיה עלינו לפתח כלים לדיון בקבוצות המונות עשרות ומאות אנשים, כדי לאפשר את הדיון היעיל בקבוצות הולכות וגדלות.

הפתרונות

כבר לפני למעלה משנה וחצי חזינו את את הצורך בתהליכי דיון יעילים בקבוצות גדולות, כדי להקים אירגון דמוקרטי אמיתי. ולכן הצוות של אקלי, הקים את אקלי. כרגע אקלי נמצאת בשלב בו היא מסוגלת לסייע בפתרון דילמה במהירות גדולה יחסית בקבוצות של עד 15 איש, אך היא עדיין דורשת שיפור רציני לפני שניתן יהיה להשתמש בה בתהליכים מורכבים ובקבוצות העולות על 15 איש.

במפגש האחרון של המפתחים השתמשנו באקלי, והיא סייעה לבחור באיזו שפה יש לפתח את התוכנה של המפלגה.

אקלי כתובה בקוד פתוח, ואנשי-פיתוח המעוניינים להצטרף אליה מוזמנים.

אמצעי אחר שמיועד לסייע לנו בעיצוב התנהלות המפלגה והחוקים הוא הויקידיון. ויקידיון, הוא ניסיון ישן בתוך התנועה (ובמידה רבה גם קדם לתנועה), שנועד לאפשר באמצעות המדיה-ויקי, דיון מרובה משתתפים. לויקידיון היו הרבה מאד גרסאות, ולאחרונה פותחה גרסא חדשה, שנראה לי שתוכל להצליח במשימתה בקלות יחסית. היא עוד דורשת שיפור, והתרגלות של המשתמשים, אך היא מאפשרת צבירת ידע.

מי שמעוניין להצטרף לפיתוח של כל אחד מכלי הדיון, מוזמן להצטרף לפיתוח של ויקדיון על ידי מעקב אחר ף הויקדיון, ואם מישהו מעוניין להצטרף לאקלי, שיפנה אלי בדואל פרטי (tal.yaron@gmail.com).

סיכום

בכל מקרה, נראה לי ששני הכוחות חשובים במפלגה. גם אנשי התכל'ס, הרוצים תוצאות עכשיו, וגם אנשי הדיון. אנשי התכל'ס מדרבנים ומאתגרים את אנשי הדיון, ואנשי הדיון מנסים לבנות מנגנון טוב, שישמור את הדמוקרטיה ויאפשר למפלגה לצמוח כגוף דמוקרטי אמיתי. אם אנשי הדיון מעוניינים לשמור על הדמוקרטיה של המפלגה, יהיה עלינו לדואג שכלי דיון המונים יהיה מוכן בזמן הקרוב. יהיה זה ויקידיון, אקלי או אמצעי אחר, עדיין הוא התנאי, ככה"נ לשמירתה של המפלגה דמוקרטית בנשמתה.

בינתיים, נראה לי כי אנו עושים זאת בהצלחה רבה.

טל ירון

מאמר זה התפרסם בבטאון התושבים של קדומים.

רובינו מבינים את המושג דמוקרטיה, כשלטון הציבור על המדינה. אך בתת-המודע אנו מרגישים שאיננו חיים ממש בדמוקרטיה. אנו מרגישים שקשה לנו להשפיע על המדינה. לפעמים אנו גם מרגישים שאינטרסים צרים מנהלים את המדינה. גם ברמה העירונית קשה להרגיש דמוקרטיה. למרות שהמצב בקדומים, להערכתי טוב יותר מאשר במועצות אחרות, עדיין רוב התושבים בישראל מתקשים להניע תהליכים ברמה העירונית. יש משהו מאד מסורבל בשיטה המכונה דמוקרטיה, שמייאשת חלק מאיתנו לפעול בה, ולהשפיע על עתידנו העירוני או המדיני.

הסיבה לקושי נובעת בראש ובראשונה מהצורך לקבל החלטות ביחד (אילו היתה כאן דמוקרטיה שבה כל אחד יכול להצביע ישירות על התנהלות המדינה או העיריה), או הקושי של השלטונות העירוניים או המדיניים לרצות גורמים רבים ככל הניתן.

אלא שכל זה הולך ומשתנה, בעידן בו האינטרנט מהווה כלי יום-יומי לתקשורת לקהלים רבים. לראשונה מתאפשר סוג חדש של דמוקרטיה פעילה, בקנה מידה גדול. דמוקרטיה שניתן לכנותה, דמוקרטיה של שיתופי פעולה.

דמוקרטיה של שיתופי-פעולה מתפתחת על בסיס רשתות אינטרנט שכונתיות או עירוניות.
תושבים בכל שכונה ובכל עיר יכולים לפתוח קבוצת דיון , ולנהל את ההתקשרות בין התושבים. שיתופי הפעולה בין התושבים נעשים על ידי כך שאחד מהתושבים מציע רעיון ברשת השכונתית, שמוצא חן בעיני עוד כמה תושבים. ביחד, בשיטה שנדבר עליה בהמשך, מתארגנים כמה תושבים בקלות, ויוצרים ארוע חברתי או ארגון חברתי עבור כלל הקהילה. ככל שאנו לומדים לשתף פעולה טוב יותר, כך קל להניע יותר תהליכים.

אחד הרזים הגדולים ביותר בדמוקרטיה חדשה זאת, היא שככל שמבינים טוב יותר את רזי התורה, וככל שפועלים על פיהם, כך היא מצילחה יותר. אבל על כך, באחת הפעמים הבאות, בע"ה.

לשאלות ועזרה, ניתן לפנות לטל ירון

ניתן לשאול את השאלות בתגובות למטה ואשתדל לסייע.

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשך קריאה