מבט פילוסופי

הבהרה

פוסט זה אינו מיועד לשקף את רוח כלל אנשי המפלגה הישירה. אלו דברים שאני רואה, מנקודת מבטי האישי, על מצבנו, ועל השאיפות לעתיד, כפי שאני רואה אותן.

שתי דרכים שהן אחת

במהלך החודש וחצי האחרונים התמלאה הכוורת של המפלגה בהרבה עבודה והרבה דיונים. אנו יוצקים את התוכן, מעצבים את דפוסינו הדמוקרטים, מתכננים תוכנות ומתנסים בבעיות אותן מזמנת לנו הדמוקרטיה, כפי שאנו מעצבים אותה.

כרגע אני מבחין בשני כוחות הפועלים על המערכת המפלגתית.

כוח אחד, שאומר "תכלס". בואו נביא הרבה אנשים. בואו נסגור את הכל בהצבעות פשוטות. בואו נקים מפלגה כמו כל מפלגה אחרת, עם היררכיה ואוליגרכיה וכוח פוליטי מרכזי שמחליט מה עושים עבור כולם.

כוח אחר אומר שהיינו רוצים לנהל את הכול מתוך דיון, מתוך מחשבה, מתוך בחינה של הדברים.

לכל אחד מהכוחות יש יתרון וחסרון. ההערכה היא שמפלגה היררכית, המנוהלת על ידי מרכז-כוח קטן וברור, לא תצליח לצבור מספיק כוח להתרומם (אלא אם בעל הון כבד יפרנס אותה ויביא אותה לקלפי). סביר להניח שריכוז כוח בידי קבוצה קטנה, יביא למלחמות סכינאות, ועוד סביר להניח כי למפלגה כזאת, שתצהיר שהיא מעוניינת להביא לחקיקה שתוביל לדמוקרטיה ישירה כמו שוויץ, לא יהיה אינטרס אמיתי לחוקק חקיקה פרו-דמוקרטית-ישירה.

הסיבה לכך נובעת מ"כלל היפוך האינטרסים". כלל זה אומר, שמפלגה עולה לשלטון, כדי לשרת קודם כל את נושאי המשרות בה, ורק אחר כך את ציבור הבחורים. הדבר הזה נכון למפלגה, כמו שהוא נכון לכל ארגון.  ולכן יהיה אינטרס למפלגה, מרגע שתגיע לכנסת, לדואג למצב כזה בו המפלגה תהיה גדולה מספיק כדי לדאוג למשרות וחלוקת שלל לבעלי הכוח בה, אך לא מספיק כוח ולא מספיק חקיקה, שתממש את רצון הבוחר, ותביא בעקבות כך, לירידה במוטיבציה של הבוחרים להצביע שוב למפלגה.

לעומתם, לתומכים בתהליכי דיון יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שמטבע הדברים, תהליכי דיון הם ארוכים מאד, ולפעמים מתקשים להגיע בעמצאותם לתוצר מוגמר שניתן לעבוד איתו. הבעיה השניה היא אולי קשה יותר לפתרון, היא שנכון להיום, אין תהליכי דיון יעילים לקבוצות העולות על 15 איש, בזמן סביר.

בעיית הדיון, ככמגבלת הגדילה של מפלגה דמוקרטית

ואכן, ניתן לראות שאנו מתמודדים כרגע בדיוק עם תקרת זכוכית זאת. אנו מונים פחות או יותר 15 פעילים, ומתקשים לקבל החלטות בצורה ברורה.

לבעיה הראשונה של הקבוצה הדיונית, מתחיל להסתמן פתרון. אבישי ברודי, לימד אותנו לקבוע לעצמנו זמנים ויעדים. ובמפגשים שלנו אנו קובעים יעדים ומנסים לעמוד בהם. ואנו לאט לאט לומדים לנהל את עצמנו כך שנגיע לידי מעשה.

הבעיה השניה, שהיא הקשה יותר לפתרון, והיא אולי האתגר הגדול העומד לפתחנו. תהליך הדיון, הוא אולי לב ליבו של היכולת להניע ולחבר עוד ועוד אנשים לעשיה ולהתרוממות של המפלגה. ככל שיותר אנשים ירגשו שייכים, משפיעים, ושהמפלגה מתנהלת בחוכמה ובתבונה, כך תגדל המערובות והמוטיבציה לפעול. ככל שנבנה את תהלכי הדיון כך שישקפו את חוכמת ההמון יווצר מוצר טוב יותר, יותר אנשים ירגישו שהשני סנט שהם משקיעים הולכים למקום נכון, והמפלגה מייצרת את התוצרים הדרושים.

פיתוח תהליכי דיון המוניים

אלא שנכון לעכשיו, רוב תהליכי הדיון, מתקשים להגיע להסכמה בקבוצות העולות על 5 אנשים. שיטות מיוחדות שפותחו בשנים האחרונות, מאפשרות דיון אפקטיבי בקבוצות של 15 איש. קיימות גם שיטות דיון של אלפים באמצעות Open Space Technology, אך זאת שיטת דיון הדורשת מספר ימי עבודה, אולמות כנסים, וקשה מאד לעבוד איתה בצורה שיגרתית לאורך זמן. לכן, ככל הנראה יהיה עלינו לפתח כלים לדיון בקבוצות המונות עשרות ומאות אנשים, כדי לאפשר את הדיון היעיל בקבוצות הולכות וגדלות.

הפתרונות

כבר לפני למעלה משנה וחצי חזינו את את הצורך בתהליכי דיון יעילים בקבוצות גדולות, כדי להקים אירגון דמוקרטי אמיתי. ולכן הצוות של אקלי, הקים את אקלי. כרגע אקלי נמצאת בשלב בו היא מסוגלת לסייע בפתרון דילמה במהירות גדולה יחסית בקבוצות של עד 15 איש, אך היא עדיין דורשת שיפור רציני לפני שניתן יהיה להשתמש בה בתהליכים מורכבים ובקבוצות העולות על 15 איש.

במפגש האחרון של המפתחים השתמשנו באקלי, והיא סייעה לבחור באיזו שפה יש לפתח את התוכנה של המפלגה.

אקלי כתובה בקוד פתוח, ואנשי-פיתוח המעוניינים להצטרף אליה מוזמנים.

אמצעי אחר שמיועד לסייע לנו בעיצוב התנהלות המפלגה והחוקים הוא הויקידיון. ויקידיון, הוא ניסיון ישן בתוך התנועה (ובמידה רבה גם קדם לתנועה), שנועד לאפשר באמצעות המדיה-ויקי, דיון מרובה משתתפים. לויקידיון היו הרבה מאד גרסאות, ולאחרונה פותחה גרסא חדשה, שנראה לי שתוכל להצליח במשימתה בקלות יחסית. היא עוד דורשת שיפור, והתרגלות של המשתמשים, אך היא מאפשרת צבירת ידע.

מי שמעוניין להצטרף לפיתוח של כל אחד מכלי הדיון, מוזמן להצטרף לפיתוח של ויקדיון על ידי מעקב אחר ף הויקדיון, ואם מישהו מעוניין להצטרף לאקלי, שיפנה אלי בדואל פרטי (tal.yaron@gmail.com).

סיכום

בכל מקרה, נראה לי ששני הכוחות חשובים במפלגה. גם אנשי התכל'ס, הרוצים תוצאות עכשיו, וגם אנשי הדיון. אנשי התכל'ס מדרבנים ומאתגרים את אנשי הדיון, ואנשי הדיון מנסים לבנות מנגנון טוב, שישמור את הדמוקרטיה ויאפשר למפלגה לצמוח כגוף דמוקרטי אמיתי. אם אנשי הדיון מעוניינים לשמור על הדמוקרטיה של המפלגה, יהיה עלינו לדואג שכלי דיון המונים יהיה מוכן בזמן הקרוב. יהיה זה ויקידיון, אקלי או אמצעי אחר, עדיין הוא התנאי, ככה"נ לשמירתה של המפלגה דמוקרטית בנשמתה.

בינתיים, נראה לי כי אנו עושים זאת בהצלחה רבה.

טל ירון

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשך קריאה

נראה כי העצומה נגד שעון החורף, מלמדת כמה דברים:

מאתים שלושים וחמש אלף החתימות, מעידות כי יש אהדה רחבה בציבור לשימור שעון הקיץ. מספר כל כך גדול של חתימות הוביל לבאז בתקשורת ההמונים, אך לא היה ניתן לתרגם את הבאז הזה להשפעה ממשית על הכנסת. הציבור עדיין לא מצליח להשפיע ביעילות על הדרך בה מתנהלת המדינה. אילו הינו חיים בדמוקרטיה ישירה כמו בשוייץ, די היה בכך כדי להביא ליצירת משאל עם. אך כיוון שאיננו דמוקרטיה ישירה, עלינו לפנות אל הנציגים שלנו בכנסת, כדי שיחוקקו את החוק לקיצור שעון החורף.

הדרך לגרום לכך, היא באמצעות שדולה למען החוק. שדולה  שתיצור את ההתגייסות המתאימה של חברי הכנסת,  עד לחקיקת החוק. לצורך הקמת שדולה אזרחית, יש צורך בקבוצה קטנה אך נחושה מאד של מנהיג/ים שיובלו את השדולה.

אנו זקוקים למנהיגים שיובילו את השדולה עד לסיומה המוצלח של המשימה.

השאלה היא האם יש בתוכנו המנהיגים הללו?

הובלת שדולה כזאת דורשת מאמץ והשקעה לאורך זמן. אך מי שיוביל כזאת שדולה יזכה לאהדה רחבה בציבור, ולהוכרה מציבור ענק. יהיו לו הרבה יועצים מנוסים וטובים בדרך, וחברים חשובים לדרך, והוא יוביל את הציבור להשפעה. האם אתם מכירים מישהי או מישהו שינהגו שדולה כזאת?

אני אשמח לתרום מניסיוני בארגונים דמוקרטיים, כדי לסייע לאותם מנהיגים להקים שדולה אזרחית ודמוקרטית, שתתבסס על כוח הציבור.

אם אתם מכירים כאלו אנשים, אנא צרו בינינו קשר.

בברכה,

טל

אתם מכירים את הימים הללו, שבהם אתם קמים בבוקר, קוראים כתבה ומרגישים שהעולם נעשה טוב יותר?

אם אתם לא מכירים, אז הגיע הזמן שתתחברו לאנשי "כנסת פתוחה". הבוקר הודיע עפרי רביב, שאנשי התוכנה של כנסת פתוחה עידכנו את הגירסא של כנסת פתוחה. כהרגלי במקרים כאלו, אני רץ לבדוק את העידכון האחרון, כיוון שאני יודע שאז יש הפתעות נעימות באתר.

הפעם, המידע על חברי הכנסת הפך מפורט יותר ומסודר יותר. ניתן לראות באילו נושאים יזם ח"כ חקיקה, אילו הצעות עברו אילו שלבים, ועוד נושאים.

כאשר נכנסים לדף הח"כים, רואים כברירת מחדל, את הח"כים על פי מספר הצעות הטרומיות שהציעו ואושרו.

הדף הזה הציג בראש הרשימה שני חברי כנסת שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן. יריב לוין, ורוברט אילטוב.

נכנסתי לדף של יריב לוין מהליכוד.

משם, גלשתי לבדוק אילו חוקים שהציע יריב לוין אושרו. נכנסתי לחוק שנקרא "חוק לישכת עורכי הדין תיקון – תפקיד הלשכה".  ושם נכנסתי ל"ההצעה באתר הכנסת", ואלו הדברים שבהם מתחיל ההסבר לחוק:

"זכות הייצוג הינה זכות יסוד העומדת בבסיס מארג זכויות האזרח במדינת ישראל; זאת, משעה שערכן של זכויות המוקנות לאדם תלוי באופן מוחלט ביכולתו לממשן, ולקבל את ההגנה המגיעה לו לצורך כך; אי לכך, אדם שאין ביכולתו להביא את עניינו לפתחו של בית המשפט כדי לממש את זכויותיו, כמוהו כמי שזכויות אלה לא ניתנו לו מלכתחילה."

החוק מסדיר ומחייב את לשכת עורכי הדין לתת יצוג למעוטי יכולת.

הזכות לייצוג בפני בית המשפט, היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. היא מקדמת חברה בה כולם שווים בפועל בעיני החוק. נכון, שאנו עדיין רחוקים ממשפט שווה לכל. אין השפעת עורך דין משובח, כהשפעת עורך דין מתחיל, אך החוק יוצר בסיס טוב יותר למשפט צדק שווה לכל.

טוב לגלות שקורים דברים טובים בבית המחוקקים. דברים, שללא כנסת פתוחה, כמעט לא ניתן לדעת עליהם.

ישר כוח ליריב לוין ולאנשי כנסת פתוחה.

אולי עוד תהיה לנו כאן דמוקרטיה אמיתית

למבקרים של הדמוקרטיה הישירה יש שלוש טענות עיקריות כנגדה. האחת היא שדמוקרטיה ישירה עלולה להפוך לדיקטטורה של הרוב כלפי המיעוטים. השניה היא שהציבור אינו מיודע מספיק או אינו נבון מספיק כדי לקבל החלטות ברמה המדינית. והשלישית היא שהציבור מעדיף לא להשתתף בקבלת החלטות, ובכך הוא משאיר לאליטות לנהל את המדינה.

הביקורת הראשונה העוסקת בדיקטטורה של הרוב, מבוססת בעיקרה על הנחות תיאורתיות, בדבר היכולת של הרוב להכריע את המיעוט, ובדבר התחושה כי לרוב יש צורך להשתיק מיעוטים. חלק מהביקורת מגיע גם ממחקר כמו המחקר של גמבל, שטוענת כי על פי בדיקת הצבעות שכוונו נגד זכויות האזרח של מיעוטים, דמוקרטיה ישירה מהווה סכנה לזכויות אזרח ולשלמות המדינה.

פתרונות אפשריים לביקורת

מחקרים אחרים, כמו המחקר של דונבון ובולר, הראו כי אומנם בקהילות קטנות לרוב יש סיכוי להגיע לכוח יתר על המיעוט, אך ככל שמרחבים את גודל האוכלוסיה המחוקקת, כך קטנה היכולת של הרוב להגיע להסכמה, וכך המיעוט פחות נפגע. הדבר דומה למעשה לחיים בקהילות קטנות מול חיים בעיר הגדולה. קהילות קטנות נוטות להיות יותר שמרניות, בעלות ציוויון זהה, ולכן תהיה להן נטיה לגבש דעה ברורה לגבי מה נכון ומה לא נכון. בעוד שבעיר הגדולה (תל-אביב, לצורך ההמחשה), אין קהילה הומגנית גדולה, אלא ערב רב של צבעים טעמים וריחות. לכן לקהל הרחב קשה לגבש דעה מוסכמת, ולכן מיעוטים יכולים לחיות בעיר, או באזורי בחירה מרובי אוכלוסין ביתר שלווה.

מאמר שפורסם ב-Harward Law Review , טוען ששימוש באספות עירוניות, בהן אזרחים מכל הצבעים וכל המינים נפגשים לדיונים מורכבים, לצורך קבלת החלטות, יאפשר לאזרחים להכיר את המציאות המורכבת וימנע פגיעה במיעוטים. כלל, המאמר מציע לקדם דמוקרטיה דיונית שבה אזרחים נדגמים אקראית ומשמשים כמועצות מכינות להצעות חוקים, כפי שנעשה בפועל במחוז קולמוביה הבריטית בקנדה.

הפרכת הביקורת והצגת תמונת מציאות רחבה יותר

אך ההפרכה העקרית כנגד טענת "דיקטטורת הרוב" מגיעה ממחקר מקיף שנערך באוניברסיטת קלפורניה סביב 128 הצבעות ישירות שנערכו בשנים 1978 ועד 2000 (קישור למאמר; קישור לסיכום המאמר). המאמר שפורסם ב-2002, טוען כנגד גמבל ומבקרים אחרים, שהם התמקדו רק בהצבעות שפעלו ישירות נגד המיעוטים. מתוך 128 ההצעות שהם בדקו רק 8 (6.25%) עסקו בצורה כזאת או אחרת בהגבלת זכויות המיעוטים. לאזרחים בקליפורניה יש הזדמנות רחבה מאד להשתתף בתהליכים דמוקרטיים שאינם קשורים למוצא אתני, ולהרגיש שותפים בפוליטיקה המדינית, ללא קשר למוצאם. בנוסף, המאמר מבקר את הניסיון של המבקרים להחליט עבור המיעוטים מה פועל לטובת המיעוט ומה לרעתו.

כדי להתגבר על הבעיות המתודלוגיות של המבקרים, החוקרים בדקו את ההבדלים בין האכלוסיות השונות לגבי כלל ההצעות, וכן לגבי הצעות חוק שבהן נראה על פי התוצאות שלמיעוטים יש בהן עניין. מתברר כי בהצבעות הכלליות לגורם המוצע האתני יש יכולת הסבר מאד נמוכה לגבי השונות בהצבעות. ההשפעה של המוצע האתני מסבירה רק 2% לערך, מהשונות. כלומר, האוכלוסיה מתפלגת בדעותיה לא על פי מוצא, אלא על פי העדפות אישיות או תפיסות פוליטיות.

בהצבעות הנוגעות למיעוטים, נראה שגם שם אין הבדל גדול בין המוצאים האתנים השונים. למיעוטים יש העדפה דומה לרוב הלבן, וקבוצות גדולת מתוך המיעוטים מצביעים בדומה להצבעת הרוב הלבן.

רק בהצבעות בהן יש לכאורה פגיעה ישירה בזכויות של מיעוטים, יש שונות ברורה בין הרוב הלבן למיעוטים. אך גם שם בסביבות 25% – 30% מהמיעוט מצביע בעד הצעות אלו. כל ההצעות הללו, אינן פועלות במישרין על האוכלוסיה. למשל הצעה 209 שעסקה בביטול הלימוד הדו-לשוני (שהוצעה כיוון שהיו בתי ספר שלימדו רק בספרדית, ולכן גרמו למיעוט הלטני לא להתאקלם בחברה המארחת), חלק מהקהילה הלטינית תמך בהצעה והיא עברה.

צריך לזכור, כי גם כאשר עוברת הצעה הפוגעת במיעוטים, עדיין יכול בית המשפט לבטל אותה כהצעה לא-חוקתית כלומר בפועל, רוב החקיקה בדמוקרטיה ישירה, אינה עוסקת במיעוטים, ונותנת לכל אזרח, ללא תלות במוצאו האתני, להשתתף במשחק הפולטי ולהרגיש שותף. גם בחקיקות שעוסקות ישירות במיעוטים, יש למיעוטים יכולת להדוף אותם, בין אם בהתאחדות ובין אם דרך בית המשפט, כדי למנוע פגיעה בזכויותהם. בפועל עולה מסקרי דעת קהל, כי המיעוטים בקליפרוניה מרוצים מהדמוקרטיה הישירה. בסקר שנערך ב-1997, תמכו בדמוקרטיה ישירה  73% מהלבנים, 57% מהשחורים, 77% אחוז מהאסייתים ו-73% מהלטינים.

אולי זה שלטון הנציגים שמפלג אותנו?

בכל המחקרים שקראתי לא נערכה השוואה לשביעות הרצון של האוכלוסיות הללו מדמוקרטיית נציגים, או מההשפעה של דמוקרטיית נציגים על יכולת הביטוי של מיעוטים. סביר מאד להניח שהטענה של מרק ולצר, שכתב את הספר Democracy Unleashed ביחד עם דוד אלכסנדר, שדווקא דמוקרטיית נציגים היא זאת שמקטבת את הציבור לפלגים אתניים:

"דמין מצב של עשרות שאלות ששואלים את הציבור ותראה בעצמך שרוב השאלות "יפרקו" את המיעוט האתני כי הם לא נוגעות למיעוט האתני כקבוצה מאוחדת כלל. גם בין ערבים יש בעלי כלבים וכאלו שאינם בעלי כלבים, יש נשים ויש גברים, יש בעלי אופנוע ויש בעלי רכב. אני כלל לא מבין איך אפשר לדמין מצב אחר. האמנם אחיזתם של בעלי הכח במיעוט היא כה גדולה עד שהם יצליחו לשכנע את כל חברי המיעוט להצביע כאיש אחד? נראה לי תרחיש שלא יתכן שכן דרישה שכזו תערער את הלגיטימיות של בעלי הכח במיעוט. מצב כזה יביא אנשים במיעוט (וברוב) לחשוב בשביל עצמם ולהסתמל פחות על גורמי כח. בכל מיקרה הרוב ישתנה: בהחלטה של השבוע הרוב הוא בעלי המכוניות (לעומת בעלי האופנועים) ובזו של שבוע הבא הרוב הוא כאלו שאין להם כלבים (מול כאלו שיש להם). כל אחד ימצא את עצמו פעם כחלק מן הרוב ופעם כחלק מהמיעוט והכל לגופה של החלטה. למעשה מתימטית ברוב הפעמים אדם ימצא את עצמו כחלק מהרוב שכן ברוב המכריע של הנושאים הוא באמת חלק מן הרוב. רק אנשים יוצאי דופן (כאלו שהם גם חד מיניים, גם בעלי אופנוע, גם ערבים, גם בעלי כלב ועוד ועוד) ימצאו את עצמם שוב ושוב חלק מן המיעוט (בכל החלטה). אבל אנשים כאלו קשה להם גם במצב העיניינים הקיים…

אני מוצא שאנשים רבים שחושבים על דמוקרטיה ישירה לא מנסים כלל לעשות סימולציה בראש של החלטות אמיתיות. כל מה שהם מדמיינים זה איך שואלים את הציבור שאלה יחידה ועל פי רוב היא מערבת שימוש בכלי נשק גרעיניים. מחשבות טיפשיות כאלו דומות לצורת החשיבה של מתנגדי שילטון הנציגים בזמנו כאשר הם חשבו רק על רצונם של הנציגים למצוא חן בעיני הציבור ובמבט לאחור ברור שהם לא הבינו כלל את מהותו של שילטון הנציגים."

המחקר מצא כי רוב בני האדם מתפלגים על פי מדדים שאינם קשורים למוצא אתני. נראה שדווקא הנציגים בדמוקרטיית נציגים, הם שנדרשים לפלגנות, כדי לבסס את מעמדם.

כדי להיבחר, נציגים נדרשים להציג תמונה מעוותת של שחור ולבן, בו יש מחנה צודק ומחנה טועה. בו האחר הוא רע, ואנחנו הטובים. ההצגה השגויה הזאת, היא ככל הנראה חלק גדול מהבסיס להיווצרות מחלוקות מיותרות, שדמוקרטיה ישירה פותרת, על ידי כך שהיא מאפשרת לכל אחד להצביע ישירות על הנושאים שבהם הוא מעוניין, ואין הוא נדרש להגדיר את עצמו בתוך מחנה פלגני.

בתנועה לדמוקרטיה ישירה התעורר דיון סביב הצורך להגדיר דרך וחזון. כאחד שחוקר את הנושא במשך שנתיים וחצי לקחתי על עצמי לנסות לגבש הצעה לחזון ודרך, ולהעלות אותם לויקי לדיון ולעיצוב. כבר מן  ההתחלה, זיהיתי שישנן עדיין דילמות הניצבות בפנינו שאינני בטוח שאנו יודעים לפתור. כדי שלא רק לי יכאב הראש, אני מציע לכם את הדילמה הראשונה שנתקלתי בה:

ברור הוא כי האזרחים הם הריבון של המדינה הדמוקרטית. בעבר בגלל העדרה של טכנולוגיה מתאימה, נאלצו האזרחים לבחור נציגים שאמורים לייצג את דעתם. הנציגים התכנסו לפרלמנט, ולאחר דיונים ומשחקים מאחורי הקלעים, חוקקו חוקים עבור כלל הציבור. כיום, תודות לאינטרט קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת לכל אזרח להצביע ישירות על כל הצעת חוק. אך עדיין, בגלל פרדוקס התיאום, ובהעדר טכנולוגיה מתאימה, אין הם יכולים לערוך דיונים יעילים ולקבל החלטות מושכלות, לאחר שדעות כלל הצדדים הובאו בצורה יעילה. כך יוצא, שהדיון הציבורי, בהעדר טכנולוגיה מתאימה אינו מקיים דיון מלא בין כלל הצרכים של כלל האזרחים. אין הוא צריך לקשור בריתות, ואין הוא צריך להתחשב במיעוטים.

לעומת כלל הציבור, הנציגים בכנסת נזקקים למיעוטיםי כדי להעביר החלטות. הם מנהלים דיונים, קובעים הסכמים, וכך נוצרים שיתופי פעולה בין ח"כים מסיעות שונות כדי להגיע להסכמות ולחקיקת חוקים. כך יכול גם המיעוט לבוא לידי ביטוי ולהשפיע. רואים זאת בעיקר ביכולת של הח"כים החרדיים להשפיע מאד, אך גם הח"כים הערביים מעורבים לא מעט בתהליכי החקיקה.

כיצד בדמוקרטיה ישירה, שבה די ברוב היהודי להעביר כל החלטה, או ברוב החילוני להעביר כל החלטה, יבואו המיעוטים לידי ביטוי?

הדבר חשוב, כיוון שעל פי מחקרים שאני קורא לאחרונה, ההשתתפות הפעילה בתהליך הפולטי הוא אחד מגורמים הרגיעה במדינות מרובות קבוצות אתניות. האם יש דרך לדאוג לכך שהמיעוטים ימשיכו להשתתף במשחק הפולטי בדמוקרטיה ישירה?

האם יש לכם פתרונות לדילמה הזאת

אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.

גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.

המשך בבלוג החדש….

בעקבות המשחק במצפן הפוליטי שערכנו כאן, ומשחק דומה שערכו בפורום הסטודנטים של בן-גוריון, שאיתמר שלח, צצו אצלי מספר מחשבות מעודדות.

קודם כל נראה שכל מי שהשתתפ/ה, בין אם הצביע/ה לליברמן, לליכוד, לירוקה-מימד ולחד"ש, נמצא/ת בצד הליברטני של המפה. למה זה חדשות טובות? כי אז יש סיכוי שמילה מסוימת בעיברית תעלם. המילה הזאת, ששחקו אותה עד דוק בשנות ה-90 , והכבידה על כל דיון נורמלי, תעלם. המילה נקראת "פשיסטים".

עכשיו אחרי שקברנו את המילה ההיא (ז"ל = זכרונה לרעה), והבנו שכולנו ליברטנים במידה רבה, אפשר להתייחס להבדלים בינינו, שבעיניי אינם משמעותיים כלל.

הצד השמאלי במפה מאמין שאם יופחת הרכוש הפרטי, ורוב המשאבים ינוהלו על ידי המדינה, תפרח כאן חברה אמפטית יותר, שוחרת שלום יותר, הומנית יותר. יש צד אחר, שאיתמר הוא המייצג היחיד שלו במשחק כאן, אך לא במשחק בפורום, שאומר, אם לאדם ולתאגיד תהיה הזכות לרכוש פרטי, תפרח כאן חברה חופשית יותר, ומתוך כך גם טובה יותר.

הבדל לא כזה גדול  כפי שהוא נראה בהתחלה.

הניסיון מלמד שכאשר כוח מרוכז בידי מעטים, המעטים נהנים מהכוח הזה. יהיו אלו פקידי אוצר חמדנים, ח"כים, אנשי המנגנון הבירוקרטי או סתם בעלי ממון. כולם ישמרו עבורינו על השמנת, וילקקו את השפתיים בהנאה.

הניסיון של חבריי באגף הסוציאליסטי, לרכז את המשאבים בידי הכנסת והממשלה , כדי לקדם את החלשים, יביא שוב להקמתם של מוסדות מסואבים, שחיתות ממשלתית לתפארת, כפי שהיתה בימי מפ"אי, וכפי שהיא מתקיימת עד ימינו אנו.

לעומתם, הניסיון של חבריי מהאגף של השוק החופשי, גם הוא יביא לאותה תופעה.  השוק החופשי מאפשר למוכשרים, לזריזים ,למתחכמים ופירסומאים ולשאר Übermensch, לנהל את העולם עבור החלשים, הנדכאים וסתם בוהי טלויזיה, סוחבי אוברדרפטים, ותת אדם אחרים. והם עושים זאת טוב מאד.

כלומר בסוף, כל אחת מהשיטות שחבריי באגף הניאו-ליברלי או הסוציאליסטי יבחרו, יביאו לאותה תופעה. מעטים ונבחרים יהנו מהעוגה שכולנו אפינו עבורם. כמה ישאר לזקנה בבית החולים? אולי קצת טיח ממגדלי אקירוב.
חלק מהחברים באזור הסוציאליסטי, מנסים להעתיק, בהצלחה נמוכה אם בכלל, מהסוציאל דמוקרטיה המערב-אירופאית. הסוציאל דמוקרטיה המערב אירופאית מבוססת על אירגוני עובדים דמוקרטיים. זאת בניגוד לאירגוני העובדים הדיקטטורים הקיימים כיום בישראל, שעליהם פשוט לא ניתן לבנות סוציאל-דמוקרטיה.

מי שרוצה לקדם סוציאל-דמוקרטיה, או לחליפין, ירצה לקדם חברה אזרחית חזקה, יצטרך ללמוד את רזי הדמוקרטיה באירגונים. בלעדי אירוגנים דמוקרטיים חזקים, לא תתקים כאן חברה חופשית אמיתית. בין אם השקפתך ניאו-ליבראלית, ובין אם השקפתך סוציאל-דמוקרטית, הפתרון יהיה באירגונים אזרחיים/עובדים דמוקרטיים, שיהוו כוח מספיק יעיל נגד ריכוזי הכוח הממשלתיים או של בעלי ההון.

אני רוצה לגלות לכם שהיום אין לנו כמעט דבר מכל אלו.

מבירורים שאני עורך, רוב העמותות/אירגונים בארץ ממונים על ידי מקורות הון כאלו ואחרים. רובם ככולם כנראה, לא דמוקרטיים. וכך יוצא שגם ה"חברה-האזרחית" בישראל, היא למעשה שלוחת ידם של בעלי אינטרסים מכיוונים כאלו ואחרים, ולא מביאת דברם האמיתית של האזרחים בישראל.

חברים,

עד שלא נדע להתארגן באירגונים אזרחיים דמוקרטיים אמיתיים. עד שלא נדע להפעיל דמוקרטיה השתתפותית, המעטים ישלטו בנו. אנו יכולים להתווכח מאה שנים על ימין ושמאל, אבל בסוף יהיו אלו בעלי הכוח שיצחקו. כל עוד לא נלמד להעביר את הכוח לציבור, כל הדיונים בינינו יהיו כמו דיונים של ילדים בגן. הגיע הזמן להתבגר חבריי. הגיע הזמן לצאת ולהצטרף לאירגונים אזרחיים, ולעשות אותם לדמוקרטיים.

איתי אשר ביקש שכל אחד ירשום מה הוא מתכוון לעשות היום, אז הנה מה שאני מתכוון לעשות. אני מתכוון להצביע (נדמה לי שכבר החלטתי). ואחר כך לחלק פליירים למען דמוקרטיה ישירה

הפלייר מתחיל כך:

 היום, זה היום שלנו! ביום הזה, הפוליטיקאים חגים סביבנו ומתחננים שנצביע להם. חגיגה לדמוקרטיה!

וממחר, תתחיל תקופה אחרת. מחר, הם ישכחו אותנו. מחר יתחילו ימי הפוליטיקאים. הכיסא והכסף כבר בכיס שלהם, ולנו אין שום השפעה…

מי שרוצה גם לחלק יכול להוריד את הפלייר מכאן ולהדפיס.

להתראות

טל

חברים שלום,

לתנועה  לדמוקרטיה ישירה מלאה קצת יותר שנה (התנועה נוסדה ב-9 לינואר 2008). ולכן החלטנו לחגוג לה יום הולדת – כנס, לכבוד השנה. בכנס נרים אותה על כיסא, ונספר מה זאת בעצם דמוקרטיה ישירה, ואיך עושים דמוקרטיה ישירה. כולכם מוזמנים!

(הכנס יערך בבית הטבעונים, ביום ה', 5 לפברואר, אלנבי 138, קומה 5, התכנסו וכיבוד ב-19:00, התחלה ב- 19:30) אנא אשרו הגעה, כדי שנוכל להתארגן בהתאם בדוא"ל itay@kol1.org

כמו כל דרדק שרק נולד, גם לנו היו קשיים. כשרק נולדנו, רובנו לא ידענו להגדיר לעצמנו מהזה בדיוק דמוקרטיה ישירה, מעבר להגדרה הבסיסית שאומרת שכולם מחליטים. לא הבנו את הקשיים. לא הבנו את הפתרונות. ויחד עם זאת, היו כאלו שתקפו את הרעיון. האחרונים העדיפו את שלטון הנציגים הרקוב והמוכר, מאשר לנסות לבחון דרך חדשה.

בדרך גם זכינו לברי פלוגתא שהקשו עלינו, וטענו כנגד טענות שהעלנו. כל זה לא החליש את הרעיון או אותנו. כאשר יש קושי ויש אתגר,שם גם אנשים גדלים.עם הזמן התחילו להופיע תשובות יותר ברורות לגבי הדרך בה ניתן לקדם דמוקרטיה מלאה. הופיעו שיטות (דמוקרטיה ישירה מלמעלה, דמוקרטיה ישירה אנרכיסטית, דמוקרטיה מעורבת ודמוקרטיה דינמית). התחלנו להתנסות בדמוקרטיה ישירה באירגונים אמיתיים. ולאט לאט נצבר הידע. יש לנו פרויקטים חדשים בדרך.

אנו מקווים כי השנה הבאה תהיה שנת פריחה וגדילה, בה נדע הרבה יותר, בה יצטרפו אלינו עוד חברים, ובה נתקדם לקראת משטר, בו לאזרחים תהיה השפעה גדולה יותר, השחיתות תרד, וההחלטות שתתקבלנה היו יותר עיניניות וחכמות.

מזל טוב!