מבט פילוסופי

התבוננו בתמונה הבאה:

זאת תמונה הממחישה מה ההבדל בנפח הנדרש לתעבורת 60 אנשים. אבל יש כאן עוד אלמנטים חשובים שהתמונה אינה מראה. למשל המחיר האנרגטי של העברת האנשים. 60 אנשים הנוסעים ברכבם לעבודה, ותקועים בפקקים, מייצרים כמות גדולה של זיהום אויר, ושורפים בהערכה פי 25 יותר דלק מאותם נוסעים המגיעים לעבודה באוטובוס (ניתן לחשב זאת בצורה הבאה: אוטובוס צורך כליטר סולר ל-4 ק"מ בממוצע, רכבים פרטים בדרך עירונית עם פקקים צורכים כליטר בנזין ל-8 ק"מ. בארץ אוטובוסים מתאימים ל50 נוסעים, ולא ל-60).

אם כך, ברור כי תחבורה ציבורית יעילה בשילוב של אופניים, יפחיתו דרסטית את צריכת הדלק, את זיהום האויר. השילוב של אופניים, יעלה גם את בריאות התושבים, יאריך את חייהם, וימנע זיהום אויר, ממנו סובלים מאות-אלפי תושבי המטרופולין.

מכאן היה ניתן לחשוב כי כל ממשלה ברת-דעת, היתה מייד מאמצת את פתרון התחבורה הציבורית. היתה דואגת לאגרה גבוהה בכניסה לערים, משפרת את מערכת התחבורה הציבורית, מעבה את מערך האופניים הניתנים להשכרה, וחוסמת רחובות לכניסת רכבים.

אלא שלסיפור הזה יש גם צדדים אחרים. לממשלה יש אינטרסים כבדים לא ליצור את הרפורמה הזאת. ואם יום אחד אנו רוצים לראות תחבורה ציבורית ועיר מלאה אופניים, עלינו להבין את השיקולים הללו, ולמצוא להם פתרון.

השיקול הראשון הוא שככל שאנו צורכים יותר דלק, כך הממשלה מרוויחה יותר. אם אינני טועה, הממשלה מרוויחה כ 60 אג"ח לליטר דלק. המשמעות המידית של רפורמת תחבורה ציבורית היא ירידה של 13.6 מילארד שקלים בשנה בהכנסות המדינה. הכנסות שהולכות לרווחת הציבור (ואולי גם לכיסים של המקורבים לצלחת). יתרה מכך, המדינה לוקחת עוד 50% לערך ממחיר המכוניות החדשות שאנו קונים במיסים, כך שירידה בכמות המכוניות החדשות, תוביל לאובדן של עוד כמה מילאירדי שקלים חדשים בשנה. מעבר לתחבורה ציבורית גם יפגע בהכנסות של בעלי השליטה על שוק הדלק. הללו סביר להניח יתנגדו לרפורמה ויפעילו לובי כנגד הרפורמה.

אפקט נוסף אפשרי אחר של המעבר לתחבורה ציבורית, הוא הארכת תוחלת החיים של האזרחים. אזרחים הפעילים גופנית הנוסעים על אופנים ונהנים משקט (כי התחבורה הציבורית תהיה חשמלית) יאריכו יותר חיים, ויהיו פחות חולים. אך המשמעות היא שהם גם יחיו יותר שנים על קצבאות פנסיה, ומחיר הפנסיה שהמדינה תשלם יצטרך לעלות.

בנוסף, מעבר לתחבורה ציבורית דורש תהליך מואץ של שיפור התחבורה הציבורית, והורדת הכדאיות לשימוש ברכב. כיום התחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה עבור רבים. ההגעה למקום העבודה בתחבורה ציבורית יכולה לקחת פי שתיים יותר מהזמן הנדרש להגעה ברכב. וכדי להתגבר על הבעיה הזאת, יש להכין פתרון מקיף, הדורש השקעה גבוהה מאד. מעבר לתחבורה ציבורית ידרוש שינוי הרגלים ממילוני אנשים, ולכן ידרש גם מסע שכנועי רחב שיעלה גם הוא כסף.

לכן, להבנתי מי שמעוניין להניע תהליך של מעבר לתחבורה ציבורית, צריך להבין את מגוון ההשלכות של כל תוכנית, ולראות איך ניתן ליצור את התחלופה הזאת, בלי לפגוע בתפקוד הכלכלי של המדינה.

מבחינתי, כאיש דמוקרטיה-דליברטיבית, הייתי מציע את מתווה השינוי הבא:
צריכה לקום קבוצה שתקדם את פתרון התחבורה הציבורת (כאן, או כאן, או כאן או כאן או כאן). יהיה עליה להפגיש מספר קבוצות של אזרחים ומומחים, שכל אחת מהקבוצות תפתח פתרון אחר, בצורה עצמאית. עם כל קבוצה ישבו מומחי כלכלה שינסו להעריך את ההשלכות הכלכליות של הפתרונות השונים. הפתרונות שיהיו הכי מקובלים על משתתפי הדיון, ויהיו ברי ביצוע מבחינה כלכלית, יוצעו כמתווה לתחבורה ציבורית. יהיה צורך לייצר לובי לעניין, ולכן הפתרונות הטובים יוצגו לציבור תוך השוואה למצב הקיים. יתקיים תהליך שיכנוע, ויצירת לובי בכנסת לטובת המהלך. הלובי יצטרך לעבוד בממשלה, ולא רק בכנסת, כדי להצליח ליישם את הפתרונות המוצעים.

תהליך אזרחי כזה, לדעתי יוכל להביא לפיתוחה של התוכנית לתחבורה ציבורית ורכיבת אופניים, ולהפיכתה של מדינת ישראל למקום הרבה יותר יעיל, הרבה יותר נעים, הרבה פחות מזהם, והרבה פחות תלוי בנפט לקיום המשק.

אם מישהו צריך עזרה בהנעת התהליך הדליברטיבי (דיוני) יש את הקבוצה לחקר תהליכי הדיון וקבלת ההחלטות בקבוצות גדולות. החבר'ה ישמחו לעזור.

שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.

הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.

הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).

השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה

בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.

לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".

הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.

והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.

הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.

הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.

השאלה האם המציאות אינה קיצונית?

אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.

המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.

הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.

איך משנים את המציאות לטובה?

קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.

מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).

הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.

הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.

הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.

ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה) 

אתמול התכתבנו אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה על ההצהרה המשותפת של ה-99% מארה"ב, והתבסמנו מהיכולת של ארגוני ה- occupy להגיע לקונצנזוס בקבוצות גדולות. אלא שמי שנכנס אל ההצהרה הבוקר, גילה מחלוקות חריפות. מי שכותבים את המסמך טוענים לאוליגרכיה ולדיקטטורה של אנשי "כיבוש-וול-סטריט" (ראו ציטוט למטה).

אני מציע שכדי שנמנע אי פעם מאוליגרכיות (על אף חוק הברזל של האוליגרכיה), יהיה עלינו להימנע ממצב בו רק ארגון אחד הוא הדובר. לדעתי אירגונים דמוקרטיים-ישירים, צריכים להיות עצמאיים, ולפעול ביחד רק אם שיתוף הפעולה משרת את טובתם המשותפת.
כך יווצר איזון בריא בין הצורך להגיע לקונצנזוס, לבין הצורך של ארגונים ובני אדם לשמור על חרותם הפרטית, לפעול על פי דרכם. כך, תמנע האפשרות של היווצרות אולגרכיה-של-כוח, ותופיע אפשרות להתפתחות מנהיגות, המובילה מתוך בחירה חופשית, והטווית דרך אופטימלית עבור רבים או אף יותר טוב מכך, יופיעו תהליכי הסכמה שבהם הציבור יוביל את עצמו.

הנה ההודעה מהבוקר שהתפרסמה תחת ההצהרה.

As some of you may know, this Working Group started with seven people in Liberty Park. It was announced to the NYCGA on 10-15-11 at 7:45pm. Since then, the NYCGA has done everything it can to tear down this group because our goal of electing 870 delegates to a National General Assembly does not serve the interests of the oligarchy that runs #OWS in NYC. They seem to think #OWS is their movement to be controlled from NYC where it started. In any event, the NYCGA has now taken down our Working Group that was set up on the official NYCGA webpage. I have repeatedly asked for the admins of this website to restore the 99% Working Group that was deleted by Stand Ford. No one in the actual working group formed in Liberty Park on 10-15-11 ever had admin control of the Working Group webpage that was deleted by Stan Ford. We are waiting to see if NYCGA will reintroduce the 99% Declaration Working Group to this website so we can have our point of view heard and developed here. We are not holding our breath because our goals do not serve this small group of people who run the website and facilitate the NYCGA. I really have no faith in the NYC chapter of #OWS and have no desire to work with them again

אני מציע שתפנו לעצמכם כשלוש וחצי שעות, לראות את אחד הקורסים החשובים שתראו בשנה הקרובה: "קורס בהתרסקות". הקורס, שמוצג על ידי כריס מרטנסון, ד"ר לנוירוטוקסיקולוגיה, מתאר את ההשפעות של מחסור במשאבים, מחסור באנרגיה והבעיות הכלכליות, שעלולות להביא למשבר עולמי בעשור הקרוב.

סיכום מצוין של הקורס בהתרסקות, כמו עוד הרבה דברים מצויינים, ניתן למצוא באקו-ויקי.

לאחר שתצפו בסדרה המאד מומלצת הזאת, המשיכו לביקורת שלי על הסדרה:

(לגרסא האנגלית)

מי שאין לו את הזמן, מוזמן לצפות בפרק 18, המסכם את כל הקורס.
—-

ראיתי את כל הסדרה, מתחילתה ועד סופה.

כאדם חוקר, אני לא אוהב שמציגים לי תמונת מצב פטליסטית-דטרמיניסטית, אך בסדרה יש כדי לעורר מחשבה.

הלכתי לברר דברים בעצמי, וראיתי שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות שעלו:

מילה בנושא דמוקרטיה ישירה – מסתבר שלממשלות יש נטיה מדאיגה לצייר תמונת מצב הרבה יותר טובה ממה שהיא באמת. כך בסדרה רואים כי בעוד מדד המחירים האמיתי עולה פלאים, המדד שהממשלה מדווחת עליו, הוא שיקרי (מי ששם לב, גם בישראל המדד לא משקף את עליית המחירים האמיתית). כך לגבי מדד התעסוקה. בישראל למשל יש 43% לא מועסקים, והממשלה לא מדווחת. היא רק מדווחת על מי שנמצא בלשכות האבטלה (והיא גם דואגת, שלאנשים ימאס להגיע לשם לאחר זמן מה). באמצעות כלי ניטור של דמוקרטיה ישירה, נוכל לראות כי הממשלה מדוות אמת, ושהמצב מטופל ברצינות, ולא על ידי סילוף המציאות.

peak oil – אומנם סביר בהחלט שאנו מתקרבים לתפוקת השיא, אך בפועל המחירים לא עולים, אלא יורדים בתקופה האחרונה, דבר המראה כי עליית המחירים מההסטריה האחרונה, היא תוצר ספקולציה, ולא תופעה אמיתית.
בינתיים, נראה כי ל"אנרגיה מתחדשת", כמו קולטים סולרים על הגגות, תחנות רוח ואמצעים אחרים, יכולים להחליף חלק גדול מאנרגיית הנפט. כבר כיום, מבלי שהיא הפכה לחיונית, האנרגיה הזאת מהווה 10% מתצרוכת האנרגיה העולמית. ברור שנצטרך למטב את השימוש שלנו באנרגיה, ואז סביר להניח שנראה יותר ויותר תחבורה ציבורית, שמונעת בחשמל. לי זה דווקא נשמע טוב. לגבי מתכות, נראה לי שנראה יותר ויותר מחזור של מתכות (כבר היום רואים יותר מחזור). כך שנראה לי שאנו בהחלט נעים לכיוון של עולם ירוק יותר.

אינפלציה – אומנם, כפי שמתואר בסרט, הסיבה לאינפלציה, היא הדפסת כסף על ידי המדינה, אך יש לכך סיבה. כשבררתי מדוע פתחו את הבנק המרכזי, הסתבר שהוא נוצר כדי לענות על בעיה של "פאניקות" בגלל מחסור בנזילות הבנקים.
בארה"ב, שלפני הבנק המרכזי, היתה תופעה סידרתית של "פאניקות". לבנקים היו קשיי נזילות, ואם היה נראה שאזרחים לא יוכלו למשוך את הכסף שלהם מהבנק, היתה נוצרת פאניקה, כולם היו צובאים על הבנק, ומנסים למשוך את הכסף, וכך בנקים היו מתמוטטים יחד עם כספי ההשקעות שהיו בהם.
כדי למנוע זאת, הקימו את הבנק המרכזי ב-1913. בארה"ב, יש מקרה יחודי של בנק מרכזי שהוא חציו בבעלות הבנקים וחציו בבעלות המדינה (אם כי ההנהלה נבחרת על ידי הנשיא).
בישראל, לעומת זאת הבנק המרכזי הוא בבעלות מלאה של המדינה, אך פועל באופן עצמאי. מטרת הבנק המרכזי, הוא להוות סוג של "כרית", בשעות משבר, כדי להדפיס כסף, ולשמור על הנזילות. המחיר הוא כמובן אינפלציה, אך זאת עדיפה על קריסת הבנקים (שמתרחשת כאשר יש הצמדה לזהב).
לא ברור האם יש פתרון טוב יותר לבעיות האינפלציה וחדלות הפרעון. אם אינני טועה, בישראל יש צוות ניהול כלכלי מצויין (כולל אולי את "נערי האוצר"?) שדואג שהממשלה לא תחרוג ותעמוד בתקציב, וכך נמנעת בעיית האינפלציה. כאן בישראל האינפלציה הממשית, היא ככל הנראה תוצר של הריכוזיות.
באירופה למשל, יש בעיה ליצור אינפלציה, כיוון שכל מדינות האיחוד מחזיקות מטבע אחד, ולמדינה בודדת אסור להדפיס ארו. כתוצאה מכך, מדינות אירופה הופכות בקלות, טרף למחסור נזילות ולכן גם לחדלות-פרעון. הדרך היחידה להתגבר על כך, היא להזרים כסף ממדינה למדינה, על ידי הלוואות, אך הדבר יוצר משברים פוליטיים קשים שאנו עדים להם.

עוד מילה טובה לגבי דמוקרטיה ישירה – כשהיינו בשגרירות השוויצרית, הקונסליות, התלוננו שהעם מנע מהשלטון להצטרף לגוף האירו. מסתבר שהעם צדק. שוויץ היא מדינה משגשגת מאד מבחינה כלכלית, ואם היא היתה נכנסת לגוש האירו, היה עליה לחלץ את ספרד, יוון,פורטוגל, אירלנד ועוד מדינות….

המחאה היא התגשמות של חלום (ישן), שחבריי ואני חולמים עליו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לאורך דרכינו המשותפת, הדעות הפוליטית שלנו לא שינו דבר. אנו ימניים ושמאליים שחלמנו חלומות דומים, וניהלנו את עסקינו, ללא קשר לדעותינו הפולטיות. ולכן לתומי, הייתי משוכנע שמחאה מהסוג הזה, שמתאפיינת ברמת עממיות גדולה מאד ודיון חופשי, תמשוך אליה ימין ושמאל כאחד. אלא שבשנה האחרונה, התחלתי לשים לב שימין מגיב שונה מהשמאל לתהליכי דמוקרטיה ישירה.

ההפתעה הגדולה ביותר, הגיעה עם פרוץ המחאה. מלא התלהבות מאירועי המחאה, פניתי לאנשים בסביבתי הקרובה, שנמנים על הדתיים-הלאומיים מתוך הערכה שהם יצטרפו בשמחה למחאה. הרי רבים מאד מהם נמנים על מעמד הביניים (ואפילו על החלק הנמוך של מעמד זה). כמעט כולם בעלי משפחות מרובות ילדים. כולם מאמינים באהבת-ישראל, ובשיח, וברעות ובעזרה הדדית. בדיוק סוג החומרים הדרושים להשתלבות מלאה במחאה מסוג זה. והנה להפתעתי, גילתי חומה כמעט בצורה. היו שם מעטים (בעיקר מעטות) שאכן אהבו את המחאה, אך הרוב התנגד למחאה. לתדהמתי, אפילו אנשים ליברליים מאד מתוך המחנה הדתי-לאומי התנגדו למחאה. הייתי בהחלט מופתע. בהמשך ניסתי לברר מדוע הימין (בעיקר הדתי-לאומי) לא הצטרף למחאה בצורה מסיבית. הפוסט הזה נועד לסכם את מסקונותיי, ולאפשר לנו לחשוב ביחד על הסיבות האפשרויות להמנעות הימין מהמחאה.

מדוע הימין לא הצטרף למחאה?

 התקשרות

אחד הגורמים הבולטים להתנגדות למחאה בימין היתה התקשורת הימנית. מתסבר שיש תקשורת ימנית. בציבור הדתי-לאומי, עלוני השבת משמשים כלי-תקשורת חזקים מאד ומשפיעים יותר ממה שנדמה. אומנם לא קראתי אותם, אך משיחות עם חבריי, עולה שמרבית העלונים התנגדו נחרצות למחאה. היו לכך סיבות רבות, שעליהן נדבר בהמשך. אך גם "מקור ראשון", הציג קול כמעט אחיד נגד המחאה, כך גם "בשבע" ומעריב (שהינו עיתון של בעלי-הון) וישראל-היום (פרו-ביבי).  העיתונים הללו, ניסו להציג את המחאה כמחאה שמאלנית נגד ראש-הממשלה, המנוהלת על ידי השמאל-הלאומי או/ו הקרן החדשה לישראל (הנחשבת לגיס חמישי בעיני הימין). מהכרותי את השטח, להד"מ. אומנם הקרן החדשה עזרה, אך היא לא היתה המניע העיקרי. המחאה יצאה מכיוון אחר לחלוטין, שנבע מתרבות שהתפתחה באינטרנט ובאוירת אהבה של ארגוני החופש וההעצמה הפועלים בישראל. ארגונים שאין להם דבר עם התחום שנקרא שמאל או ימין. השמאל-הלאומי בסיפור הזה, היה בעיקר טרמפיסט.

התקשורת הימנית, אספה אנקדות שמאליות וטענות של הקרן החדשה, ותוותה מחלקי המידע סיפור מאיים מבחינת הימין. כאשר ניסתי להראות שהפעם מדובר במחאה אחרת, היה לי קשה להראות זאת, בגלל העדר שקיפות מספקת מבחינת ראשי המחאה. יתרה מכך, תמונות של תנועת דרור, ובית הנוער העובד והלומד ומוערבות פה ושם של שתי"ל רק חיזקו את הטענות שמדובר על מחאה שמאלית.

אנשים בימין, כמעט לא ירדו לראות את מעגלי השיח, או התהליכים ההיפר-דמוקרטים שאפינו את המחאה. גם עדויות של אנשי ימין שהיו, לא השביעו את הטענה שחזרה ונשנתה בתקשורת הימנית, שמדובר כאן על הפגנה שמאלנית נגד הימין.

ההערכה הזאת התחזקה, כאשר הופיעו ססימאות כמו "צדק חברתי" ובמיוחד "מדינת רווחה" . שתי האמירות הללו, ובמיוחד, האחרונה, מאפיינת את השיח השמאלי, ואינה חלק מעולם המושגים הימני. לימין קיים הצדק לבדו (בלי אמירה חברתית), ומשק חופשי/תחרותי.

חברי בימין, טענו כי מדובר בעדויות חותכות, כי אכן מדובר בהפגנת שמאל. אך מי ששמע את הדברים שנשאו מנהיגי המחאה מעל הבמות. מי שצפה במעגלי השיח, ואף השתתף בהם, לא יכול היה שלא לראות שהעניין אינו שמאלי מעקרו, אלא פשוט שאנשי וארגוני שמאל התחברו יותר למחאה, ובאופן סגולי השפיעו יותר על השיח שנוצר במעגלי הדיון וקבלת ההחלטות. אנשי ימין פשוט לא היו שם, כדי להשפיע על השיח, ולכן התוצאות נשמעו יותר שמאליות מימניות.

לא רק התקשורת – גם אופי הימין

איילת שקד, מובילת "ישראל-שלי"

אך לא רק התקשורת אשמה. לדעתי, גם לאופי הימין יש השפעה על חוסר היכולת להתחבר למחאה. בשנים האחרונות,  הימין מצליח להתארגן במסות די-גדולות מעל גבי האינטרנט. תופעות חברתיות כמו "אם-תרצו" שהניעה אלפים רבים להפגנות, ו"ישראל-שלי" של אילת שקד, עם 95 אלף חברים וכמובן לאטמה של קרולין גליק, שסוחף גלי תודעה מרהיבים מעל דפי הרשת. כל האתרים הללו, מאופיינים בצנטרליזציה גדולה, ובהעדר דיון. כל הקבוצות הללו, מנוהלות על ידי אנשים (ולשמחתי, בעיקר נשים) מאד כריזמתיות ומאד חכמות, והן שולחות את הציבור לעשות מעשה. לימין, מסתבר, יש נטיה גדולה יותר להתרכז סביב דמות חזקה.

גם כאשר הימין החליט להצטרף, וניסה לגייס משתתפים ימניים למאהל, הוא נחל הצלחה קטנה מאד. אם אינני טועה, כאשר "ישראל-שלי" ניסתה לגייס תומכים במחאה, רק 600 איש נרשמו בפייסבוק (לעומת מסעות של אלפים שישראל-שלי מגייסת בקלות).

חוסר ההבנה בתהליכי דיון, התאפיין בתלונות ששמעתי מקבוצות פיסבוק בימין שניסו להשפיע. הם מצאו ש"אנשי המחאה לא הקשיבו לנו". הימין ציפה שאם ארגוני-הכוח של הימין יבקשו ממובילי המחאה שישמיעו את התקווה בהפגנה, מיד יהיה שם מנהיג מוביל, שיגיד "יאללה, אחלה רעיון!", וכשארגוני הימין לא קיבלו תשובה מידית, זה נתפס כהתעלמות. אם אינני טועה, שבוע אחר כך, כן הושמעה התקווה בעצרת המרכזית (מה לעשות שתהליכי דיון דמוקרטים דורשים זמן).

אבל יש כאן משהו יותר עמוק לגבי אופי המחאה

הרמב"ם, ממפתחי עבודת המידות, ומאבות ה"חכה לעניים"

יש לא מעט אנשים רציניים בימין, התורמים רבות לחברה, ופועלים בתבונה רבה ומתוך דיאלוג, שעדיין הביעו הסתייגות מהמחאה. הסיבות שלהם, הידהדו גם בתשובות של רבים אחרים בימין. הטענה היתה שעל אדם לבוא קודם בדרישות לעצמו, לפני שהוא ניגש בדרישות לאחרים. רובם ציינו את אופי החיים הבזבזני שמאפיין את החברה הישראלית. תהליכי נהנתניים שגורמים לעליית מחירים. הם גם ציינו את האופי התאוותני של משכירי הדירות. הדרישה שלהם נגעו קודם כל לאדם הפרטי.

אותם ליברליים-ימניים, הכירו בכך שעל הממשלה לפעול נגד הריכוזיות, ובמידת הצורך, במיקרים מיוחדים גם לקיים מדיניות רווחה, אך עיקר פנייתם היתה לתרבות הצרכנות הפושה במקומותינו.

לסיכום:

אלו הבעיות המרכזיות שלמיטב הבנתי מנעו מהימין להצטרף בהמוניו למחאהן:

1. זיהוי של המחאה כהתקפה של השמאל על הימין.
2. כדי שהימין יצטרף, יש צורך שמנהיגים מהימין יכנסו למעגלי הדיון של המחאה.
3. המחאה צריכה ללאזן בין המדינה לפרט. הדתיים-לאומיים אוהבים לדבר על האדם, כאחראי לעיצוב עולמו.
4. שני המחנות יכולים להיות מאוחדים בפיזור הריכוזיות במשק (זאת נקודת ההסכמה הרחבה ביותר).

מה ניתן לעשות כדי שימין ושמאל יכולו לפעול ביחד?

שפת בעד: יש להמנע מרוח נגד הממשלה. הממשלה צריכה לעסוק במה כן צריך לעשות, ולא בתקיפת פולטיקאי כזה או אחר. אני מוצא שמנהיגי המחאה, אכן נהגו ברוח זאת.
תשובות ברורות לציבור הרחב: רבים בימין אוהבים תשובות ברורות. את התשובות הברורות ניתן לייצר על ידי דיאלוג התנגדותי (הפחתת התנגדויות). דיון התנגדותי הוא דיון בין אנשי רעיונות משני הצדדים, המנסים לפתח נוסחה שתתאים לשני המחנות, ותקלע טוב גם לטעמם של אנשי שמאל וגם לטעמם של  אנשי ימין. ניתן לעשות זאת על ידי שילוב פעיל של מנהיגים רוחניים מהימין במחאה, ויצירת שיח רב-תרבותי עם מנהיגים רוחניים מהימין הדתי-לאומי,.
איזון בין חברה למדינה: מתן דגש על בניית חברה טובה, עוזרת, אישית (לאו דווקא מדינית). יש לגבש דכים שבהם ניתן לבנות חברה סולידרית יותר, ברמה הקהילתית, ולאו דווקא ברמה המדינית.
עבודת המידות: מתן דגש על עבודת המידות האישית והקהילתית.
חכה לעניים, כבוד לזקנים: יותר פתרונות מסוג "חכה לעניים", ופחות פתורנות מסוג "דגים לעניים". הימין, בניגוד לסטיגמה המקובלת, מעוניין לעזור לחלשים, אך הוא שואף לפתרונות שיעזרו לאדם לעמוד בראשות עצמו. כל זה טוב ויפה, כל עוד מדובר באוכלוסיה שיכולה לעזור לעצמה. באוכלוסיות שאינן יכולות לעזור לעצמן (כמו זקנים), ניתן בהחלט לשתף פעולה, ולגייס את המדינה ואירגוני- עסקים-חברתיים לפעילות למען האוכלוסיה המיוחדת.
איזון בין ממשלה לקהילה: יותר הסתמכות על הקהילה (עסקים חברתיים, ופתרונות קהילתיים) ופחות פתרונות ממשלתיים.
הפחתת ההבדלים בין "ימין" ל"שמאל": כאשר מדברים על גדולות ונצורות, נשארים ברמת הסיסמאות. ככל שננרד לרמת הקונקרטי, ולרמה של מה ניתן לעשות, נראה שההבדלים נעלמים.
ציונות: ציונות, היא אהבת הארץ, העם, האזרחים, והשיכות למקום הזה. רבים ממובילי המחאה הביעו את אהבתם למקום ולחברה הישראלית. כך זה צריך להימשך. מומלץ ורצוי לצרף למחאה מיעוטים, כל עוד הם רואים עצמם אזרחים שווים ותורמים ו"ישראלים".

פיתוח שיח ישראלי: מדינת ישראל הוקמה על בסיס מורשת עתיקת יומין של עם ישראל. הן השמאל והן הימין ינקו ממסורת זאת, רבות, ולכן, כדי להדגיש את האיחוד והשורשים המשותפים, רצוי שנערוך את הדיונים שלנו באמצעות בשילוב מסורת זאת. חשוב שנלמד את הוגי היהדות, כמו הרמב"ם והראי"ה, והאר"י והתנ"ך, ורבים אחרים המדברים אל דורינו. ניתן לשלב זאת בחשיבה בת-ימינו, ודעות מורכבות של סוציאליזם וקפיטליזם ודמוקרטיה ועוד. ערבים, הם חלק מהציבור הישראלי, וניתן בהחלט לראותם משתלבים בשיח, בהביאם את המסורת הערבית, שיש לה שורשים במקום, ואני בטוח שהיהודים יכולים ללמוד ממנה רבות. יש מקום לכולם, בלי שנמחק את הזהות של אף אחד/ת.

 תוספות:

למאמר נוסף ומעניין לגבי השאלה הנ"ל מומלץ לקרוא את טורו של שמעון אל-עמי.

נפתלי בנט מתפטר בגלל תמיכתו במחאה?

יגאל רמב"ם, מיוזמי המחאה, ואיש מקסים ונעים הליכות, נעצר על ידי היס"ם (היום)

בשקט, בשקט מחוץ לכותרות, ממשלת ישראל סוגרת את כל המאהלים, ובכך מפרקת את כוח הציבור להביע את דעתו. מאהלים, הם הבסיס לדמוקרטיה חייה ונושמת כמו שראינו כאן בשבועות האחרונים. האם הממשלה מנסה להשתיק את הציבור, ולפרק את כוחו להתנגד לה?

מעל 300 אלף איש ואישה צעדו אתמול ברחבי הארץ. נראה כי המקור לכאב, ולאחדות המדהימה שנוצרה אתמול בערב, הם מחירי המחיה השערוריתיים שמשתוללים כאן בארץ. מחירי עמלות הבנקים, מחירי מוצרי המזון, מחירי הדיור, מחירי הסלולאר ועוד ועוד. כיום הולכת ומתגבשת הסכמה שהמקור העיקרי לעליית מחיירי המחיה בישראל, נובעת מהשתלטות קבוצות הון על המשק הישראלי, ויצירת קרטלים.

לא נראה שההפגנות שוכחות. נהפוך הוא, ככל שעובר הזמן, גדלות ההפגנות, ואיתן התמיכה העממית לה זוכות ההפגנות. תל-אביב של אתמול בערב,נראתה יותר ויותר דומה לככר תחריר. הכוח הציבורי, שהמרי האזרחי הזה, מעורר, יכול בהחלט להתחיל להרעיד את הממשלה, ולעורר אצל ראש הממשלה צורך לפעול ביצרתיות הולכת וגוברת למצוא פתרון לבעיות מחירי המחיה.

הכוח קיים, והממשלה נלחצת, אך עדיין נשאלת השאלה, מה יביא להורדת מחירי המחייה, ויחד עם זאת יאפשר למשק הישראלי להמשיך לשגשג? אילו צעדים צריכה מדינת ישראל לעשות, כדי להוריד את מחירי המחייה, לשפר את רמת התעסוקה, ולשפר את המשכורות המשולמות במשק?

על כך לא ברורה עדיין התשובה. מפגינים צעירים דורשים מדינת רווחה. אך הטענות נגד מדינת רווחה, שהיא תביא בהכרח לעלייה במיסים, דבר שיגרום להאטה במשק, ולדחיפת המשק הישראלי לחדלון פרעון, כמו אירופה וארה"ב. לעומתם, אנשי ראש-הממשלה, טוענים כי הפתרון הוא ביצירת שוק חופשי, ומאבק בקרטליזציה ובבירוקרטיה.

ויקידיון

איך מגיעים להחלטה שתהיה מוסכמת על רוב הציבור בישראל, ותאפשר שגשוג המשק הישראלי ואזרחיו?

ראשי המאבק, השכילו עד כה לשמור על רמת דיון גבוהה מאד. אך החלטות ברורות בתוך מאות אלפי אנשים, אינן דבר פשוט. על הבעיה הזאת, בדיוק, עבדנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה במשך שלוש וחצי השנים האחרונות. כתוצאה מהמסקנות שהגענו אליהם, הוקמה אקלי, תוכנה לקבלת ההחלטות בקבוצות גדולות (שאתמול בערב זכתה במקום הראשון (יחד עם עוד שני מיזמים) כמיזם ההיטק הטוב ביותר שנבחר על ידי המנטורים בכנס LeanUXMachine). במקביל, התנועה גם פיתחה שיטת דיון המתאימה למיליונים, סביב פלטפורמת מדיה-ויקי. על בסיס העקרונות של המדיה ויקי, מפתחת כיום קבוצת מפתחים של המפלגה הישירה, כלי לקבלת החלטות במיליונים. (מי שמעוניין/ת להצטרף אל מתכנתי המפלגה, שישלח בקשה לדואל שלי (tal.yaron בג'ימייל)).

הכלים הללו, אמורים, כאשר יבשילו, לאפשר את תהליכי קבלת ההחלטות הדרושות למחאה כזאת. אלא שבינתיים, שתי קבוצות התוכנה עוד לא מוכנות. לכן האפשרות העומדת לפנינו, בשלב זה, הוא השימוש בויקדיון.

בפוסט זה, אני מבקש להציג את הויקדיון, ואיך לדעתי הוא יוכל להוות פלטפורמה לקבלת החלטות מושכלות ומוסכמות לגבי הפתרון.

הצגת הויקידיון

ויקידיון, התפתח על בסיס פלטפורמת מדיה-ויקי (הפלטפורמה של ויקיפדיה). בבסיס המחשבה על ויקידיון עמדה ההבנה שאם ויקיפדיה מאפשרת למאות אלפים ומיליונים מרחבים העולם להחליט לגבי הידע האנושי, ניתן לפתח וריאציה מתאימה שתאפשר למאות אלפים ומיליונים לנהל דיון בצורה מושכלת על פתרונות אפשריים לבעיות העומדות בפני הציבור.

אלא שלא ניתן לאמץ את המודל הויקיפדי כפי שהוא. בויקיפדיה, סביב כל ערך, נאלצים כל משתתפי הדיון להתרכז וליצור הסכמה. כתוצאה מכך, אסכולות שונות נאלצות להאבק על פתרון אחד. הדבר גורם למלחמות פוליטיות קשות, ולנצחון המקושרים והעקשנים. כדי למנוע את הבעיה הזאת, היה ברור כי עלינו לאפשר פיצול של האפשרויות השונות. היה עלינו לאפשר לכל אחד או לכל גישה להצמיח דף פתרון משלה.

אלא שמצד שני, אנו עלולים למצוא את עצמנו עם מאות ואלפי דפים שונים, ולכן יהיה קשה למצוא את הידים והרגליים. לכן, החלטנו שכל אחד יכול להעלות הצעה, אך ההצעות בעלות התמיכה הרבה ביותר יופיעו בראש הדף שעוסק בשאלה הנידונה. הדבר יאפשר אבולוציה של הצעות מוסכמות מצד אחד, אך גם מושכלות. למשל הדף של פתרון מחירי המחיה, מרכז את כל הפתרונות של מחירי המחייה.

כדי למנוע התנגשויות עריכה ומאבקים-פוליטיים, כל פותח/ת דף ירשום בתחילתו מהם כללי העריכה המקובלים בדף זה. בד"כ נעדיף שלכל דף יהיה עורך אחד או קבוצת עורכים שאליהם ניתן לפנות בנושאים הקשורים לדף. במידה ולא תהיה הסכמה בין העורכים למתכתבים, תמיד יכולים המתכתבים לפצל את הדף, וליצור קבוצת תמיכה חדשה.

כדי למנוע מלחמות עריכה מצד אחד, וכדי לאפשר הצטברות חוכמת ההמון, אנו ממליצים על מנגון fork (פיצול). מנגנון הפיצול אומר, שאם לא נוצרת הסכמה בין עורכי הדף, לבין אחד המתכתבים, יכול המתכתב להעתיק את כל הדף, וליצור לו דף חדש משלו. על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר הפיצולים חייב המפצל, ליצור קישור לדף ממנו נוצר הפיצול. כך הידע שצברו עד כה הדפים הקודמים נשמר בדף החדש, אך לכותב החדש, יש אפשרות ליצור פתרון משלו, ולנסות לסחוב אחריו תומכים.  לכותבים יש אינטרס לנסות למנוע פיצולים ולהגיע להסכמות, כדי לא לאבד תומכים. כך נוצרת מוטיבציה ליצור הסכמות רחבות.

כדי שניתן יהיה לשקף את ההסכמות ההולכות ומצטברות, לכל הצעה יהיה דף תמיכה (כנראה בפייסבוק), שיראה מי האנשים התומכים בכל הצעה ומה מספרם. כפי שאמרנו, ההצעות שיזכו להכי הרבה תמיכה, ידורגו בראש דף השאלה.

בנוסף, יהיו רכיבים מאוחדים, שאליהם יצטרכו כל ההצעות להתייחס. רכיבים אלו יהיו רכיבים של ידע שצריך להיות מוסכם. למשל השאלה "מהן הסיבות לעליית מחירי המחייה" צריכה להבנות מתוך דיון מושכל. בדפים אלו תיווצר חוכמת הקבוצה, ויעלה הידע המדוייק שיכולה השיטה הויקיפדית לעלות. דפים אחרים חיונים לדיון של מחירי הדיור, יהיו דפים כמו "מה ההשלכות של פעולות שונות" מה יקרה, לדוגמא, אם חוק הוודלים ייושם?. דפי ההצעות השונות, יפנו אל התוצאות של רכיבי הדייון המאוחדים, וכך ניתן יהיה להעריך מה הסיבות ומה ההשלכות של כל פתרון.

הכרעה והצבעה

כדי להביא את ההצעות להכרעה, יבחר מועד שבו יעלו ההצעות השונות להצבעת הציבור. כיוון שהציבור אינו בנוי לקרוא מסמכים ארוכים והרבה פתרונות, יעלו לבחירת הציבור שתי ההצעות המוסכמות ביותר. בתהליך של בחירות יוכל הציבור לבחור את העדרך המועדפת עליו, ועל פי הפתרון שיתקבל, תצטרך הממשלה לפעול.

ברור כי מהלך כזה, ידרוש הרבה תיאומים בין הקבוצות השונות, ויצירת תאימות בהנגשת ההצעות השונות. לכן, מומלץ כי קבוצה כזאת תתרכז סביב הדף שמאפיין את הויקידיון.

כך, באמצעות הכוח של ויקימדיה לייצר חוכמת המון, יבחר הפתרון מבוסס חוכמת ההמון שיוסכם על מרבית האוכלוסיה. וכך נהיה מסוגלים להתקדם לפתרון ישומי ונבון מאד. ונוכל לאפשר למדינתנו, לצמוח ולשגשג. הציבור יוכל לעקוב באמצעות האינטרנט ותהליכי שקיפות, אחר ביצוע הרפורמה.

אם אתם מעוניינים להצטרף למהלך, אנא כתבו זאת בתגובה, וסמנו שאתם מעוניינים לקבל עדכונים.

בברכה,

טל

השלטון המרכזי מתחיל להתפרק, אם נרצה בזאת ואם לאו. במקומו מתחילות לעלות צורות שלטון ישירות יותר, בהן העם הוא הריבון. לאט לאט נוצרות התרבויות שיאפשרו לעם לשלוט.

עכשיו מצטרפת להתפרקות גם מערכות חברתיות יותר ממסדיות, כמו המתמחים. כתבה בהארץ מאתמול (20 ליולי)  אומרת את הדבר הבא:

"המדינה הגישה בקשה דחופה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, בכדי שתוציא צווי מניעה כנגד הרופאים המתמחים, לאחר שבמהלך היום יצאה שביתת הרופאים משליטה ובבתי חולים שונים החלו התארגנויות עצמאיות של רופאים מתמחים שנטשו את המחלקות."

אני מעריך שהסיבה לכך שדווקא המתמחים הם אלו שיצאו משליטת השלטון המרכזי ולא עמיתיהם הוותיקים יותר, קשורה לכך שהצעירים מחוברים יותר למהפכת הרשתות החברתיות, בעוד עמיתיהם המבוגרים, אינם מחוברים לרשתות החברתיות. לכן, לצעירים יש יכולת טובה יותר לתאם את עצמם באופן עצמי, מתוך תהליכי הסכמה רישתיים ועצמאיים. לעומתם הוותקים עדיין נסמכים על השיטה ההירכית-מוסדית לתיאום בינהם. ההבדל הזה, הוא שמאפשר לשלטון המרכזי לכפות על הותיקים את רצונו, אך אינו מאפשר לו לשלוט בצעירים, הפועלים מתוך תיאום והסכמה. כדי להציל את עצמו, קורא השלטון למערכת הענישה, ומקווה כי באמצעות יראת העונש, יחזרו הצעירים למרותו.

בימים אלו, התארגנויות העצמאיות, מתרחשות יותר ויותר בקלות, כאשר חלקים נרחבים בציבור לומדים ליצור לעצמם שלטון משלהם מעל גבי הרשתות החברתיות, ומצליח לתאם את עצמם ביעילות. ככל שתרבות העצמאות הזאת תתרחב, ואנשים יבטחו יותר ויותר בעצמם כי הם יכולים לשלוט בגורלם, וככל שמנגנונים חדשים לניהול דמוקרטיה ישירה יתפתחו, כך תחליף הדמוקרטיה הישירה את דמוקרטיית הנציגים העתיקה.

לקראת הראיון אצל אברי גלעד (שלא התממש בסוף), ניסיתי לחשוב מה אנו בעצם מציעים לציבור. מה עושים עם הציבור שיגיע בעקבות צפיה בתוכנית? מה אותו ציבור יפגוש כאשר יגיע לשערי המפלגה הוירטואלית שלנו?

פתאום הבנתי, שכרגע אין לנו דבר להציע לציבור הרחב, מלבד הרבה הבטחות יפות. באתר הוורד-פרס של המפלגה הישירה אנו מציעים להם כמה הכרזות יפות ואולי מלהיבות, ואפשרות להרשם להשאיר לנו את הדוא"ל שלהם, כדי שנעשה איתו אלוהים יודע מה…

בפייסבוק, אנו קצת מדברים ומעלים רעיונות ועונים לתשובות, אבל ממש אפשרות להצביע אין לנו שם. גם הפיסבוק וגם האתר, הם כלי תעמולה, לאפשרות של הקמת מפלגה.

אבל מה תרומתם של המגיעים החדשים? כיצד הם יסיעו לקדם את הקמת המפלגה?

השאלות הללו הטרידו אותי ולקראת הראיון והכריחו אותי לעשות סדר במחשבות על הקמתה של המפלגה הישירה. מדי פעם אנו נדרשים לעשות סדר, כדי לדעת לאן אנו רוצים להתקדם. אני מעלה את התובנות שלי, לעיונכם ולתגובותיכם.

התפתחויות אחרונות

לאחרונה, התחלנו לעשות חוגי-בית, ולהופיע בתקשורת, ואז עלתה השאלה, מה עושים עם כל המצטרפים החדשים? לאן שולחים אותם, מה הם עושים? אחת התשובות היתה, שיחלקו פליירים, ויצרו עוד חוגי בית.

טוב, מה עושים עם אותם עשרות ומאות, ואלפים שהתקשורת וחוגי הבית יביאו? האם הם באמת ירצו להמשיך רק להיות עוד גל של תועמלנים ומפיצי התודעה? הרי חלקם לפחות ירצה להשפיע. ואיך הם ישפיעו? על מה הם ישפיעו?

הרי ההבטחה שאנו נותנים להם, היא שהם יוכלו להצביע לכנסת. כלומר, הדרך לעשות זאת, היא להקים אתר מפלגה שדרכו יוכלו כולם להצביע על חוקי הכנסת. ועד שהאתר יוקם, יהיה עליהם להסתובב עם תחושת חוסר יכולת, או איזו ציפיה רחוקה שיום אחד יהיה כאן אתר. להם לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

המפלגה בסופו של דבר אמורה להיות צינור לציבור לתוך הנכסת.  כרגע אנו גם לא לגמרי סגורים על הדרך בה הציבור יצביע. הציבור שהגיע זה מקרוב, יסתכל על פעילי המנגנון המתווכחים זה עם זה, ולא יראה תוצאות בזמן קצר, ופשוט יעזוב את המפלגה. לכן עלינו להביא מוצר עובד, לפני שאנו עושים שיווק המונים. מוצר שנותן להם הרגשה-סימולציה שהם יכולים לשלוט בכנסת. עלינו לפתח "צינור-לכנסת" עובד.

כבר יום, ברור שאין מדובר סתם בהצבעות רוב. הרי אם נשתמש רק בצינור פשוט, יצביע הציבור בעיקר בהצבעות פופליסטיות, ויוציא שם רע לדמוקרטיה הישירה. קחו למשל את אתר "חוקים" שחרת על דגלו את האמירה הבאה:

מטרת האתר הינה לאפשר לכל גולש להעלות הצעת חוק שלדעתו צריכה להופיע בספר החוקים של המדינה, ולקבל תגובות מהגולשים.
השאיפה היא שהאתר יכיל כמות גדולה של אנשים שיובילו מהפכות וירימו הצעות חוק מוצלחות מהאתר אל הכנסת ובכך לבטא דמוקרטיה אמיתית – שלטון העם!

באופן עקרוני, אנו יכולים ליצור שיתוף פעולה עם האתר, ולהתחיל לרוץ לכנסת, אלא שהאתר סובל מכשל בסיסי. כל אחד יכול להעלות הצעת חוק (עד כאן טוב ויפה, ומתאים לאג'נדות שלנו). אלא שהצעה אינה חייבת להיות מנומקת, ואינה מציגה את הדילמות איתן צריך החוק להתמודד. לא כמה עולה החוק, ואין דרך יעילה להציג ביקורת נגד החוק.  יש בהצעות יותר פופליזם, וקיים חוסר יכולת אמיתית להעמיד התנגדויות רציניות.

כתוצאה מכך, הצעות פופליסטיות זוכות בו ברוב גדול. רוב הציבור, אם יאמרו לו כי כך יתנהלו ההצבעות לכנסת, ידחה אותן בבוז, ובצדק. לעיתים הוא אף ייחרד מהצבעות כאלו. למשל הצבעה בעיתית כזאת, שמודגמת על ידי דמוקרטיה ישירה היא היוזמה האזרחית בסן-פרנסיסקו על איסור ברית המילה. מקרים כאלו יוציאו שם רע לדמוקרטיה הישירה ויקשו עלינו לשווק ביעילות את המפלגה.

שינוי חשיבה

אם אנו רוצים לזכות לתמיכה רחבה, עלינו להציג פתרונות מספיק טובים שיתנו תחושה לציבור שהכלים שאנו בונים מאפשרים קבלת החלטות ראויה. כדי לזכות בתמיכה, צריך לפתח מנגנון יותר מתקדם שיאפשר דיון מושכל. דיון כמו קטעי הוידאו המוטמעים של עופרה וליאב, וכמו ההצעות שעוברות ברירה טבעית של רותם ואוריאל. אולי שילוב מסויים של מובילי דעה, ושל באי-כוח.

בניית צינור טוב, אינה דורשת ציבור גדול ורב, אלא צוותי מחשבה וצוותי מפתחים שיודעים לעבוד ביחד, כדי להציע סוגי צינורות שונים. הדמוקרטיה של המפלגה תתבטא עבור הציבור הרחב בכך, שלציבור ינתנו אפשרויות שונות לבחור מבין כלל הצינורות שיפותחו עבורו.

הפיתוח של הצינורות השונים שבהם הציבור יעביר את דעתו, יפותח כמו כל כל פרויקט קוד פתוח אחר. באמצעות דיקטטורים נאורים, ועל בסיס קוד פתוח.

התמקדות בפיתוח בשלב זה

אם כך, למעשה עלינו להתמקד בשלב זה בגיוס של מפתחים ואנשי מנגנונים דמוקרטיים. עלינו להציב את השאלות הניצבות בפני הדמוקרטיה הישירה, ולאפשר לצוותים השונים להציע פתרונות שונים. עלינו להתרכז באיסוף אנשי הקוד הפתוח, למיניו, ולאפשר להם לפתח את המוצרים שלהם. תרומתנו תהיה ביצירת תשתית אירגונית לצוותים הללו, ויצירת פלטפורמה משותפת שבה כל המצביעים של המפלגה יוכלו להצביע דרך המנגנונים השונים.

אם אכן זה המנגנון, הייתי מציע להתמקד בגיוס ופיתוח תוכנה בשלב זה, ולהשקיע פחות בגיוס המונים.

מה דעתכם?

הבהרה

פוסט זה אינו מיועד לשקף את רוח כלל אנשי המפלגה הישירה. אלו דברים שאני רואה, מנקודת מבטי האישי, על מצבנו, ועל השאיפות לעתיד, כפי שאני רואה אותן.

שתי דרכים שהן אחת

במהלך החודש וחצי האחרונים התמלאה הכוורת של המפלגה בהרבה עבודה והרבה דיונים. אנו יוצקים את התוכן, מעצבים את דפוסינו הדמוקרטים, מתכננים תוכנות ומתנסים בבעיות אותן מזמנת לנו הדמוקרטיה, כפי שאנו מעצבים אותה.

כרגע אני מבחין בשני כוחות הפועלים על המערכת המפלגתית.

כוח אחד, שאומר "תכלס". בואו נביא הרבה אנשים. בואו נסגור את הכל בהצבעות פשוטות. בואו נקים מפלגה כמו כל מפלגה אחרת, עם היררכיה ואוליגרכיה וכוח פוליטי מרכזי שמחליט מה עושים עבור כולם.

כוח אחר אומר שהיינו רוצים לנהל את הכול מתוך דיון, מתוך מחשבה, מתוך בחינה של הדברים.

לכל אחד מהכוחות יש יתרון וחסרון. ההערכה היא שמפלגה היררכית, המנוהלת על ידי מרכז-כוח קטן וברור, לא תצליח לצבור מספיק כוח להתרומם (אלא אם בעל הון כבד יפרנס אותה ויביא אותה לקלפי). סביר להניח שריכוז כוח בידי קבוצה קטנה, יביא למלחמות סכינאות, ועוד סביר להניח כי למפלגה כזאת, שתצהיר שהיא מעוניינת להביא לחקיקה שתוביל לדמוקרטיה ישירה כמו שוויץ, לא יהיה אינטרס אמיתי לחוקק חקיקה פרו-דמוקרטית-ישירה.

הסיבה לכך נובעת מ"כלל היפוך האינטרסים". כלל זה אומר, שמפלגה עולה לשלטון, כדי לשרת קודם כל את נושאי המשרות בה, ורק אחר כך את ציבור הבחורים. הדבר הזה נכון למפלגה, כמו שהוא נכון לכל ארגון.  ולכן יהיה אינטרס למפלגה, מרגע שתגיע לכנסת, לדואג למצב כזה בו המפלגה תהיה גדולה מספיק כדי לדאוג למשרות וחלוקת שלל לבעלי הכוח בה, אך לא מספיק כוח ולא מספיק חקיקה, שתממש את רצון הבוחר, ותביא בעקבות כך, לירידה במוטיבציה של הבוחרים להצביע שוב למפלגה.

לעומתם, לתומכים בתהליכי דיון יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שמטבע הדברים, תהליכי דיון הם ארוכים מאד, ולפעמים מתקשים להגיע בעמצאותם לתוצר מוגמר שניתן לעבוד איתו. הבעיה השניה היא אולי קשה יותר לפתרון, היא שנכון להיום, אין תהליכי דיון יעילים לקבוצות העולות על 15 איש, בזמן סביר.

בעיית הדיון, ככמגבלת הגדילה של מפלגה דמוקרטית

ואכן, ניתן לראות שאנו מתמודדים כרגע בדיוק עם תקרת זכוכית זאת. אנו מונים פחות או יותר 15 פעילים, ומתקשים לקבל החלטות בצורה ברורה.

לבעיה הראשונה של הקבוצה הדיונית, מתחיל להסתמן פתרון. אבישי ברודי, לימד אותנו לקבוע לעצמנו זמנים ויעדים. ובמפגשים שלנו אנו קובעים יעדים ומנסים לעמוד בהם. ואנו לאט לאט לומדים לנהל את עצמנו כך שנגיע לידי מעשה.

הבעיה השניה, שהיא הקשה יותר לפתרון, והיא אולי האתגר הגדול העומד לפתחנו. תהליך הדיון, הוא אולי לב ליבו של היכולת להניע ולחבר עוד ועוד אנשים לעשיה ולהתרוממות של המפלגה. ככל שיותר אנשים ירגשו שייכים, משפיעים, ושהמפלגה מתנהלת בחוכמה ובתבונה, כך תגדל המערובות והמוטיבציה לפעול. ככל שנבנה את תהלכי הדיון כך שישקפו את חוכמת ההמון יווצר מוצר טוב יותר, יותר אנשים ירגישו שהשני סנט שהם משקיעים הולכים למקום נכון, והמפלגה מייצרת את התוצרים הדרושים.

פיתוח תהליכי דיון המוניים

אלא שנכון לעכשיו, רוב תהליכי הדיון, מתקשים להגיע להסכמה בקבוצות העולות על 5 אנשים. שיטות מיוחדות שפותחו בשנים האחרונות, מאפשרות דיון אפקטיבי בקבוצות של 15 איש. קיימות גם שיטות דיון של אלפים באמצעות Open Space Technology, אך זאת שיטת דיון הדורשת מספר ימי עבודה, אולמות כנסים, וקשה מאד לעבוד איתה בצורה שיגרתית לאורך זמן. לכן, ככל הנראה יהיה עלינו לפתח כלים לדיון בקבוצות המונות עשרות ומאות אנשים, כדי לאפשר את הדיון היעיל בקבוצות הולכות וגדלות.

הפתרונות

כבר לפני למעלה משנה וחצי חזינו את את הצורך בתהליכי דיון יעילים בקבוצות גדולות, כדי להקים אירגון דמוקרטי אמיתי. ולכן הצוות של אקלי, הקים את אקלי. כרגע אקלי נמצאת בשלב בו היא מסוגלת לסייע בפתרון דילמה במהירות גדולה יחסית בקבוצות של עד 15 איש, אך היא עדיין דורשת שיפור רציני לפני שניתן יהיה להשתמש בה בתהליכים מורכבים ובקבוצות העולות על 15 איש.

במפגש האחרון של המפתחים השתמשנו באקלי, והיא סייעה לבחור באיזו שפה יש לפתח את התוכנה של המפלגה.

אקלי כתובה בקוד פתוח, ואנשי-פיתוח המעוניינים להצטרף אליה מוזמנים.

אמצעי אחר שמיועד לסייע לנו בעיצוב התנהלות המפלגה והחוקים הוא הויקידיון. ויקידיון, הוא ניסיון ישן בתוך התנועה (ובמידה רבה גם קדם לתנועה), שנועד לאפשר באמצעות המדיה-ויקי, דיון מרובה משתתפים. לויקידיון היו הרבה מאד גרסאות, ולאחרונה פותחה גרסא חדשה, שנראה לי שתוכל להצליח במשימתה בקלות יחסית. היא עוד דורשת שיפור, והתרגלות של המשתמשים, אך היא מאפשרת צבירת ידע.

מי שמעוניין להצטרף לפיתוח של כל אחד מכלי הדיון, מוזמן להצטרף לפיתוח של ויקדיון על ידי מעקב אחר ף הויקדיון, ואם מישהו מעוניין להצטרף לאקלי, שיפנה אלי בדואל פרטי (tal.yaron@gmail.com).

סיכום

בכל מקרה, נראה לי ששני הכוחות חשובים במפלגה. גם אנשי התכל'ס, הרוצים תוצאות עכשיו, וגם אנשי הדיון. אנשי התכל'ס מדרבנים ומאתגרים את אנשי הדיון, ואנשי הדיון מנסים לבנות מנגנון טוב, שישמור את הדמוקרטיה ויאפשר למפלגה לצמוח כגוף דמוקרטי אמיתי. אם אנשי הדיון מעוניינים לשמור על הדמוקרטיה של המפלגה, יהיה עלינו לדואג שכלי דיון המונים יהיה מוכן בזמן הקרוב. יהיה זה ויקידיון, אקלי או אמצעי אחר, עדיין הוא התנאי, ככה"נ לשמירתה של המפלגה דמוקרטית בנשמתה.

בינתיים, נראה לי כי אנו עושים זאת בהצלחה רבה.

טל ירון