Category Archives: דמוקרטיה ישירה

יצירת הסכמות, חלק א' – יצירת הסכמות בקבוצות קטנות

האם אפשר להגיע להסכמות?
יצירת הסכמות היא משהו קל יחסית, כשיודעים איך לעשות זאת. זכיתי שדגנית בן עמרם, הזמינה אותי לקבוצה שלה. זאת קבוצה שבמשך 3 חודשים עסקה בקשב. כשדגנית ואני הנחנו את הקבוצה על פי שיטת קנר, הקבוצה הגיעה להסכמות בתוך שעתיים.
זה לא חלום, אלא משהו שאפשר לעשות בכל הציבור, אם יודעים איך.

תיקון טעות: בהרצאה אני מחליף בין פינלנד לאיסלנד. התיאור הנכון הוא שהאיסלנדים הם אלו שיצרו בסיס לחוקה בהסכמה. המספרים שתיארתי לא היו מדויקים. היו 1200 אזרחים אקראיים ו-300 נבחרים. אפשר לקרוא על התהליך בויקפדיה.

ט.ל.ח

התוכנה שהשתמשתי בה היא דליב-4. ההצבעה של המשתתפים נעשתה כאן.

ניתן להצטרף לקבוצה ליצירת מסמכי הסכמה בקבוצת יצירת מסמך הסכמה בוואטסאפ

מדוע אנשים בארגון מעדיפים לריב

אנשים רבים?

שנים רבות אני עוסק בדליברציה (יצירת הסכמות בקבוצה), ושמתי לב לתופעה מעניינת. אנשים ברוב הפעמים מעדיפים לריב, יותר מאשר למצוא פתרונות מוסכמים.

התופעה הזאת מתרחשת במגוון רחב מאד של סוגי ארגונים. למשל, כשנסיתי לסייע למובילי מחאה לפעול ביחד, מתוך אינטרס משותף, היה מאד קשה להביא אותם להסכמה. לכל אחד או אחת מהם היתה אג׳נדה משלו.ה. כל אחת נלחמה על דרכה, ולא ראתה דרך להתפשר, כדי לחבור לעוד קבוצות מחאה.

כשהצטרפתי לדיון של קהילה, שאנשיה רבו על נושא כל שהוא, ניסתי למצוא דרך להגיע לפתרון מוסכם. אז גילתי שחברים בקהילה, מנסים לסלק אותי, כדי שדרכם היא זאת שתנצח. הם ראו בניסיון שלי להגיע להסכמות, איום על דרכם.

בארגונים בהם יש מנהיגים, גילתי שעל פי רוב, המנהיג.ה לא אוהבים שנוצרת הסכמה, השונה מדעתם האישית. המנהיגים הם אלו שרוצים לשלוט, על פי דרכם, גם אם בקרב הקבוצה אין הסכמה על הדרך.

באופן כללי, מצאתי שמצב המלחמה, נפוץ בהרבה ממצב של שלום. עובדים בארגונים ממשלתיים, וגם חברות עסקיות, מנהלים לא פעם מלחמות פוליטיות פנימיות, שאינן לוקחות שבויים, וזאת על חשבון טובת הארגון בהם אותם אנשים עובדים.

במשך זמן רב, ניסתי להבין, מדוע מצב המלחמה התוך-קבוצתית, שברור לכולם שמביא לפגיעה בקבוצה, נפוץ הרבה יותר ממצב של שלום. מדוע ארגון טוב, שבו אנשים עובדים ביחד, או מתקיימים ביחד, ללא יחסי איבה פנימיים, וללא מלחמות, הוא החריג.

להלן הצעה למנגון שיכול להסביר את התפוצה הרחבה של מאבקים תוך-אירגוניים.

למה אנשים רבים?

כדי שקבוצה תוכל לפעול ביחד, עליה להגיע להסכמה. עליה להגיע להסכמה על היעדים, והדרכים להגיע ליעדים. עליה להגיע להסכמה, על הדרך לקבל החלטות. עליה להגיע להסכמה כיצד לתגמל את מי שפועל לטובת הקבוצה, וכיצד להעניש מי שפועל בניגוד לטובת הקבוצה. עליה לפתח קודים פנימיים של התנהגות ראויה בתוך הקבוצה, כך שכל אחד מחברי הקבוצה, ירגיש בנוח, וירגיש שייך לקבוצה. עליה לארגן טקסים שיחזקו את החוסן הקבוצתי, ועוד החלטות רבות.

ככל שהקבוצה גדלה, כך קשה יותר להגיע להסכמות. כמות קוי התקשורת עולה בריבוע. כמות הצרכים שכל חבר קבוצה נדרש להם, עולה, תפיסות העולם מתרבות, והתובנות השונות של כל אירוע ואירוע גדלים עם גדילת הקבוצה. האישויות השונות, ותפיסת עולמן מתרבות. למעשה, הגעה להסכמה מעמדות שיוויוניות, היא כמעט בלתי אפשרית ללא טכנולוגיות סופר-מתקדמות. ולכן, האנושות הלכה ופיתחה שיטות שונות להגעה להסכמות, כדי שהקבוצה תצליח לפעול.

כל עוד האנושות התנהלה בכפרים קטנים, או בשבטים קטנים, יכלו ההחלטת להתקבל על ידי ״זקני השבט״ (לדוגמא, בדרום אפריקה, ביהדות, בשבטים בדואים) או במקרים חריגים על ידי ״אמהות השבט״. נציגים מבוגרים של אנשי השבט, ישבו יחד במועצה (لشورى בערבית) ויצרו בינהם את ההסכמות.

ככל שגדלו הקבוצות האנושיות, כך הפכה ההגעה להסכמה לקשה ומורכבת יותר, ועם הגודל הלכה ואבדה היכולת לקבל החלטות בצורה מוסכמת. לכן במשך אלפי שנים, בד״כ ההחלטות התקבלו על ידי מנהיג יחיד.

בדרך כלל, המנהיגים לא החליטו לבד. כדי להפוך ללגיטמים, ולמנוע מאבקים, השליטים הסתמכו על לגיטמיות של השלטון שלהם, כמו למשל, הכרות של הכהונה, בכך שהמלך הוא בחיר האלוהים, או צאצאו של האלוהים, או במקרים אחרים, האל עצמו. יחודיות זאת, מנעה ממתחרים ״לא לגיטמיים״, להתחרות על השליטה, אך דרשה שיתוף פעולה עם מעמד הכהונה.

בהיסטוריה ישנם מקרים בודדים, בהם ארגונים הגדולים מכפר/שבט, הצליחו לנהל את עצמם בצורה דמוקרטית. אחת הדוגמאות הבולטות היא הדמוקרטיה האתונאית, בה כ-30 אלף אזרחים קיבלו החלטות ביחד, על בסיס יחסית שיוויוני. דמוקרטיה זאת, נדרשה ללא מעט נהלים כדי לקיים החלטות דמוקרטיות בצורה שיוויונית. נראה כי בימי הבניים, בעת החלשות הממלכות האירופאיות, היו גם רפובליקות דמוקרטיות קטנות, אך נראה שהן נעלמו, ככל שהממלכות האירופאיות במאה ה-16, התחזקו. עד המאה ה-18, עם המהפכה האמריקאית והצרפתית, כמעט כל סוגי השלטון היו מלוכנים/דיקטטורים. אך עם תחילת עידן הנאורות, עלה הרצון לשיוויון. הוסיפו לכך, שמאז המהפכה הצרפתית, אומות דמוקרטיות יכלו לגייס יותר חיילים (כי העם האמין שהמלחמה שלו), וביחד נוצר הדחף לייצר שלטונות דמוקרטיים יותר. אך גם היום, השלטון ברוב המדינות הדמוקרטיות, אולי למעט שוויץ, נתון בידי ראש ממשלה או נשיא, ואוליגרכיה-נבחרת (חברי פרלמנט) מבקרת את עבודתו ועבודת שריו. כלומר, בסוף, ההחלטה היא של אדם בודד, והוא נעזר לצורך השלטון בחברי ממשלתו. העם רק יכול להחליף אותו ואת מפלגתו פעם בכמה שנים.

כך קורה, כי במשך אלפי שנים, מאז החלו קבוצות אנשיות לגדול מעבר לכפר או שבט, הן החלו להעדיף שלטון יחיד, כדרך להתנהל כקבוצה. האנושות איבדה את כושרה התרבותי, להתנהל שוב בצורה דמוקרטית ושיוויונית, כפי שהיה נהוג בקרב השבטים היותר דמוקרטים, או בקרב ערי יוון העתיקות. אנו מורגלים, גם במקום העבודה, לכך שיש מנהל.ת אחד.ת. ושהיא זו שמחליטה. היא יכולה להתייעץ אבל בסוף, ההחלטה שלה והנורמות הן שלה.

ושוב, הסיבה להזדקקות למנהיגים היא שהחלטות בקבוצות גדולות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. וככל שהקבוצה גדולה יותר, כך הקושי עולה בצורה אקספוננציאלית. וכיוון שאיבדנו את התרבות והמינהגים שמאפשרים לנו לפעול גם בקבוצות קטנות מתוך החלטה שיוויונית, כך קורה שגם כשאנו בארגונים קטנים, אנו נזקקים למנהיג.ה, שתורה לנו את הדרך.

הצורך במשילות ובמאבקי השליטה.

על מנת לתפקד, קבוצות צריכות מערכת שליטה, ובד״כ שליט או שליטה יחידים, המתייעצים עם אליטות/קבוצת ניהול. הנהגה הזאת, גם מחזיקה יותר כוח, ולכן בד״כ קבוצת ההנהגה יכולה לתגמל את עצמה יותר טוב. היא נהנת מחופש פעולה נרחב יותר, וככל שמתקדמים לראש הפרמידה, יש לחברי האליטה/ה-C level, יותר כוח להשפיע על התנהלות הארגון, כך שההחלטות יותאמו יותר לאינטרסים של הבכירים. כיוון שההיכולת להשפיע של קבלת ההחלטות הולכות ומתרבות ככל שעולים בפרמידיה, גם היכולת להיטיב עם הצרכים גדלה. בנוסף, המצאות בראש הפרמידיה, בד״כ מלווה בכבוד ויוקרה, והנה יצרנו מוטיבציה של המשתתפים בארגון, לשאוף למעלה, ולהתחרות על מקום קרוב יותר לראש הפרמידה.

המעניין הוא שמי שנמצא במאבק מסוג זה, רואה לא פעם את טובת הארגון, כחלק מהאינטרסים ותפיסת העולם אותה הוא מביא. כתוצאה מכך נוצרת לגיטמיות למאבק. ״אם רק אנצח, מצב הארגון ישתפר״. לדרגי הניהול השונים קשה לראות שהמאבקים הללו, פוגעים בארגון ועלולים להביא לשיתוקו והסתאבותו. אגב, ככל שהארגון מתחיל לדעוך יותר, כך המאבקים יתחזקו, כי אנשים מאמינים, שרק אם הם יגיעו לראשות הפרמידה, ניתן יהיה להציל את הארגון.

הדרכים לפתרון, נמצאות בכמה רבדים אפשריים. הפתרון הקלאסי, הוא פיתוח של הנהלה חכמה, קשובה, שיודעת לנתב בין האינטרסיים הקבוצתיים לאינטרסים האישיים, של כל אחד מחברי הקבוצה. הנהלה שיודעת לקדם אנשים התורמים לטובת הארגון, ולהרחיק כאלו שפוגעים בטובת הארגון. הנהלה, שיודעת לקבל החלטות עיסקיות וארגוניות נכונות. הנהלה כזאת, בד״כ זוכה ללגיטמיות נרחבת, ומפחיתה מאבקים פנימיים.

אלא שהנהלה כזאת, היא היא מצרך די נדיר. מרבית בני האדם, גם בתפקיד ניהול, מתקשים לקבל החלטות כ״כ מורכבות. יש מנהלים שטובים יותר בצד הארגוני, ויש מנהלים שטובים בצד הניהולי, ויש כאלו שבצד העסקי, אך קשה למצוא אנשים שגם יודעים לנהל אנשים, וגם יודעים לקבל החלטות בכ״כ הרבה תחומים. לכן, מאבקים פנים-ארגוניים, כ״כ נפוצים.

פתרונות?

אם כך, אני מציע שהבסיס למניעת מאבקים, ולפיתוח יכולת קבלת החלטות שיטיבו הן עם הארגון והן עם חברי הארגון, נמצא בפיתוח שיטות וטכנולוגיות שיאפשרו קבלת החלטות ופיתוח שליטה בצורה חכמה שתיטיב עם הארגון וחבריו.

כדי לשפר את המצב הקיים, אפשר לדעתי לפעול בשתי דרכים. הדרך הראשונה, והקלאסית, היא לפתוח מתודות ניהול ומימנויות ניהול, שמאפשרות קבלת החלטות מושכלת ורחבה יותר. בדומה לשיטות שהיו קיימות בתקופה השבטית, ובסנהדרין. שיטות אלו אפשרו קבלת החלטות מוסכמות, מושכלות שבהן נשקלו מגוון הצדדים. אני חושב שגם הנהלות מודרניות, יכולות להרוויח משיטות ניהול כאלו. אני יודע מניסיוני, ששיטות אלו אפשרויות גם בקצב החיים המהיר בו פועלות חברות מודרניות.

הדרך השניה לפתרון המורכבות, היא לפתח טכנולוגיות דליברטיביות, שמאפשרות ליותר בעלי עניין, ויותר מומחים להשתתף בתהליך ההחלטה, מבלי שיווצר עומס קוגניטיבי, ומבלי שמשך הזמן לקבלת ההחלטה יתארך. דברים כאלו אנו עושים בדליב.

מקרה שימוש: החלטות אמיצות של הסטודנטים בקורס full-stack של צופן

הי לכולם,

לפני שבוע הצגתי לכם את דליב. במראה ראשוני, דליב נראת כמו כל מערכת הצבעות אחרת. אך מתחת למנוע יש תכונות יחודיות של המערכת, שמאפשרות דיון סינכרוני (בוידאו או פנים אל פנים), וקבלת החלטות חכמות (ובמקרה הנוכחי אמיצות).

לפני הסיפור, בוא נכיר את המשתתפים. המשתתפים של הקורס הם סטודנטים וסטודנטיות מאום-אל-פחם וחלקם מישובים אחרים באזור. הקורס הוא קורס פיתוח להכשרה לתעשיה של בוגרי מדעי המחשב מהחברה הערבית ( Full-stack MERN). הקורס הוא פרויקט של הארגון ללא מטרות רווח צופן. הקורס הוקם בשיתוף פעולה עם עיריית אום אל פחם, אינטל והסדנה לידע ציבורי. מובילות את הקורס, תמר קוניג, ולאא חמזה כוכאב ואתד ונעה שימשוני. וביחד, כולנו הסטודנטים והצוות, מפתחים שני מוצרים עבור הסדנה לידע ציבורי, כדי לשפר את הדמוקרטיה בישראל.

מתחילת הקורס יש לנו סילבוס ברור וצפוף, שאמור להכשיר את הסטודנטים לפתח web-applications. אלא שאנו נוהגים לפעמים לשמוע לרחשי הלב של הסטודנטים, ולשנות קצת את הסליבוס, בהתאם לבקשות (ההגיוניות).

במהלך הקורס האחרון, הסטודנטים ביקשו ללמוד Redux. למי שלא מכיר את Redux , זאת ספריה שעובדת עם החלק העיקרי של האפליקציה (React), ויחסית קשה ללמוד אותה. לוקח לפעמים גם למפתחים מנוסים כמה שבועות ללמוד לעבוד איתה. לאחר שלימדתי את הספריה (Redux), הסטודנטים כצפוי התקשו ברובם להתמודד איתה (למדנו אותה במשך 3 שעות, ואז עוד תרגיל בית אחד).

כשבדקתי את תרגילי הבית, ניכר היה שהסטודנטים נאבקו קשה כי להפעיל את הספריה. חלקם בהצלחה חלקית, וחלקם בהצלחה יותר גדולה. ואז החלטתי לברר איתם, לאן עלינו לפנות. האם להמשיך את הפרויקטים ב-Redux או להשתמש בשיטות פשוטות יותר.

היה ברור שאם נפתח את הפרויקטים באמצעות Redux, יהיה על הסטודנטים להתאמץ יותר. מצד שני, שימוש בספריה, יכול לפתוח להם עוד קצת מקומות עבודה (יש חברות שמבקשות ניסיון ב – Redux).
כאן החלטתי להעזר בדליב. השאלה הראשונה ששאלתי, היתה ״איך אתם מרגישים עם רידקס?״, ואלו היו התשובות:

כך, שנראה שאכן החששות שלי התאמתו…רוב הסטודנטים לא הרגישו חזקים ברידקס. השאלה הבאה ששאלתי, וביקשתי מהם לדון עליה, היא האם לפתח ברידקס או בטכנולוגיה פשוטה יותר. עכשיו, כאן נכנס פיטצ׳ר מעניין של דליב. היא מאפשרת לכולם לראות את ההצבעה בזמן אמת, וכך לנסות לשכנע את המשתתפים בדעתכם, ולנסות להזיז את ההצבעה. בניגוד לאינטואיציה שלנו, הצבעה בזמן אמת, מסייעת למשתתפים לדבר בצורה יותר משכנעת ולעבוד קשה כדי לשכנע בעמדתם. שימוש בטכנולוגיה כזאת מלמד מהר מאד מה משפיע ומה לא משפיע על עמדות הקהל, בזמן אמת ובפידבק מיידי.

הפעם הדיון היה קצר. ביקשתי מכל צד להביע את עמדתו. כבר בתחילת ההצבעה הרוב נטה להמשיך עם רידקס. אך לאחר הסבר של אחד הסטודנטים, הרוב התחזק. יותר משתתפים תמכו בהמשך העבודה עם רידקס. כשביקשתי מהצד שתומך בטכנולוגיה הפשוטה להסביר את עמדתו, אף סטודנט לא נאות להסביר את העמדה. לבסוף התקבלה התוצאה 71% מול 29%, והחלטנו לפתח עם redux.
כמרצה וותיק, אני יודע שבמקרים של קושי, לרוב, אני אשמע דווקא את המתקשים, שיבואו ויבקשו להקל את העומס. ואילו החזקים לא ידברו. הם לא ירצו להראות כלא-מתחשבים, ולכן הכיתה הקורס עלול להיות להיות מנווט לכיון החלשים יותר. אלא שכאן, בהצבעה אנונימית, יכול היה הרוב (71%) להגיד את עמדתו ולקבוע אם ללכת לכיוון יותר מאתגר, וזאת אף על פי שרוב הכיתה (63% ציינו שהם חלשים בריאקט).

להבנתי, שימוש מושכל בטכנולוגיה כמו דליב (delib.tech), יכול לסייע לקבוצה לקבל החלטות חכמות ואמיצות ביחד, כפי שעשו הסטודנטים של קורס צופן-48.

מה דעתכם?

שלום, מוזמנים להכיר את דליב – מערכת בקוד פתוח לקבלת החלטות משותפות

הי, נעים להכיר.
לפניכם מערכת לקבלת החלטות בקבוצות, בשם ״דליב״. – Delib.tech.

המערכת נבנתה בקוד פתוח, לטובת הציבור. היא תוצר של כ-18 שנים של מחקר בתחום. דליב נועדה לסייע לכם, לעבוד ביחד, ולקבל בחלטות לטובת כלל משתתפי הדיון, במהירות ובקלות. זאת מערכת פתוחה, עבורכם, ובשאיפה היא תבנה איתכם, ובעזרתכם.
את המערכת בניתי בהתחלה לבד, אח״כ באמצעות מתנדבים מהסדנה לידע ציבורי, וכרגע, אני המפתח היחידי שלה. אם אתם יודעים לתכנת (javascript-react-firebase), אתם מוזמנים להצטרף (תרומות כספיות גם הן תתקבלנה בברכה).

מה אני מנסה להשיג באמצעות המערכת? אני מנסה לבנות מערכת שתאפשר למשפחות, לקהילות, למקומות עבודה, לעיריות, לממשלות, לקבל החלטות ביחד, עם הרבה מאד משתתפים. אני מאמין שדמוקרטיה מהותית, צומחת מלמטה. אני מאמין שאם נדע להחליט ביחד, אם נדע לקבל החלטות לטובת כלל חברי הקבוצה (במגבלת טובת הכלל), נצמיח כאן דמוקרטיה טובה, בה אכן נהיה אחים. בה באמת נפעל ביחד, למען עתיד טוב יותר.
כרגע במערכת יש ארבעה מודולים. מודל להצעת הצעות (מימין). במודל זה, כל אחד יכול להציע הצעה, והקבוצה יכולה לבחור את הפתרון שנראה לה. מודל שני הוא מודל הצבעות (משמאל). מתחת למודל ההצעות, יש גם מודול ״בעד ונגד״ שמאפשר לציבור להצביע על השלכות טובות ורעות של כל הצעה. ולבסוף, בכל מסך יש אפשרות לנהל שיחות.

אתם מוזמנים להתנסות במערכת, להביע את דעתכם, ולהרשם כאן לדיונים שיאפשרו לשפר את המערכת…

אשמח לשמוע את דעתכם

דוגמה לשימוש במערכת, כדי ליצור הסכמות בין פעילים

הזמנה למסע אל הדמוקרטיה הדיונית

רבים חוששים כי מצב הדמוקרטיה במדינת ישראל, בכי רע. האמון של הישראלים במערכת השלטונית שלהם נמוך. הפילוג והקיטוב פרושים על פני כותרות ראשיות, ובמשך שנתיים איננו מצליחים להקים ממשלה מתפקדת.

אציע כי ניתן לשנות זאת. ניתן ליצור כאן דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה שבה האזרחים שותפים ולוקחים חלק פעיל וחיובי (״קונסטרוקטיבי״, בלשונו של בן-גוריון), בעיצובה של המדינה.

יש כאלו שטוענים שהעם אינו כשיר לכך. טענה זאת נטענה כבר לפני מאות שנים, הפילוסופים הגדולים של המאות ה-17, ה-18 וה-19 התווכחו מה עדיף, שלטון מלוכני (ע״ע הובס – הלויתן) או שלטון בו העם הוא הריבון (ע״ע לוק, רוסו, מיל). בויכוח העתיק ההוא, אין ספק כיום שהמלוכות הפסידו, והעמים הרוויחו. כיום בד״כ עדיף להיות אזרח במדינה של דמוקרטיה נציגותית, מאשר נתין במשטר מלוכני.

האבסורד הוא שהדיון העתיק הזה עדיין קיים גם היום. יש בישראל אליטות, שחוששות מהעם. הן אינן מאמינות שלתת לעם (או לציבור או לרוב), זכות להחליט על חייו, זה מתכון לחיים טובים יותר. שוב ושוב אני שומע את החשש מ״דיקטטורת הרוב״. איומים אלו מעולם לא התממש במדינות בהן ישנה דמוקרטיה ישירה. להפך, במדינות בהן הציבור הוא הריבון האמיתי, אין רוב ומיעוט. יש כל פעם החלטה סביב סוגייה שונה, ולכן כל פעם האזרח נמצא בעמדת או מיעוט, והוא אינו חש שהוא חלק ממיעוט או רוב.
תחושת הרוב או המיעוט, היא תחושה שנוצרת במשטר שבו יש נציגות נבחרת ומפלגות (קרי, כנסת/פרלמנט). כדי להיבחר, המפלגות חייבות לסמן מי הטוב ומי הרע. בדמוקרטיה ישירה, אין הדבר כך. לכל נושא, יש קואליציה אחרת, ולכן מתקיים דיון מורכב ורחב כדי להגיע להסכמות רחבות. בדמוקרטיה ישירה אין מיעוט ואין רוב.

אם נצליח לייצר כאן דמוקרטיה ישירה, נייצר גם מערכת הרבה יותר מכילה, שבה האדם אינו נקבע על פי ״מגזרו״, אלא על היותו אדם. אדם לא יתפס כ״דוס״ או ״חילוני״, אלא האם הוא שותף לי בדרך, בנושא ספציפי שבו אנו דנים (והרשו לי לגלות לכם שבין חילונים לדתיים יש המון מן המשותף). בין אנשי שמאל לציבור הדתי-לאומי יש הרבה שותפות ערכית בנושאים רבים הקשורים לחברה ולעזרה לזולת. אולי השמאל והימין הישנים חלוקים על המקום בו צריך לעבור קו הגבול בינינו לבין הפלסטינים, אך אין מחלוקת על הצורך לעזור לזולת, ואין מחלוקת על הצורך להעצים ולחזק אוכלוסיות חלשות. מגוון שיתופי הפעולה הרבים שיכולים להיתוות על ידי אזרחי מדינת ישראל, הוא רב ונרחב. אנו יכולים להקים חברה שבה אנו מחפשים את המשותף, ומוותרים על המפלג.

אלא שחלום לחוד ומציאות לחוד. במציאות בה אנו חיים, ונכון לרגע זה, האליטות הישנות אינן ששות לנטוש את עמדות הכוח. לא נראה שבזמן הקרוב, חברי כנסת יחוקקו חוקים שיהפכו את ישראל לדמוקרטיה ישירה ,ויוותרו על עמדת הכוח הבלעדית שלהם. איננו יכולים לצפות שהחתולים יוותרו על השמנת מרצונם. איזה חבר כנסת יחוקק חוק, שיחליש את מעמדו, ויהפוך אותו למספר שתיים לריבון האמיתי – לאזרחים?

לכן אציע שהדרך היא אחרת. הדרך עוברת דרך כל אחד/ת מאתנו. אני מאמין שהשינוי מתחיל אצלך ואצלי. הוא ממשיך משם למשפחה, למקום העבודה, לשכונה, לעיר. והוא יפרוץ ויבשיל לכדי שינוי ברמה המדינית, כשיהיה ברור לכולנו שחיים בתרבות של דמוקרטית דיונית (בה אנו דנים ומקבלים החלטות ביחד לטובת כולנו) היא היא הדרך הראויה לחיות. חברי כנסת אינם חיים בואקום. כשתיווצר התרבות הדיונית, יצטרפו גם הם אליה, ואיפשרו את השינוי.

השינוי מתחיל כבר ברמת המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. כשילד לומד להסביר את רצונותיו, בלי בכי או נהמות, אלא בשום שכל וטעם, הוא הופך בבגרותו לאדם קואפרטיבי יותר, היודע לרתום את סביבתו לקידום פעולות לטובת הכלל. כשבני זוג יודעים למצוא את הדרך המשותפת להם, על אף היותם אנשים שונים, הרי שהסיכוי שהזוגיות שלהם תצמח ותשגשג יעלה פלאים. בבלוג אציג כיצד ניתן לעשות זאת.

במקום העבודה, אפשר וניתן לקבל החלטות חכמות ומוצלחות, על ידי שיתוף סט נרחב יותר של בעלי עניין. בבלוג אסביר איך אפשר לעשות זאת.

בקהילה, אפשר להגיע להסכמות, ואף להניע פרויקטים משותפים, לטובת כלל הקהילה, וזאת על אף ריבוי העמדות והשונות המחשבתית. – גם כאן, אסביר איך ניתן לעשות זאת.

בעיר, אפשר ורצוי לשתף תושבים בתהליכים הנוגעים לחייהם. הדבר מחזק את תחושת השייכות, ומסייע לראשי ערים להיות חלק פעיל ומשמעותי מהקהילה העירונית שלהם.

ולבסוף אציג טכנולוגיה שיכולה ליצור שינוי משמעותי. מאז 2016 אני מפתח טכנולוגיה לטובת קבלת החלטות. הטכנולוגיה הזאת נוסתה במשרד ראש הממשלה. היא נוסתה בחדרי הלימוד. היא נוסתה בקרב ארגוני שינוי ובמפלגות פוליטיות, ועד כה, העדויות מראות שהיא מצליחה במקומות בהן טכנולוגיות אחרות לא הצליחו. היא מאפשרת לציבור רחב, להגיע להסכמות במהירות. היא מאפשרת ריבוי דעות. יש עוד הרבה מחקר לעשות, אבל היא כבר עובדת. וגם עליה אספר.
אני מזמין אותכם להרשם לבלוג, ולהצטרף, כגורמים פעילים או כקוראים, למסע שלנו לשינוי החברה הישראלית לדמוקרטיה דיונית.

מה דעתכם?

קבלת החלטות חכמות בצוותים

הרצאה בפני מסלול סייבר של לימודי החוץ של הטכניון

טובת הכלל?

האם החלטות דמוקרטיות טובות לכלל?
בדיון שהתפתח בפייסבוק, טען מרק ולצר (שכתב ביחד עם דוד אלכסנדר את "שלטון ההמון") את הטענה הבאה:

הרעיון של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל" הוא רעיון לא נכון מתמטית בכלל.
מי קובע מה טוב עבור הכלל?
אתה חושב שפינוי מישהו מביתו הוא עוול גדול אני חושב שלא (נניח).

הבעיה של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל", היא בעיית יסוד בדמוקרטיה. לכאורה, הצבעות דמוקרטיות אמורות להבטיח את טובת הכלל. כלומר, הציבור לכאורה משתתף בהצבעות, ודואג בכך לאינטרסים של עצמו. השיקלול של הצבעות הציבור, אמור להבטיח שהציבור ימצא עבור עצמו את הפתרונות הטובים ביותר לעצמו. אך מרק ולצר, כמו הוגים אחרים כבר מהמאה ה-18, העלו הסתייגות לתפיסה הזאת.

עריצות הרוב
למעשה אין כאן טובת הציבור, אלא טובת הרוב. כלומר, הרוב יכול לקבל החלטות שיקדמו את האינטרסים שלו, ויפגעו באינטרסים של המיעוט. עקרון זה, נקרא "עריצות הרוב", ומהווה בסיס לדאגה של לא מעט הוגים.
כאשר אנו מבקשים לקדם דמוקרטיה, כיצד אפשר לעצב מערכת כזאת, שלא תיצור עריצות רוב? אחת הדרכים היא להקים בית משפט חוקתי, שיוודא שהחוקים הנקבעים על ידי הרוב, יעמדו בעקרונות יסוד ליברליים, שיבטיחו את חרויות המיעוט. זהו פתרון סביר, ובישראל מתקיים מאבק ארוך שנים לקדם בית משפט חוקתי.
אך פתרון זה הוא פתרון של בלמים, ואינו פתרון שמובנה בתוך המערכת. למעשה, בית משפט חוקתי, צריך לקבל כל הזמן לגיטמציה מהרוב, כדי להמשיך לתפקד. אם לאורך זמן, הפסיקות של בית המשפט החוקתי יהיו נגד האינטרס של הרוב, יוכל הרוב להפיל או להחליש את בית המשפט (ע"ע המאבק הנוכחי של הממשלה נגד בג"צ).
אם אנו רוצים לעצב מערכת החלטות דמוקרטית, שבה לא נפגע המיעוט, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה.
עלינו למצוא מערכת שתבטיח את טובת הכלל, בצורה אינהרנטית. האם זה אפשרי?

מסך הבערות
אחד הפתרונות לכך מציע ג'ון רולס בפתרון של "מסך הבערות":
על פי רולס, אם ההחלטות יתקבלו בתנאים כאלו שבהם אף אחד מהמשתתפים לא ידע באיזה קבוצה הוא ימצא את עצמו לאחר ההחלטה, ידאג כל משתתף, להציע פתרון שיהיה טוב לו גם אם יהיה במיעוט וגם אם יהיה ברוב, וכך נמצא את הפתרון הטוב לכלל.

זהו עקרון מקובל מאד במדעי המדינה, אך הוא קשה מאד ליישום בעולם האמיתי. שהרי, בהחלטות בעולם האמיתי, כל אחד יודע באיזה מצב הוא ובאיזה קבוצה יהיה לאחר ההחלטה. כך שהפתרון יפה מבחינה היפוטטית, אך לא מבחינה מעשית. בפועל הרוב יודע שגם לאחר הבחירה, הוא יהיה בעמדת רוב גם לאחר ההצבעה.

נדרש אם כן פתרון אחר.
הפתרון שאני מציע, מקורו בדילמת האסיר, וב-tit-for-tat, ויש לו רבדים "הגיוניים" ורבדים "פסיכולוגיים". אשמח כמובן לביקורת, ולהערות. (ואם אתם מכירים מישהו שכתב פתרון כזה, אנא שלחו לי קישור)
עקרון ההשתנות

העיקרון הנובע מדילמת האסיר ו-tit-for-tat, היא ששיתוף פעולה בין חברי קבוצה יווצר בצורה אופטימלית כאשר יהיה עליהם "לשחק" פעמים רבות. כלומר, כאשר לא מדובר בהחלטה אחת, אלא בהחלטות רבות, בנושאים רבים.
במקרה כזה, יתכן שבהחלטה אחת, משתתף א' יהיה בעמדת רוב, אך לאחריה בהחלטה אחרת, המשתתף יהיה בעמדת מיעוט. משחק כזה לאורך שנים, יגרום לכלל המשתתפים להבין שלפעמים הם מיעוט ולפעמים הם רוב, ואם ההחלטות שלהם יהיו קשות למיעוט, יתכן שבפעם הבאה, הם יהיו המיעוט והם אלו שיפגעו. ולכן קבוצה כזאת שתשחק לאורך זמן, במגוון תחומי החלטה, תפתח מתינות בקבלת ההחלטות, ותעדיף לקבל החלטות שבהן המיעוט לא יפגע יתר על המידה, גם אם זה אומר שלא כל האינטרסים של הרוב (באותה החלטה) יבואו לידי מימוש.
עקרון אי-העריקה
תנאי חשוב להצלחת קבוצה כזאת, היא שכל החלטה היא מחייבת לכל חברי הקבוצה, וחברות בקבוצה צריכה להיות יציבה. כלומר, חבר אינו יכול לעזוב את הקבוצה בכל פעם שההחלטה אינה מתאימה לו. אם יתאפשר לחבר לעזוב את הקבוצה כל פעם שההחלטה לא מתאימה, לא יצליחו חברי הקבוצה לגייס את כלל משאבי הקבוצה. התנהגות כזאת, גם תחליש את הקבוצה, כיוון שהיא תעודד התנהגות שבה לא כולם נושאים בנטל, ו"אופרטוניזם" של מעבר בין קבוצות על פי אינטרסים אישיים.
על פי כלל זה, ובהתאם לעקרון הבחירה החופשית, חבר יכול להחליט שהוא עוזב את הקבוצה, כאשר החלטה או קבוצת החלטות לא מתאימה לו, אך עליו לדעת שהוא לא יוכל לחזור לקבוצה, כאשר יהיו כן החלטות שטובות לו. שאם לא כן, הקבוצה תהיה חלשה, וסיכוייה להתפרק יגדלו.
מבנה פוליטי המאפשר השתנות
כדי ליצור קבוצה שבה אין קביעות לרוב למיעוט, נדרש מבנה פוליטי מסוג מסויים. לא כל מערכת פוליטית בנויה לייצר השתנות של הרוב והמיעוט. למשל בישראל, המבנה הרב-מפלגתי, והמנטליות הישראלית גורמות לכך שתפקידי הרוב והמיעוט מקובעים לאורך שנים רבות. המאבק בין ימין לשמאל אינו מאפשר כמעט שיתוף פעולה, וכך נוצר מצב שכאשר הימין בשלטון, הוא נמצא שם לאורך קדנציה שלמה, והשמאל, אינו שותף בקבלת ההחלטות. קשה מאד לאופזיציה לקחת חלק בהחלטות, ובפועל רוב ההחלטות יהיו של הימין. כך נוצר קיבעון רוב, לפחות לקדנציה אחת. כלומר בארבע שנים בשלון, הימין דואג לאינטרסים שלו, והאינטרסים של השמאל נפגעים. כמובן שהדבר הפוך אם השמאל בשלטון, והימין באופזיציה. הדבר חמור עוד יותר, במפלגות שלעולם אינן חברות בשלטון (כמו למשל המפלגות הערביות), שאז האינטרסים שלהן כמעט אינם באים כלל לידי ביטוי, ויש סבירות גדולה שהאינטרסים של המצביעים למפלגות אלו יפגעו.
התופעה הזאת, של עריצות רוב למשך קדנציה, גורמת לכך שהאינטרסים של המפסיד יפגעו קשות, לאורך מספר שנים, ולכן המאבק הוא פלגני וקשה מאד. בישראל המצב מחריף עוד יותר, כיוון שהציבור בישראל מאד שמרני בבחירותיו. במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, השמאל היה בשלטון (אם מחשיבים את זמן הישוב, אז השמאל היה בשלטון מאז 1930, כלומר 47 שנים). מאז 1977, הימין נמצא בשלטון באופן כמעט בלבדי במשך כ-31 שנים (למעט שתי ממשלות אחדות, ממשלת רבין, וממשלת ברק, קצרת החיים).
הקיבעון הזה אינו ברירת מחדל. בארה"ב למשל, סוג המבנה הפוליטי מאפשר איזון טוב יותר, שבו הרפובליקאים (ימין) והשמאל (דמוקרטים) מתחליפים מדי ארבע או שמונה שנים בשלטון. מה גם שניצחון הימין בנשיאות אינו מבטיח רוב בסנט ובבית הנבחרים. מצב כזה, מחייב את הימין והשמאל כל הזמן לנהל משא ומתן, ולדאוג לאינטרסים גם של המיעוט. אך מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית, יודע שמאבקי השליטה, במיוחד בשנים האחרונות, הם פלגניים מאד. יחד עם זאת, יש גיוון רב יותר בשלטון האמריקאי, מאשר הישראלי.
מערכת טובה יותר מבחינת ההשתנות רוב-מיעוט, היא מערכת של דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה, קשה לייצר מפלגות לאורך זמן. בכל החלטה, יכול האזרח להחליט על פי שיקול דעתו האישי. בחלק מההחלטות, האזרח ימצא את עצמו בעמדת רוב, ובחלק מההחלטות, הוא ימצא את עצמו בעמדת מיעוט. מחקר שנערך במדינות בהן יש דמוקרטיה ישירה, מצא שהתושבים בהן, פחות מרגישים את נושא המיעוט והרוב, וההחלטות שהתקבלו זוכים ללגיטמיות רחבה (קישור למאמר).

השכבה הפסיכולוגית
עד כאן, המודל שהצגתי הוא מודל תועלתני. כל חבר קבוצה, מחליט אם להשאר בקבוצה או לאו, על פי התועלת לו מהקבוצה לטווח שהוא בוחר. אלא שקבוצות כאלו יתקשו לשרוד לאורך זמן. קשה מאד לקבל החלטות שיצרו מאזן חיובי של בחירות, לאורך זמן. כדי להבטיח את התקימות הקבוצה, צריכה היתה להתפתח דרך לגרום לחברי הקבוצה להשקיע בקבוצה גם לאור מאזן שלילי, או כאשר הקבוצה נמצאת במצבים קשים.
אם קבוצה נכנסת למלחמה עם קבוצה אחרת, כל חבר בעל חשיבה תועלתנית, יעשה את החישוב הבא:
האם כדאי לי לעזוב? קיים סיכוי שאהרג, ואז אפסיד הכל. לכן עדיף לי לנטוש את הקבוצה ברגע שיש סכנת חיים או כל קושי קיומי אחר. התשובה התועלתנית לכך היא – כן. כדאי לחבר-קבוצה תועלתן לעזוב את הקבוצה. במקרה כזה, חברות הבנויות רק על תועלתנות, יתקיימו כל עוד הקבוצה מצליחה, אך ברגע שיגיע קושי קיומי (ומה לעשות, שמצבים כאלו קיימים בטבע לא מעט), הקבוצה תתפרק.

לשם כך יצורים חברתיים, היו צריכים לפתח את מה ש-Jonathan Haidt כינה "מתג הכוורת" בספרו "המוח הצודק". היה עליהם לפתח יכולת להזדהות באופן מלא עם הקבוצה. כלומר, שאם הקבוצה נפגעת, הם עצמם נפגעים. עליהם לחוש שמוטב להם להקריב את עצמם, כיוון שכך הקבוצה, איתה הם מזדהים, תשרוד. כך יכול חייל לצאת לקרב, בידיעה שיש סיכוי שהוא ימות, ובכל זאת הוא מרגיש שבכך הוא משאיר בחיים את עצמן (את הקבוצה).
את "מתג הכוורת", למדו מנהיגים לנצל לצרכי שימור הקבוצה. ישנן דרכים רבות לנצל את מתג הכוורת כדי לגרום לקבוצה להתקיים, למרות הקשיים שאותה היא עוברת. אחת הדרכים הטובות לכך היא הלאומנות. הלאום הוא העיקר, ובשביל הלאום ניתן להקריב הכל. רטוריקנים טובים, יודעים לרתום את ההמון לצרכיהם על ידי הפעלת מתג-הכוורת. מתג הכוורת הפעיל, מאפשר גם לקבוצה גם לשרוד, גם כשההחלטות פוגעות לאורך זמן בחברי הקבוצה. כך למשל, הכנסיה, שבנתה את עצמה על העבדות ששררה באימפריה הרומית במאות הראשונות, הצליח להנחיל למאמיניה את התחושה שהם קבוצה אחת, המאמינה באל ובבנו – ישו, ושעליהם לקבל את הסבל באהבה, כיוון ששכרם יהיה בעולם הבא. כך יכלו נוצרים רבים לחיות בתוך סבל, מבלי למרוד במלכות. גם תורות מרקסיסטיות ותורות קפיטליסיטיות רותמות את חבר הקבוצה להקרבה עצמית (או ויתור על האינטרסים האישיים), לטובת הקבוצה.

מתג הכוורת מתעצם בעיקר בתקופות של מאבק, ולכן משטרים דיקטטורים רבים, חייבים להחזיק איזה ארכי-נבל, כדי לשרוד. עליהם לגרום לאנשיהם לחוש במצור ובאיום תמידי, כדי שמתג הכוורת לא יסגר, וכדי שחברי הקבוצה ימשיכו לתמוך במנהיגות.

אבל מתג הכוורת גם גורם לאובדן הצדק וההוגנות. קבוצה שבה מתג הכוורת פועל בעוצמה, תתעלם מהחלטות שפוגעות בפרטיה, כדי לשרוד.
לכן, על חברה המחפשת צדק והוגנות, למצוא דרך האם באמת יש סכנה, האם קימות דרכי פעילות אחרות. על חברי הקבוצה למצוא דרכים לנהל דיון מושכל על רמת הסכנה האמיתית, שימנע מהמנהיגות לנצל לשווא את מתג הכוורת.

הדיון המושכל

דיון מושכל, הוא גם כלי חשוב בפיתוח מערכת קבלת החלטות, שתיצור אופטימזציה של האינטרסים של הפרטים. בדיון מושכל שומעים את כל הצדדים, את כל הצרכים והאינטרסים, לומדים את כל הנידרש ללמוד כדי לקבל החלטה, וההדיון וההחלטה שקופים לכולם. כל אופציות הפתרון מועלות, ולבסוף, בתהליך המשלב שקילה וברירה, נבחרת הצעה אחת שהרוב חושב שהיא אופטימלית.  וכיוון שמדובר על משחקים חוזרים, וכיוון שכל פעם חבר קבוצה מוצא את עצמו במצב רוב או מיעוט, במכלול הפתרון, הרוב ינסה להתחשב גם במיעוט במערך השיקולים. כך מובטח לאורך זמן יתקבלו החלטות אופטימליות לכל חברי הקבוצה (ואלו שיפגעו לאורך זמן, תמיד פתוחה בפניהם הדרך לעזוב את הקבוצה).

 

לסיכום
על מנת לייצר מערכת פוליטית בה נוצר איזון אופטימלי של האינטרסים של האזרחים, יש לעצב מערכת פוליטית, בה יש השתנות גבוהה של עמדת רוב-מיעוט. קהילה כזאת שבה יש השתנות במצב רוב-מיעוט, תפתח סובלנות למיעוט (בהחלטה הספציפית) ותתחשב עד כמה שניתן גם במיעוט. מערכות כאלו יווצרו במערכות פוליטיות, בהן נוצר צורך לשיתוף פעולה בין מיעוט לרוב (כמו במערכת האמריקאית) או במערכות בהן אין מפלגות, כמו בדמוקרטיה ישירה. כדי למנוע השתלטות של שחקנים חזקים על קבלת ההחלטות לטובתם, ובניגוד לטובת הרוב (באמצעות מתג הכוורת), על חברי הקבוצה לנהל את החלטותיהם בדיון מושכל, ופתוח לכלל.

דמוקרטיה ישירה: עבר, הווה, עתיד

הרצאה על דמוקרטיה ישירה בכנס "קול העם": עבר, הווה, עתיד

בהרצאה נפלו מספר שגיאות

(סליחה על השגיאות, הן נבעו בעיקר בגלל הצורך להעביר במהירות בקצב שבו הקהל עוד מסוגל להקשיב, רעיונות פילוסופיים והיסטוריים. לצערי, עדיין אין לי את המיומנות לדבר פילוסופיה-היסטוריה מול קהל, בלי לעשות שגיאות שנובעות ממהירות הדיבור. ט.ל.ח):

  • צדק חלוקתי – לא ז'אן ז'אק רוסו, אלא ג'ון רולס, 1971
  • זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים בארה"ב – התפתחה בתהליך מדורג, מ-1867, ועד 1962 (ראו ערך בוויקיפדיה)
  • אם אתם מזהים עוד שגיאות, אנא השאירו הודעה, ואתקן….

 

עוברים לדמוקרטיה 2.0

כן, זאת הדרך! נאום נפלא של פיה מנסיני, ופעולה מרתקת של החבר'ה ב-DemocracyOS.

אכן הגיע הזמן שהדמוקרטיה הישנה שלנו תעבור מספר שינויים ותאפשר לאזרחים לקחת חלק פעיל יותר בקבלת ההחלטות המדינית.

קחו לעצמכם 13 דקות וראו נאום רב עוצמה. ובסוף אל תשכחו לשתף!

נ"ב. מי שמעוניין להצטרף לפרויקט ישראלי כזה מוזמן להצטרף לקבוצה הזאת.