מבט פילוסופי

מתוך ההתכתבויות שקשורות לגורמים ישראליים, נראה כי הפלסטינים אינם מוכנים עדיין לשלום. האם ההאצה של תהליכי שלום, לא תביא להתרסקות הרשות, ולעליית גל חדש של טרור איראני?

במסמכים שנחשפו בויקי-ליקס, עולה כי ראש המוסד לשעבר, דגן אינו מאמין ביכולת של הפת"ח לשרוד ללא תמיכה ישראלית. הוא אינו מאמין ביכולת של הפלסטינים להגיע לפתרון הסכסוך.  הפת"ח ממשיך ככל הנראה להיות ארגון מושחת, ללא בסיס אמיתי בציבור הפלסטיני.את הדברים הללו הוא אומר ב- 2007 לטאונסנד, היועצת לבטחון לאומי של בוש.

"Departing from official GOI (Govemant of Israel, T.Y) policy, Dagan expressed his personal opinion that after more than a decade of trying to reach a final status agreement with the Palestinians, "nothing will be achieved." Only Israeli military operations against Hamas in the West Bank prevent them from expanding control beyond Gaza, lamented Dagan, without which Fatah would fall within one month and Abbas would join his "mysteriously wealthy" son in Qatar. Offering what he believed to be a conservative estimate, Dagan said that USD 6 billion had been invested in the Palestinian Authority since 1994. "What did it accomplish, other than adding a few more people to the Fortune 500?" asked Dagan. Although he expressed his personal faith in Salam Fayyad, Dagan said that the Palestinian Prime Minister had no power base. Fatah as a party would have to completely reorganize itself in order to regain credibility, argued Dagan, but instead they have turned once again to the "old guard." The Mossad Chief suggested that a completely new approach was required, but did not provide Townsend any additional details.

עמדה זאת נאמרה על ידי דגן בפגישה אחרת גם לתת המזכיר ברנס:

Dagan said that Jordan has successfully faced down  threats from the Muslim Brotherhood and Hamas, and that Egypt is struggling with the question of who will replace President Mubarak. He said he sees no hope for the Palestinians, and that Israel looks at Syria and Lebanon, and sees only instability. Further afield, it looks at Turkey and sees Islamists gaining momentum there. The question, he asked, is how long Turkey's military — viewing itself as the defender of Turkey's secular identity — will remain quiet

שימו לב, שכבר ב-2007, המוסד העריך שטורקיה הופכת ליותר ויותר מוסלמית.

במכתב שפורסם בשגרירות תל-אביב, ב13 ליוני 2007, דיסקין טעון את אותה טענה, כי הפתח חלש מאד.

עמדתם של דגן ודיסקין מחוזקת בצורה קצת יותר דיפלומטית על ידי אהוד ברק ב-2009, שאומר על הפלסטיני כי הם חלשים מידי:

Barak made clear in these meetings that he feels the Palestinian Authority is weak and lacks self-confidence, and that Gen. Dayton's training helps bolster confidence.

לפני כן הוא ציין כי הפלסטינים צריכים להתחזק בכל הקשור לממשל וסדר:

the Palestinianauthority has much to accomplish in terms of law enforcement, a functioning judiciary, and regaining control of Gaza before a "balanced" Palestinian state can be created.

המסמכים הללו, מראים כי גם המוסד וגם ממשלת ישראל, מעריכים את הפלסטינים כחלשים מידי, מכדי לקיים שלום בר-קימא.

לאור העדויות הללו, אני חושב שניתן להגיד, שלחץ של ארגוני שמאל להביא שלום במהירות עלולים להביא לנפילת הרשות הפלסטינית לידי החמאס, ולעליתו של טרור איראני חדש ביהודה ושומרון.
לפני שאנו דוהרים לשלום-שאינו בר-קיימא, עם הפלסטינים, אני חושב שאנו צריכים לאפשר לסאלים פיאד, לייצב מדינה פלסטינית שומרת חוק ודמוקרטית, ובעיקר ברת-קיימא. כל ניסיון לדחוף את תהליך השלום מוקדם מידי, יביא לחוסר יציבות אזורית, להידרדרות לגל טרור נוסף, ולהתחזוקתה של איראן באזור.

הפתרון לדעתי, נעוץ בפיתוח איטי של הפלסטינים את עצמם, ויצירת גשרים כלכליים ואנושיים בין הפלסטינים והישראלים. או כמו שאומרים הערבים "אל-עג'לה מן א-שייטן" – המהירות מהשטן. תנו לפלסטינים לבנות את עצמם, ואל תדחפו אותם למה שהם אינם מסוגלים לבצע. אם אכן השלום חשוב לכם.

אני קורא את ספרו של צ'ר'ציל על מלחמת העולם השניה. זוהי סדרת ספרים עבי כרס (שישה כרכים, שכל אחד מהם מכיל בין 600 ל-800 עמודים). הספרים מלאים במכתבים שצ'ר'ציל כתב בזמן המלחמה למנהיגים, ובפרשנות של צ'רצ'יל לארועים.

כרגע אני נמצא בסוף 1944, תחילת 1945. ארוע מעניין שתפס את עיני, קשור מאד למתרחש כיום. הארוע קשור לקומוניזם ולדמוקרטיה ביוון.

הסיפור מתחיל ב-1941, כאשר הגרמנים כבשו את המדינות הבאלקניות. הבריטים שהיו בקשרי ידידיות עם יוון, ניסו לסייע ליוונים במניעת הכיבוש. במבצע נועז הם לחמו יחד עם הצבא היווני כנגד הגרמנים, אך נכשלו במשימתם. לאחר הכיבוש הגרמני, קשרי החברות בין העמים לא נקטעו. הבריטים סיעו למחתרות היווניות וגם למחתרות אחרות בבלקן להתמרד כנגד הגרמנים, וארחו את הממשלה יוונית הגולה בלונדון. הבריטים סיפקו למחתרות נשק וקצינים שסייעו בהדרכה ותיאום.

המחתרות היווניות וגם המחתרות היוגוסלביות, היו מורכבות בתחילה ממחתרות לאומיות ומחתרות קומוניסטיות. אך תוך כדי הקרבות, הוכיחו המחתרות הקומוניסטיות, יכולת לחימה ועיקשות גדולה יותר. ובמהלך המלחמה, היו אלו המחתרת הקומוניסטית של טיטו ביגוסלביה, וה-ELAS , הקומונסטית ביוון, ששרדו את הגרמנים והיוו להם יריב אכזר ומטריד.

בסוף 1944, כאשר הצבאות הרוסים התחילו לחדור לאזור הבלאקנים, נאלצו הגרמנים לנטוש את יוון ולברוח צפונה, לפני שהמכבש הרוסי יקטע את דרכי הנסיגה שלהם.

מיד עם נסיגת הגרמנים באוקטובר 1944, חדרו כוחות בריטים ליוון והשתלטו על אתונה. הבריטים הביאו לאתונה את הממשלה היוונית הגולה, וקיוו ליצור במקום דמוקרטיה. אלא שבמהרה נתגלעו פערים גדולים בין מחתרת ה-ELAS הקומוניסטית, לממשלה הגולה. ה-ELAS לא הסכימו לקבל את הממשלה הגולה, והתפתחו קרבות רחוב שבהן ניסה ארגון הגרילה לכבוש את אתונה. חטיבה בריטית נלחמה ב-ELAS, ומנעה את השתלטותו.
במהלך הקרובות, הופעלה אחת מסוגי הלחימה שבה הצטיינו הקומוניסטים מאז ומעולם. השיטתה הלחימה נקראת תעמולה. פעילים קומוניסטים ברחבי העולם המערבי, התחילו להפיץ בתקשורת מידע, כאילו בריטניה מונעת מכוחות דמוקרטיים לשלוט ביוון. העיתונות בארה"ב הביעה שאט נפש ממעשי בריטניה, וגם בבריטניה היו גורמים שמתחו ביקורת קשה על צ'רצ'יל וממשלתו.

תעמולה, היא כלי נהדר לשיבוש יכולת המחשבה של הציבור. היא יכולה להציג שחור כלבן ולבן כשחור. עוד לפני מלחה"ע ה-2, השתמש גבלס בתעמולה כדי להשקיט את העולם המערבי, ולהרדים את המדינות שוחרות החופש. הנאצים הציגו את עצמם כעם שוחר שלום, שרק מחפש להשיב לגרמניה את כבודה ואת השטח שנלקח ממנה במלה"ע הראשונה. כיבוש השטחים הגרמנים באלזס-לורן, צ'כוסלובקיה, סיפוח אוסטריה וכיבוש דנציג, תוארו כמהלכים שנועדו לשחרר את המיעוטים הגרמניים. תחת מעטה ה"שלום", הסתירו הגרמנים מכונת מלחמה תאוות כוח ושלטון, שהפכה לאחד המשטרים האכזריים ביותר.

גם מכונת התעמולה הקומוניסטית, הצליחה להסתיר אמת מטרידה מאד. האמת, שכמעט בכל מקום בו הושלט שלטון קומוניסטי, מעט מאד דמוקרטיה, אם בכלל התקיימה. ברוסיה, התקיימו גלי טיהורים , ומיליונים רבים מצאו את עצמם מוצאים להורג, או סתם מתים במחנות, או ברעב. בסין מתו עשרות מיליונים ברעב, כתוצאה מרפורמות כלכליות שערך מאו טסה-טונג. הרפורמות התאפשרו, כיוון שסין היתה הדבר הכי רחוק מדמוקרטיה. היא היתה ועדיין הינה דיקטטורה ענקית. בקמבודיה, הביאה המהפכה הקומוניסטית את שלטון הקמר רוז', הרצחני, שרצח כמליון וחצי איש, רק בגלל שנחשדו בהיותם "משכילים".

הקומוניזם שעקרונותיו הבסיסים מדברים על שיוויון מלא בין בני אדם, הוביל לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20, לשלטון דיקטטורי, שבו אדם אחד יכול היה להחליט על מחיקת חייהם של מיליונים. להערכתי, לאורך ההיסטוריה מעולם לא התקיימו משטרים כה נוראים וכה דיקטטורים כמו המשטרים הקומוניסטים.

אבל באותה תקופה, של 1944, עדיין האמינו האמריקאים וגם בריטים רבים, שקומוניזם שווה לדמוקרטיה. הם ראו את הפלישה הבריטית, ואת המלחמה באתונה, כניסיון של בריטניה למנוע מהיוונים שלטון דמוקרטי.

נשאלת לכן השאלה, כיצד יכולה דעת הקהל להבחין בין אמת לשקר? בין דמוקרטיה אמיתית, לבין משטר שקר המתחזה להיות דמוקרטיה.

בנאום שנשא בפני הפרלמנט הברטי ב – 8 לדצבר 1944, ניסה צ'רצ'יל ללמד את בני ארצו, כיצד מבחינים בין דמוקרטיה אמיתית לדמוקרטיה מזוייפת:

"תנו לי להציג לפני הבית הזה את האשמות שטוענים נגדנו… שאנו משתמשים בכוח הצבאי של הוד מלכותו, כדי לפרק מנשקם את ידידי הדמוקרטיה ביוון [ה-ELAS]… ולדכא את התנועה העממית אשר סיעה בהבסת האויב. …

השאלה שצריכה להישאל… היא מי הם חברי הדמוקרטיה, ואיך צריך לפרש את המילה דמוקרטיה? הרעיון שלי על דמוקרטיה הוא שהאדם הפשוט, הצנוע, הרגיל, זה משיש לו אישה ומשפחה, שהולך להילחם למען ארצו כאשר היא בצרות, הולך להצביע בזמנים המתאימים ושם את ההחלטה שלו בפתק ההצבעה, איזה מועמד הוא רוצה שייצג אותו בפרלמנט – הוא יסוד הדמוקרטיה. וגם חשוב שבדמוקרטיה, האיש הזה או האישה הזאת לא יפחדו, ושלא יפחידו אותם. הם צריכים לשים את הפתק בסודיות מוחלטת, מבלי שאיש יודע מה הם הצביעו. ואז הנציגים שנבחרו יכולים להיפגש ולהחליט איזה ממשלה הם רוצים ואף איזה שלטון הם רוצים. אם זאת דמוקרטיה, אז אני מצדיע לה.

…אבל אני מרגיש די אחרת לגבי דמוקרטיות רמיה. דמוקרטיה שקוראת לעצמה דמוקרטיה בגלל שהיא שמאלית. נדרשים כל מיני דברים כדי ליצור דמוקרטיה, לא רק שיהיו בה אנשי שמאל או קומוניסטים. אני לא מסכים שמפלגה תקרא לעצמה דמוקרטיה, רק בגלל שהיא מתקרבת יותר ויותר לאלמנטים שמאליים-מהפכניים. אני לא מקבל מפלגה כדמוקרטית, רק בגלל שהיא נעשת יותר אלימה, ככל שהיא יותר קטנה.

לכולנו צריכה להיות יותר כבוד לדמוקרטיה, ולא להשתמש במילה בקלות רבה מידי. הדבר האחרון שדומה לדמוקרטיה, הוא חוק ההמון, עם כנופיות של גנגסטרים, החמושים בנשק קטלני, המפלסים דרכם למרכזי ערים. תופסים נקודות משטרה, ומרכזי שלטון ומייצרים שלטון טולטליטרי ביד ברזל ובצעקות המוניות….

…אל תתיחסו אל דמוקרטיה בצורה כה מזלזלת. אל תתנו לנו להתייחס אל דמוקרטיה, כאילו היתה רק עניין של תפיסת שלטון והוצאה להורג של אלו שאינם מסכימים איתך. זאת האנטיטזה של הדמוקרטיה.

(Churchill S.W. (1953) The second world war, vol.6 pp. 293-295)

צ'רצ'יל אמר את הדברים הללו לפני שהמערב תפס את גודל האיום של הדיקטטורות הקומוניסטיות. בשנים 1949 ועד סוף שנות ה-80, יחלוף בעולם גל של ממשלות קומוניסטיות. רובן יציינו את השם "דמוקרטיה" בתוך שמן, ורובן אם לא כולן, תהפוכנה למשטרים דיקטטורים רצחניים, שיחסלו כל מתנגד או כל מי שיחשד כמתנגד. בממשלות הללו, לעם לא תהיה יכולת להביע את דעתו, לא כל שכן, להשפיע.

צ'רצ'יל זיהה את הסכנה שבמשטרים הנאציים-פאשיסטים, עוד לפני ששאר חבריו משמאל התעוררו. הוא גם זיהה את האיום הקומוניסטי, עוד לפני שחבריו בעולם המערבי זיהו את האיום הממשמש ובא. הוא השאיר לנו כלי איבחוני מצויין לראות מי היא דמוקרטיה, ומי היא דמוקרטיה-מתחזה.

ועכשיו אני מבקש מכם, הסתכלו על הברכיים הירויות של מתנגדי החמאס, ותגידו לי אם זאת דמוקרטיה, כפי שחושבים רבים מחבריי בשמאל, או שמא זאת דיקטטורה? הסתכלו על המעצרים הליליים של הפת"ח והטיפולים השקטים, שהעניקו חוקרי הפת"ח למתנגדיהם, ותגידו לי אם זאת דמוקרטיה?

אני חושב שגידלנו כאן דיקטטורה, וחבריי משמאל (בעיקר באזור חד"ש), שוב מפספים כאן משהו.

והשאלה שעדיין נשארה בלתי פתורה ומאד מציקה, היא איך חלום אוטופי כמו הקומוניזם, הפך לחלום בלהות? ואיך הקומוניזם, משתף פעולה עם משטרים אפלים?

שואל ולא יודע

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

על החרות.

תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי. החרות היה הדגל שאיחד את ארה"ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה"ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.

אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:

The American girl is well acquainted with her body's seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.

 בתרגום: "הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה."

 תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:

 "זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב". שלום פרידמן, ערוץ 7

יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.

 כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?

 וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.

 תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.

תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.

וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז'יסטיות בארה"ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז'יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.

מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.

אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו"הולך לרעות בשדות זרים". הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.

כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?

כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.

היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה "מתעורר לעבודת הבורא כארי". וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע "טעויות" או "גלישות". היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת "תיקון מידות" שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.

רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.

דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.

כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות "חופשי מיצריו". אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.

אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.

מאז 1973, אנו מפסידים במלחמות. הפסדנו במלחמת יום הכיפור, הפסדנו במלחמת לבנון, הפסדנו באינתיפדה, הפסדנו באינתפדה השניה והפסדנו במלחמת לבנון השנייה. וללא ספק, אנו הולכים בדרך לאבד את המדינה.

מדוע זה קורה, והאם זאת תמונת המציאות האמיתית?

לא בטוח.

במלחמת יום הכיפורים, יש האומרים כי הופתענו (אם כי למעשה יתכן שזו היתה החלטה של גולדה לא לצאת למתקפת נגד, כדי למנוע מאומות העולם לטעון שאנו פתחנו במלחמה). צה"ל, למרות הקשיים, הצליח בתוך שמונה ימי לחימה להחזיר את היוזמה לידיו, ולחצות את התעלה לכיוון מצריים, ולחדור עמוק לתוך סוריה. לאחר 21 ימי לחימה קשים, מצריים וסוריה נכנעו. על פניו, היה כאן נצחון מזהיר. גם כשהופתענו, הכרענו שתי מדינות חזקות בהרבה מאיתנו במספר האנשים שלהם. עמדנו בפני ציוד ונשק סובייטי. נצחנו. הינו צריכים להרגיש גיבורים. מי שיקרא את העיתונות של אותם ימים יראה שזאת אכן היתה התחושה בהתחלה. אבל אז משהו קרה.

לפני מלחמת שלום הגליל הפת"ח שלט בדרום לבנון, וביצע משם פיגוע טרור נגד ישראל. אש"ף מצא לעצמו מדינה נוחה ממנה יכולה היה לתקוף בקלות את ישראל. אסון אביבים, מנרה ועוד פיגועים אחרים יצאו משטחה של לבנון שהיוותה בסיס פעולה נוח לאש"ף.

בתוך תקופה קצרה צה"ל נכנס ללבנון וגירש את אש"פ וראשיו מלבנון. חיל האויר הסורי ספג מהלומה קשה מאד שהוכיחה את עלינותו המוחלטת של חיל האוויר. כעשרת אלפים חיילים סורים ומחבלים נהרגו במלחמה. שוב ניצחנו. אבל אז קרה משהו אחר. ניסינו לייצב את לבנון, להכתיר את בשאר ג'ומייאל לנשיא לבנון. אך באנרכיה הלבנונית, באשר נרצח. במקביל יירטנו את מפקד המבצע בפועל - אריק שרון. והמהנהיגים שאחריו, החליטו להישאר בלבנון. נשארנו שם עד שנת 2000, כאשר אנו מגדלים בביצה הזאת אויבים חדשים - את חיזבאללה. לבסוף יצאנו, עם זנב בין הרגליים.

את האינתפדה הראשונה הצלחנו לרסן, אך שוב קרה המשהו הזה… ואז במקום האינתפדה, הזמנו את מנהיגי אש"ף לשכון בעזה, יהודה ושומרון. ויחד איתם יצרנו לעצמנו קן צרעות, שהביא עימו את הפיגועים קשים שהמדינה ידעה עד אז. פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם, הפך לשגרה.

את האינתפדה השניה הצלחנו לרסן ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן. בעזה היא נשמרה על אש נמוכה, כשכוחתינו מכים באירוגני המחבלים, יותר מאשר הם מכים בנו. ואז זה קרה…יצאנו מעזה, וגלעד שליט נחטף וירי הרקטות על ערים וישובים ישראלים התעצם מאד.

לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב החלטנו לצאת למבצע בתוך לבנון, שמטרתו, גם אם לא היתה ברורה בזמנו, היתה להחליש את האחיזה של חיזבאללה בצפון לבנון. הצלחנו במידה מסויימת. צד"ל חזר לצפון לבנון, לאחר שלא נכח שם שנים רבות. חיזבאללה, עקרונית נסוג לקו הליטני, והתמיכה לה הוא זוכה בלבנון, התערערה. יש אפילו קולות רבים בלבנון, שמבקשים להסיר את נסראללה מכס ראשות החיזבאללה, כדי למנוע מהמשוגעים מהדרום (קרי, ישראל) להחריב עוד פעם את דרום לבנון, ולסכן את השיגשגוג הלבנוני שהושג בעמל רב. … ועוד פעם זה קרה.

מה קרה? מדוע עד 1967 כל הזמן ניצחנו, ומאז 1973 אנו כל הזמן מפסידים?

מדוע מאז 1973 יש לנו רק מנהיגים כושלים, ולפני כן היו לנו מצביאים דגולים?

אני אציע שהסיבה אינה נעוצה במציאות. לפני 1973 היו לנו גם מנהיגים גדולים וגן מנהיגים קטנים. גם לאחר 1973 היו לנו מנהיגים גדולים ומנהיגים קטנים. גם לפני כן הצלחנו יותר במלחמות וגם לאחר מכן הצלחנו באותה מידה במלחמות.

הסיבה היא אחרת לדעתי. קוראים לה "ט ל ו י ז י ה"

מדוע הטלויזיה שנכנסה לישראל גרמה ל"הפסדים" לדעתי?

כי, כפי שכתב מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". וכנראה שבטלויזיה יש מסר שגורם לנו להפסיד. אנסה להסביר מדוע.

הטלויזיה היא מדיום מאד ישיר והמוני, ניתן לראות בו דברים מרגשים מאד, כמו דם, סבל, רצח, מוות , כשלון. כדי למכור, הטלוויזיה צריכה ליצור ריגוש ובגדול. הריגוש של אתמול הוא כבר השיגרה של היום. כדי שתמשיכו לצפות בטלוויזיה היא צריכה למצות את האמוציות ככל הניתן. לסחוט אותן עד תום, ומחר ליצור אמוציות גדולות יותר וחזקות יותר.

ומה בטבע האדם יותר גדול מצער, כאב, אומללות, כשלון, מוות, אובדן. הכי טוב שיש זה סבל ומסכנות. אם אפשר להוסיף לכך גם קצת כשלון וטיפשות של מנהיגים, מה טוב!

אם תשימו לב, תוכלו לראות שאופרות הסבון, טלה-נובלות, משתמשים בדיוק באלמנטים אלו כדי לגרום לצופים להתמכר אליהן. תכחים, מזימות טיפשות, סבל וכשלון, הצלחה של האויב לרמות את הקורבן התמים, מוציאות את זה מאיתנו. אנו נשאר לראות, כי אנו אוהבים את זה. אנו חיים על הדם, כמו גאנ'קי החי על ההרואין והקראק. בוא נודה בכך…

וכך קורה שהטלויזיה גם מכתיבה לנו את תפיסת המציאות שלנו. כדי למכור, אנשי הטלויזיה, אם ירצו או לא ירצו צריכים להראות בדיוק מה שאנו אוהבים. אנו צריכים לראות שפוגעים בנו, שמסכנים אותנו, שיש מפלצות מהצד השני שעוד רגע עומדות עלינו לכלותינו. ואז אנו כמו גדולים יוצאים להילחם על חיינו, ואז שוב אנו מראים את הדם והסבל של חיילנו, ושל האוייב. ואנו שואלים את עצמנו האם זה היה כדאי. ומיד אנו מאשימים את מנהיגנו, בטפשות (שכחנו שאנו הינו אחראים לרצון לצאת למלחמה). והנה כמו בכל סוף מלחמה טובה, אנו מעמידים את מנהגינו אל מול הגרדום של וועדת החקירה התורנית. מישהו צריך להיות כאן הטיפש בסדרת הטלה-נובלה שאנו מסדרים לעצמנו. ואז אנו חוזרים אל היאוש, הכל כך ממכר. עד הדרמה הטובה הבאה…

אנחנו לרגע לא נכבה את מקלט הטלויזיה, אנחנו לא נצא החוצה ונראה את זיו החמה, יופי הפריחה וגדולת מעשינו. אנחנו לא באמת נלך להתמודד גם עם כישלונתנו. אנחנו נלך במעגל, סביב סביב, נרדוף דרמה אחר דרמה, איום, מלחמה, האשמה בכשלון, וחוזר חלילה. אנחנו נכווה מהאש, ונתרחק מעט, רק כדי לחזור שוב להנות מזיו הסם הממכר הזה.

ישראל אינה הדוגמה היחידה להשפעתה הקשה של הטלויזיה על יכולת הקיום שלנו. גם עבור ארה"ב הטלוויזיה היא כנראה גורם מכריע ביכולת לנהל מלחמות. גם ב-1917, וגם ב-1941 יצא ארה"ב למלחמה על שטחים רחוקים מאד ממנה. אך הציבור היה נאמן למדיניות שנקבעה, וחיילים התנדבו לצבא, עד להכרעה הסופית. גם מלחמת קוריאה, שהיתה דומה במהותה למלחמת ויאטנם, זכתה לאהדת הציבור, על אף מספר הקורבנות הגדול בקרב הכוחות האמריקאיים (כנראה בסביבות 150 אלף הרוגים). מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953, במקביל לחדירת הטלויזיה לבתי האמריקאיים. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, כשהטלויזיה היתה נפוצה מאד בבתי האמריקאיים, ארה"ב שוב נכנסה לאותו סוג של מלחמה. גם הפעם ארה"ב נחלצה להצלת שלטון פרו-מערבי מפני התקפה של שלטון קומוניסטי. אלא שהפעם היתה מעורבת כאן הטלויזיה. לראשונה בארה"ב, אזרחי ארה"ב זכו לראות את זוועות המלחמה בצורה ישירה. הסקופים, האקשן, ההרג והטיפשות תפסו את הבמה. הדיווח המרוסן והמוגבל של העיתונות הכתובה הוחלף ביצרים ובמראות קשים שהטלויזיה שידרה. ויחד איתה גם הגיעה רוח ההתנגדות למלחמה. ואותו ריטואל שהפך להיות כל מוכר התחיל להתרחש. אירגון קומוניסטי, דיקטטורי שסופג כנראה 1.4 מיליון הרוגים, מנצח צבא מערבי שסופג 57 אלף הרוגים, מתוך 3 מיליון חיילים אמריקאים שלחמו בוויאטנם. כתוצאה מכך, ארה"ב נוטשת את הדרום-ויאטנמים לגורלם, ושלטון דיקטטורי משתלט על כל וויאטנם שנתיים לאחר הנסיגה האמריקאית.

גם אם המלחמה בויאטנם נחקקה בזכרון המערבי כמלחמה שגויה, הרי שמקרה דומה שהתרחש במלחמת העולם השניה, אך בזעיר אנפין, העיד על השפעתה של התקשורת על רוח הלחימה המערבי. מאפריל 1940 ועד דצמבר 1941 בריטניה לחמה כמעט לבדה נגד גרמניה. לקראת סוף 1941, בריטניה ספגה סידרה של מפלות קשות. במדבר הצפון אפריקאי, גיסותיו של רומל הצליחו להביס את צבא בריטניה ולהסיגו עד לשערי מצריים. בדרום אסיה, היפנים פתחו במתקפה כוללת שתגרום לבריטניה לאבד במהלך 1942 את כל המושבות הבריטיות וההולנדיות בדרום אסיה.

בתקשורת הבריטית העולו טענות שצריך לקחת מצ'רצ'יל את הסמכויות לניהול המלחמה ולהשאירו כראש ממשלה, רק בגלל שהוא נואם טוב. צ'רצ'יל שהקפיד לקרוא במהלך המלחמה לפחות שעה אחות ביום עיתונים, חש שאמון הציבור בו אובד, והוא יתקשה לנהל כך את המלחמה. כדי לפתור את הבעיה, הוא החליט ליזום הצבעת אמון. לאחר שלושה ימי דיון חופשיים, בהם כל הצדדים הביעו את דעתם, נערכה הצבעת אמון, וצ'רצ'יל זכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר של 464 חברי פרלמנט מול מתנגד בודד. הצבעת האמון המוחלטת, זכתה גם היא לקרנבל תקשורתי מתאים, עם תרועות נצחון. יחד עם זאת, לא חסרו מחפשי כשלים ובעיות בתקשורת הבריטית, והללו תיארו את ההצבעה כמיותרת, כשהם טוענים "מי בכלל חשב להטיל ספק במנהגותה של הממשלה הלאומית?" [צ'רצ'יל, The second world war, ספר רביעי, עמודים 60 עד 73, מהדורה ראשונה]. בספרו, צ'רצ'יל מכנה אותם "קולות צווחניים", ומסוגל לנטרל אותם, אך בהמשך, הם יהוו אב-טיפוס לסוג התקשורת שיתפתח לאחר הופעת הטלויזיה, ושוב יהיה קשה מאד לרסנם.
למזלו של העם היהודי, מלחמת העולם השנייה נערכה לפני עידן הטלויזיה, והמציאות אז היתה ברורה יותר, ממה שהיא כיום. כאשר היטלר כבש את אוסטריה, חבל הסודטים בצכוסלובקיה ואת פולין, הוא עשה זאת בשם השחרור והעצמאות של גרמנים שחיו באיזורים אלו. כאשר הנאצים המרידו את העירקים כנגד הבריטים ב-1941, במגמה לנתק את הבריטים ממקורות הנפט החיונים למאמץ המלחמתי, הם הקימו את "תנועת השחרור הערבית" [מתוך מכתב של היטלר, מאי 23, 1941, צ'רצ'יל, שם, ספר שלישי עמוד 264].

כמו אז, גם היום אנו ממשיכים להילחם נגד גורמים פאנטים וידקטטורים, המשתמשים בסיסמאות החופש, אך בפועל מקדימים עריצות וציתנות. אלא שלפני עידן הטלויזיה, העיתונות הכתובה היתה הרבה יותר שקולה, בעוד שכיום הטלויזיה, כמדיום מחפש סנסציות, דוחפת אותנו לסיפורי-טלה-נובלה חוזרים ונשנים, בהם אנו תמיד מפסידים. בפועל אנו מסייעים לאירגונים הדיקטטורים להביס אותנו קרב אחרי קרב.

הטלויזיה איננה הרע בהתגלמותו. יש בה גם דברים טובים. היא מצליחה להחדיר את תאוות החרות לארצות דיקטטוריות כמו איראן, בריה"מ וסוריה. אך אם לא נבין אותה, וכיצד יש להשתמש בה נכון, היא גם תסייע לאויבי החרות לנצח אותנו פעם אחר פעם במלחמותיהם.

אינני רואה פתרון ברור לבעיה. אני רק אציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות עם הבעיה הזאת.

אחת הדרכים היא לשנות את כל תהליך הדיון. הדיון ההמוני דרך הטלויזיה, מזמין מטבעו התלהמות, מחשבה שיטחית ודמגוגיה. כיום מתרחש מעבר בעולם מהמדיום הטלויזיוני, למדיום האינטרנטי. המדיום האינטרנטי הוא אישי, ואינטמי יותר, ואינו מחפש את ההמונים הפועלים כמקשה אחת. רמת הדיונים באינטרנט יכולה להיות טובה ומעמיקה בהרבה ביחס לדיונים הנערכים מעל גבי העיתונות הכתובה והמשודרת. הדיונים הללו, יכולים לאפשר לנו לזקק נכון יותר את תפיסת המציאות, ולאפשר מגוון רחב מאד של דעות.
על האינטלקטואלים, שהחרות יקרה להם, לשאוף להעביר ככל הניתן את הדיונים לבלוגים. בעוד שהעיתונות הכתובה והמשודרת, רק תשמש מראה לדיון האמיתי המתרחש בבלוגוספירה. עלינו להבין כי המדיות ההמוניות, כשמן, כן הן, אינן מקדמות דיון אמיתי, אלא מקדמות דמגוגיה. אין דומה מאמר שנכתב למאות אלפים, לדיון שנערך בין שלושה עד ארבעה משכילים מעל גבי הבלוג. כאשר הדיון הבלוגוספרי יתפוס תאוצה, מימלא הוא גם ישתקף בדיון ההמוני, ואין לנו לחשוש שקול שוחרי החרות, לא ישמע מעבר לגבולות הבלוגוספירה.

ובנתיים, עד שהבלוגוספריה תתפוס את תפקידה המלא, ניתן גם לפעול באופן אישי כדי לנפץ את מחול הזוועה-האופראי של הטלויזיה. כדי לעשות זאת, קחו את המכשיר הטיפשי הזה, זירקו אות לפח הזבל הקרוב, ותתחילו לחיות. לכו לשכנים, לחברים. שתו כוס קפה ביחד. לכו לטייל, לכו וחפשו לעצמכם תחביבים. לכו והתנדבו למען הכלל, ואז תראו שאור השמש שוב זורח.

כשמשעמם לכם, ואתם מבקשים רק "לשתוף קצת את הראש", דעו לכם שאתם חוזרים אל סם קשה. במקום זה, לכו וקראו ספר טוב, או הקימו לכם בלוג חביב, ועמו תצרו קשר אל העולם. וכמו כל תהליך גמילה טוב, יש צורך קודם כל להיות מודע לכך שאתה מכור.

קום התעורר עם חלכא ונדכא…

ושיר מבית כוסברה, שככל הנראה קראו את מחשבותי – "זעקת העם"

[gv data = "sgOWTM5R2DA"][/gv]

קישורים נוספים:

Television the perfect drug

Television – A Drug For The Ages

יש כאלה שטוענים שהמטריקס הוא סרט מדע בידיוני, שאין כל אפשרות שהוא יתקיים. יש הטוענים שהמטריקס יכול להתקיים, אך עדיין אין לנו את טכנולוגיית המחשבים שתאפשר לנו ליצור את המטריקס. אני טוען שאנחנו כבר בתוך המטריקס.

כדי להבין כיצד נכנסנו למטריקס וכיצד היא מתקיימת, יש להבין מספר דברים בביולוגיה, ובמערכת ששולטת בנו. למערכת הזאת קוראים מערכת התיגמול (Rewarding system).זאת היא מערכת עצבים הקיימת במוח, שמתגמלת אותנו על מעשים שאנו עושים. אם לדוגמא, מישהו חייך אלינו, זרם של אופואידים יזרום למערכת התגמול, ואנו נחוש תחושות נעימות. אם נצפה בטלויזיה בסידרה מרגשת, שוב זרמים של ניורטרנסמיטורים יזרמו למערכת התגמול ואנו נרגיש נעים. למעשה, כל התחושות הנעימות שלנו, כתוצאה ממעשה שעישינו וגם תחושות לא טובות, מרוכזות במערכת הזאת. כתוצאה מכך אנו הופכים ליצורים התלויים בפעולות שנעשה או נראה, כדי להתרגש ולהנות. אנו משעובדים למערכת הזאת, בלעדיה לא נהיה "מאושרים". אנשים שהמערכת הזאת אינה עובדת אצלם בצורה נורמלית מפתחים הפרעות שונות. אנשים שהניורוטרנסמיטורים שלהם מועברים בצורה לקויה יפתחו דיכאון. אחרים, שאינם מקבלים מספיק ניורוטרנסמיטורים, יתנהגו בצורה היפר-אקטיבית כדי ליצור גירויים חזקים יותר, שיאפשרו להם להנות כמו אדם רגיל.

בעבר, הינו צריכים לפעול רבות כדי לספק את מערכת התגמול. הינו צריכים ללמוד ליצור קשר טוב עם אנשים, כדי לזכות מהם לחיבוק ואהבה. הינו צריכים לעבוד קשה, כדי להצטיין ולקבל חיזוקים. הינו צריכים להתעלות מעל עצמינו כדי לקבל תחושת high.

היום המצב שונה. יש לנו "מערכות תומכות מערכת-תגמול". הטלויזיה מספקת רבים מהריגושים שהמערכת צריכה. מרכזי הקניות מספקים ריגושים אחרים. פורנו גם הוא יוצר עבורינו ריגושים. שוקלדים וממתקים מספקים לנו תחושות נעימות. אנחנו בקלות יכולים, לספק את מערכת התגמול שלנו. ואפילו נראה לנו שאנו השגנו את החופש האולטימטיבי. לצערי חלק מאיתנו התחיל לצרוך ישירות את החומרים שמספקים תחושה טובה למערכת התגמול – כן! סמים. סמים מחקים את הניורוטרנסמיטורים ו/או משנים את המעבר של הניורוטרנסמיטורים למערכת התגמול. שוב לא צריך להתאמץ כדי להשיג את כל מה שאבותינו כל כך התאמצו כדי להשיג. לנו יש מזה בשפע, ואנחנו חופשים!

אנחנו חופשים? לא. ממש לא. כאן נכנסת המטריקס לפעולה. אלא שבמקום חשמל שהאדם מיצר עבור המכונות, בסרט מטריקס, במטריקס האמיתי אנחנו מיצרים כסף עבור המשווקים. כשאנו צופים בטלויזיה אנו נחשפים לפרסומות, ואנו מושפעים מהן. אנחנו חיים כל כך עמוק בתוך תרבות הצריכה עד שאיננו מרגישים כמה אנו מושפעים מהפרסומות. אנחנו צורכים הרבה מעבר למה שהורינו צרכו. אנחנו נכנסים לאוברדרפט, כדי לממן את התאווה הכמעט בלתי נשלטת לקניות. אנחנו עובדים כמו משוגעים שעות נוספות, כדי לממן לילדנו הצרכנים, את הצעצוע החדש. אנחנו חולמים על אוטו טוב, שיכלה לפחות כ-37,000 ש"ח בשנה מכספינו. נקנה דירה יפה, עם חדר לכל ילד, שתעלה לנו (כולל מחיר ההלואה) כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים עד מיליון וחצי שקלים. אנחנו עובדים קשה מאד כדי לספק את תאוויתינו, שמספקות כסף רב למפרסמים. אנחנו נאכל הרבה, ואז נלך למכוני כושר או דיאטה כדי להוריד את כל "חטאינו" (וגם שם נשאיר סכום כסף נאה).

הילדים שלנו, שצורכים מנת יתר של טלויזיה, כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה), הופכים לצרכנים מעולים עבור המפרסמים. אתם יכולים לראות איך, כמו במטריקס אנחנו מחוברים לעוד ועוד חוטים, של קשר אל המכונה. אנחנו עובדים יותר קשה, כדי להזרים כסף למכונה. אנחנו הופכים להיות עבדים של עצמנו ושל המכונה, שנקראת קפיטליזם.

אלו מאיתנו, שלקחו את הגירסא הקשה של המטריקס, שנקראת סמים (גם סמים קלים), מחוברים קשה יותר למטריקס. אלא שבמקום לסבסד את המכונה הקפיטליסטית הרגילה, הם מסבסדים את עולם הפשע. הגראס שמעושן ברחבי המדינה מצפון ועד דרום, מסבסד את הבלדרים ואת אירוגני הפשע. הכדורים הנלקחים במסיבות, גם הם שמן למכונה הגדולה שעושה מכם כסף…. הקוקאין הוא פשוט הדבר!, וההרואין, גם מראה לך את הדרך החוצה….

אנחנו מחוברים עד צווארנו למכונה, כמעט בלי יכולת לעזוב אותה.

מה עושים? כיצד ניתן להתנתק מהמכונה? זה כבר תלוי בכם, האם אתם רוצים להתנתק מהמכונה?

באופן כללי, ניתן לומר שלא ניתן לרדת לגמרי מהמכונה. כדי לחיות חיים נורמלים, אנו צריכים לספק את מערכת התגמול שלנו. אנחנו נהיה מכורים למערכת התגמול שלנו, כל עוד נהיה בחיים. גם נחייה באיזה מנזר בודהיסטי, איננו מנתקים ממערכת התגמול, אלא שהמדיטציות הבודהיסטיות מלמדות אותנו ליצור "הארות" ולפתוח "צ'קרות" שלמעשה מפעילות את מערכת התגמול, ללא מעשים אמיתיים. בכל מקום שאליו נפנה נצטרך לפעול בשביל מערכת התגמול, אם נרצה לחיות חיים מאושרים. הדרך היא לכן, לא לנסות להפסיק להנות, אלא ללמוד להנות ממה שהמכונה הקפיטליסטית לא מספקת לנו.

ללמוד להנות מחיוך. ללמוד לתקשר עם בן הזוג. ללמוד לפתח מערכת זוגית טובה (כן זה אפשרי, בעיקר אם נגמלים מהטלה-נובלות). ללמוד להנות מטיול בטבע. ללמוד להנות מהילדים (זה דורש בד"כ שיקום סמכות הורית). ללמוד לא לראות טלויזיה (מומלץ להשליכה לפח הזבל הקרוב). ללמוד לחבק. ללמוד להצטיין בדברים שאתה עושה. ללמוד לתת הערכה לאחרים ולקבל הערכה. ללמוד לכבד. ללמוד לאהוב.

זה לא קל, אבל אם תלכו את כל הדרך תראו שזה שווה את זה.

[System error]