אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. יש כאלו הקוראים להפסקת המלחמה ויוצאים להפגנות, ויש כאלו שטוענים שאסור לצאת להפגנות. הדיון הציבורי אכן מתקיים במהלכה של המלחמה. אני אישית חושב שאם אנו אזרחים במדינה דמוקרטית, רצוי מאד לקיים דיון גם במלחמה. הדיון, אם הוא נערך נכון, יכול דווקא לחזק את הציבור בטווח הארוך. דיון נכון יוצר קונצנזוס רחב, ונותן גב רחב יותר לממשלה.

הבעיה שלנו היא שאיננו יודעים, להבנתי, לנהל דיון נכון. קשה לנו לנהל דיונים בין שני אנשים, ובוודאי קשה לנו יותר לנהל דיון בין מיליונים. הבעיה של דיון בין מיליונים העסיקה אותנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. ניסינו לפתח כלי שבאמצעותו ניתן לנהל דיונים רציניים בציבור גדול מאד. היו לנו הרבה לבטים כיצד ניתן לבנות כלי כזה. במהלך הזמן הלכה והתגבשה תפיסה לגבי הדרך המיטבית לנהל דיון כזה. אופי הדיון הזה שמבוסס על ויקימדיה ככלי לאיסוף המידע הציבורי וכבסיס לדיון הציבורי נקרא "ויקידיון".

המלחמה והדיון הרב שמתעורר סביבה וסביב ההקונפליקט הישראלי-פלסטיני, היוו זרז להשקת גירסאת הבטא של הויקידיון. הנה מצגת ראשונה שמסבירה כיצד ניתן לנהל דיון כזה.

(אני מתנצל על הקול הלא רדיופוני שלי… אינני קרין, אלא סתם דמוקרט שרוף)
[gv data="Vt7trEP-fxE"][/gv]

 כיצד אם כן ויקידיון עובד?

לויקידיון יש כרגע שלושה חלקים תקשורתיים עיקריים ואלמנט תרבותי חשוב שנקרא תרבות הדיון. שלושת החלקים הם הפורום, הפייסבוק והויקידיון.

פורום

הפורום משמש כמרכז לסיעור מוחות וכבמה חברתית ראשונית לחיבור בין אנשים (בסוף דיון נעשה בין אנשים חברותיי, ואין לשכוח זאת).

הפייסבוק

תפקיד הפייסבוק הוא לאגד אנשים מרחבי הרשת למקום אחד. לאפשר להפיץ את הבשורה ולשלוח הודעות לכולם פעם בכמה זמן (עדיף בתדירות של שבועיים ויותר, אם בכלל). זה גם מקום לחלוק רעיונות כללים.

הויקידיון

הויקידיון הוא לב ליבה של הידיעה הציבורית. שם מרוכזים הדיונים מכל רחבי הרשת. בגלל אופיה המשתף של הויקמדיה, כולם יכולים להכניס מידע על פי נושאים, מכל מקום ברשת. המידע מוצג כך שבתחילת הדף קיים הסבר של הדיון עבור משתמשים חדשים, ובהמשך ישנם קישורים לבעלי הדעות השונות. היתרון של הפורמט הזה הוא שהוא מאפשר להמשיך את הדיונים לאורך זמן. אם לדוגמא יש מישהו שטוען טענה שאינך מסכימה לה. את יכולה למצוא בויקידיון קישור לפוסט/תגובה של הכותב, ואת יכולה לפנות לכותב ולהמשיך לדון איתו. במהלך הדיון תוכלו שניכם להשכיל מזוויות הראיה השונות של הבעיה, ואם תגיעו להסכמה, תוכלו להוסיף אותה לחלק העליון של הדף בתור סיכום.

לדוגמא, אם את חושבת שמדינת ישראל עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי להגיע להסכם שלום, ואת מגלה שמישהו כתב שישראל לא עשתה הכל, ואף פגעה בפלסטינים (קישורים שכבר מופיעים בויקידיון). תוכלי להיכנס אליהם לבלוג, לקרוא את דעתם המנומקת, ואחר כך לדון איתם. אם תגיעו למסקנה משותפת, תוכלו לאחר מכן להגיע לראש הדף ולתקן מ- "ישראל עשתה כל אשר דרוש" ל-"ישראל והפלסטינים הפרו הסכמים. ההסכמים שהישראלים הפרו הם … והפלסטינים הפרו הסכמים כאלו… וכיוב'". ניתן כמובן לקשר מתוך הטקסט למקורות שמראים את הפרת ההסכמים. את כמון יכולה לפתוח בלוג משל ולבסס שם את טענותיך, ולקשרם לויקידיון. כך אנו יכולים להעשיר את הידע האישי שלנו, וגם את הידע של הקוראים האחרים שקוראים את הטקסט המתומצת.

תרבות הדיון

זהו הכלי המרכזי בכל דיון. בלעדיו לא יכול להתקיים דיון פורה כלל. אם נקפיד על כבוד האחר, נקפיד להקשיב ולדבר/לכתוב בניחותא, בתוספת דוגמאות,נעשה את מלאכתנו טוב יותר. את הכלל הזה אפשר לתמצת בפשטות לכלל עתיק מאד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל חשוב בכל תורה".

המשך הפרויקט

ויקידיון הוא פרויקט ניסיוני ראשוני. כל עצה תתקבל בברכה. אתם מוזמנים לכתוב אותה כאן אצלי בתחתית הפוסט, או בדף הקהילה של הויקידיון.

אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות לדף העזרה או לשאול בדף עזרת הגולשים.

עזרה וסיוע בפיתוח הדיון והפרויקט.

אנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד בויקי, כדי לסייע בעיצוב מהיר ויעיל של הויקידיון. אתם מוזמנים לפנות אל טל ירון (tal @ kol1.org), או לגשת לדף הקהילה ולהציע את עצמכם לעזרה (או כמובן לפעול באינטואטיביות בתאום עם הכותבים האחרים).

הפצה של הרעיון -  הדיון הציבורי הזה, יכול להערכתי לתרום רבות לחברה הישראלית, אם נא מצאנו חן בעיניכם, אנא הפיצו את הרעיון. ניתן להפיץ את המצגת שבפוסט הזה, או את הקישור לפוסט הנוכחי. אתם כמובן יכולים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, ולהזמין את חבריכם.

ביקורת ועצות  - הכי טוב שיש…. נשמח לקבל אותן כאן או בגוגלגרופ (זהירות, ההרבה דואר) או בפורום של התנועה לדמוקרטיה ישירה

שתהיה לנו דמוקרטיה טובה,

טל ירון,

מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

ועוד התפפתחות בהבנת הויקידיון…ויקידיון-פעולה

[gv data'"http://www.youtube.com/watch?v=Cs_gOYyhC-k"][/gv]

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il

בתקופה האחרונה אני פעיל בשני ארגונים חברתיים (שקוף והתנועה לדמוקרטיה ישירה). בשני הארגונים אני נתקל בבעיות ההנעה, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל-אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא-ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל-טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל-טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 - ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק - את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

תמונה של ג'הנשהי שניסה לצעוד לטהרן במחאה על השחיתות בממשל האיראני. ג'הנשהי נעצר וכרגע פעילים פרו-דמוקרטים באיראן מפעילים לחץ כדי לשחררו

Global Voices, האתר שמרכז בלוגרים מכל העולם, מהווה מקור למידע שלא תמצאו במהדורות החדשות השיטחיות של תקשרות העידן השלישי.

בימים האחרונים אני מתכתב עם בלוגר אירני בשם חמיד טהרני, שכותב על השחיתות באירן (1, 2). חמיד מסביר שבאיראן יש מתח גדול סביב השחיתות של הממשל האיראני. סטודנטים ופעילים מוסלמים שמרניים, יוצרים פעילות מחאה נגד השחיתות הממשלתית. על פי טענותיהם, בכירי הממשל הדתי האיראני, כולל האיטולות עצמן, מנצלים את כוחם הרב כדי כדי ליצבור ממון רב, על חשבון המדינה.
כדי להבין, כיצד השלטון הדתי באירן צבר עוצמה כל כך גדולה, כדאי לעיין בערך הוויקיפדיה באנגלית, על הממשל האירני.

כך בנויה המערכת הפוליטית באירן: לאירן יש מנהיג עליון, שאחראי על ההכוונה הכללית של המדיניות האיראנית. הוא גם המפקד בפועל של הצבא (וזהו מקור הכוח הפיזי שלו, לכפות את רצונו).הוא היחידי המוסמך להכריז מלחמה, או לכרות בריתות שלום. המנהיג העליון הוא גם המנהיג הרוחני הדתי העליון של אירן. רק אסיפת המומחים, רשאית להדיח את השליט על בסיס אי-התאמה או אובדן פופלריות בעיני העם.

מתחת למנהיג העיליון, נמצא הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בהשתתפות מלאה של נשים וגברים. המועמדים לנשיאות צריכים לקבל את אישור מועצת השומרים, לפני היבחרם, כדי לוודא שכל המועמדים תואמים לרצון המנהיגות הדתית. הנשיא אחראי על ישום החוקה והפעלת הרשות המבצעת (הממשלה ומשרדי הממשלה). הנשיא ממנה את השרים ומתאם בין המשרדים השונים. ואחראי על החקיקה שתובע בפני הגוף המחוקק. הנשיא כיום הוא מחמוד אחמדינג'אד.

בית המחוקקים האיראני, הוא בית יחיד (עד לאחרונה זה היה פרלמנט דו-ביתי, כמו בארה"ב), בו חברים 290 מחוקקים, אשר נבחרים, כמו בארץ לכהונה בת ארבע שנים. כל חברי הכנסת לפני היבחרם צריכים להיות מאושרים על ידי חברי מועצת השומרים. מועצת השומרים שמורכבת מתרייסר אנשי דת, יכולה גם להטיל וטו על חוקי הפרלמנט.שישה מחברי המועצה ממונים על ידי המנהיג העליון, ושישה ממונים על ידי חברי הפרלמנט מתוך שופטים שמוצגים על ידי ראש מערכת המשפט.

המנהיג העליון, ממנה גם את השופט העליון.

מועצת המומחים שתפקידה למנות את המנהיג העליון ולפקח על פעולותיו, מורכבת מ- 86 מלומדים מוסלמים שמוסמכים לפרש את חוקי השריעה (המקבילים לרבנים אצלנו). המומחים נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שמונה שנים. המעומדים לבחירות מסוננים מראש על ידי הממשלה.

כל המבנה הזה מאפשר לאיראן לשמור על דמוקרטיה בתוך מגבלות שאנשי הדת מכתיבים. במקרה של חריגה מהמגבלות, לאנשי הדת יש אפשרות להטיל וטו, או במקרה של אי ציות לחוק, להפעיל את המשטרה הפנימית או את הצבא, שנמצאים תחת שליטתם של אנשי הדת.

מסתבר שהכוח הרב שנמצא בידי אנשי הדת, גורם לאנשי הדת להפוך למושחתים כאחד האדם. לא משנה עד כמה מדבר האיסלאם על הצדק והצניעות האישית, ברגע שיש מוסד המרכז כוח מוחלט, כמו איראן, הנשלט על ידי מרכז כוח מאד מצומצם, נוצרת גם שחיתות.

השחיתות באיראן גדולה בהרבה מאשר בישראל. בעוד שהדו"ח של "שקיפות עולמית" 2007 מדווח שישראל ממוקמת במקום ה-30 בעולם עם ציון 6.1 (כשהמקום הראשון הוא  הכי פחות מושחת), איראן נמצאת במקום ה-131, עם דרוג – 2.5 .

וזה מחזק את הטענה, שלא משנה עד כמה האנשים מאמינם שיש להם תורת צדק ביד, מה שחשוב הוא מה היא מידת ריכוז הכוח שנמצאת בידי השלטון, ועד כמה העם יכול להשפיע על מהלכי השלטון.

כששאלתי את חמיד טהרני, האם יתכן שאיסלאם ודמוקרטיה יחיו ביחד, הוא ענה שאין בכך שום בעיה. טורקיה ואינדונזיה הן דוגמאות מוצלחות לכך. רמת השחיתות קשורה ליכולת של מדינה ליצור שלטון שבו הכוח מאוזן על ידי הפרדת רשויות (check and balance system).

עכשיו, כיוון שהשלטון באיראן הוא מושחת, מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להסית את תשומת לב העם מהבעיות הפנימיות? כמובן…. להאשים בכך את כל העולם ולהלהיב את העם האיראני במלחמת חורמה נגד המערב "המשחית". זאת דרך טובה לשמר את השלטון, ולאפשר לשליטים המושחתים להמשיך לשלוט ולעשוק את העם. יתכן מאד כי כל הספינים של אחמדינג'ד נועדו רק לצרכי פוליטיקה פנימית וכיסוי ערוותה המוסרית של הפוליטיקה האירנית בפני העם האיראני. יתכן מאד שהמאמר החריג הזה של ידידי, דוד אלכסנדר שטוען שיש להתנות את השלום עם סוריה בהפיכתה למדינה דמוקרטית, אינו כה מופרך כמו שהוא נראה בהתחלה. יתכן ששלום אמיתי תלוי במידת הדמוקרטיה שארצות ערב יאמצו לעצמן.

לי נדמה שבכל מקום בעולם, הפרדת הרשויות היא שיפור, אך היא רחוקה מלהספיק. מה שנדרש, כדי למגר את השחיתות, הוא ביזור הכוח, והעברתו להכרעה הריבונית של העם.

לאחרונה מצאתי אגרגטור בלוגים מעניין מאד העוסק בנושאים בין-לאומיים – Global Voices. בין יתר הבלוגים יש כמובן בלוגים העוסקים בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, וכרגיל, הפלסטינאים משיגים אותנו גם שם .

מי שעורך את הבלוגים הללו מקפיד על כך שהדיון לא יהיה מתלהם, ולכן נוצר דיון מאד מעניין באתר. אלא שהתבוננות באתר, מראה שהישראלים כרגיל לא מבינים מהי תקשורת, וכיצד לקדם את ההסברה הישראלית. אנחנו נוטים להתנצחויות להתבכינות, לצעקנות ולנאומים מאשימים. ואנחנו לא מבינים שמולנו יושבים בני אדם שאין סיכוי שבעולם שיקשיבו לנו אם נמשיך לדבר בצורה כזאת. גם אם לא נשכנע את הפלסטינים והערבים, עדיין יש באתר לא מעט מאזינים ופעילי שלום מהעולם, שניתן להשפיע על ראיית העולם שלהם, אם רק נדע איך לדבר ולהציג את עמדתנו.

מניסיוני (ומהבנתי בפילוסופיה של הידיעה) יש מספר תנאים בסיסים שיגרמו לאנשים להקשיב לכם.

1. האגו הוא המרכיב החשוב ביותר בשיחה. אם תעליב, תפגע תצעק וגו', אתה פוגע באגו של בן השיח שלך. לכן, לא בין השיח שלך, ולא הקהל מסביב יקשיבו לך. אסור לך לזלזל באינפורמציה שבן השיח שלך מביא. הרבה פעמים אנשים רואים באינפורמציה שהם מביאים אות לאמינותם. אם אתה תוקף ואומר משפט כמו "מה שאמרת כרגע הוא שטות", אתה פוגע באגו של בן השיח… וכאן תגמר השיחה. לכן, צריך לזכור…. תמיד אהבה, תמיד כבוד….ותמיד לחלוק בצורה מנומסת ולא פוגעת. רק כך יש סיכוי שמישהוא יקשיב לכם.
2. הביאו עובדות, ופחות טון דמגוגי ומתנשא. קהל אוהב להאזין למי שמדבר ברגיעה על עובדות, ומאפשר לקהל להאזין בשקט ולחשוב בעצמו על המידע שהוצג לו. תן לקהל את הכבוד המגיע לו (אגו… כבר אמרנו?)
3. תלמדו היסטוריה, תקראו הרבה ספרים… זאת לא בושה…. זה יפתח לנו את הראש, ילמד אותנו כמה לקחים שנמצאים בהיסטוריה (וכאלו לא חסרים), ולבסוף זה הכלי העיקרי להבחין את עצמך מעדת צועקי הסיסמאות. רק כך יש סיכוי שאנשים נבונים (שיש להם השפעה סגולית גבוה בבלוגוספירה) יקשיבו וישתכנעו.
4. אל תתבישו להודות במה שנראה לכם כשגיאה של ארצכם או שלכם. כולנו בני אדם. כולנו טועים.
5. תלמדו מבני השיח שלכם. גם הם מביאים חוכמה, לא רק אתם.
6. תלמדו אנגלית (אני מודה שיש לי בכך בעיה)… זאת השפה הבינלאומית, ובלעדיה לא תתכן תקשורת והבנה כלל-אנושית.
7. תיצרו קשרים חברתיים, גם עם בלוגרים ערבים. חברות ואהבה הן בסיס טוב לעבודה משותפת.
8. תלמדו להציג את הצד הישראלי. אנחנו, הישראלים כל כך מתוסבכים, שאנחנו נותנים לכל אחד להגיד לנו עד כמה אנו טועים…. הגיע הזמן שנבין מה אנו עושים כאן, ולמה יש לנו זכות להתקיים במקום הזה…(אבל זה דורש דיון אחר… מאד מאד מעמיק)

שלכם,

טל

מעל דפי ה"ארץ" ובמקומות אחרים נשמעו טרוניות רבות כנגד האלימות המילולית של הטוקבקיסטים. כותבים וקוראים רבים הביעו שאט נפש מהאלימות המילולית, ההשמצות וחוסר הסבלנות של חלק מהטוקבקים. היו כאלו שהציעו להגביל את האלימות המילולית על ידי חובת הזדהות של המטקבקים ואף על ידי חקיקה מתאימה בנושא.

אני מציע שהבעיה שאנו עדים לה, אינה נובעת מוולגריזציה של ההמונים, אלא דווקא מאי הבנה של אופי התקשורת החדשה וטבע האדם, הגורמת להתנגשות בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. מי שישכיל להבין את אופי השינוי שיוצר האינטרנט יוכל לנצל את המדיום החדש כדי להעביר את דעותיו בצורה יעילה יותר.אחד הכלים המשמעותיים להבנת השינוי שהתקשורת עוברת כיום, היא תיאוריה שפיתח מרשל מקלוהן. בשנות ה-60 כתב מרשל מקלוהן ספר שנקרא "Understanding Media", בו הוא מראה ששלוש מהפכות בטכנולוגיית של התקשורת לאורך ההיסטוריה, גרמו לשלוש מהפכות חברתיות. המפכה החברתית הראשונה נגרמה כתוצאה מהמצאת הכתב האלף-ביתי. הכתב גרם לכך שהמחשבה האבסטרקטית שאפיינה את התרבויות הקדם-כתביות, התחלפה בחשיבה מסודרת ולוגית. המפכה השנייה נגרמה כתוצאה מהמצאת מכונת הדפוס-סדר של גוטנברג. מכונת הדפוס אפשרה להחליף את שיטת העתקה הידנית של ספרים לשיטת הדפסה סדרתית ומסחרית, וכתוצאה מכך איבדה הכנסייה את השליטה בהעתקת ספרים. טכנולוגיית הדפוס אפשרה לקבוצות חדשות לשכפל ולהפיץ ספרות חדשה ויצרה קרקע להופעתן של מהפכות תרבותיות משמעותיות באירופה, כמו הרפורמציה, הרנסאנס והמהפכה המדעית. המהפכה השלישית נוצרה מהופעת המדיה האלקטרונית. מהירות העברת המידע באמצעות הרדיו והטלוויזיה אפשרו למידע להציף את הגלובוס בתוך שברירי שנייה, והפכה את כדור הארץ ל"כפר גלובלי" (מושג אותו טבע מקלוהן בספרו "The medium is the massage"). השינוי הזה גרם לדיון הרציונאלי שאפיין את האליטות הקדם-אלקטרוניות, להפוך לדיון צעקני, רועש ו"פופוליסטי", כפי שאנו עדים לו לא פעם בתוכניות אקטואליה הנוכחיות. אך יחד עם זאת, בגלל ההון הכבד שיש להשקיע כדי להקים רשתות תקשורת, השליטה במידע עדיין נשארה בידי קומץ של קבוצות תקשורת, בעלי עיתונים, עורכים, וקבוצות השפעה מצומצמות.

המהפכה הרביעית, שאותה מקלוהן לא צפה, הייתה הופעת האינטרנט. האינטרנט כמו קודמיו, הרדיו והטלוויזיה, מאפשר מעבר מידע גלובלי ומהיר. אך בניגוד לקודמיו שאפשרו מעבר מידע חד צדדי, מהאליטות לציבור, מאפשר האינטרנט מעבר מידע רב כיווני בין כל המחוברים לרשת האינטרנט, בעלות זולה ושווה לכל נפש. למעשה כמעט כל אחד יכול להביע את דעתו על ידי הקמת בלוג, דיון בקבוצות דיון, הגבה בטוקבק, פתיחת אתר אינטרנט והפצת סרטי וידאו ותמונות שהופקו בצורה ביתית.עבור מי שלא השכיל להבין את השינוי, ההצפה בידע הרב-כיווני, עלולה להראות כמערכת כאוטית ללא מכוון, אשר מאיימת להטביע כל טיפת היגיון. מערכת בה אין אינטליגנציה מכוונת ושולטת. בה שטף של פטפטת בלוגית תטביע את הידע האיכותי בתוך ים של מלל, צלילים ותמונות קיקיוניות. אך מי שלמד להכיר את האינטרנט יכול לראות שדווקא מתוך הכאוס הזה, מתחילות לעלות ולצמוח צורות ידע חדשות ומעניינות. למעשה, כל צורת החשיבה הקבוצתית הולכת ומשתנה. אם בעבר רעיונות זרמו מהאליטות להמונים, כיום, בזכות הטכנולוגיה הרב-כיוונית, נעלמים מוקדי עיצוב דעת הקהל הישנים, ובמקומם עולה ספקטרום רחב יותר של מוקדי ידע. את העורכים והכתבים מחליפים בלוגרים וכתובים בפורומים. אם בעבר האליטות הישנות יצרו סט מצומצם של רעיונות, כמו ליברליזם, קומוניזם או סוציאליזם, הרשת מאפשרת לרעיונות חדשים רבים להתפתח. הרעיונות החברתיים של המאה ה-20, שמיצו כבר את עצמם בדיונים של האליטות הישנות, זוכים לרענון ופרץ יצירתיות בתוך הבלוגוספירה. גם אופי הדיון ילך ומשתנה. אם בעבר כדי להופיע במדיה האלקטרונית היה צורך לספק סנסציה, לפעול בצורה חריגה או להיות מחובר למעצבי דעת הקהל, כיום ע"י דיון סובלני ונבון, בבלוגים, פורמים, וויקיפדיה, פודקסטים ובוידאוקסטים, Digg ועוד, האדם הפרטי יכול להפיץ את דעותיו. בעידן האינטרנט, הבלוגרים המשמעותיים באינטרנט [ראו www.technorati.com] אינם בלוגרים הכותבים הצורה סנסציונית או מינית, אלא דווקא בלוגרים המסוגלים ליצור תקשורת אנושית, אינפורמטיבית ומחכימה.

אם תורתו של מקלוהן נכונה, אנו נהיה עדים בעתיד הקרוב למהפכה מחשבתית חדשה. אנו נהיה עדים לכך שרעיונות ילכו וישתנו, ודיון ליברלי ודמוקרטי יותר יפרוץ. אם בעבר רעיונות צריכים היו להיצבע בגווני שחור ולבן, כדי שההמון יקלוט אותם בקלות, הרי שהדיון האינטרנטי, הופך את צבעי האידיאות למגוונים יותר ואישיים יותר. כל אחד יכול להביע את הגוון שהוא מאמין בו על פני קשת האידיאות החברתיות שמסתובבות ברשת, ואולי אף ליצור אידיאות חדשות.דווקא התנגשות הטוקבקיסטים שאנו עדים לה כיום במהדורת האינטרנט של העיתונים, יכולה להאיר את השוני המהותי בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. בעוד התקשורת הקדם-אינטרנטית נוהגת להכתיב דעות "נכונות" ו"לא נכונות", הקהל האינטרנטי מסרב לקבל אמיתות מוכתבות. ניתן לפרש את התגובה האגרסיבית והנרגנת שאנו עדים לה דרך הטוקבקים כתגובה אינסטינקטיבית של הגולשים למנוע את הכפייה הרעיונית שמכתיבה התקשורת הישנה. לכן מי שרוצה לשנות את דעת הקהל, צריך להבין שלפניו יש כיום מדיה אחרת שדורשת דיון ארוך, רב משתתפים, ודמוקרטי, ולא הכתבה מלמעלה של אמיתות. במקום טורי דעות שבהם הכותב מוריד את האמת מהר סיני, יש לפנות לרשתות בלוגים שינהלו דיון ארוך טווח עם קהלי היעד. כך, ניתן לקוות, יופרה הדיון הציבורי בישראל ובעולם בכלל.

דוגמא לדיון כזה בין כותב לקהלו, ניתן לראות במאמר של ה – Wall Street Journal:

המאמר: http://online.wsj.com/public/article/SB118358989440157536.html?mod=blog

הדיון: http://forums.wsj.com/viewtopic.php?t=608

יש כאלה שטוענים שהמטריקס הוא סרט מדע בידיוני, שאין כל אפשרות שהוא יתקיים. יש הטוענים שהמטריקס יכול להתקיים, אך עדיין אין לנו את טכנולוגיית המחשבים שתאפשר לנו ליצור את המטריקס. אני טוען שאנחנו כבר בתוך המטריקס.

כדי להבין כיצד נכנסנו למטריקס וכיצד היא מתקיימת, יש להבין מספר דברים בביולוגיה, ובמערכת ששולטת בנו. למערכת הזאת קוראים מערכת התיגמול (Rewarding system).זאת היא מערכת עצבים הקיימת במוח, שמתגמלת אותנו על מעשים שאנו עושים. אם לדוגמא, מישהו חייך אלינו, זרם של אופואידים יזרום למערכת התגמול, ואנו נחוש תחושות נעימות. אם נצפה בטלויזיה בסידרה מרגשת, שוב זרמים של ניורטרנסמיטורים יזרמו למערכת התגמול ואנו נרגיש נעים. למעשה, כל התחושות הנעימות שלנו, כתוצאה ממעשה שעישינו וגם תחושות לא טובות, מרוכזות במערכת הזאת. כתוצאה מכך אנו הופכים ליצורים התלויים בפעולות שנעשה או נראה, כדי להתרגש ולהנות. אנו משעובדים למערכת הזאת, בלעדיה לא נהיה "מאושרים". אנשים שהמערכת הזאת אינה עובדת אצלם בצורה נורמלית מפתחים הפרעות שונות. אנשים שהניורוטרנסמיטורים שלהם מועברים בצורה לקויה יפתחו דיכאון. אחרים, שאינם מקבלים מספיק ניורוטרנסמיטורים, יתנהגו בצורה היפר-אקטיבית כדי ליצור גירויים חזקים יותר, שיאפשרו להם להנות כמו אדם רגיל.

בעבר, הינו צריכים לפעול רבות כדי לספק את מערכת התגמול. הינו צריכים ללמוד ליצור קשר טוב עם אנשים, כדי לזכות מהם לחיבוק ואהבה. הינו צריכים לעבוד קשה, כדי להצטיין ולקבל חיזוקים. הינו צריכים להתעלות מעל עצמינו כדי לקבל תחושת high.

היום המצב שונה. יש לנו "מערכות תומכות מערכת-תגמול". הטלויזיה מספקת רבים מהריגושים שהמערכת צריכה. מרכזי הקניות מספקים ריגושים אחרים. פורנו גם הוא יוצר עבורינו ריגושים. שוקלדים וממתקים מספקים לנו תחושות נעימות. אנחנו בקלות יכולים, לספק את מערכת התגמול שלנו. ואפילו נראה לנו שאנו השגנו את החופש האולטימטיבי. לצערי חלק מאיתנו התחיל לצרוך ישירות את החומרים שמספקים תחושה טובה למערכת התגמול – כן! סמים. סמים מחקים את הניורוטרנסמיטורים ו/או משנים את המעבר של הניורוטרנסמיטורים למערכת התגמול. שוב לא צריך להתאמץ כדי להשיג את כל מה שאבותינו כל כך התאמצו כדי להשיג. לנו יש מזה בשפע, ואנחנו חופשים!

אנחנו חופשים? לא. ממש לא. כאן נכנסת המטריקס לפעולה. אלא שבמקום חשמל שהאדם מיצר עבור המכונות, בסרט מטריקס, במטריקס האמיתי אנחנו מיצרים כסף עבור המשווקים. כשאנו צופים בטלויזיה אנו נחשפים לפרסומות, ואנו מושפעים מהן. אנחנו חיים כל כך עמוק בתוך תרבות הצריכה עד שאיננו מרגישים כמה אנו מושפעים מהפרסומות. אנחנו צורכים הרבה מעבר למה שהורינו צרכו. אנחנו נכנסים לאוברדרפט, כדי לממן את התאווה הכמעט בלתי נשלטת לקניות. אנחנו עובדים כמו משוגעים שעות נוספות, כדי לממן לילדנו הצרכנים, את הצעצוע החדש. אנחנו חולמים על אוטו טוב, שיכלה לפחות כ-37,000 ש"ח בשנה מכספינו. נקנה דירה יפה, עם חדר לכל ילד, שתעלה לנו (כולל מחיר ההלואה) כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים עד מיליון וחצי שקלים. אנחנו עובדים קשה מאד כדי לספק את תאוויתינו, שמספקות כסף רב למפרסמים. אנחנו נאכל הרבה, ואז נלך למכוני כושר או דיאטה כדי להוריד את כל "חטאינו" (וגם שם נשאיר סכום כסף נאה).

הילדים שלנו, שצורכים מנת יתר של טלויזיה, כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה), הופכים לצרכנים מעולים עבור המפרסמים. אתם יכולים לראות איך, כמו במטריקס אנחנו מחוברים לעוד ועוד חוטים, של קשר אל המכונה. אנחנו עובדים יותר קשה, כדי להזרים כסף למכונה. אנחנו הופכים להיות עבדים של עצמנו ושל המכונה, שנקראת קפיטליזם.

אלו מאיתנו, שלקחו את הגירסא הקשה של המטריקס, שנקראת סמים (גם סמים קלים), מחוברים קשה יותר למטריקס. אלא שבמקום לסבסד את המכונה הקפיטליסטית הרגילה, הם מסבסדים את עולם הפשע. הגראס שמעושן ברחבי המדינה מצפון ועד דרום, מסבסד את הבלדרים ואת אירוגני הפשע. הכדורים הנלקחים במסיבות, גם הם שמן למכונה הגדולה שעושה מכם כסף…. הקוקאין הוא פשוט הדבר!, וההרואין, גם מראה לך את הדרך החוצה….

אנחנו מחוברים עד צווארנו למכונה, כמעט בלי יכולת לעזוב אותה.

מה עושים? כיצד ניתן להתנתק מהמכונה? זה כבר תלוי בכם, האם אתם רוצים להתנתק מהמכונה?

באופן כללי, ניתן לומר שלא ניתן לרדת לגמרי מהמכונה. כדי לחיות חיים נורמלים, אנו צריכים לספק את מערכת התגמול שלנו. אנחנו נהיה מכורים למערכת התגמול שלנו, כל עוד נהיה בחיים. גם נחייה באיזה מנזר בודהיסטי, איננו מנתקים ממערכת התגמול, אלא שהמדיטציות הבודהיסטיות מלמדות אותנו ליצור "הארות" ולפתוח "צ'קרות" שלמעשה מפעילות את מערכת התגמול, ללא מעשים אמיתיים. בכל מקום שאליו נפנה נצטרך לפעול בשביל מערכת התגמול, אם נרצה לחיות חיים מאושרים. הדרך היא לכן, לא לנסות להפסיק להנות, אלא ללמוד להנות ממה שהמכונה הקפיטליסטית לא מספקת לנו.

ללמוד להנות מחיוך. ללמוד לתקשר עם בן הזוג. ללמוד לפתח מערכת זוגית טובה (כן זה אפשרי, בעיקר אם נגמלים מהטלה-נובלות). ללמוד להנות מטיול בטבע. ללמוד להנות מהילדים (זה דורש בד"כ שיקום סמכות הורית). ללמוד לא לראות טלויזיה (מומלץ להשליכה לפח הזבל הקרוב). ללמוד לחבק. ללמוד להצטיין בדברים שאתה עושה. ללמוד לתת הערכה לאחרים ולקבל הערכה. ללמוד לכבד. ללמוד לאהוב.

זה לא קל, אבל אם תלכו את כל הדרך תראו שזה שווה את זה.

[System error]

אני לא יודע, אך בינתיים שווה לעקוב אחר ההתפתחות דרך הבלוג של ערן להב. באופן כללי, נראה לי  שווב 3.0 מתבסס על חיפוש מידע על ידי מבני חיפוש מידע של קישורי משמעות, בדומה לדרך שבה המוח האנושי אוגר ידע.  

בדיון מתמשך על היכולת של הציבור להשפיע על הממשל, מציעה יונית (כוסית עם אובססיה שואה), בפוסט "Ordnung muss sein", כי כדי ליצור שינוי חברתי יש ליצור רעיונות שיאחזו בהמונים.  

זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.

“אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים”.

כך על פי יונית, יהיה עלינו למצוא תיאקובעת מספר אלמנטים הכרחייםוריה, שתהפוך לעצמה חומרית. הבעיה היא שאין לנו תיאוריה כזאת . בעבר היו אנשים שהיו מסוגלים ליצר תיאוריות כאלו. קארל מרקס, הנפיק תיאוריה שסחפה עשרות מיליונים ושינתה את העולם. ג'והן לוק, עיצב את הדמוקרטיה המודרנית, ובעיקבות רעיונותיו הפכה המהפכה האנגלית ללגיטימית, וחוקתה של ארה"ב נוצרה. כאשר צורפה הרעיונות של רוסו לרעיונותיו של לוק, נוצר חומר הנפץ שהניע את המהפכה הצרפתית, ולאחריה את המהפכות של אביב העמים. פילוסופים חזקים, הצליחו בעבר ליצור "עוצמה חומרית".

אלא שכיום אין המצב כך. כיום העולם נעשה מורכב יותר, מסובך יותר מידי מכדי שפילוסוף בודד יוכל ליצור רעיונות כאלו. ניטשה כותב על כך ב"מעבר לטוב ולרע" (מעבר לטוב ולרע, אנו המלומדים, פיסקה 205) 

 "מגדל המדעים נתרחב בהקפו, הצטמח לממדים עצומים ועמו גברה הסבירות, שהפילוסוף יתעייף בעודנו לומד או יכנע ויעצר אי-שם באמצע על מנת ל"התמחות", ולעולם לא יגיע עד ראש המגדל, שממנו יהיה לו מבט כולל, מקיף ומשפיל ראות סביבו…"

הבריות נעשו גם הן ביקורתיות יותר לרעיונותיהם של הוגים, ושוב לא ניתן להניען ברעיונות העבר של סוציאליזם או ליברנטיות.

אם ברצונונו לשנות, יהיה עלינו לפתח רעיונות אמיתיים, שנותנים פתרונות לתחלואי החברה המודרנית. רעיונות שהציבור ירגיש שיש בידהם למצוא מזור מלא ושלם למצוקותיו. רעיונות שהציבור ילך אחריהם.

הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדע מראות כי חייבים להתקיים מספר אלמנטים בסיסים כדי ליצור רעיונות אמיתיים.

1. חייבת להיות קהילה אינטלקטואלית, שנושא מסוים מעניין אותה וחשוב לה.
2. חייבת להיות הסתמכות על תצפיות וניסויים אימפריים.
3. חייבת להיות ביקורת הדדית ופתיחות לקבלת הביקורת מצד באי הקהילה (וגם מחוצה לה).
4. חייבת להיות הטרוגניות בדעות.

באופן עקרוני, דבר זה היה צריך להתקיים באקדמיות שלנו, אך לצערי אין הדבר כך. כפי שכבר אמרת י בעבר. מדעי החברה, שאמורים לייצר עבורנו את הפתרונות הנ"ל נגועים בשתלטנות דעתנית. בחוסר פתיחות מחשבתית ובפולטיזציית יתר. כל אלו משתקים את האקדמיה ואינם מאפשרים לה לייצר רעיונות פרדוקטיביים.

 לכן אם נרצה ליצור פתרונות אמיתיים עבור חוליי החברה, יהי עלינו להקים קהילה אינטלקטואלית כזאת מהתחלה. כל מה שדרוש לשם כך הם בהתחלה שני אנשים שנושא רווחת האדם יעניין אותם, בעלי דעות כלכליות/חברתיות נוגדות, המסוגלים לדיון אינטלקטואלי ביקורתי. אני מניח שכהקהילה תתחיל להניב תוצרים רעיוניים, יצטרפו אליה בהמשך רבים טובים אחרים.

אני מנסה להקים קהילה כזאת. האם תריצי/ה להצטרף?

ראו זאת כקריאה להקמת קהילה כזאת.

בברכה,

טל

היום נכחתי בהפגנת הסטודנטים בבר-אילן. היה זה מחזה מוזר ומעניין. בשעה שתים עשרה, עת התחילה ההפגנה, עברו כעשרה סטודנטים צעירים לבושים בחולצות לבנות, שרשום עליהן משהו הקשור לנושא ההפגנה. אחד מהם, האמיץ מכולם, כרז בלהט של מהפכן מתחיל על העלאת שכר הלימוד, והצורך של כולם להצטרף למאבק. טוב, אז היתי ממושמע והצטרפתי. בינתיים, הקשבתי לסטודנטים שחלפו לידנו. רובם נראו מהזן המפונק שראה יותר מידי טלויזיה בימי חייו והתרגל להיות זומבי, פסיבי וידידותי למשתמש. ההערות ששמעתי היו "וואלה הוא צודק…" ואז הבחור שאמר זאת המשיך הרחק ממקום ההפגנה. סטודנטית אחרת חיקתה את הנואם והמשיכה גם היא לדרכה. צמד סטודנטים נוסף דן על הנושא, אבל לא שינה מדרכו.

כאשר הגענו למקום ההפגנה, היו שם לא מעט סטודנטים, שכבר נפרשו על הדשא. אילו הייתי סטודנט חדש הייתי חושב שכולם הגיעו לכבוד ההפגנה, אבל כיוון שוותיק ומנוסה אני באזור של מדעי הכלכלה-יהדות, ידעתי שזהו מקום מרבצם הקבוע של הסטודנטים בשעות אלו. רובם גם לא הביע כל עניין בהפגנה.

הנואם ניסה להלהיב את החבר'ה על הדשא, בסיסמאות "הולכים להעלות לנו את שכר הלימוד ל-20,000 ש"ח, אתם חייבים להצטרף…" ההמון המשיך לשבת על הדשא, וללעוס עשב להנאתו. שום דבר כנראה לא ירגש את החבר'ה הללו.

האמת היא שגם אותי הדבר לא ריגש. קודם כל לא היתה שם תקשורת, אז מה שווה הפגנה בלי טלוויזיה? שנית, גם לו היתה שם תקשורת, האם באמת תמונות של כמה סטודנטים מפונקים למראה, היו מזיזות לציבור? לא יודע.

ושלישית והחשוב מכל, לא הייתי משוכנע שצעקת הנואם היתה צודקת. אנו, שזכינו בגלל ציונינו הגבוהים להתקבל לאוניברסיטה, גם זכינו לשכר לימוד נמוך משמעותית משכר הלימוד של חבירנו שלומדים במכללות. גם התעודות שלנו, כשנסיים את התואר, יחשבו כנראה יותר. לתחושתי, יש בדרישת הנואם, עיוות צדק מסוים.

האם בעידן בו אנו מגדלים אנשים חושבים ומפונקים, שאינם ממהרים לרוץ אחרי נואמי כיכירות, ניתן עדיין לייצר כוח חברתי? ואם כן, כיצד ניתן ליצור כוח חברתי?

מי שניסה ליצור כוח חברתי ראה כי הדבר קשה. חרם חברתי צודק כל כך כמו החרם על ארומה, נכשל. חרם על חברות הסלולר גם הוא נכשל. בלא יכולת ליצור השפעה ציבורית משמעותית אנו נידונו להיגרר כסחבות ריצפה, אחר גחמותיהם ורצונותיהם של בעלי ההון והשררה.

ישנם אומנם עדיין מספר כלים מצומצם שישי בידי הציבור להשפיע על מקבלי ההחלטות אך הללו מוגבלים, ובמידה רבה ניתנים למניפולציה על ידי בעלי השררה וההון. הכלי בעל ההשפעה הממשית ביותר הם הסקרים. הסקרים משפיעים על מקבלי ההחלטות, והם נוטים לעיתים קרובות לנווט על פיהם. כאשר הסקרים מראים על אובדן אמון בגוף עליו ממונים מקבלי ההחלטות,  יבקשו מקבלי ההחלטות להשביע את רצון הציבור ולמנוע מחאה משמעותית. במקרים רבים הפעולות שמקבלי ההחלטות נוקטים הן פעולות סרק, המתוזמנות על ידי יח"צנים, כדי לשבור התנגדות משמעותית של הציבור. כך לדוגמא יש לי הרגשה, שבעלי ארומה תובעים את השותף שהתבטא בצורה גזענית, על פגיעה ברשת, כדי למנוע את התנגדות המשמעותי של הציבור לארומה. מהלכי סרק דומים ניתן לראות בכל הספינים שאיפינו את פרץ ואולמרט מאז המלחמה, ונועדו למנוע ביקורת משמעותית של הציבור.

כלי נוסף וחשוב, שבשנתיים האחרונות תופס תאוצה הוא האינטרנט. לפני שנתיים הצליחו תלמידי רעננה לארגן מרד דרך המסירונים (masnanger למיניהם), שבמידה גדולה הצליח. כ- 20% מהתלמידים לא הגיעו, ורונית תירוש, אז מנהלת משרד החינוך, הגיבה בזעם באמצעי התקשורת. אך עדיין נראה ככלי זה לא הגיע לידי בשלות, ולא נוצרה פלטפורמה שתצליח לארגן פעולת מחאה משמעותית, בעידן של מניפולציות יחצ"ניות.

אבל, אם תרשו לי להיות חצוף, נראה לי שכולנו מפספסים את הכיוון הנכון. אנו רגילים לראות מחאה פוליטית/חברתית נובעת ממסעי פובליציסטיקה ונואמי כיכרות ודמגוגי טלויזיה. נראה היה שבתחילת המאה, היה קל מאד לארגן מחאות. אז היה קל לשכנע את ההמונים הלא-מלומדים (בכל זאת רבים מאיתנו מסימים שתיים-עשרה שנות לימוד ועושים תואר ראשון), והעיתונות נחשבה כאמינה ומדווחת אמת. היום הציבור כבר אינו בוטח במדיה שנקראת טלויזיה. הוא אינו בוטח במדיה שנקראת עיתונות. גם הבלוגיספריה סובלת מאותה בעיה. הבעיה של כל המדיומים הללו, היא שהם משאירים את הקורא פסיבי, ונתון לחלוטין למניפולציה של הכותב. הקוראים היום מאד מאד מתוחכמים ויודעים לזהות שיש בכתיבה מניפולציה (גם אם לא ידעו לומר מהי בדיוק). בעיה נוספת היא שהמציאות מורכבת, ואנו מנסים באמצעות בלוג קטן, למשוך את תשומת הלב של הקוראים, וגם להעביר לו מסר. כך אנו נמנעים מהיכולת לתאר את כל האמת. קחו למשל את הבלוג של כוסית עם אובססיה שואה, שערוך היטב וכתוב מצוין, בעל שם שיגרה כל בלוגר ממין זכר (בעל נטיות סטריטיות)להגיע לבלוג, אבל עם ראיה חד מימדית של המציאות. כל בלוגר בעל קומנסנס פשוט יבין שהמציאות מורכבת יותר ממה ש"הכוסית", תתאר. כתוצאה מכך אנו מאבדים את יכולת ההשפעה.

כדי ליצור מדיה אמינה ששוב תניע קהלים, אני מאמין שעלינו ליצור עבור הקורא עולם רעיוני שהוא יאמין בו. על העולם הזה להיות מורכב, אבל פשוט לקריאה. אנחנו צריכים להציג לו רעיונות, ולחפש ביחד איתו את האמת. אנחנו צריכים שהקורא יהי חלק מהיצירה, ובכך תמנע המניפולציה. אנחנו צריכים ליצור קהילה חושבת, שתיצור ביחד רעיונות שיהיו אמינים ויהיה ניתן לסמוך עליהם.

אחד הכלים הטובים שפגשתי לצורך פיתוח הרעיונות הוא הבלוג-דיבייט. כלי אחר שאני רוצה לנסות, הוא אתר הויקי, של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ביחד, אני מקווה שנוכל ליצור עולם רעיוני שיהיה מהימן על הקורא (שיהיה כמובן חלק מהקהילה החושבת והיוצרת). ויגרום לו שוב להאין ברעיון.

אלמנט נוסף במדיה האינטרנטית, היא שהיא אינה מעודדת כעס ותיסכול, היוצרים כוח מניע חברתי, כפי שהמדיות הישנות עשו, אלא היא מעודדת הידברות. ההידברות הזאת, גם היא יכולה ליצור כוח חברתי, אבל לא דרך האלימות החברתית הישנה. ההידברות, מאפשרת לצדדים להגיע להשפעה הדדית ושינוי חברתי ארוך טווח. הרעיונות שיצמחו מתוך האמת שתיווצר, יוכלו להניע בטווח הארוך פתרונות מעשיים, ואמינים.

לא מאמינים?

אז הסתכלו על ההיסטוריה של המדע. המדע המודרני, התחיל כקהילה אינטלקטואלית (The royal society), שבה אנשים קיבלו על עצמם את הכלל שבו הטיעונים ההגיונים, צריכים להיות מבוססים על עובדות ברורות, ועל הבנה שיש אמת אחת שכולם צריכים לגלות. בקהילה הזאת יש מקום לכתיבת "בלוגים" (מאמרים או הרצאות), וכולם יכולים להשיב בבוא העת. ביחד הם יצרו אמת, שהביאה לעידן הנאורות, ולהתפתחות הטכנולוגיה (לצערי השיטה הנפלאה הזאת תרם הגיעה למדעי-החברה, ולכן מבחינה הכוונת החברה, המדע בינתיים נכשל). אני מקווה שנדע ליצור קהילה כזאת, וליצור מקום טוב יותר לחיות בו.

בהצלחה,

טל