קטגוריה: מלחמה

פעולות שמדינת ישראל יכולה לנקוט כדי לשפר את המצב הביטחוני – על ידי התמודדות עם הרשתות החברתיות של צעירים ערביים

קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

Picture-5בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

הפסקת האש טובה ליהודים? תלוי מהי האג'נדה הפוליטית של העתון שאתם קוראים

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

 

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

חרב פיפיות

בתוך בליל הידיעות והירחונים הזורמים אלינו התפרסמו בימים האחרונים שתי כתבות וגליון של ירחון שיש בינהם קשר סמוי. אולי במבט ראשון לא נראה בינהן קשר, אך התבוננות עמוקה יכולה להראות שבין שלושתן קיים קשר של שתיקה. שלושת הפרסומים הם: הדיווח על כך שאסנג' יוסגר לשוודיה, אורי בלאו יעמוד לדין וגליון ארץ-אחרת שהוקדש לחוק הביומטרי.
המחבר בין שלושתם הוא קשר עמוק ותת קרקעי הקשור לנושאי בטחון-פנים.

במקרה הראשון אסנג' מוסגר לשוודיה על מנת לעמוד בפני משפט על אונס שלכאורה ביצע. במקרה השני אורי בלאו מועמד לדין בגין מסמכים סודיים שהחזיק, על אף שנראה כי ערך חופש העיתונות היה אמור לאפשר לו את ההחזקה של המסמכים. במקרה השלישי, ממשלת ישראל, בהליך תמוה שמריח מהעדר דמוקרטיה, הצליחה לשים יד על המידע הביולוגי של אזרחי מדינת ישראל.

המקשר בין שלושתם הוא ככל הנראה מערכות לבטחון פנים המסוגלות לכופף את המערכת הדמוקרטית ולפעול בהן בחשאי ומתחת או מעל לחוקים, בצורה כזאת שהאזרח התמים לא יבחין בה.

המקרה של אסנג' הוא הרדיקלי מבין שלושת המיקרים. אסנג' אחראי על ההדלפה החמורה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. אסנג' הצליח לחשוף שקרים שתוו ארצות הברית ובנות בריתה (בינהם גם ארצות-ערב). לראשונה בהיסטוריה יכלו אזרחי העולם וגם אזרחי ארצות הברית לראות כמעט בזמן אמת, מה באמת עושה ארצם, ולאן היא חותרת. על פניו היה זה הישג עיתונאי אדיר מימדים. בפועל, הדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אוהבת את חופש הביטוי כאשר הוא לא נוח לה. אך כיוון שארצות הברית לא יכולה לחסל את אסנג' מבחינ ה פיזית מבלי לזכות לביקרות קשה, היא משתמשת בחוקים כדי "לחסל" משפטית את מי שנתפס כ"מחבל" בעיני ארצות-הברית. כבר בימים הראשונים לאחר החשיפה הממשל הפעיל לחצים על חברות שהיו קשורות לויקיליקס כדי להפיל את אתר ההדלפות. במהלך ההתקפה הופיע גם אישום על אונס כנגד אסנג' ויש לשער שהוא חלק מתהליך החיסול ה"חוקי". מערכות בטחון-פנים מחזיקות בידהן מידע רב, ולא יקשה עליהן לפברק עדויות או לשפוך מידע סודי על מי שאינן חפצות ביקרו. לכן סמיכות הארועים בין האשמה באונס ובין הדלפת ויקיליקס מעלה את הסבירות שתיק האונס של אסנג' הוא תיק תפור ולא תיק אמיתי. תיק שנועד ללמד את אסנג' ודומיו לקח לבל ינסו שוב לפגוע בחסיון המידע האמריקאי. הדוגמה של אסנג' היא רק דוגמא אחת לשימוש של מערכות ביטחון פנים בעיוות של החוק כדי לפעול כנגד עקרונות דמוקרטיים.

גם המקרה של ענת קם ואורי בלאו דומה. ענת קם חשפה מסמכים שנועדו להראות כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות מערכת המשפט. ללא המעשה של בלאו וקם, לא ניתן היה לחשוף את הקרע בין מערכת המשפט הישראלית לצה"ל. וגילוי של קרע זה, חשוב לניהול ושימור הכוח הדמוקרטי של אזרחי ישראל כנגד מערכות השלטון. פעולתם של בלאו וקם היו צריכות לזכות בפרס שמירת הדמוקרטיה בישראל. לעומת זאת בפועל, ידה של מערכת הבטחון גברה, ובלאו-קם מצאו את עצמם בצד הנענש.

גם במקרה הביומטרי מי שיקרא את הבטאון ארץ-אחרת העוסק בחוק הביומטרי יוכל להבחין מיד שמי שבפועל ניהל והוביל את החוק היא מערכת הבטחון, תוך כדי שהיא מנצלת את המערכת הדמוקרטית כדי להעביר חוקים שלא עברו תהליך דיון ציבורי מספק.

בכל המקרים הללו, כוחה של מערכת הבטחון גדול מכל המערכות הדמוקרטיות. לציבור או לפחות למבקרי מערכת הבטחון אין כוח אמיתי לבלום מהלכים של מערכת הבטחון. באף אחד מהמקרים הנ"ל העיתונות לא היתה מסוגלת לנהל מאבק דמוקרטי יעיל נגד מערכת הבטחון, וכך נוצר מצב שבו מי שמכתיב בפועל את הדמוקרטיה של המדינה, אלו כוחות עלומים שאינם נמצאים בפיקוח ציבורי יעיל. לא פעם ולא פעמים במהלך ההיסטוריה, היו אלו כוחות בטחון הפנים שהכתיבו את אופיו וקיומו של המשטר.
הדוגמאות לכך הן רבות. הידועה שבהן היא קריסת הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות. לאחר חמש-מאות שנים של דמוקרטיה צולעת אך מתפקדת, איבד הסנאט את יכולת השליטה שלו. התופעה התרחשה ככל הנראה על רקע הפיכת הצבא הרומאי לצבא מקצועי ובשל כך, מוקד הכוח הפוליטי האמיתי עבר לצבא. כתוצאה מכך יכול היה יוליוס להשתלט על רומא, מבלי שלסנאט תהיה דרך להתנגד. גם הרצח של יוליוס קיסר לא הספיק כדי לעצור את התהליך. מרגע שהצבא הפך לפוסק האחרון, רומא היתה בדרך הבטוחה להפוך לדיקטטורה. רומא לא הצליחה להימלט מגורלה. בדורות הראשונים של הקיסרים, עוד השתדלו הידקטטורים להראות כפועלים על פי החוקים הדמוקרטיים, אך כעבור כמה דורות כאשר התרגלו האזרחים לשלטון הדיקטטורי, יכלו הקיסרים לנהל את האימפריה ללא כל אפשרות של האזרחים להתנגד. במהלך 500 שנים הבאות המשיכה רומא לתפקד כקיסרות לא דמוקרטית הנשענת על כוח הצבא. גם מיקיאוולי מזהיר אותנו שברגע שהבטחון הופך להיות הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר, סופה של הדמוקרטיה קרוב.

למרות הסכנה שבמערכת בטחון המהווה כוח פוליטי דומיננטי אין לנו אפשרות לוותר על מערכת הבטחון. ישראל זקוקה למערכות בטחון יעילות לקיומה. אנו חיים באזור היפר-שמרני ואנטי דמוקרטי, וחיינו הדמוקרטיים נשענים על כוחם של צה"ל השב"כ והמוסד. בלי היכולת שלהם לפעול ביעילות, כמות הפיגועים והמלחמות עלולה לעלות ולצמוח, ואיתם היכולת לנהל אורח חיים דמוקרטיים תרד. בזכות יכולתיהם המעולות של מערכות הבטחון הישראליות, יש לנו את השקט לנהל הדיון הציבורי שלנו, ללא צורך לעסוק בסוגיות בטחון. חלק גדול מהצלחת המחאה תלוי בכך שבשנים האחרונות, הרבה בזכות מערכת הבטחון, אנו זוכים לתחושת בטחון גבוהה.

כוחה של מערכת הביטחון הוא חרב פיפיות. בהעדר בקרה ציבורית יעילה יוכלים גורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון להניע את מדינת ישראל לכיוון פחות ופחות דמוקרטי (ראו ערך ווטרגייט או הקונגלומרט הצבאי-תעשייתי בארה"ב). השאלה כיצד לאפשר למערכת הבטחון לבצע את תפקידה וביחד עם זאת לשפר את הדמוקרטיה היא שאלה מורכבת, הדורשת עיון רב. זאת שאלה חשובה הדרושה להמשך הקיום הדמוקרטיה שלנו, והגיע הזמן שניתן עליה את הדעת. בפנינו קימות דרכים רבות לאזן בין הצרכים השונים, ובוודאי דיון ציבורי רציני יוכל לחשוף עוד כמה רעיונות ומהלכים שעוד לא חשבנו עליהם. האם אתם מכירים דרכים טובות לאזן בין דמוקרטיה לבטחון?

שלכם,

טל

התוכנית לישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

גלעד שליט

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

– ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

תורת המלך?

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

המפגש בקדומים ופוסט-הטראומה שלנו

בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאןכאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?

כיצד נגרמים סיכסוכים אתניים? – ראיה מורכבת יותר

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

להמשיך לקרוא כיצד נגרמים סיכסוכים אתניים? – ראיה מורכבת יותר

כיצד נגרמים סיכסוכים אתניים?

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

 

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?