קטגוריה: תנ"ך

תשובה למחנך יגאל לוינשטיין: נשים בצבא

בעיתונות ובתקשורת מתחוללת כרגע סערה מסויימת סביב דבריו של המחנך יגאל לוינשטיין, (סליחה שאינני קורא לאנשים "רב"… שהרי המשנה אמרה "שנא את הרבנות", ואין לי עניין לשנוא איש).

אינני רוצה להתייחס לשפתו של יגאל, שבעיני אינה מכבדת מחנך, וכל אדם. בוודאי שאינני רוצה להיכנס לדרך שבה מזלזל מאן דהוא באמא שלדעתו נמצאת במצוקה. לא זו דרכה של תורה. ובטח לא לדרך הסטיריאוטיפית בה מצויירות אשכנזיות ו"בנות הפריפריה". במדינה שלנו, כך קיוותי, אדם הוא אדם, בזכות מעשיו, ולא בגין מוצאו. אבל נניח לכך. אני רוצה להתיחס לסוגיה העיקרית שמחנך במכינה דתית-לאומי העלה: נושא שרות הנשים ביחידות קרביות, והיכולת של בחור צעיר דתי-לאומי לשרת ביחידות מעורבות.

אחת הטענות העקרוניות נגד שירות נשים ביחידות קרביות, הוא שנשים חלשות יותר מגברים, והצבא מוריד את הרף כדי שהן תוכלנה להשתלב ביחידות לוחמות. ובכך, לטענת המתנגדים, נפגעת עוצמתו של הצבא.

נשים אכן חלשות יותר פיזית. אין ספק בכך. מסת השריר שלהן קטנה יותר. אך חולשה פיזית, מעולם לא היתה קרטריון לנצחון במלחמה מודרנית. למעשה, גם באטוס התנ"כי חוזק פיזי מעולם לא נחשב בסיס לנצחון. לא עוג מלך הבשן, לא "ענקי הארץ", ולא דוד הקטן שלחם בגוליית הענק. מה שנחשב הוא היסוד המוסרי. אבל גם מעבר לתחומיו של הסיפור התנ"כי, לא החזקים מנצחים, אלא אלו שיודעים לגייס ציבור מוסרי יותר. לכן הספארטאנים, על אף כוחם, לא היו אימפריה, בעוד האתונאים הדמוקרטיים היו אמפריה. לכן המדינות הדמוקרטיות ניצחו בשתי מלחמות עולם, ובמלחמה הקרה.
כוחו של צבא אינו נובע מכוחם הפיזי של חייליו, אלא מכוחם המוסרי של אנשיו, ויכולת ההתארגנות שלהם. היכולת להעלות ביקורת, ולהרגיש שהמדינה הזאת שלי.
ובכ"ז, נשים לוחמות וגברים לוחמים באותה פלוגה? באותו טנק? באותו נגמ"ש? נשים שנהרגות, מרוטשות לידך? איך אפשר להילחם כך?
אינני יודע? אלו דברים שאין לנו עדיין ניסיון לגביהם. אבל כך גם לגבי מיליון ואחת דברים אחרים שקורים בעידן הזה. זה שלא שמענו על דברים כאלו אינו פוסל את הדבר.
יהיה עלינו לנסות ולבדוק, כיצד הגדודים המעורבים מתנהגים במצבי חירום. האם נפגעת יכולת הלחימה שלהם, המוטיבציה שלהם?

בבריה"מ נשים לחמו בהצלחה גדולה מאד. הן היו צלפיות מוכשרות מאד.  טבעו של השמרן, שדברים חדשים מעוררים בו קבס. אך הקבס של השמרן, אינו פרמטר למוסריות. היפר-שמרנים בעולם, פעמים רבות רואים במדענים יהודים ואנשי כלכלה יהודים כאיום. האם זה הופך את השמרנים לצודקים? שמרנות איננה ערך מוסרי שעליו האנושות צריכה ללכת. הליברליות היא זאת שהפכה את העולם לטוב יותר כלפי חלקים הולכים ומתרחבים בציבור. מוסרי יותר וצודק יותר.

ובכל זאת, כיצד בחור דתי-לאומי צעיר בין 20 לערך, יכול לשרת ביחידה בה יש נשים?
כמו שיהיה עליו להסתדר במקום עבודה בו יש נשים. הוא עומד לבלות את 45 השנים לאחר השחרור, במקומות עבודה בו יש נשים רבות. חלקן יהיו קולגות שלו, חלקן בוסיות שלו וחלקן כפופות לו. יהיה עליו למצוא דרך לחיות בשלום עם הזכות לחיות עם אשתו, מבלי לחשוק באישה אחרת, ובטח לא לגעת באחרת.
תורה אמיתית נבנת במקום שבו החיים האימיתיים מתרחשים. והחברה של המאה ה-21 בישראל, מעודדת כל אדם, בין אם הוא אישה, גבר, נמוך או גבוה, בעל העדפה מינית כזאת או אחרת (ובלבד שאינו פוגע באחר), ללכת אחר חלומותיו. זוהי מהותה של חברת צדק. חברה בה האלמנה או האישה איננה שוב יצור נמוך דרג, כפי שהיא היתה בתקופת התנ"ך ולמעשה עד לפני כמה עשורים.

 

תפילות דוד המלך לקראת הבחירות הבאות

רבותי, בימים אלו, בהם יותר ויותר משפחות מתקשות לגמור את החודש, כדאי לקרוא תפילות שנכתבו בראשית דרכנו, על ידי כותב תהילים.

אשמח אם תקראו את פרק תהילים הבא (ע״ב), ותגידו לי מה דעתכם. האם תפילות דוד יתקיימו, האם את או אתה תצביעו למפלגות שיעניקו לנו את החופש לעבוד ולהנות מפרי עמלנו, מבלי שהוא ילך לקרטלים?

מי הן אותן מפלגות לדעתכם?

תהילים ע״ב:
א לִשְׁלֹמֹה: אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ.
ב יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט.
ג יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם; וּגְבָעוֹת, בִּצְדָקָה.
ד יִשְׁפֹּט, עֲנִיֵּי-עָם–יוֹשִׁיעַ, לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.
ה יִירָאוּךָ עִם-שָׁמֶשׁ; וְלִפְנֵי יָרֵחַ, דּוֹר דּוֹרִים.
ו יֵרֵד, כְּמָטָר עַל-גֵּז; כִּרְבִיבִים, זַרְזִיף אָרֶץ.
ז יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ.
ח וְיֵרְדְּ, מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט לְפָנָיו, יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.
י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
יא וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָל-מְלָכִים; כָּל-גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.
יב כִּי-יַצִּיל, אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ; וְעָנִי, וְאֵין-עֹזֵר לוֹ.
יג יָחֹס, עַל-דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.
יד מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו.
טו וִיחִי– וְיִתֶּן-לוֹ, מִזְּהַב שְׁבָא:
וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד; כָּל-הַיּוֹם, יְבָרְכֶנְהוּ.
טז יְהִי פִסַּת-בַּר, בָּאָרֶץ– בְּרֹאשׁ הָרִים:
יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ; וְיָצִיצוּ מֵעִיר, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
יז יְהִי שְׁמוֹ, לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ:
וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.
יח בָּרוּךְ, ה׳ אֱלֹהִים–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.
יט וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן.
כ כָּלּוּ תְפִלּוֹת– דָּוִד, בֶּן-יִשָׁי.

בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת התמונה, המסבירה כי מעמד הביניים לא גומר את החודש כי בישראל יש קרטלים וקשרי הון שלטון החונקים את המשק, מעמיקים מחירים וגורמים לנו לשלם הרבה יותר מבמקומות אחרים בעולם המערבי. בעלי העוצמה שולטים בפוליטיקאים ומונעים משפט הוגן.

ממשלות ישראל היו אמורות לאפשר לנו הזדמנות שווה, אך הממשלות נכשלו לשפוט ולתת למעמד הביניים ולשכבות החלשות הזדמנות שווה. קשרי הון שלטון הטו את הכף. ואנו מה אנו עושים? כל כל מה שאנו יכולים לעשות, הוא בכל פעם שהבחירה בידינו, להצביע למפלגה שכן תעניק משפט הוגן לחלש, לבינוני ולחזק. האם נעשה זאת?

סוכות וחמשת המינים

Etrogכל מי שמנהג סוכות חביב עליו, או שסוכות מצווה עליו, נוהג לברך על ארבעת המינים. אתרוג, לולב, הדס וערבה. ומאז הגן מלמדים אותנו כי למנהג זה יש טעמים רבים כמו הברכה על עם ישראל, המורכב מכאלו שיש להם גם ריח וגם טעם (אתרוג), רק טעם ובלי ריח (תמר), רק ריח ובלי טעם (הדס) וכאלו שאין להם לא ריח ולא טעם (ערבה). אך האם תמיד ברכו יהודים על ארבעת המינים הללו?

התשובה היא שכנראה שלא כך היה הדבר תמיד. מדוע עלינו לשער שלא כך היה הדבר? הסיבה הראשונה לחשד היא שעל פי כתבים היסטוריים, האתרוג מקורו בדרום מזרח אסיה, והוא הגיע לא"י רק בתקופה הפרסית (539 – 332 לפנה"ס לערך). גם שאר עצי ההדר, הגיעו לא"י ממזרח אסיה בתקופות מאחורות ולא היו קייימים בזמן מעמד הר סיני (שמתוארך על פי המסורת ל 1313 לפנה"ס), או בזמן ההתישבות ובית ראשון (המתאורכים ל -1300 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס)

אך לא רק מן המחקר המדעי עלינו להסיק שיש סתירה בין הממצאים לכתוב. גם התנ"ך עצמו מראה על סתירה. חג הסוכות מוזכר בתורה מספר פעמים, ואחד מהם מופיע בספר ויקרא כ"ג "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.". אך מנגד, בתנ"ך עצמו יש תיאור אחר של המצווה.  מסתבר כי על פי התנ"ך, לא תמיד ישראל ברכו על ארבעה מינים, אלא היו זמנים שבהם הכינו לסוכות חמישה מינים.

בנחמיה ח' כתוב על עם ישראל ששב מן הגלות וגילה את ספר התורה (שלא היה ידוע לעם ישראל, כך על פי הכתוב בספר נחמיה): "וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.   וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר–צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. ". כלומר, נוסף על ההדס, הלולב וענף עצת עבות, יש לנו גם עץ זית ועץ שמן. עץ השמן, הוא על פי הפרשנים "אורן ירושלים". כלומר, בני ישראל צוו על פי התורה לבנות את הסוכות מחמישה עצים: זית, אורן, הדס, תמר ועץ עבות.

כיצד אם כן התגלגלנו לארבעה מינים, ומדוע ספר נחמיה מוסר לנו שבתורה שהם קראו, נדרש עם ישראל לחמישה מינים, ובעוד התורה שאנו קוראים היום יש ארבע מינים, קצת שונים מאלו הופיעים בתורה שנחמיה הקריא?

אנסה לשער, ואתם מוזמנים גם להעלות השערה משלכם.

להערכתי, אכן בתורה שנחמיה קרא בתחילת בית שני, היו חמישה מינים "אורן, זית, הדס, תמרים וענף עץ עבות (שאינני יודע מהו)". אלא שלאחר תקופה בה שהה עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הפרסים שולטים בארץ, הגיע לאזור האתרוג, שנחשב פרי מהודר, יקר ואקזוטי. ברבות השנים, החלו ישראל להעדיף את האתרוג על עץ הזית, בגלל ריחו ויוקרתו. וכך לאט לאט נעלם עץ הזית מהמנהג היהודי, והופיע האתרוג. עץ האורן לא לגמרי נעלם. סביר להניח שהוא שימש לא לברכה, אלא כפי שמתואר בנחמיה לבניית הסוכה (והביאו עלי זית ועלי עץ-שמן …. לעשות סוכות). כך שמהתורה שקיבלו בני ישראל בשיבת ציון נעלמו הזית והאורן וההדס. נשאר התמר וענף עץ עבות, ונתווספו ערבי הנחל האתרוג. ההדס "הומר" בשלב כל שהוא להיות "ענף עץ עבות", והאורן אולי שימש לבניין הסוכות. התורה גם לא ציוותה לבנות סוכות מעצים אלו, אלא לשמוח איתם. וכך הוכנסה לתורה המצווה לברך על "פרי עץ ההדר". כלומר, יש הבדל בין התורה אותה למדו השבים מגלות בבל, לבין התורה שאנו מכירים היום. התורה עברה עיצוב והתפתחה במהלך התקופה הפרסית. תקופה בה עץ ההדר הלך ותפס מקום בא"י.

אם המסקנה הזאת נכונה, והיא מגובה על ידי עדויות רבות שהתנ"ך מציג, נראה שהתורה Etrogשקיבלנו לא התקבלה בהר סיני, באותו אופן מילולי בו אנו תופסים את מתן תורה, אלא התפתחה בהדרגה לאורך הדורות. המופע הכתוב הראשון שלה החל בימי יהושפט, נמשכה לימי חיזקיהו, יאושיהו, עזרה ונחמיה, והתפתחה עד לפחות סוף התקופה הפרסית. אין זה אומר שהיא אינה נכונה, אלא שהפרשנות המסורתית, אינה עומדת בהתאמה למידע שהנ"ך מספר לנו.

 

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

האם ערביי ישראל גרים?

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

 

תורת המלך?

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

אז מי אתה יהודי – מתי נכתבה התורה?

בדרך ליצירתה של היהדות, היוו חילוקי הדעות בין הכהנים לנביאים תשתית לאיגוד ועריכת התנ"ך והתורה. בחלק הקודם הראינו כי לנביאים הכותבים היה חזון שונה משל הכהנים. בעוד חזון הכהנים עוסק בעיקר בעבודת המקדש, בחגים, בשבתות ובתפילות, ראו הנביאים את עיקר העבודה בעשיית צדק וחסד.

הנביאים הכותבים, הם ככל הנראה מיעוט בתוך נביאי ישראל באותה תקופה. צפניה וירימהו אינם שותפים לחגיגה שנערכת סביב מהפכת יאשיהו וגילוי ספר התורה. ירמיהו אינו מזכיר את המהפכה, למרות שחי באותה תקופה ואף מעבר לה. צפניה, שגם הוא התנבא באותה תקופה, אומר שהנביאים הם פוחזים ("נביאיה, פוחזים", צפניה, ג', ד')

הנביאים הכותבים והכהנים, הם קוים מקבילים, שנראה, שלעולם לא יפגשו. הראשונים בזים לאחרונים. לא בטוח עד כמה ניתן היה לסמוך על הנביאים הכותבים שישתפו פעולה עם הכהנים. לכן יש לשער שהיתה זאת קבוצה אחרת שיצרה את שיתוף הפעולה.

כדי לנסות להבין מי אותה קבוצה, ומה הרעיונות שעמדו מאחור יש לנסות לתחם את זמן פעולותיה.

במהפכת יאושיהו שנערכת כמה עשרות שנים בודדות לפני הגלות, עיקר ההתיחסות לתורה היא בעניין חגי העליה לרגל והאמונה באל אחד. אין התייחסות לתורת הנביאים העוסקת בצדק. העדות הבאה המתייחסת לספר התורה, נמצאת אצל עזרה ונחמיה, שפועלים כמה עשות שנים לאחר שיבת ציון. שני המנהיגים הללו דאגו להנחיל התורה לעם. בספר עזרא, אנו שומעים על תורת משה, אך בעיקר בהקשר של חגי כהנים:

ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את-מזבח אלהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על-מכונתיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות. ויעלו עליו עלות ל-ה', עלות לבקר ולערב.  ויעשו את חג הסכות, ככתוב. ועלת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי-כן עלת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי ה', המקדשים. ולכל מתנדב נדבה, ל-ה'.  מיום אחד, לחדש השביעי, החלו, להעלות עלות ל-ה'.  והיכל ה', לא יסד. (עזרא, ג', ב' – ו')

וכך גם בהמשך השנה, דווח כי ישראל קימו את הפסח, שהינו חג כהני:

ויעשו בני הגולה, את הפסח בארבעה-עשר, לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים, כאחד כלם טהורים. וישחטו הפסח לכל בני הגולה, ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני-ישראל, השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ, אלהם לדרש, ל-ה' אלהי ישראל. ויעשו חג-מצות שבעת ימים, בשמחה. (שם, ו', י"ט – כ"ב)

עדות מסויימת לכך שלעזרא היה ספר התורה המוכר לנו, ניתן סביב עניין הנשים הנוכריות:

ועתה מה נאמר אלהינו, אחרי זאת:  כי עזבנו, מצותיך.  אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות.  בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלמם וטובתם, עד עולם למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם, עד-עולם.  (שם, ט, י' – י"ב).

שיש בכך דימיון מסויים לדברים ז' א' – ג' :

כי יביאך, ה' אלהיך, אל הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך, לפניך והכיתם.  החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם.  ולא תתחתן, בם.  בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

גם בנחמיה, עיקר התיקון הוא תיקון הקשור לכהנים, אך גם שם ניכר שחוקי הנביאים ידועים לנחמיה:

ולא שמרנו את המצות, ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית, את משה עבדך. (נחמיה, א', ז')

העדות המשמעותית יותר על קיומם של ארבעת החומשים הראשונים, ניתן למצוא בנחמיה פרק ט'. בפרק הזה יש חזרה על כל סיפור יציאת מצרים מכאן אפשר להסיק שאומנם עזרא ונחמיה עסקו בעיקר בתיקונים הקשורים לתורת הכהנים, אך עמדו לפניהם חמשת חומשי תורה. כלומר, אם הקריאה שהצגתי נכונה, אז התורה המוגמרת נכתבה בין תקופת יאישיהו לתקופת שיבת ציון.

אז היכן חל החיבור בין הספרים? וכיצד נוצרה המהפכה שהביאה ליצירת היהדות? על כך בפוסט הבא.

אז מי אתה יהודי – מי עוד כתב את התורה?

מי עוד כתב את התורה?

לפני שנה כתבתי פוסט על מקור חג הפסח, על פי ספר מלכים, עזרה ונחמיה וספר דברי הימים. אז טענתי, שבדומה לממצאים של חוקרי המקרא, התורה נכתבה בסוף ימי בית ראשון, ובתחילת בית שני. הראתי שאותם כותבים שתוארו בספרים אלו, נמנים על כהני בית המקדש. וציינתי, כי למלאכת הרכבת התורה, חברו עוד שתי קבוצות.

את ההשערה שאני מציע כאן לא בניתי בזכות קריאת דבריהם של חוקרי המקרא. זאת למרות ששמעתי על ממצאיהם. מקור ההשערה שלי הוא בקריאה אישית מרובה מאד בתנ"ך, בניסיון ליישב סתירות בין קטעי התנ"ך השונים, ובהבנה בפוליטיקה. אין זה מאמר אקדמי, אלא יותר תיאור המסקנות שאליהן הגעתי. לשם יצירת מאמר ראוי מבחינה מחקרית יש צורך ביריעה רחבה יותר. אני מקווה כי בעתיד, אוכל לפרוש כזאת יריעה.

למרות שאני אישית מאמין בקב"ה, וחושב כי התורה לא יכלה להיות תורה משפיעה כל כך, מבלי שהקב"ה היה מעורב בה, אני עדיין מרגיש שאת הספר כתבו בני אדם. ואם נבין כיצד נכתב הספר הזה, שמהווה את התשתית המכוננת של עם ישראל, נדע טוב יותר לאן דרכנו מועדות. אתם כמובן מוזמנים לבקר את טענותיי, להראות היכן אינני מבסס את עצמי כראוי, ולסתור את ההשערה שלי בעדויות ממקורות אחרים.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה לנסות ולחשוף בפניכם את אחת הקבוצות הנוספות. קבוצה שעיצבה את העם היהודי, ואת המחשבה המודרנית, אולי אף יותר מאשר הפילוסופים היוונים.

אחת השאלות שאנו צריכים לשאול, בעניין זה, הוא מדוע אין להסתפק רק בקבוצה אחת כתבה את התורה. האם התורה אינה כתובה מקשה אחת? חוקרי המקרא כבר זיהו ארבע קבוצות כותבות שונות. אני רואה שתי אידאות נפרדות. שתי אידאות שיש בינהן התנגשות. ואת ההתנהגשות הזאת, אנסה להציג בפוסט הנוכחי.

הרמז הראשון לקבוצה נוספת, בעלת האידאה השונה, ניתן למצוא, להערכתי, בדמויות שאישרו את משנה התורה. להזכירנו, חלקיהו הכהן מוצא בבית המקדש ספר תורה, שלא היה ידוע עליו לפני כן. כאשר יאשיהו, מלך יהודה, שומע על ספר התורה שנמצא, הוא מבקש משלוחיו לדרוש מאלוהים מידע על הספר:

ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה, ויקרע, את בגדיו.  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן-שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן-הספר, ואת עשיה עבד-המלך, לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם, ובעד כל יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה. (מלכים ב', כ"ב, י"א – י"ג)

החבורה הולכת אל חולדה הנביאה, אשתו של נכדו של חרחס שומר הבגדים (שר בממשלו של יאושיהו?). וחולדה מאשרת את הספר, בסגנון נביאי קלאסי (כלומר, בסגנון עצבני וחורבני. ללמדך, שנביאי ישראל, נטו לנבואות זעם):

ותאמר אליהם, כה-אמר ה' אלהי ישראל.  אמרו לאיש, אשר שלח אתכם אלי.   כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל-דברי הספר, אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני, ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני, בכל מעשה ידיהם. ונצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. (שם, שם, ט"ו – י"ז).

מכאן אולי נוכל ללמוד שכדי לקבל אישור לספר, נזקקו המלך והכהן הגדול, לאישור נביאה. מה זה אומר? האם לנביאים היה יד בכתיבת ספר התורה שנמצא? מדוע לא יכלו להסתפק באישור של המלך ושל הכהנים?

המשך הפרק יכול להסביר זאת. באותו הזמן, היו כהני ה', קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות של כהנים שסיפקו את תאוות הפולחן של העם. בהמשך הפרק מצויין שבמהפכה של יאשיהו סולקו הרבה מאד אמונות שהיו מקובלות על אנשי יהודה. בינהם היו: הבעל והאשרה, והבמות, שמש, ירח, מזלות, המולך, סוסים ומרכבות לשמש, עשתורת, כמוש, מילכם, האשרים, ואמונת קברים (שם, כ"ג,  ד' – כ'). וכל הכהנים הללו בעלי השפעה זהה, ואין מי שיכריע לכאן ולכאן. ולכן כנראה נזקקו כהני ירושלים לעזרת הנביאים, כדי ליצור קואלציית הסכמה רחבה יותר.

ואכן אנו רואים בהמשך, שחולדה אינה הנביאה היחידה המאשרת. מי שמאשרים ונותנים לגיטימציה לספר התורה הם הנביאים, כהני ה' וזיקני העם:

וישלח, המלך, ויאספו אליו, כל זקני יהודה וירושלים.   ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל העם, למקטון ועד גדול. ויקרא באוזניהם, את כל דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  (שם, כ"ג, א' – ב')

אבל לא תמיד ראו הנביאים והכהנים זה את תורתו של זה באהדה.

אולי הדוגמה הבולטת לכך, היא אמרתו של ישעיהו, שהתנבא כ 120 שנים לפני מהפכת יאשיהו.

שמעו דבר ה', קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.   כי תבואו, ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא, לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה.   חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח. נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם גם כי תרבו תפילה, אינני שומע.  ידיכם, דמים מלאו.   רחצו, היזכו הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי.  חדלו, הרע.  למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ. שפטו יתום, ריבו אלמנה. (ישעיהו, א', י' – י"ז)

בפסוקים של ישעיהו, יש התקפה קשה על המנהגים המונהגים בידי כהני בית המקדש. ישעיהו מבטל את עבודת הקורבנות, את חגי ישראל, קידוש החודש, ואת השבת. ואפילו את התפילות. והוא ממשיך ומציין, כי עיקר עבודת השם, היא דעת לעשות משפט. משפט שיחזיר את הצדק, ויגן על החלשים. הוא דורש מעם ישראל, ללמוד לעשות משפט.

אצל חלק גדול מהנביאים, עשיית משפט צדק, היא העיקר. לצד הצדק, הם מוסיפים גם את החסד, אך כדבר מישני לצדק.

כך הוא הדבר אצל עמוס, נביא הכתב הראשון, שניבא כ- 10 עד 30 שנים לפני ישעיהו וכנראה השפיע על ישעיהו:

שנאתי מאסתי, חגיכם. ולא אריח, בעצרותיכם.  כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה. ושלם מריאיכם, לא אביט. הסר מעליי, המון שיריך. וזמרת נבליך, לא אשמע. ייגל כמים, משפט. וצדקה, כנחל איתן. (עמוס, ה', כ"א – כ"ד)

הנביאים מדברים רבות על "צדקה", אך מהתבוננות בהרבה מאד קטעים, אני מוצא כי ההקשר אינו הצדקה של ימינו, אלא צדק. גם כאן עמוס אומר כי הקב"ה אינו מעוניין בחגים, בקורבנות ובתפילות. הוא מעוניין במשפט וצדק.

וכך גם אצל הושע, שהתנבא בתקופה של עמוס וישיעהו, אלא שעמוס גם מתחיל להוסיף את החסד:

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את ה', עד-יבוא, ויורה צדק לכם.  חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך, ברב גיבורייך. (הושע, י', י"ב- י"ג)

גם הושע אומר שעיקר עבודת השם, היא צדק, חסד ומלחמה ברשעות ובשקר.

מיכה, שהיה הצעיר מבין ארבעת הנביאים הכותבים הראשונים, גם הוא דיבר על מלחמה בעוול (ראו פרקים ב, וג'). בפרק ו', שיש לי תחושה שהוא אינו שייך לחלקים הראשוניים, כיוון שיש לו שונות סיגנונית, מופיע המשפט הזה שמדבר על משפט וחסד:

הגיד לך אדם, מה טוב. ומה ה'  דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם אלוהיך. (מיכה, ו', ח')

גישה שניתן לראות אחר כך היטב אצל ירמיהו.

כשמונים עד מאה שנים לאחר מכן, כאשר צפניה וירימהו מתנבאים, אנו שוב רואים את עניין הצדק והמשפט כרכיב חשוב בתורת הנביאים הללו.

צפניה שמתנבא בתקופה יאשיהו, אינו מתרשם ממהפכת יאושיהו, והיא אינה משאירה עליו רושם. נהפוך הוא. הוא רואה בשופטים, ובכהנים ובנביאים (האחרים), אליטה מושחתת.

גם הוא מציין את המאבק בשחיתות, כתועבת השם, ואת הצדק כעיקר פועלו:

לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר. ב-ה' לא בטחה, אל אלוהיה לא קרבה. שריה בקרבה, אריות שואגים. שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר.   נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות. כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה. בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא יודע עוול, בושת. (צפניה, ג', א' – ה')

וירימיהו שמתנבא בימי יאשיהו ואל תוך גלות בבל מסכם את כל הדברים הללו אל המשפט החזק הבא:

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו.  כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירימיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

כלומר, עיקר עבודת השם, אינה בית המקדש, או תפילות, או כל דבר אחר שאנו חושבים עליו היום כיהדות. עיקר עבודת השם, על פי הנביאים הללו, היא חיפוש הצדק, עשיית משפט צדק, והתנהגות בחסד. ואילו יהיה עלינו לחפש מיהו יהודי, הרי היה עלינו לומר, איש רודף צדק. שנאמר "צדק צדק, תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך". (דברים ט"ז, כ')

בפוסטים הבאים (שיעודכנו בע"ה, במהלך חול המועד) ננסה להבין איך הלכו והתחברו הנביאים והכהנים.

רכילות

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

להמשיך לקרוא רכילות

איסור משכבי זכר – טעמה של המצווה – הזמנה לביקורת

בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.

אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'.  אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.

בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).

הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.

חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.

עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.

מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.

את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.

עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?

אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.

מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.

באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.

לביקורתכם אמתין 🙂