מבט פילוסופי

נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

ארגוני שינוי רבים מתרכזים במאבק. במאבק נגד משהו. מאבק הוא תבנית חברתית שקל לעבוד איתה. היא מגדירה רשעים וטובים, היא מאחדת, כי האויב המשותף והמסוכן, מאלץ אותנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו. היא קלה, כי למעשה לא צריך לעשות הרבה, אלא רק להתנגד, לרכל, ומידי פעם ללכת עם החבר'ה להפגנה. ובעיקר היא קלה, כי היא דורשת מאתנו להפעיל מרכז פשוט במוח הקדמון, שיודע להגיב באגרסיביות או בבריחה. היא לא דורשת מאתנו מחשבה רבה. ויותר מכך, את שטף האנדרנלין אנו מקבלים בקלות, רק מעצם ההזכרות באויב הנורא, הדורש חיסול מידי.

הבעיה הגדולה של ארגוני מאבק, שהם מרכזים את האנרגיות שלהן בפירוק ובחיסול התנגדות. בכך הם רק מעצימות את הצד השני, ובעצם עוזרות ליריב להבנות ולהתחזק. ועוד יותר גרוע מכך, האנרגיות אינן מופנות לבניה. ואז, אם וכאשר סוף סוף אנו מנצחים במאבק, למעשה לא הכנו תשתית לבנייתה של חברה מתוקנת יותר, אלא התמחינו בהרס חברה אחרת. את מירב האנרגיה והחשיבה שלנו (אם בכלל) הפננו לריסוק ההתנגדות. ואם וכאשר מצליחה המהפכה (והיא בד"כ לא מצליחה בחברה דמוקרטית), למעשה הגופים שאנו מקימים אז, הם בדיוק אותם גופים כוחניים, המשתיקים דיון ויוצרים ואוליגרכיה. הם אינם מסוגלים להתקיים ללא אויב, שיאחד את השורות, ואז ארגונים כאלו הופכים להיות מכורים למלחמה.

לאחר ההתנסות בארגוני מאבק, הבנו כדי  כי יש צורך בשיטה אחרת. בשיטה המבוססת על בניה. שיטה שעיקרה אינו שנאה, אלא אהבה. אהבה לזולת, כבוד לזולת, חיבור לזולת. פיתוח תהליכי בניה משותפים, והגעה להסכמות משותפות. אנו מתבססים על תבונה ורגישות לאחר. אנו לומדים, איך אפשר לבנות כאלו ארגונים, שיתמקדו בצורה טובה, ומושכלת, וישמרו על רוח חברית. אנו מחפשים דרכים לגרום לפעילות להיות מהנה, ובונה ומקדמת.

אנו בהחלט בתחילת הדרך. על הקבוצות הללו, ניתן למנות את אקלי, המפלגה הישירה, מפגשים טובים ו"ואהבת". הסרטון הבא, שצולם על ידי נרי, נערך על ידי יאיר, והשתתפו בו אן, גלילה ואני, מסביר את מטרת קבוצת ואהבת, ומהיכן היא באה.

הרבה אהבה,

טל

אהרון ברק, נחשב בעיני רבים בימין, כאיש שעירער את אמון הציבור במערכת המשפט ובבג"צ בפרט. דיברו על כך שהוא נוהג ב"אקטיביזם שיפוטי", וחי במרחביה, במנותק מהעם.

המידע החלקי שהיה בידי בסוגיה זאת מנע ממני להגיע למשפט ראשוני בנושא. ההערכה של הימין את אהרון ברק נראת לי הגיונית, אך כדי לברר טוב יותר את הסוגיה נדרשת עוד הרבה עבודת מחקר.

לאחרונה אני קורא את סיפרו של אהרון ברק "שופט בחברה דמוקרטית". עוד לא התקדמתי בו רבות, אבל אני עוקב בקפידה אחר הטיעון הלוגי של אהרון ברק, בבניתו את המתודה המשפטית שלו. הוא בונה אותה בכשרון  רב, ומוליך את הקורא צעד אחר צעד, לעבר המסקנות אליהן הוא עצמו הגיע.

לפחות עד השלב בו אני נמצא (עמ' 57), נראה בברור התהליך הלוגי של אהרון, המוביל לחרות משפטית במסגרת החוק (נדמה לי שהוא עתיד להוביל למסקנה, כי במקרים מסויימים בית המשפט צריך להיות מעל המחוקק, אך עדיין לא הגעתי לשם). אהרון טוען כי החוק אינו תמיד ברור מספיק או חסר או שנחקק בתקופה קודמת והחברה השתנתה ויש לעשות התאמות לחוק. אהרון טוען כי זהו תפקידו של השופט לפרש, כאשר יש חוסר התאמה בין החוק לחיים, כל עוד השופט נשאר במסגרת החוק ופרשנותו הסבירה.

במהלך הדיון, מסביר אהרון כי הליגיטימיות של בית המשפט היא יסוד כוחו האמיתי של בית המשפט, ומתוך כך גם יסוד חשוב בדמוקרטיה. אהרון מציע לשופט להיות שרוי בתוך עמו, לחוש אותו ולדעת מה מניע אותו וכיצד הוא חושב. על השופט להיות חלק מהחברה ולפעול ולפסוק, בהתאם לערכי החברה בה הוא שופט.

עד כאן, נראה הכל סביר למדי. אלא שבעמוד 57 ב"שינויים בחקיקה ובפרשנותה", מתגלע הפער הגדול בין כוונתו המקורית של אהרון ברק ללגיטמיות ציבורית, לבין הקרע אותו הוא יצר בציבור ואובדן האמון של הציבור הימני בבג"צ.

בסעיף זה, הוא מסביר כי לעיתים חוקים מתיישנים, ויש צורך לתת להם פרשנות עדכנית, בהתאם לשינויים שנוצרו בחברה מאז חקיקת החוק. הוא מביא כדוגמא את דיני הנזיקין הישראליים שנחקקה בסוף תקופת המנדט (1947), ונקבע בה בן השאר, כי אם מעשה ניזקין גרם למותו של אדם יהיו התלויים בו זכאים לפיצוי מהמזיק. התלויים הוגדרו כ"בן-זוגו, הורו וילדו". הדיבור בן זוגו הוא תרגום מחייב לעיברית של הנוסח האנגלי מ-1846, שדיבר על "Husband, wife". החוק האנגלי התכוון רק לבני-זוג נשואים. מכאן, טוען אהרון, אין המשמעות המחייבת שזה הפרוש שצריך להניתן לו כיום. החברה הבריטית של המאה ה-19, היתה חברה שמרנית, בעוד החברה הישראלית, לטענתו של ברק (טענה מובלעת) היא חברה שעברה שינוי ליברלי מאז חקיקת החוק והיא מכירה גם בידועים בציבור, במיוחד כאשר יש לידועים צאצא מאותו הרוג.

אהרון אינו אומר זאת במפורש. מבחינתו החברה הישראלית היא חברה ליברלית יותר, שערכי הנישואים המקודשים, של הבריטים במאה ה-19, אינם מתאימים לה. אלא שאהרון ברק, חי בחברה שבה יש אוכלוסיה גדולה מאד שבה ערך חיי הנישואים הוא עדיין קדוש ומחייב. הדבר נכון הן בחברה הדתית, הן בחברה המסורתית והן בחברה המוסלמית. בחברות אלו החיים מחוץ לנישואים הם חטא. כאשר אהרון ברק נוקט כאן עמדה, ובעצם מכריז על בני-זוג, כזכאים לתגמול, כאילו היו נשואים, הוא נוקט כאן עמדה האמונה רק על פלח אחד באוכלוסיה. הפלח הליבראלי. בכך, לשיטתו הוא הוא מקעקע, וקיעקע בפועל, את הלגיטמיות של בג"צ בעיני החברה שאינה ליברלית, אשר ככה"נ מהווה ציבור דומיננטי מאד, שיש לו רוב בכנסת.

למעשה, סביר להניח שאהרון ברק לא התכוון לכך במודע. בספרו, הוא מורה לשופטים לא לנקוט בקביעת נורמות מתקדמות, אלא לשרות עם הציבור. הוא אומר במפורש שאין תפקידו של השופט להיות אקטיביסט לשינוי חברתי. ואני מאמין שאהרון ברק לא באמת התכוון לאקטיביזם שיפוטי בסוגיה הנ"ל, אלא שהוא חשב שהוא שרוי בתוך החברה ושבירת מוסד הנישואים היא ערך סביר ומקובל באותה חברה.

סביר להניח שהוא טעה בכך, כיוון שהוא אינו באמת שורה בתוך הציבור. סביר להניח שחבריו, והחברה בה הוא מסתובב, היא חברה ליבראלית יותר. הפידבקים שהוא מקבל מחבריו, הם פידבקים של אנשים מהשמאל. וזה בסדר גמור. אין לצפות משופט שילך ויסתובב בין קהלים שונים, וידאג שיהיו לו חברים בקרב החרדים, המוסלמים הדתיים-לאומיים.

למעשה שופט יחיד אינו יכול לעמוד בציפיה של אהרון להרגיש את כלל החברה. אפשר לעשות זאת, רק אם יש כמה וכמה שופטים היושבים באותו דין, וברור כי הם באים מרקעים שונים המייצגים את האוכלוסיה בצורה דמוקרטית והוגנת.

כדי לפתור את הבעיה היה ניתן לצפות כי שופט שמזהה חוק שאינו מדוייק מספיק וברור, יחזיר את ההכרעה לכנסת, שהיא הגורם המוסמך היחידי להכריע לגבי יצוג החברה (בהנחה שאנו חיים בדמוקרטיה תקינה). מצד שני ברור שאי אפשר לחזור לכנסת עם כל חוק וחוק שאינו ברור. הדבר יגרום לקריסת המערכת החקיקתית והשיפוטית.

לכאורה נראה שאין לכך פתרון, ועלינו להסתדר עם מה שיש. אלא שפתרון כזה כבר היה קיים בעולם, ואלי נשכח. ביהדות של בית שני, נמצא לכך פתרון, שמקורו ככל הנראה בשילוב בין "הזקנים שבשער" בימי בית-ראשון, ובתי המשפט היוונים של אתונה.

בכל עיר, היה נהוג בזמן בית ראשון כי בשער העיר יושבים זקנים מחכמי העיר, ושופטים בין הבאים לדין. הם היו כמה וכמה זקנים, וכך בעצם מקבלים החלטה בקבוצה, ולא על ידי יחיד (כפי שנהוג כיום בבית המשפט הישראלי). הם היו מתושבי העיר, ולכן הכירו את הקהילה היטב, ושרו עם העם,  בדוק על פי העקרון שאהרון ברק ציין בספרו.

באתונה  היה פתרון אפילו טוב יותר, לכאורה. היו בתי משפט שמנו בין 200 ל-1500 מושבעים. אזרחים פשוטים שנבחרו בהגרלה ושימושו כבוררים בדינים שהובאו לפניהם. אותם אזרחים, היו גם אלו שחוקקו את החוקים באסיפת העם, שנפגשה כמעט כל שבוע. באסיפה הכירעו כ-6000 עד 12000 איש באמפי,לגבי חוקים, שהגישה להם המועצה (שמנתה 500 איש שנבחרו בהגרלה מידי שנה).

אנשי בית שני, יצרו שילוב בין השיטות, והקימו סנהדרין שמנתה 71 חכמים, וגם סנהדריניות מקומיות שמנו 23 חכמים.

בכך, היו לאנשי בית שני, מערכת משפט מתקדמת בהרבה משלנו. וצריך לזכור כי מערכת משפט זאת, התקיימה בחברה אגררית, בה התל"ג לנפש היה נמוך בהרבה מהקיים היום, ולכן לכאורה, המדינה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק כזאת קבוצת משפט גדולות.

אינני יודע איך הצליחו אנשי בית שני להחזיק גופי משפט כאלו גדולים. באתונה המושבעים, קיבלו כחצי שכר עבודה יומי של פועל, בעבור הישיבה בבית המשפט, ואת המימון לכך הם השיגו מהעשרים (שהרגישו כבוד לשלם מיסים כבדים ביחס לרוב הציבור שלא שילם מיסים כלל).

אני מניח שהסיבה שהם הצליחו להחזיק גופי שפיטה כאלו גדולים ומשופרים, היא בגלל שהחברה היתה הרבה יותר ליואלית, כתוצאה מכך שכלאדם הרגיש שהצדק נעשה איתו, והוא זה שמחוקק את החוקים, יהיה מוכן להשקיע הרבה יותר. גם החכמים, ככל הידוע לי לא עסקו רק במשפט, אלא עסקו במלאכות. יתכן, שמכשתש כוחם במלאכת השדה, הם עברו לשבת בשער העיר ולשפוט. היה זה ניצול טוב של זקני העדה.

בכל מקרה, שווה לדעתי ללמוד מהתקופה ההיא רבות. למעשה, מהות היהדות, כפי שאנו מכירים אותה, היא המשנה והגמרא, והפרשנות, שמקורם באותם בתי משפט. יסוד היהדות היה הצדק.  צדק שנבע בדיוק מהמשיטה אותה מציע אהרון ברק, אך בהבדל אחד קטן. כדי להתגבר על בעיית הסקטוריאליות, אנשי בית שני ואתונה, מינו שופטים מקומיים רבים שדנו בכל דין, והיו תושבי המקום. והמשפט הגדול היה בסנהדרין, שמנתה 71 זקנים חכמים.

כיום אנו במשטר אוליגרכי (נבחר), וכך גם נראת שיטת השפיטה שלנו. של אוליגרכיה מנותקת המעיזה לחשוב שהיא עושה צדק, כאשר שופט אחד יושב בדין (גם 9 שופטים בדינים מיוחדים אינו דבר המתקרב ל-71 שופטים).

אני בטוח שאם אנשי בית שני היו מגיעים היום לירושיליים, הם היו מזועזעים לראות איזו מערכת משפט מקוקלת הקימו צאצאיהם. אנחנו יכולים לשנות את זה. אבל בשביל עלינו להקים דמוקרטיה ישירה, כמו באתונה, ובמידה מסויימת כמו בבית שני.

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:

המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:

אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?