ברור שבכל מערכת יש הרבה סיבות. מה שניסתי לעשות, הוא לבחון המון סיכסוכים, ולראות את המכנה המשותף להם. את המנגנונים הגדולים שמובילים לסיכסוך. הן בסכסוכים מקומיים והן בסכסוכי דת, אני מוצא תמיד את אותו מנגנון המתואר לעיל.

מלחמות דת:
יש הנחה מקובלת בציבור שמלחמות דת הן המלחמות הגדולות ביותר. זאת לדעתי אשליה, שהפיצו תועמלנים קומוניסטים ותועמלנים של הנאורות. למעשה כאשר בוחנים את ההיסטוריה מסתבר שמלחמות דת, הן זניחות לחלוטין. מלחמת העולם הראשונה והשניה, לא נסבה סביב דת, אלא סביב רעיון ההתפשטות הכלכלית-טכנולוגית של גרמניה. כך היה גם בכל המלחמות האירופאיות של המאה ה-19. ולמיטב ידעתי, רוב המלחומות האירופאיות, מאז היוונים, דרך הרומאים דרך ימי הביניים, הם מלחמות סביב שטחים בין מלכים.

מלחמות הדת המפורסמות, הן מסעי הצלב, שהיו פסיק בהיסטוריה של המלחמות, ומסעות הכיבוש של המוסלמים, שלמרות גודלם, אינם שונים בעוצמתם מהתפשטות אימפריות אחרות בהיסטוריה האנושית. הן גם לא היו האכזריות שבהן.

תרבות ומלחמה:
כדי ליצור אידאולוגיה אחידה המוציאה למלחמה יש צורך בסיפור משותף וברור. לצורך כך, צריך מערכת תקשורת הנשלטת על ידי האליטות, ואינה ניתנת לערעור. כך היה במאה ה-20 כשהטלויזיה והרדיו נשלטו בידי האליטות. כיום אנו רואים מערכת הרבה יותר מבוזרת, ולכן יותר מגוונת של סיפורים. ולכן יש פחות מקום למלחמה.
זה נראה שהאיסלאם הקיצוני מצליח לספר אחיד, ולגייס הרבה כוח. יכול להיות, אך זה נובע מהיכולת לספר סיפור מעניין-ויראלי, ששובה את לב המאמינים. סיפור שהמערב לא למד להתמודד איתו, ולפרק אותו. זאת בגלל שהמערב, הוא עדיין במקום שיטחי מאד, ואינו יודע לספר סיפורים מערביים ברורים מספיק, כדי לדבר עם האיסלאם-הקיצוני.
העידן הפוסט-מודרניסטי, מפרק את יכולת הסיפור האמיתית, ולכן יש חולשה.
כדי להתמודד עם האיסלאם, עלינו לחפש את האמת, וכדי לעשות זאת עלינו לדעת איך מחפשים את האמת. זה המסע שלי, לברר איך מוצאים אמת מוסכמת (אינטר-סובייקטיבית).

אין צורך להצטער. מי שמפיק הנאה רק מלהתווכח, בלי להשיג משהו, הוא כמו אדם שמוצא הנאה בלטחון מים.
אצפה בדריכות לראות את המודל המשופר .

לצערי, אני מסכים עם כל מה שכתבת (אני מצטער, כי אין לנו על מה להתפלמס).
במודל המשופר, אנסה לתת תשובות להשגות שהעלת.