מטריקס עונג:
האנלוגיה לסמים אינה נכונה- מטריקס עונג אינו קשור לשימוש בחומרים כימיים להפקת הנאה ואינו תלוי בהכנסה פיננסית. כל שיהיה הוא שהאנושות כולה תהיה מחוברת לאלקטרודות שיגרו באופן ישיר את העצבים ובחינם.
שים לב אגב לאקסיומה שלך: "אם אנו רוצים לתפקד"- המרדף אחר אושר, אם הוא באמת הדבר המניע את האנושות, אינו מרדף אחר תפקוד. אתה מניח, מסיבות שאינן בהכרח לוגיות בכללותן, שיש לקשור בין חזון אושר לתפקוד בעולם הממשי. אך ההדוניזם מציע משהו אחר- הוא אינו מעוניין באושר מתוך עשייה, הוא רוצה לחבר את כולנו לאקלטרודות ולהרקיב עם חיוך על הפנים.

כיצד אם כן נשיב לשליח ההדוניסטי כשיעמוד על בימת החברה ויציע לכולם אושר בחינם ולנצח?

עד אז, יש לנו רק את ההיסטוריה שתשפוט.

מטריקס עונג:
אין בכך שום דבר שלילי. זה מה שבני אדם מחפשים, ואם תעניק להם את זה, הם יהנו מאד. המשמעות היא שהם יפסיקו לפעול, ולתפקד. האושר, הוא הכוח המניח הגדול ביותר שלנו. אם המכונות ילמדו להתשלט על המרכזים הללו, האנושות תפסיק להתקיים, והמכונות יוכלו להפיק חשמל (כמובן שזאת שטות… איננו יכולים לייצר אנרגיה יש מאיין). למעשה אם נספק את העונג, הכל יקרוס.

קח לדוגמא סמים. הם בדיוק עושים את זה. הבעיה היא שככל שהם מתחברים לסמים, הנאות החיים הרגילים נחלשות, והם מפסיקים לתפקד. הם מפסיקים להתפרנס ממקצועות סבירים, ומתחילים בגנבה ובזנות. לבסוף הם הופכים לעניים מרודים, ומתים ממנת יתר או ממחלות.

לכן העונג צריך לבוא מהחיים עצמם, אם אנו רוצים לתפקד.

לא שכחתי את מכתבך. הדיון בינינו דורש עיון וחשיבה, יותר מהרגיל (וטוב שכך ).
הייתי די עמוס השבוע. אשתדל לענות בתחילת שבוע הבא.

אין שום בעיה, מצפה להשתתף בניסויים האלה כשיתחילו (אני באמת צריך לשלוח מייל בקשה בנושא).

פילוסוף:
ההערה האחרונה היא נכונה אם אנו מניחים שפילוסוף, כתנאי סף, חייב שרעיונותיו ימשיכו הלאה ויהיו ידועים; הדבר בעצם שולל את היותו של איזה הוגה שנגלה בהיסטוריה האנושית כ"פילוסוף", גם אם הוא הגה על הקיום ברמה שלא נראתה כמותה, רק משום שנעלם בין דפי ההיסטוריה. שנינו, אני חושב, לא רואים באפשרות כזו משהו טוב.

ניטשה:
גם חשיבה היא עניין אישי וגם רעיונות התנגשו בכדי יצירת אלימות כמו הקומוניזם והקפיטליזם לאורך המאה ה-20 (ויש גם קבוצות אידיאולוגיות אלימות וכו').
רגש הוא בסופו של דבר האסואציה שמקשר המוח שלנו עם גירוי חיצוני והאסואציה, כמו תהליך חשיבה לוגי, יכולה בהחלט להיות חלק מהציבור הרחב: אם אראה לקבוצת דתיים אדם בן 95 שקם ב5:30 לתפילת שחרית בתפילין וטלית הם יחושו ברובם כבוד והשראה; אראה את אותו דבר לאתיאסטים וחלקם יחוש לעג קל בנוגע לזקן שקם ב5:30 בשביל ללבוש בגדים מיוחדים ולדבר עם "החבר הדמיוני" שלו.
משום שמדובר בהליך שאינו שונה מחשיבה (כשאני שואל "1+3" הלוגיקה המתמטית מחייבת אותך להגיד "4" ולא "טווס") ניתן לבצע בו מניפולציות וזה מה שעשה ניטשה- התעלות מעבר לשרשרת הטיעונים הלוגית אל עבר הבסיס הרגשי והאי-רציונאלי שבסופו של דבר אחראי לרוב העקרונות שלנו.

הביקורת הניטשאנית מובהרת יותר אם אעמיד אל מול חזון האושר שלך, שקרוב לוודאי כולל הגשמה עצמית ולכן גם סבל לא קטן (כי בשביל לעשות משהו יש גם לסבול את התהליך), את החזון ההדוניסטי: אלקטרודה תהיה מחוברת למוחנו והיא תגרה את אזור העונג במוח שלנו; הדבר מקביל להכנסת בני האדם למעין "מטריקס" בו כולם מאושרים ושמחים גם אם אף לא אחד עושה משהו.
עכשיו אמור לי, בעזרת הלוגיקה, מדוע הרדיפה אחר רידוד כל הציווליזציה האנושית לעכברים שמענגים את עצמם בעזרת חשמל היא משהו שלילי? או משהו שאין לשאוף עליו? איננו יכולים להשיב. הסיבה שאנו בוחרים לפעול ולעשות, להשיג אושר על ידי מאמץ וכיבוש אתגרים במקום לשבת בפינה ולדגדג לעצמנו את מרכזי העונג היא מהבסיס הרגשי והאי-רציונאלי שלנו.

אקלי: עדיין בעבודה לקראת ניסיויים ראשונים. נצטרך בינתיים להסתדר עם מה שיש

פילוסוף: הבנתי. נוטה להסכים. בכל מקרה, משנתו לא תשרוד ולא תעבור לאחרים, אם לא יהיו לה ממשיכים.

פילוסופיה ופוליטיקה: מוסכם.

ניטשה:
רגש הוא דבר אישי. רציונל, היא דרך לשתף מחשבות, ולמצוא דרכי פעולה משותפות.כיוון שהרגש הוא אישי, אין לו אלא להתנגש עם רגשות אחרים, לא לעבור תיאום, וסופו להביא לאלימות. וזה אכן מה שיצר לבסוף ניטשה, גם אם לא התכוון.
אני אישית, מוצא את האפשרות לקיום בשלום עם אחרים, כאשר נילמד להכפיף את הרגש שלנו לרציונל.

אגב, גם מודל הידיעה שלי מתבסס על חוסר יכולת לדעת את האמת: אני מתחיל לכתוב אותו, ותוכל לראות את הבסיס כאן: http://www.ekkli.com/theory/building-knowldge-from-within-the-phenomemological-cage

ז'בו:
הרויזיוניזים היא תנועה עולמית. נראה שז'בו הושפע מהם. הם למעשה סוציאל-לאומיים. כל התיאורים שתיארת עד כה של ז'בו, אכן מתאימים להגדרה זאת.

אגב גם מפלגת העבודה היתה סוציאל-לאומית. אך היא שמה דגש קודם על הפועלים והעבודה, ורק אח"כ על הלאומיות. זה עניין של דגשים.

לוגיקה:
הלוגיקה נועדה לשלוט על הרגש. אבל הרגש קיים, ובלעדו אי אפשר, ולא כדאי.

מוח, רגשות ורציונאליות:
אין לי ספק שלרגשות תפקיד נכבד בתפיסת העולם שלנו. השאלה היא איך לאפשר אושר? להערכתי בלי שימוש בחשיבה הגיוית, אין דרך להגעי לאושר. בלא חשיבה הגיונית, אנו עבדים לתאוותינו הבסיסיות ביותר. את אלה תמצא בקרה המכורים הכבדים לסמים. שם התאוות שולטות בהגיון, והם אינם יכולים לצאת ממסלול היסורים שאליו נכנסו.

הדיון מתפרק לו לתת דיונים קטנים. אקלי לא אמור להתחיל לעבוד כבר?

פילוסוף:
הכוונה באופן מודע היא שהפילוסוף מודע להיותו הוגה- הוא מבין את האקסיומות שלו (גם אם לא את כולן), מבצע היקשים מתאימים ומנסה להעניק למאגר החכמה האנושי מבנים ונקודות מבט שתוכננו כך שלא יכילו סתירות פנימיות. אין בין העניין הזה ובין שרידות המשנה הפילוסופית שלו אף קשר- האם להיות פילוסוף הוא עדות לפופלאריות או להסכמה? זו עמדה מסוכנת שמציגה את התפיסה הישנה ש"אם רעיון הוא עתיק ופופלארי הרי שהוא בהכרח נכון".

פילוסופיה ופוליטיקה:
אולי ביקורתי לא הייתה ברורה או שלא הבנתי את דברייך- מחיתי בנושא הקשר פוליטיקה-פילוסופיה כקשר בו האחרונה ממציאה צידוקים בשביל הראשונה. אין שום רע או גנאי בפילוסוף שהוגה במדיניות וניהול המדינה ומשקיע מזמנו בשביל לפתור את בעיות האומה והאנושות; להפך- אני הראשון לשבח. הפילוסוף שאני כן רואה לגנאי הוא זה שמשרת משנה פוליטית כלשהי ומנסה במרץ להצדיק התנהלות איש כזה או אחר על ידי ייצור בהזמנה של רעיונות ושיטות.

לעניין ניטשה:
אלוהים מת, בעיניי ניטשה, משום שלא שיחק עוד תפקיד בחברה האירופאית של המאה ה-19. זהו אבחון סוציולוגי, לא תיאולוגי.
לעניין הדמגוגיה: משום שאינו מביא נימוקים סדורים וברורים תוך הצגת שיטת הקשה כמעט מתמטית הוא מעל! רוב הדיון שלנו כאן נסוב בדיוק סביב הנקודה שהרעיון המדעי התמים שטיעונים רציונאלים יכולים לשכנע בני אדם הוא טעות.
ניטשה מיישם זאת באופן יוצא מגדר הרגיל- הוא פונה מעבר להבאת טיעונים ונימוקין ומנסה להעלות מחשבות ורגשות בתוך האדם בשביל לבצע בו מטמורפוזה רגשית; הנני יכול להעיד שמאז "אנושי, אנושי מדי" הפילוסוף הזה מעלה בי הלכי רוח שנובעים מרגשות ושינויים בבסיס האי-רציונאלי שלי.

הוגים ימניים:
ז'בוטינסקי היווה חלק מן הימין- הוא מאמין בהקמת אומה יהודית, בהדר צבאי-תרבותי יהודי תוך קנאות (שבימינו הייתה זוכה לתיוג כ"קיצוניות משיחית") לארץ ישראל, עם ישראל ושפת ישראל. הוא היה מתנגד חריף של הקומוניזם והסוציאליזם והרוויזיוניסטים הציונים שלו יצאו מהתנועה הציונית, לא הקומוניסטית (אלא אם אינני מכיר את העניין הזה- אשמח אם תוכל להפנות אותי למקורות בנושא).
לכן אני מתנגד ל"ימין", "שמאל" ושאר תיוגים מאובנים מפני שההיסטוריה האנושית הוכיחה לנו שיש ליצור קטגוריות מדוייקות יותר: אינני צריך להיות שמרן בשביל להיות ימני-מדיני או מהפכן בשביל להיות שמאל-כלכלי.

לוגיקה:
אם המודל שלך נבנה בעזרת לוגיקה, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לנסות ולבטל אותה. אינני באופן אישי מתנגד לשימוש בה, רק מתנגד להפיכתה ל"שליטה היחידה" במרחב האנושי.

מאסלו:
תודה על התיקון, אדאג לקרוא את המאמר ולתקן את המעוות .

מוח, רגשות ורציונאליות:
אתה נכנס לשאלת "הביצה והתרנגולת"- מה קדם למה: השליטה הרציונאלית ברגשות או רגשות שהובילו לשליטה רציונאלית? ושוב, בבסיסה הלוגיקה שלנו היא תמיד לוגיקה של "איך". בשביל "למה" יש ליצור אקסיומות ואלה, כידוע, מצריכות בסיס שחלקו שקוע עמוק עמוק באזורים האי-רציונאלים שלנו. חשוב על זה כך: האם אדם באושר תמידי ואדם בצער תמידי יהגו אותו דבר?

פילוסוף:
אכן יש כאן תהליך מחשבתי כל שהוא (אין לי מושג מה זה תהליך מודע). אם התוצרים של ההליך הזה יהיו טובים, סביר להניח שיהיו אחרים שיקשיבו לו ויעבירו את המסר. אבל אני מניח שבהיסטוריה היו רבים וטובים שהעלו רעיונות טובים, אך איש לא שמע עליהם. כדי שידע פילוסופי ישרוד, חייבת להתקיים קהילה. אחרת איך הידע יגיע אלינו?

פילוסופיה ופוליטיקה:
אני מניח שפילוסופים הם קודם כל אנשים סקרנים, והם פועלים מתוך עניין. אך רבים מהם עסקו גם בפוליטיקה או בפיתוח תורה פוליטית. סביר להניח שבעיות פוליטיות העסיקו אותם, אחרת לא היו מעוניינים בחלקים הללו. אני גם מניח שמרגע שמצאו פתרון, הם רצו שאחרים יאצמו אותו.

פילוסוף רציונלי ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי:
אצל פילוסוף רציונלי ינתן למצוא חוט לוגי קוהרנטי. דבר מוביל לדבר. כך היו דסקארט, בייקון, יום, קאנט, מיל, מאך ועוד.
אצל פילוסוף אקסיטנציאליסטי, אין חוט לוגי קוהרנטי. לדוגמא ניטשה (לפחות בספרים שקראתי: מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר, וכה אמר זרתוסטרא), אינו מספק הסבר קוהרנטי לוגי. הוא אינו מסביר מדוע אלוהים מת, או מדוע לפעול עם חברים, ולא עם קהל (מעבר לניסוי אימפרי אחד). הוא אינו מסביר מדוע יש לבוא לאישה עם מקל? הוא אומר שכך זה, ובזה נגמר הטיעון שלו. הוא דמגוג במידה רבה.
הרב קוק הוא יותר אקסיטנציאליסט מאשר, לוגי. יש לו משנה שכאשר מפרקים אותה, היא די סדורה וברורה. אך קשה למצוא את הנחות היסוד, ובמהלך הספרים שלו הוא אינו בונה שיטה ברורה בצורה סדורה.

הוגים ימניים:
אם תראה את הפוסט על הרב קוק, תראה שהוא היה איש קודש-לאומי-ליבראל. בשנים החלקים הראשונים הוא ימני. בחלק האחרון הוא מרכז. הוא גם מגיע עד אנרכיה, אך זאת אנרכיה הנובעת מוסר גבוה. קשה להגדיר אותו במדיוק. לדעתי.

לגבי ז'בוטינסקי: הסיבה שמיקמו אותו בימין, היא מסיבות פוליטיות. הוא היה רביזיוניסט. כלומר שייך לזרם שפרש מהקומוניסטים, בגלל שאנשי הזרם האמינו שיש ערך ללאום. ביסודם היו הרביזיוניסטים, סוציאליסטים. הסיבה שסימנו את הרביזיוניסטים כימין, היא מטעמים פולטיים דמגוגיים. הרביזיוניסטים היו מה שאנו נקרא כיום שמאל-לאומי.

תורת הידיעה של הוסרל ופופר:
הוסרל ופופר הבינו שאין לנו גישה ל"דבר כלשעצמו" וגם לא תהיה לנו גישה. ולכן שניהם הסתמכו על התופעות. פופר אמר כי מן התופעות ניתן רק לבצע השערה והפרכה, ולהצמיח תיאוריות שעמדו במבחן ההפרכה. הוסרל, לא המשיך הרבה מעבר לתופעות. הוא ניסה למצוא דרך לצאת מהתופעות, אך לדעתי הוא נכשל.

ניטשה:
מה זה אומר שהוא מעל?

לגבי חוסר תקפות הלוגיקה, גם אני מסכים כשיהיה המודל בנוי בצורה סדורה, אראה לך כיצד ניתן לבנות עולם סדור ללא לוגיקה תקפה. לגבי קריאה במדע העליז, אנסה… (אתה יודע, עומס אין-סופי של ספרים ומאמרים).

לגבי מאסלו:
זה לא מה שהבחור אמר. זה מה שאנשים אמרו שהוא אמר. ממליץ לך לקרוא את המאמר המקורי שלו A theory of human motivation – ניתן למצוא בקלות באינטרנט. הוא אמר שבדרך כלל יש הגשמה של צורך אחד והתפתחו האחר במדרגות. כלומר, נניח שהצרכים הפיזקלים שלי מולאו ב-80%, אז יש לי צרכים ב-60% לגבי בטחון, ו-40% לאהבה, ורק 20% לכבוד. אך זה לא המצב תמיד. לפעמים אדם גדל בשפע בכל הרמות, ואז כשמגיע מחסור, הוא אינו צריך לספק את הצרכים. הוא מרגיש מספיק חסון להמשיך לממש את עצמו, למרות סכנה ורעב.

האיזון בין הרצינוליות מתבצע בין המערכות הקמאיות של המוח, לבין הפרפרוטנטל-קורטקס. החלק החושב וההגיוני הוא הפרפרונטל קורטקס, והחלק האמוציונלי, התאוותני הוא המערכת הלימבית. אצל אדם מווסת, הפרפרונטל קורטקס מווסת היטב את המערכת הלימבית. וכך הוא לו נותן לרגשות לשלוט בו ולנווט אותו, אלא להפך. הוא מאפשר להגיון להשתמש בתבונה ברגשות (הוא לא מבטל אותן, אלא רק משתמש בהן נכון). אדם בשליטה, ומודעות לרגשיותיו, הוא האדם שאותו אנו מחפשים ליצור. הוא האדם שיודע לנווט את עצמו בבטחה יחסית לאושר.

כמאמן לאכות חיים, אני מעלה את היצרים, ואת ההרגלים הישנים למודעות, ומפתח יחד עם המאומנים שימוש נבון יותר ברגש. שימוש ישאפשר לאדם להשיג השגים טובים בהרבה.

בהחלט נהנים . ולענייננו-

פילוסוף:
"אבל לא כל אוטודידקט הופך לפילוסוף. לשם כך, עליו לפתח תיאוריות שיהיו מקובלות על אינטלקטואלים אחרים"- מקובלות? לדעתי פילוסוף הוא קודם כל אדם שמפתח תיאוריות בהתאם להליך מחשבה מודע: הוא בוחן את המציאות, הוא בוחן את תוכנו ומערבב את הדברים ביחד בשביל ליצור (או לכל הפחות לנסות ליצור) משהו הרמוני הנוגע לחיים עצמם. פילוסוף הוא "אוהב חוכמה" ולכן אולי זה שמוסיף חוכמה למאגר האנושי הוא זה שראוי להיקרא "פילוסוף".

פילוסופיה ופוליטיקה:
אינני מתכחש להשפעות הפילוסופיה על החיים- רעיונות היו ותמיד יהיו התרופות החזקות ביותר והנשקים ההרסניים ביותר בארסנל האנושי. מה שצורם לי הוא המחשבה שלוק למשל הגה את תורת הצדק שלו בשביל הפוליטיקה והרי לשנינו ברור שהוא עשה זאת בשביל ליצור תיאוריה של צדק. הדבר תקף גם לכל פילוסוף משפיע אחר: הם יוצרים רעיונות, שיטות, מערכות ועקרונות מהם הפוליטיקה יכולה לשאוב, אך כפי שהפילוסופיה לא הייתה שפחת התיאולוגיה, כך אין לטעות ולחשוב שהיא שפחת הפוליטיקה.
אגב, שאלתי עדיין נותרה ללא תשובה: מה הם ההבדלים לדעתך בין "הוגה רציונאלי" ל"הוגה אקסטיניאליסטי"- ממה שאני יודע הראשון הוא תואר, השני זרם.

לעניין ההוגים הימניים:
היותו של הרב קוק זצ"ל ליבראל-אנרכיסטי, מהפכן מחשבתי, אינה מונעת ממנו להיות הוגה ימני; לחשוב כך הוא ליפול לתעמולה השמאלית וכדוגמה אתן לך את אבי הימין החילוני- זאב ז'בוטינסקי: הוא תמך בזכויות חברתיות לכל אדם (חמשת ה"ממים": מלבוש, מרפא, מחסה, מחנך ומזון), האמין במקומו החשוב של הפרט בחברה, היה תומך נלהב של שיוויון בין בני אדם ("אמת: הנני 'מטורף' לגבי מושג השוויון. אני שונא… כל מושג הרומז להבדלת-ערך בין אדם לחברו") ובאופן כללי היה מה שיוגדר בימינו כליבראל עם נטייה אנרכיסטית. ובכל זאת- הוא היה הוגה ימני.
כך גם כשבחנו את עניין "ימין" ו"שמאל" ביטאנו את הדעה שאלה מושגים ישנים, לא רלוונטים שאין לנסות אפילו ל"עמוד על משמעותם" אלא לזורקם. ראה למשל איך הגדרתך לשמאל נופלת בפח: שמאל מעדיף שלום? בריה"מ הייתה מדינה פציפיסטית? או השלטון בסין? מה עם המהפכה של פול פוט בקמבודיה? תהיו זו טעות לנסות ולשחזר את המושגים הכוללנים והמעורפלים האלה.

מה שמעלה נקודה בנוגע לתגובתו של עומר: הוא מזכיר קטע מ"המדע העליז" שכותרתו "צלו של בודהה" ובו ניטשה מדבר על כך שעם מות האלוהים נפרשים עכשיו מאות צללים, הם האידיאולוגיות השונות של המאה ה-19, אותן מציגים להמון ומבטיחים להם הכול בשביל שיקבלו על עצמם "עול תורה ומצוות" והדבר הוא שמבדיל בין אידיאולוגיה לאידיאות: אידיאות הן עקרונות לא ממומשים. אידיאולוגיה באה ליישם אותם וכל אידיאולוגיה באה להנחיל תפיסת עולם מסויימת, נקודת מבט אחת שנועדה לנצח את האחרות; משום כך ממליץ לנו ניטשה לנהוג כלפיהן לפי הכלל "כבדהו וחשדהו", אחד הלקחים החשובים ביותר שניתן ללמוד מן המאה שעברה עם האידיאולוגיות הרצחניות שלה.

לעניין ניטשה:
מה כוונתך ב"למה שהורסל, קאנט או פופר עשו"? האם הכוונה למתודה מוגדרת, לניסיון לתפוס את האמת בעזרת היקשים לוגים ומילים? אם כן, ניטשה בהחלט לא היה כזה- הוא היה מעל.
מה שניטשה מציג בפני הקורא הוא מאות ניסויי מחשבה, מאות הבחנות, ניתוחים ואמרות שהקורא נאלץ לברור וללקט בשביל לעקוב אחרי ניטשה לתוך האמת. לדוגמה-המדע העליז: הוא משקיע שם פרק שלם רק בשביל להגות בנקודה שכל הלוגיקה שלנו בטעות יסודה, שכל מה שאנו מגדירים כ"הגיוני" הוא לא יותר מצירוף מקרים. תרצה לדמיין את פופר או קאנט חושבים על זה? הם עבדים נרצעים ללוגיקה, בלי שאלות; ניטשה נותן לקורא להביט מבעד ללוגיקה- לנפשו של ההוגה, לסיבות פסיכולוגיות ואי-רציונאליות להגות, לשיטה מוסרית ולמחשבות.
אני ממליץ בחום לא להסתפק רק בקריאה בוויקי ולנסות לאתר עותק של "המדע העליז"; אני בעצמי כרגע מחפש לרכוש אחד, אך קרוב לוודאי שניתן למצוא עותק בספרייה ציבורית. אם מבטך הוא מבט פילוסופי, כלומר מבט אוהב חוכמה, חובה לשזוף עינייך בדרך החקירה הניטשאנית.

אושר:
על פירמידת הצרכים של מאסלו יש לי ביקורת לא קטנה שנובעת בעיקר מ"המבנה ההירככי" הדמיוני שלה- מאסלו קובע שאדם חייב לספק צורך אחד בשביל לעבור לאחר. תמוהה שהוא קובע זאת- פסיכולוג יהודי- כשבמשך 2,000 שנה העם היהודי התקיים בפחד מתמיד ולא הפסיק את חייו הרוחניים. ולא רק הוא- כמה סיפורי גדלות נפש יש לנו מהשואה, שירים וסיפורים שמהווים מימוש עצמי במהלך הזוועות? רבים.
אולם אשוב לנקודה שעל הפרק: "פרמידת הצרכים מתבססת על יצרים… אין כאן שום דבר א-רציונאלי"- להפך: העובדה שהיא מתבססת על יצרים הוא הא-רציונאלי! רציונאליות מחייבת אובייקטיביות, אובייקטיביות מחייבת אותנו לסרס את היצרים, הסירוס הזה אומר בפשטות שלרדוף אחר אושר הוא לבצע מעשה אי-רציונאלי; וכיצד ניתן להצדיק זאת? מה הנימוק שיהיה לך למרדף אחר האושר? שהמוח שלנו משחרר הורמונים שגורמים לתחושה נעימה? אז אתה מניח שתחושה נעימה היא דבר שיש לרדוף אחריו ושוב אנו יורדים עמוק יותר ויותר בהנחות עד שעלינו להכיר בעובדה פשוטה: להיות אדם עושה, הוא להיות סובייקט; להיות סובייקט הוא לתת לאי-רציונאליות לצאת ולשבור את המערכות הרציונאליות לתוך העולם שלנו.

מה רע באידאולוגיות? הרי אידאות הן המיצוי של דרך מסוימת בה אנו מתכוונים לפתור את הקונפליקט שבין השפעת החברה לחופש הפרט, בדרך לאושרו של האדם. כל אידאה מציעה פתרון אחר. מה רע בפתרונות? או שמא עלינו לצוף בשדות ניהליסטיים אין-סופיים?

שלום ניצן,

תרבות הדיון:
ראשית, תודה
הרי מטרת הדיון היא לחקור את האמת. לא להתנגח, או לחפש להפיל איש את רעהו. וזה מה שאנו עושים כאן. אנו דנים לגופו של עניין. משתדלים לעקוב אחר הנושאים (ראה את הכותרות לכל נושא). ולבסוף מודים, כאשר אנו מסיכימים או רואים כי השני צדק מאיתנו. זאת לדעתי הדרך לחפש את האמת, על יד חקירה פרספקטיביסטית (שיש המייחסים אותה לניטשה, ואני מייחס אותה להוסרל ולפופר). וכן, מכל דיון כזה, שבאמצעותו אנוחושפים עוד רבדים באמת, אנו נהנהים מאד מהאמת, ומחברתו של בן שיחנו.

אני משוכנע כי ניתן להשיג זאת כמעט עם כל אדם ברחבי הרשת רק צריך להקפיד על הכללים.

פילוסוף:
אדם החוקר באופן מודע? והאם לא רבים הם כאלו? האם החשיבה המודעת היא נכס הקיים רק אצל מתי מעט? אני חושב שאתה מנסה לגשר בין אוטודידקט לפילוסוף. אתה ואני אוטודידקטיים. אנו עוסקים יותר בהתבוננות עצמאית, מאשר ברכישת חוכמה מפי חכמים אחרים (אם כי אנו בהחלט גם משתמשים בחוכמת אחרים). אני חושב שכל הפילוסופים הגדולים היו אוטודידקטיים. אחרת כיצד היו יכולים לייצר רעיונות חדשים ומקוריים. אבל לא כל אוטודידקט הופך לפילוסוף. לשם כך, עליו לפתח תיאוריות שיהיו מקובלים על אינטלקטואלים אחרים. אינטלקטואלים שיקחו את המישנה החדשה שלו, ויפיצו אותה הלאה, תוך שהם מעבדים אותה עיבוד חופשי ואישי בסוף פילוסוף נבחן ביכולת שלו להפיץ את משנתו הלאה… אנו הרי שמענו רק על אותם אוטודידקטטים, שרבים אחרים ציטטו ודיבריהם הגיעו עד עדיינו. אגב, למעט מתמטיקאים, נדמה לי שרוב הפילוסופים עשו את שמם, בגיל מבוגר, שכן ההגות הפילסופית דורשת זמן הבשלה מרובה. ובמיוחד נכון הדבר כיום, כאשר יש כל כך הרבה ידע לרכוש.

מודיפקציה:
נראה שאנו מסכימים. זהו טבע הדברים, אם נרצה ואם לא נרצה

פילוסופיה ופוליטיקה:
לוק – רעיונותיו שירתו הן את המהפכה הבריטית (קרומוול ושת') הצרפתית, והאמריקאית. רעיונותיו על צדק וממשל היוו את הבסיס להתגבשות שלושת המהפכות הללו.
רוסו – בעיקר המהפכה הצרפתית. הוא היווה בסיס לתורה המגבשת את המהפכה הצרפתית. גם כיום כתבוי יכולים להוות בסיס למהפכה דמוקרטית (הוא אחד ההוגים שלדבריו יש קשר עז לדמוקרטיה ישירה).
מיל – הבסיס לשינויים בזכויות ההצבעה במהלך המאה ה-19 בבריטניה.
אומרים שגם למשנה של קאנט יש השפעה על ההגות המדינית, אך אינני מכיר את רעיונותיו בתחום הממשל.

שלושת הפילוסופים הללו, פיתחו את רעיונותיהם לדעתי, כדי לשנות את העולם, לא רק כדי להגג בינם לבין עצמם. ובכך הם הוריהם של מהפכות פוליטוית.

יש גם כמובן פילוספים שהגותם אינה עוסקת בפוליטיקה באופן ישיר, אך גם לשם מגיעות תורתם:
כך למשך הוסרל, שהפך כנראה נגד רצונו, לאבי הפוסט-מודרניזם. פופר, מדובריה החשובים של הרציונליזם במאה ה-20. ניטשה, שנגד רצונו שימש אב לנאציזם ועוד….

הוגים ימניים:
הרב קוק:
ארץ ישראל, היא רק מקצת משנתו. הספרים שרובנו קוראים, הם אסופה של חלקי מכתבים שאספו תלמידיו. תלמידים שלהבנתי, לא היו יכולים להבין מעט מתורתו הגדולה של רבם. אם תקרא את כל כתביו, המופיעים ב"שמונה קבצים", תראה שהרבה קוק היה ליברל-אנרכיסט (אני מקווה להציג ציטטא בקרוב). ארץ ישראל היא רק תת-סעיף בכל המשנה הגדולה שלו.

אגב, כדי לענות על שאלתך, עלינו לשאול שוב, מהו ימין ומהו שמאל (שאלה שעדיין לא הבהרנו אותה כל צרכה).
אני חושב שההגדרה הבאה של ימין תהיה:
-שמרנים, לאומיים, רואים בכוח פתרון עדיף
שמאל:
-ליבראלים, קוסומפולטיים, רואים בשלום פתרון עדיף.

הרב קוק, נופל לדעתי יותר בכיוון השמאלי של המפה. הוא אומנם רואה בעם היהודי ובארץ ישראל, כבסיס לצמיחת הגאולה, אך הגאולה נועדה לכלל האומות. הוא הדבר ההפוך לחילוטין משמרני. הוא רב רדיקלי ביותר, שראה בחילונות בסיס הכרחי בגאולה. והוא כמובן העדיף את השלום על הכוח.

ניטשה:
אכן ניטשה כופר במוסר הנוצרי. הוא אולי יוצר תשתית מסויימת לחקר האמת. אך לא ראיתי שום דבר הקרוב למה שהוסרל, קאנט או פופר עשו. לגבי המדע העליז, ממה שקראתי עליו בויקיפדיה, גם שם לא ניראה שיש איז מהלך ססיטמתי לחקר האמת. האם תוכל להסביר לי את מהלך חיפוש האמת אצל ניטשה?

טוב ורע (אושר):
אני מגדיר אושר בצורה מאד רציונלית: פרמידת הצרכים של מאסלו. ככל שאדם ימלא יותר את צרכיו, על פי פרמידת הצרכים של מאסלו, כך הוא יהיה יותר מאושר. ואני רואה זאת בצורה אימפרית כמעט מידי יום, כאשר אני מאמן אנשים לאיכות חיים (קרי, לאושר). פרמידת הצרכים מתבססת על יצרים שכיום ניתן למצוא את מקורם במוח, בצורה ניורונאלית. אין כאן שום דבר א-רציונלי.

חינוך לדמוקרטיה מלמטה או מלמעלה?
גם וגם, כמובן
לגבי בן גוריון. יצא לי לקרוא את "זכרונות שלו". 2/3 מהחלק הראשון, "דברים כהוויתם", "משנתו של בן-גוריון". בד"כ אני מושפע מאנשים חכמים שאני קורא, ולכן יכול להיות שמילותיו, השתקפו במילותיי.