הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.
בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.
אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:
יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית
פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית
כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.
לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.
הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.
להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:
סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות – באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.
הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.
טווית קשרים בין אישיים– לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.
לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).
בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.
לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית
היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות
המדיניות. עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.
את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.
דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים
את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) 
ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.
המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):
אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).
לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.
השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת
לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.
לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.
גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.
הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.
רעיונות?
קריאה נוספת:
לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire
קפיטליזם – http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism
יונתן ק.
אושר:
כתבת: "ההגדרה שלך יכולה להוביל לטענה "מישהו יודע יותר טוב ממני מה עושה אותי מאושר". משם ממשיכים ל"מישהו שיודע יכול לקבל החלטות מושכלות יותר ממני, ועדיין למקסם לי את האושר". נקודת כשל פוטנציאלית."
בפועל זה אכן מה שקורה. תחומי מחקר שלמים בפסיכולוגיה עוסקים במטוביציה של אדם ושל אושרו. הפרסומאים על ידי הבנת צרכיו של אדם לעומק, יוצרים עבורו עולם אשלייתי שמוביל את האדם אל מסלול של אושר-סרק. האדם חושב שבכך שהוא יקנה מוצר מסויים, הוא יהיה מאושר יותר, אך זה כמובן שקר, וכך הוא הופך להיות אומלל יותר. כל החברה הצרכנית מסתובבת סביב מניפלציות באושר.
רציונליות:
כתבת: "רציונליות אנושות: כשל ראשון: מידע על האדם חסר משמעות. אם האדם הוא לא רצינאלי, כלומר השכל לא מנחה את פעולתיו, הרי שהוא מונחה על ידי אינסטינקים. מכאן שעולמו הסובייקטיבי זניח מול החוקים האוביקטיביים המנחים אותו. ומכאן לכשל שתיארתי ב"אושר"."
זה בדיוק הדרך שבה מבצעים מניפולציה על האדם. מומחי הפרסום יודעים איך לפרוט על הנימים הלא-רציונלים של האדם ולהניע אותו לבחור בחריה של הרציונל שלו החליט עליה. זה מה שהופך אותנו אכן לאוטומטים של קנייה.
לגבי ערך לא שווה של אותו מוצר. ברור. לא נראה לי שיש בינינו מחלוקת.
מרק:
מוסר הוא דבר סובייקטיבי. מה שמוסרי לאדם אחד, לא מוסרי לאדם אחר. אין לך זכות לכפות את המוסר שלך עליי, כשם שלי אין זכות לכפות את המוסר שלי עליך. אתה יכול לנסות להשפיע או לשכנע, אבל ברגע שעברת לפסים אלימים (פגיעה פיזית/פגיעה ברכוש) אל תתפלא כשאנשים מגנים על עצמם.
כל ארגון מבחינתי הוא קביל, בין אם זה תאגיד, ארגון עובדים, ממשלה או קומונה, כל עוד הוא לא כופה את עצמו על אחרים. מיקרוסופט לא מכריחה אותי באמצעים אלימים לקנות שירותים שלה. מדינת ישראל לעומת זאת כן.
הדוגמאות שלך על מיקרוסופט ותעשיות הרכב מופרכות לחלוטין. מיקרוסופט נהנית מהגנה חוקית אדירה בזכות חוקי פטנטים. (ובלאוו הכי הם כבר מזמן לא מונופול רלוונטי, לראיה, מחשב האפל שמריץ ספארי ממנו אני כותב לך את התגובה הזו, ומחשב הלינוקס שמריץ פיירפוקס שממנו כתבתי לך את ההודעה הקודמת).
לגבי מחירי הרכב, פעם אחרונה שבדקתי, החלק הארי של עלות החזקת רכב היא מס קניה לממשלת ישראל, מס דלק, לממשלת ישראל, מחירי דלק גבוהים (הודות למונופול שיש לבז"ן על יבוא וזיקוק דלק), אגרות, רשיונות, ביטוחי *חובה*(באחת מחברות הביטוח המאושרות בלבד), ועבור העירוניים שבינינו – דוחות חניה.
הדוגמה שלך לגבי קניית קרקעות מופרכת גם. יש רק סוג תאגיד אחד, בכל העולם, שמרשה לעצמו להציב שומרים חמושים כדי להסתובב ולקחת בכוח קרקעות מבני אדם, להכריז על קרקעות שלא בשימוש כ"שלו", והפעלת אלימות נגד כל מי שמנסה להשתמש בקרקעות האלה.
לתאגיד הזה קוראים "מדינה", והסיבה שהוא יכול להרשות לעצמו להחזיק שטחים כל כך גדולים היא שאת מקור המימון שלו הוא לא מוצא בשוק החופשי או במסחר, אלא בהפעלת אלימות על אזרחים.
נוחי דנקנר, ללא היכולת להפעיל אלימות, לא יחפש להשתלט סתם כך על קרקעות, ולשלם עלויות אדירות על החזקה ושמירה שלהם. יש השקעות הרבה יותר מניבות ורווחיות – בזמן שעל קרקעות הוא חד משמעית יפסיד. הסיבה שלא תראה בשוק החופשי אנשים שמתנהגים כמו שציינת, היא פשוטה מאוד – הם יפסידו את הונם מהר מאוד.
ציינת שלדעתך בתי משפט יכולים להיות מושחתים. אתה צודק. זוהי המציאות בכל שיטה שלטונית שאי פעם הומצאה. גם בדמוקרטיה ישירה, בסופו של דבר יהיה מישהו שסופר את הקולות. איננו מציעים אוטופיה שבה בני אדם לא אלימים ובתי משפט לא מושחתים. אנחנו מציעים מציאות שבה נוכל לצמצם למינימום את ההשפעה של הדברים הללו. תחרות בין בתי משפט וגופים שלטוניים, תאפשר לנו להעניש גופים מושחתים על ידי מעבר למתחרים, שנתפסים בעינינו כפחות מושחתים.
לגבי חברת החשמל, חברה שאין לה יכולת להתקיים מבלי שתוכל לדכא באלימות את המתחרים שלה, אין לה זכות קיום.
הלוגיקה שלך סותרת בצורה קיצונית. מצד אחד אתה אומר: לאף אחד לא משתלם להרים חברת חשמל בגלל השקעה ראשונית אדירה, ומצד שני, חברת החשמל פעלה כדי להשיג מהשלטון הבטחה שאף אחד לא יוכל להתחרות בהם. אולי לחברת החשמל הספציפית לא היה משתלם להשקיע השקעה ראשונית אדירה, אבל עובדה שלכל המתחרים שהבריטים מנעו מלהכנס לשוק כן היה משתלם.
בכל מקרה, יהיה נחמד אם תרגיע את תרבות הדיון שלך. הזלזול שלך ניכר, והוא מעצבן ומוריד כל חשק לנהל איתך דיון.
טל:
חברה ליברטריאנית נוצרת על ידי תודעה. כדי שנשים יפסיקו לתת לגברים לאנוס אותן, הן צריכות קודם כל להבין שאונס זה דבר פסול.
כדי שבני אדם יפסיקו להרוג אחד את השני, הם חייבים קודם כל להבין שהרג זה דבר פסול, ושככל שהם הורגים יותר, ככה גדלים גם הסיכויים שלהם ושל קרוביהם לההרג.
כדי שבני אדם יפסיקו לשלם פרוטקציה לאנשי העולם התחתון, הם קודם כל חייבים להבין שהפרוטקציה זה דבר פסול, ולא "איך שהדברים צריכים להיות".
ג'ון לוק לא עיצב חוקה, ולא הרים מפלגה פוליטית. הוא עיצב תודעה.
לגבי איך בני אדם יפילו שלטון שנראה להם מושחת, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות. בין אם זה ברית המועצות, מלחמת העצמאות האמריקאית, או אפילו האינתיפאדה הפלסטינית. איך שאנחנו מדברים, יש התקוממויות בתאילנד, ולא מזמן הייתה באיראן. כדי להבטיח שלטון נקי כמה שיותר מאינטרסים זרים ומשחיתות, חייבים קודם כל למנוע ממנו את היכולת להפעיל אלימות, שלא למטרות מניעת אלימות.
מרק, לגבי מחירים על הקרקע: ניסיתי להתוות תהליך (בדיוני) של מעבר מהמצב הקיים היום (הממשלה מחזיקה בבעלותה 93 אחוז מהאדמות) למצב בו היא מחזיקה בידה אפס – זו פעולה חד פעמית להיפטרות מהאדמות.
אבל, שים לב, גם אם מניחים לצורך תהליך המעבר שהממשלה היא זו שמקבלת את הכסף עבור המכירה החד פעמית של האדמות (ולו מפני שברמה המעשית היא הייתה הבעלים הקודם) – מחיר האדמה אינו נקבע על ידי הממשלה כלל: הוא נקבע במכרז פשוט של כל המרבה במחיר.
אבל בוא ונגלגל את התסריט שלך. נוחי דנקנר קנה שטח של אלף דונם בפאתי ראשון לציון. הוא מתחרה עם קבלנים, בונים, עשירים וסתם קונים. גם הם יודעים שהקרקע "תבשיל" בסופו של דבר וההתמחרות מביאה לכך שדנקנר נאלץ להכות את יריביו על הקרקע בשלמו מחיר של 800 אלף שקל לדונם. מחיר לא רע.
עכשיו, לפי התסריט שלך, נוחי דנקנר יושב ומחכה בלי לפתח ובלי להשקיע כלל. לפי חישובך, בעוד עשרים שנה הוא יפיק ממנו תועלת רבה. בינתיים, עם זאת, הוא צריך לשלם הרבה כסף על ההלוואה שלקח מבנקים (או הנפיק באגרת חוב). גם אם הוא לא לקחת את זה בהלוואה – זה כסף שהושקע והוא לא רואה ממנו שום תמורה במשך עשרים שנה. הוא מפסיד, כך או כך, כשני מיליארד שקל בתהליך ההמתנה.
כעת, כשהוא בא למכור את האדמה, הוא יכול לגלות שמצוקת הדיור גורמת לכך שערכה עלה בהרבה. הוא יכול לגלות גם שבינתיים אנשים עברו לגור בעיר-ים שמול חופי תל אביב וחולות ראשון אינם כה מבוקשים. הוא יכול לגלות שכולם עובדים מהבית. הוא יכול לגלות, בקיצור, שההימור שלו הצליח (הוא מוכר את האדמה בסכום גדול פי שלוש משהשקיע, וגורף רווח של 400 מליון שקל) או נכשל (אף אחד לא מעוניין באדמות, הוא מפסיד מיליארד שקל על ההשקעה).
אני לא לגמרי מבין את השפה בה אתה משתמש (סחיטה, עבדי דיור). דנקנר מהמר שהתרחשות מסוימת אכן תתרחש, ועושה זאת בכספו. מדוע זו סחיטה? מדוע זו עבדות למי שבוחר לעשות עסקה איתו? האם אותם אנשים מוכנים להיות גם שותפים להפסדים של דנקנר אם ההימור שלו נכשל? לפי אותו הגיון, אם אחרי עשרים שנה אתה רוצה שקוני הדירות יוכלו לרכוש אותן במחיר טוב (הסיכוי), הם צריכים להיות שותפים גם להפסדים אפשריים (הסיכון).
לגבי פסולת רעילה: אכן, שופטים אפשר לשחד. אין ספק בכך. אבל שוחד לשופטים אינו תופעה ייחודית למשטר זה או אחר – זו תופעה אופיינית לבני אדם. מדוע יכולתה של המשטרה, לדוגמה, למנוע אפשרות כזו פחותה תחת משטר ליברטריאני? הרי חוקים האוסרים שוחד יש. האם היעדר חוקי עזר עירוניים לגודל המותר של שלטים הופכים את המשטרה, איכשהו, חלשה יותר ושחידה יותר? אתה צריך להסביר לי איך.
אשר לחברת חשמל: ברור שתחת משטר ליברטריאני לא הייתה קמה חברת חשמל אחת ויחידה. היו כמה. אני לא טענתי שמשטר המנדט היה ליברטריאני – רק אמרתי שהחברה הוקמה באופן פרטי. אילו היו כמה חברות מתחרות, הנזק שנגרם מנפילת אחת מהן היה משמעותי, אך לא "מסכן חיים" – הרי לקנות אותה היה עסק טוב מאוד לחברה חדשה או לאחת המתחרות.
אוסטרי,
אף אחד מטיעוני לא היה מזלזל ונראה לי שאתה פגוע מכך שטיעוני רציניים מדי. אי לכך שלום ולא להתראות. דרך אגב: אני בין האנשים הכי אוהדים שתמצא לרעיונות שלך ולכן העובדה שאתה מפסיד אותי כבר שיח מעיד על בעיה רצינית והיא אינה שלי.
אורי,
אתה טוען שלא יתכן תרחיש שבו מישהוא קונה קרקע להשקעה ומוכר אותה בעבור רווח אדיר לאחר עשרות שנים?!? זה סותר כל דבר שאני יודע על כלכלה. רוב האנשים העשירים כיום עשו את הונם בדיוק בדרך הזו: קנו משהו שלא שווה כמעט כלום, לא עשו כלום איתו, וחיכו שהנסיבות ישביחו אותו. ההפסד שלהם הוא גם לא גדול כי הם קונים בזול ומוכרים ביוקר (לא ככה עושים כסף?!?). נוחי לא מפסיד את הסכומים שאתה מדבר עליהם כי יש לו כמות גדולה של כסף. הוא לא משלם ריבית על הלוואות כי יש לו פלוס ענקי בבנק – אם כבר אז הבנק משלם לו ריבית. כסף עושה כסף: הגדולים נעשים גדולים יותר לעומת הקטנים. הפערים גדלים ושום "חופש" לא ישנה את זה כי זה מתמטיקה. ככל שאני יותר גדול אני גם יכול לפזר את ההשקעות שלי: נקנה אדמה גם בתל אביב ו*גם* בראשון. בסוף אתה תבוא על הברכיים לקנות אצלי את הדירה שלך ואני אדרוש את עמל חייך בשביל זה. נוחי גם לא מפסיד שום דבר בתהליך כי יש לו רווחים ממקור אחר (מפעלים אחרים) שדואגים שהוא יוכל לשרוד את ההמתנה.
לגבי בתי משפט: אתה צודק שגם כיום יש אי צדק וגם בדמוקרטיה ישירה אפילו יהיה אי צדק. כסף מעוות צדק וזו עובדת חיים: מה שאני רק אומר הוא שאי צדק של עשירים כלפי עניים ימשיך להתקיים גם באוטופיה ליברטארית ומיכון שהרבה מהבעיות כיום לא נובעות רק מ"חוסר חופש השוק" אלא פשוט מהטיית משפט וחוקים על ידי העשירים ולטובתם אז הרי שהרבה מהבעיות כיום לא תפתרנה בחברה ליברטארית. זה כל מה שאני אומר. זה אומר בין השאר שלא כל כשלי הכלכלה נובעים מחוסר בחופש השוק אלא שחלקם נובעים ממערכת משפט מוטה, חוקים מוטים (שגם אותם יהיו בחברה ליברטארית) ועוד ולכן ליברטאריזם לא יתקן את כל כשלי השוק כי גם חלק מכשלי השוק נובעים מהטיית משפט. המרחק בינינו לא גדול – כל מה שאני טוען שליברטאריזם לא מתקן את *כל* כשלי השוק אלא רק את חלק מהם.
לגבי המינוחים של "סחיטה" "עבדי דיור" ועוד. כאשר אני עובד עשרים שנה בשביל דירה זו עבדות. שום דוקטורט בכלכלה לא יצדיק את זה. שום דיון בליברטאריזם מול סוציאליזם לא יתקן את זה. המחיר עבור דיור, בכל העולם המערבי, מופקע. אני גם לא רואה איך ליברטאריזם יתקן את זה: העשירים יודעים שדיור הוא משהוא שכל אדם צריך ולכן ישתמשו בכוחם העודף כדי להשתלט על המשאבים (יבוא חומרי גלם לבניה, קרקע, קשרים בטאבו ועוד) על מנת שהשליטה במשאבים הללו תהיה בידיים מועטות ושליטה של משאבים בידיים מועטות תאפשר לקחת מחיר לא הגיוני (מחיר שהוא הרווח של חיי אדם שלמים) על דירת שלושה חדרים. זה לא פחות מאבסורד ואם אתה לא רואה בזה אי צדק אז כנראה אנו חולקים לגמרי לגבי אי צדק מהו. אני לא חושב שכל רווח הוא בהכרח צודק. אם לי יש את העגבניה האחרונה בעולם ואתה רעב ואני סוחט אותך מחיר אז אני בן זונה והמצב מחורבן. לא משנה באיזה מערכת כלכלית אנחנו.
לגבי חברת חשמל: לא היה צריך יותר מחברת חשמל אחת (וגם היא היתה קצת יותר מדי ולכן התמוטטה). לכן אני לא רואה למה בחברה ליברטאנית היו יותר מחברה אחת. אולי אחרי שישים שנה היו קמות יותר מחברה אחת אבל שישים שנה בלי חשמל הוא לא משהוא שהייתי רוצה היסטורית וודאי היה מעכב את התפתחות מדינת ישראל בצורה כל כך חמורה מה שהופך את הנסיון לצפות את התוצאות לבילתי אפשרי.
האמנם אתה חושב שאין מצבים שבהם צריך להקים מערכת שהיא דרושה אך אין גורמים בשוק שרוצים מרצונם להקים אותה? האם יש חוק יקומי כזה שחקוק על איזה סלע שהושאר על ידי בורא עולם? האמנם *בכל מצב* יש מקום לתחרות אפילו על עסקים שהם לא כל כך אטרקטיביים אבל יש בהם צורך? אני לא מבין מהיכן מגיעות ההנחות הללו.
מרק